מסכת יומא דף ל״ג עמוד ב׳

וכי עייל להיכל במזבח פגע ברישא קודם שיגיע למנורה שהמזבח משוך כלפי מזרח קימעא:

משוך מן הכותל מרוחק מן הכותל צפוני שתי אמות ומחצה שיעור דרך שני כהנים זה אצל זה המסדרין שתי מערכות של לחם הפנים בשבת ומצוותו לסדרן ולסלקן יחד וארבעה נכנסין שנים מצד זה של שלחן לסלק את המערכה הישנה של לחם הפנים ושנים מצד זה לסדר החדשה:

משוכה מן הכותל שתי אמות ומחצה כמדת השולחן דהא כתיב (שמות כ״ו:ל״ה) נכח השלחן זה בצד זה:

כלפי חוץ כלפי מזרח לצד פתח ההיכל:

לוקמא בהדייהו מכוון בינייהו ולמה נמשך לחוץ:

מדריש לקיש דאמר אין מעבירין על המצות:

עבורי דרעא אטוטפתא לאחר תפילין שבזרוע בשביל תפילין של ראש אסור דהא בזרוע פגע תחילה:

היכי עביד מדרעא לטוטפתא מן הזרוע יבא על ראש יניח שבזרוע תחילה ואח"כ יניח של ראש:

עבורי דרעא אטוטפתא פרש"י להניח תפילין בראש קודם שיניח תפילין של יד אסור דקא מעביר על מצות תפילין של יד דפגע ברישא בזרוע קודם שיגיע לראש וקשה לפי' דמאי איריא מדריש לקיש תיפוק ליה מדאמר בפרק הקומץ רבה (מנחות דף לו.) כשהוא מניח מניח של יד ואח"כ של ראש דכתיב וקשרתם לאות על ידך והדר והיו לטוטפות בין עיניך ומפרש רבינו תם בשם רב האי גאון זצ"ל דאיירי בשעה שחולץ תפילין ומניחן בתיק שלא יעביר אותן של יד ויתנם בתיק תחילה ואח"כ של ראש למעלה דא"כ כשיבא להניח יפגע בשל ראש תחילה ויצטרך להעביר על המצות משום דשל יד יש להניח תחילה כדפי' לפיכך צריך להניח בתיק של ראש תחילה ואח"כ של יד למעלה ורבי אליהו זצ"ל מפרש דלענין משמוש איירי דחייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ק"ו מציץ והשתא קאמר דבשל יד ממשמש תחילה משום דפגע בהן ברישא ואח"כ ממשמש בשל ראש:

הכא תלתא והכא תרי אין להקשות הא טובא בבקר בבקר כתיבי בתמיד בפרשת ואתה תצוה ובפרשת פינחס די"ל הני כולהו כחד חשיב להו כיון דלא כתיבי בהדי הדדי כמו בגזירין ונרות דכתיב בבקר בבקר והוי כמו פרשה שנאמרה ונשנית:

ואימא חד שדייה לדישון מזבח הפנימי דנקדמיה לדם התמיד וא"ת נישדי תרוייהו בבקר אדם התמיד דניקדום לדישון מזבח הפנימי דהכא תלתא והכא תרי וי"ל דהא לאו סברא היא דנישדי תרוייהו אהיכא דלא כתב אלא חד ואדישון פנימי דכתיב ביה תרי לא נישדי מידי יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא אי נמי י"ל דא"כ לא לכתוב גבי גזירין אלא חד בבקר ונשדייה אדם התמיד דנקדים לדישון מזבח הפנימי ואע"ג דהכא תרי והכא תרי מכפר עדיף ומדכתיב תרי בבקר ש"מ דאיצטריך למימר דנישדי חד אדישון מזבח הפנימי:

יוקדם דבר שנאמר בו בבקר בבקר לדבר שלא נאמר בו אלא בבקר דאע"ג דאמר לעיל דתמיד כתיב ביה תרי בבקר היינו דם התמיד דווקא וקשה לי נימא תרי בבקר דגזירי עצים חד שדייה אדם התמיד דנקדמיה לדישון הפנימי דאע"ג דהכא תרי והכא תרי מכפר עדיף וחד שדייה אאברי תמיד דניקדמו להטבת שתי נרות דאע"ג דהכא תרי והכא תרי נקדמו כי היכי דליהוי הפסק בנרות דרחמנא אמר ליפסקינהו ואי לא מפסיק להו באברים במאי מפסיק להו וי"ל דאינו סברא לשוויי תרוייהו בבקר בתמיד כדפרישית לעיל ואע"ג דחד בדם וחד באברים מ"מ כיון דבחד זיבחא הוא לא מסתבר לומר כן:

אלא המצוה שאדם פוגע בה תחלה צריך לעשות ואח"כ יעשה המצוה שאחריה להקדים התפלין שעל הראש ולהעביר שעל בידו והוא שעל הזרוע אסור לפי כשפוגע תחלה בתפלה של זרוע פגע ברישא. פי' גאון עבורי דדרעא אטוטפתא אסור דהכין אמור רבנן כשהוא חולץ חולץ של יד ואחר כך חולץ של ראש מניחה בכיס למעלה ממנה. ותחתיה מונחת תפלה של יד. וקאמר ש"מ מדריש לקיש שאסור להעביר את של זרוע שהיא למטה על טוטפת של ראש שהוא למעלה להניחה תחלה פי' גאון הניחא לריש לקיש דאמר למה מטיבין וחוזרין ומטיבין כדי להרגיש העזרה היינו דמשכחת ג' בקרים בהטבת חמש נרות (מגופיה) [ב' בגופיה] וא' בסידור ב' גזירין אלא לר' יוחנן דאמר בבקר בבקר חלקהו לב' בקרים ומש"ה מטיבין ה' נרות והדר מטיבין ב' נרות ליכא בה' נרות אלא ב' בקרים חד דגופיה וחד מסידור ב' גזירי עצים ולא אפריק הדין קושיא. אלו דברי הגאון זלה"ה: הטבת ה' נרות קודם לדם התמיד מ"ט אמר אביי ובער עליה הכהן עצים בבקר [בבקר] דכתיב בסידור ב' גזירין לא צריך דהא גמרינן דמקדים סידור ב' גזרי עצים למערכה גדולה קודם מערכה שניה של קטרת מעליה ולא על חברתה כו' הלכך מופנה הוא ולא צריך בהאי עניינא שדינהו חד להטבת ה' נרות דנקדמיה לדם התמיד וחד לדם התמיד דנקדים להטבת ב' נרות. בהטבת הנרות כתיב בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות הוספת לו אחד בה' נרות נמצאו בן שלשה ובתמיד כתיב את הכבש אחד תעשה בבקר אע"פ שמוסיף לו בקר אחד נמצא בזה שנים ובזה ג' ומי שיש בו ג' בקר קודם למי שיש לו ב' ודם התמיד קודם להטבת ב' נרות מכפר עדיף פי' התמיד.

ואתא רב פפא לדחוייה הא דאביי ואמר הכי אימא הני בבקר בבקר דב' גזירי עצים דלא צריכי חד שדייה לדישון מזבח הפנימי כו' ודחיא א"כ שאתה מקדים דם התמיד להטבת הנרות כולם במאי מפסקת להו לנרות הניחא לר"ל דאמר אין הפסקת הנרות חובה אלא כדי להרגיש את העזרה בלבד היינו דלא חיישינן לאפסוקינהו אלא לר' יוחנן דאמר בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות חלקם לב' בקרים. הנה מן התורה צריך להפסיקם מאי איכא למימר ונדחו דברי רב פפא ועמדו דברי אביי שבודאי אי אפשר שלא להפסיקם וראינו לרבותינו הגאונים בזה פירוש אחר ויש עליו תשובה לפיכך לא כתבנוהו מיהו נשאר לדקדק למה מטיב חמש וזורק הדם ומטיב אח"כ השנים ופשוטה היא קטרת קודמת לאברי התמיד שהקטורת כתיב בה בבקר בבקר והתמיד אין כתיב בו אלא בקר אחד.

ולוקמיה בהדיהו פי׳ בין המנורה והשולחן. יש מקשי׳ מנא ליה דהתם בעי למיהוי עד דפריך הכי ולא פריך דלא נוקמיה התם כלל ולאו קושיא היא דכיון דקתני ומשוך קימעא כלפי חוץ מכלל דקים לן דהתם בעי מיהוי קרוב להם כל מה שאפשר. ולהכי שיילינן דכיון דלקרובינהו טפי עדיף לוקמיה בינייהו דמקרב להו טפי.

ש״מ עבורי דרעא אטוטפתא אסיר פרש״י ז״ל שאסור להקדים הנחת תפלה של ראש לתפלה של יד דהא בזרוע פגע תחלה והוה ליה מעביר על המצות אלא היכי עביד מנח דדרעא ומדרעא אזיל לטוטפת׳ והקשה ר״י ז״ל דמטעמא אחרינא נפקא לן בפרק הקומץ כשהוא מניח מניח של יד תחלה וכשחולץ חולץ של ראש תחלה משום דכתי׳ והיה לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך כשהן בין עיניך יהיו שתים לכך פר״י ז״ל דעבורי לשון אקדומי כמו ויעבור את הכושי ותו מיירי כשמניחין בכיס שלהן שאסור להקדים להניח בכיס תפלה של יד קודם תפלה של ראש שאם כן תהא תפלה של ראש למעלה וכי אתי בתר הכי להניח תפליו יצטרך להעביר על המצות כי הוא צריך להניח של יד תחלה והשתא כי פגע בתפלה של ראש פגע בריש׳ וזה הפי׳ נכון אלא שיבא עליו בדוחק הא דאמרי׳ היכי עביד מדרעא לטטפתא והוה ליה למימר מטוטפתא לדרעא כלומר שיניח בכיס טוטפתא מעיקרא ויש אומרי׳ דלא גרסי׳ ליה ויש להלום אותו דהכי קאמ׳ היכי עביד יניחם בענין כי בשעת ההנחה של תפילין לזיל מדרעא לטוטפתא שתהא תפלה של יד למעלה בכיס ורבי׳ אליהו מפריש ז״ל פי׳ דהא קאי אמאי דאמרי׳ חייב אדם למשמש בתפליו דאסור להעביר תפלה של יד לפני של ראש אלא שימשמש של יד תחלה ואח״כ של ראש והיינו דקא׳ היכי עביד מדרעא לטוטפתא:

ההוא בבקר בבקר דשני גזירי עצים דלא צריכי פי׳ דלגופיה לא צריך דמסתייה דלכתוב ובער עליה עצים ביום ואי לאשמעו׳ שיהו קודמי׳ לדישון מזבח הפנימי. פרש״י ז״ל דלהא לא צריכי כלל דבלאו הכי נמי מכשיר עדיף ואע״ג דנקטי׳ לעיל דאע״ג דהכא כתיב בבקר בבקר והכא כתיב בבקר בבקר לרוחא דמילתה נקטי׳ ליה ובנוסחי דמקני הכי גרסי׳ דאע״ג דהכא כתיב בבקר בבקר מכשיר עדיף פי׳ מכשיר עדיף מבבקר בבקר דגבי דישון המזבח:

חד שדייה להטבת חמש נרות דנקדימה לדם התמיד דהכא תלתא והכא תרי וא״ת בלאו הכי נמי תיפוק לי דגבי נרות איכא תרי בבקר וגבי תמיד ליכא אלא חד תירצו בתוס׳ דאין הכי נמי מיהו הא בעי למשדי חד אתמיד לאקדומי לשתי נרות וכיון דכן אי לא שדינן חד תלתאי על הטבת חמש נרות הוו להו תרי ותרי ומכפר עדיף וא״ת ולוקמינהו לתרויהו בבקר בבקר דעצים על התמיד והוו להו תלתא ולקדום תמיד לכולהו וכי תי׳ א״כ במאי מפס׳ להו כדאמרי׳ לקמן. הא ליכא למיפרך אלא דומיא דלקמן שהדרשות שוות. אבל הכא הא מסתבר דעדיפא חדא דלקדום דם התמיד אכולהו דמכפר עדיף ותו דלמשדי תרויהו בחד דוכתא טפי עדיף ותירצו דאדרבה כיון דרחמנא כתב בחד דוכתא תרי ובאידך לא כתב אלא חד לית לן למשדי תרי אחד ושיהא התוספת גדול מן העיקר.

וחד שדייה לדם התמיד דנקדמיה להטבת שתי נרות ואע״ג דהכא תרי והכא תרי דמכפר עדיף וא״ת אפילו לא נשדי חד מנייהו אדם התמיד אית לן לאקדומי על שתי נרות. דהא טעמא דמכפר עדיף משני בבקר כדאמרי׳ גבי שני גזירי עצים דמשום טעמא דמכשיר עדיף לחוד מקדמי׳ להו לדישון מזבח דכתיב ביה תרי בבקר וי״ל דטעמא דמכשיר עדיף מטעמא דמכפר׳ ובתוס׳ פי׳ דכל היכא דלא כתיב ביה שום בקר ודאי סמכי׳ אטעמא דמכשיר או מכפר דעדיף מתרי בבקר. אבל כי טרח רחמנ׳ למכתב ביה בקר ולא כתב ביה אלא חד ההוא דכתב ביה תרי בבקר גלי רחמנא דבעי לאקדומי ועוד הקשו ואפילו לא כתב רחמנא אלא חד בבקר גבי תמיד אית לן לאקדומי להטבת שתי נרות דאי לא במאי מפסקת להו דהכי פרכי׳ בסמוך וי״ל כדפריש׳ לעיל דלא פרכי׳ הכי אלא היכא דליכא שום הכרחה אחרי׳ לאידך דרשא דבעי׳ למעבד מה שאין כן בזו דודאי כיון דתרי בבקר בעו לאקדומי לחד בקר וכדכתי׳ דהא הכי גלי רחמנא תו לא סתרי האי דרשא משום טעמא דא״כ במאי מפסקת דההיא אינה אלא פירכא כל דהו כדבעי׳ למי׳ בסמוך איכא דקשיא ליה דלא ליכתוב רחמנא גבי תמיד בבקר כלל דהשתא ודאי קדים לשתי נרות או משום דמכפר עדיף או משום טעמא דבמאי מפסקת להו ולאו מילתא היא דההוא בבקר דכתיב בתמיד בפי׳ לגופיה אצטריך לבאר דין תמיד של שחר ודין תמיד של בין הערבים.

אמר ליה רב פפא לאביי ואימ׳ חד שדייה לדישון מזבח הפנימי דנקדום לדם התמיד דהכא תלתא והכא תרי וחד שדייה לדם התמיד וכו'. פי׳ אבל לא מצי׳ לומר חד שדייה לדם התמיד דנקדמיה לדשון דאע״ג דהכא תרי והכא תרי מכפר עדיף. דא״כ אידך חד למה שדינן ליה אי שדינן ליה אדישון לאקדומי להטבת שתי נרות היא הנותנת דליקדום גם לדם התמיד דהכא תלתא והכא תרי ובכלה סוגיין משמע דעדיפי מתרי בבקר ומכפר ועוד דלהקדים דישון מזבח להטבת נרות לא צריך קרא דתיפוק ליה דאין מעבירי׳ על המצות הילכך ליכא למיפרך אלא כדאמרן והוי יודע דהאי בבקר בבקר דאמרי׳ דכתיב בדישון המזבח ובהטבת נרות. וכן לקמן גבי קטורת כולהו מחד קרא נינהו דכתיב בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה וקימי בין אהטבה בין אקטרת וכיון דקאי אהקטרה לא סגיא דלא קאי אדשון שאי אפשר להקטיר בלא דישון. ומיהו איכ׳ למידק דהא כולהו נרות שבעה כחדא כתיבי ואלו בסוגיין זימנין דשדינן חד בקר דעצים אחמש נרות ולא שדי׳ אשתי נרות. ולא על הקטורת ולא על הדשן. או דשדינן ליה על הדשון לחודיה. וי״ל דודאי להכי לא כתביה רחמנ׳ לההוא בבקר שלישי בהדי אידך ממש כי היכי דלא לישדייה אכל מאי דכתי׳ בקרא ודכותה אמרי׳ לקמן גבי איברים.

א״כ נרות במאי מפסקת להו פי׳ דליכא למימ׳ דליפסקינהו בקטורת דלאבא שאול משמע ליה בהטיבו את הנרות יקטירנה דה״ק בהטיבו את הנרות והדר יקטירנה וכל היכא דאפשר למדרש הכי הכי עדיף לן למימר כל היכא דליכא שום הכרחא באידך דרשא. אבל היכא דאיכא שום עדיפותא באידך דרשא הא לאו פרכא היא לומר במאי דמפסקת. דמנא לן דמפסקי׳ וכי מפסקי׳ מנא לן דבדם התמיד. דילמא בקטרת ואמר רחמנ׳ לענין הטבה תהא הקטרה כדדרשינן לרבנן.

הניחא לריש לקיש דאמר למה מטיבין וכו' פירש רש״י ז״ל דתשלום שינוייא דאביי הוא. והכי קאמר במאי מפסקת לה בשלמא לריש לקיש לא בעי לאפסוקיה במידי אחרינא דעביד בינייהו אלא שימתין בנתים ויהלך בעזרה למעבד הרגשה. אלא לר׳ יוחנן דאמ׳ חלקהו לשני בקרים הא ודאי אי אפשר לחלקו אלא בשיעשה עבודה ביניהם. ובדישון מזבח ליכא לאפסוקיה דהא אף לתמיד אית לן לאקדומיה. ועוד שאין להקדים חמש נרות לדישון מזבח דאין מעבירין על המצוות וליכא עבודה אחריתי להפסיק ביניהן שכבר כלן סדורות כך פרש״י אבל רבינו חננאל ז״ל פירש בשם גאו׳ ז״ל דהא מלתא באנפי נפשה היא דקשיא לן אסוגיין דאמרינן דכתיבי שתי בבקר אהטבת חמש נרות ולא אשתי נרות דהניחא לריש לקיש מצינן למימר הכי אלא לר׳ יוחנן חד בבקר קאי אחמש נרות וחד קאי על שתי נרות ועלתה בקושיא. ולא נהירא דא״כ הוה ליה לתלמודא לומר קשיא. ועוד דלרבי יוחנן אע״ג דדריש בבקר בבקר לחלק הטבת הנרות לשני בקרים. מ״מ לא סגיא דלא למדרשינהו תרויהו אכולהו נרות כיון דאתרוייהו כת׳ בהיטיבו את הנרות:

בפרש"י בד"ה וכי עייל כו' קימעא הס"ד ובד"ה אלא לר' יוחנן כו' והא ליכא למימר אפסקיה בדישון מזבח כו' עכ"ל וצ"ל לפום הך סברא דהנהו תרי בבקר דשני גזרי עצים שדינן להו אדם התמיד דנקדום להטבת ה' נרות דהכא ג' והכא ב' ונקדמיה הטבת ה' נרות לדישון מזבח הפנימי אע"ג דהכא תרי והכא תרי כי היכי דליהוי הפסק בנרות ואהא תירץ רש"י דא"כ ה"ל מעביר על המצות ולפי מה שכתבו התוס' דאין סברא דנישדי תרתי בבקר אתמיד אין מקום לקושיית רש"י ודו"ק:

בד"ה לדבר שלא כו' וא"ת מכפר עדיף אין כפרה כו' עכ"ל משום טעמא דמכפר לחוד ודאי דלא הוה לן לאקדומי כיון דהכא תרי בבקר והכא באברים ליכא אלא חדא אלא דר"ל וא"ת מכפר עדיף כו' ואמאי לא שדינן נמי בבקר אאברים דה"ל נמי תרי בבקר באברים ואהא תירץ דאין מכפר כו' כן נראה ליישב פרש"י ודו"ק:

תוס' בד"ה עבורי דרעא כו' כשהוא מניח מניח של יד כו' ובד"ה ואימא חד שדייה לדישון כו' כצ"ל: