מסכת תענית דף כ״ה עמוד ב׳

ואין גזעו מחליף אם נפסק:

אף צדיק אין לו זכר צדיק אין גזעו מחליף אינו בתחיית המתים:

צדיק אינו עושה פירות אין לו שכר לעתיד:

בתולת השקמה נטיעה שלא נקצצה מעולם:

סדן שכבר הזקין טרונ"ק בלע"ז שנקצץ וחוזר ומתעבה והוא מלשון סדנא בסדניה יתיב (פסחים דף כח.):

שני טפחים שכבר גזעו מחליף:

מן הפקק קשר התחתון:

מיני ארזים שנאמר אתן במדבר ארז שטה והדס וגו'. ובציר להו תלת ובראש השנה (דף כג.) מפרש הוסיפו עליהם אלונים אלמונים אלמוגים:

והיינו דאמרינן בכל מקום לעולם לא יטיח אדם דברים כלפי למעלה שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי למעלה ואיטלע ומנו לוי. זה שדרשו [צדיק כתמר יפרח] כארז בלבנון ישגה. תמר עושה פירות ואין גזעו מחליף ארז גזעו מחליף ואין עושה פירות לפיכך נמשלו הצדיקים כתמר לעשות פירות וכארז להחליף גזעו ואקשינן וכי ארז גזעו מחליף והתני' הלוקח (לולב) אילן מחבירו לקוץ מגביהו מן הקרקע טפח בדקלין ובארזין חופר ומשרש לפי שאין גזעם מחליף ושנינן האי ארז שנמשלו בו הצדיקים כגון שטה והדס ועץ שמן וכדרבא דאמר עשרה מיני ארזים הן והללו כולן גזעם מחליף זולתי הארז לבדו. והא דר' אליעזר דירד לפני התיבה ואמר כ"ד ברכות ולא ירדו גשמים וירד אחריו ר' עקיבא ואמר אבינו מלכנו אבינו אתה ואין לנו מלך אלא אתה אבינו מלכינו רחם עלינו ומיד ירדו גשמים הוו מרננו (כ"ע) רבנן.

יצתה ב"ק ואמרה לא מפני שרבי עקיבא גדול מר' אליעזר אלא ר' עקיבא מעביר על מדותיו ור' אליעזר עומד על מדותיו ואינו מעביר:

ת"ר עד היכן גשמים יורדין וצבור פוסקין מתעניתן כמלוא ברך המחרישה פי' כשיעור חפירת האת בחרישה אם ירדו הגשמים כשיעור הזה ר' יהודה אומר בחרבה טפח בבינונית טפחים בעבודה שלשה טפחים וקיי"ל כר' יהודה:

תניא אין לך טפח שיורד מלמעלה שאין תהום עולה לקראתו טפחיים ואם שדה עבודה שלשה טפחים.

א"ר אליעזר בשעה שמנסכין מים בחג תהום אומר לחבירו אבע מימך קול ב' רעים אני שומע פי' קול ב' צנורים ניסוך המים וניסוך היין הנמשכין מנקבי הספלים שעל המזבח כדכתיב תהום אל תהום קורא לקול צנוריך.

אמר רבה בר בר חנה לדידי חזי לי הא רידיא דמיא לעגלא תלתא פי' בת ג' שנים וקיימי בין תהומא עלאה לתהומא תתאה כדכתיב הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו פי' קול עגלא הוא קול התור הכתוב בפסוק כי העגל הוא השור:

מתני' היו מתענין וירדו גשמים כו' חזינן דסוגיא (דשמעתין) דירושלמי הכי סלקן קודם חצות לא ישלימו (והא תנן) [והא אמרינן] נמי בגמרא ר' אמי ור' יהודה נשיאה בתר דאהדריה ר' אמי דאמר אחר חצות שנינו ולכ"ע אין אומרים הלל הגדול אלא על נפש שבעה ואי איכא אתרא דחיישי משום שכרות גומרין הלל הגדול ואח"כ אוכלין. הלל הגדול דכתיב ביה מעלה נשיאים מקצה הארץ ברקים למטר עשה דאמר ר' יוחנן הלל הגדול משעומדין בבית ה' עד סוף הלל הגדול. ואסיקנא שאין שבח לצבור אם ירדו גשמים קודם הנץ החמה אלא אם אמרו משיב הרוח אתא זיקא מוריד הגשם ואתא מטרא זהו שבח צבור והכל פשוטה היא:

ירושלמי ר' אחא ור' אבהו בשם ר' יוסי בר' חנינא אסור להתענות עד שש שעות בשבת. א"ר יוסי ב"ר אבין מתניתין היא קודם חצות לא ישלימו עד כדון צפרא הוא לאחר חצות ישלימו כבר עבר רובו של יום בקדושה. ריב"ז כד הוה בעי דייחות מיטרא הוה אמר לספריה אזל קים קמיה היכלא ואמרו בגין דר' בעי מספרא ולית בחיילי' מצטער ומיד מיטרא נחית. רב אדא בר אהבה כד הוה שליף מסאניה הוה מיטרא נחית וכד הוה שליף תרווייהו הוה עלמא טייף מפולת בתים הוה תמן והוה רב מייתי חד מן תלמידוי בביתא עד דהוו מפנין ביתא וכיון דהיה נפיק מביתא מיד הוה נפיל ואית דאמרי (א') רב אדא בר אהבה הות. שלחו לו חכמים מה מעשים טובים יש בידך שלח להם מימי לא קדמני אדם בבית הכנסת ולא הנחתי אדם בבית הכנסת ויצאתי ולא הלכתי ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין ולא הזכרתי דברי תורה במקום מטונף ולא הצעתי וישנתי שינת קבע אלא שינת עראי. ולא כיניתי שם לחבירי. ולא צעדתי בין החברים ולא שמחתי בתקלת חבירי. ולא עלה קללת חבירי על מטתי. ולא עברתי בשוק אצל מי שהוא חייב לי. ולא הקפדתי בתוך ביתי לקיים מה שנאמר אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי:

תנו רבין עד מתי הגשמי׳‎ יורדי' כו׳ האי שיעור׳‎ בא״י ובשעת הרביעה וכן בכל מקום ובכל זמן כפי מה שיראו שיש להם כדי צרכן:

מתני׳‎ היו מתענין וירדו להם גשמי׳‎ מסקנ׳‎ דקודם חצות לא ישלימו לאחר חצות ישלימו וכן הדין בכל שאר הצרות ופשוט הוא שאף לאחר חצות שמשלימין אותו היום שוב אין אומר עננו ולא תחנוני׳‎ אחרי׳‎ שהי׳‎ ראוי לומר הלל אלא שאין אומר אותו בכרם רעבה ובפ״ק אמרנו דיחיד מתענה ומשלים כל תעניותיו אעפ״כ אין לנו לומר שכבר נענה אלא שמשלים נדרו והולך אעפ״כ מתודה והולך אם ירצה אפי׳‎ בסדר י״ה וכן ראוי לו:

מתני׳‎ מעשה שגזרו הביאו מעשה זה לראיה למשנתי׳‎ שהפסיק׳‎ כשירדו גשמים קודם חצות ואגב גררא הביא שאמר להו שלא יקראו הלל גדול עד בין הערבים ומ״מ מכיון שבפרק הרואה דאיירו בברכת גשמים לא הזכירו הלל זה נראה שאין זה אלא בגשמים הבאי׳‎ ע״י תעני׳‎ אבל לא סוף כשבאו ביום התענית עצמו דהא אמאי כיון שנענו אחר יום תענית׳‎ בעוד שעסוקי׳‎ בתעניותיהם ובתחנוניהם ראוי הוא להם לשבח הבורא על ההסד שגמל׳‎ וכל יום שנענו בו כיום טוב אליהם וכי על כל פנים יש להם לומר שיענה אות׳‎ בו ביום אין זה עולה על הדעת ולא הובא המעשה אלא ללמוד על דין ההפסק׳‎ וגם יש שיש להם לאחר ההלל עד בין הערבי׳‎ ולאו למימר שאין אומר הלל אלא למעשה שהיה דאם כן אף אתה אמור שאם בו ביום אחר חצות לא יאמרו הלל וזה אינו במשמע שאין סימן טוב בזה יותר מזה כדאית׳‎ בש״ס וכן נהגו כל הארצות הללו אבל מדברי הראב״ד ז״ל נראה שהוא סובר שאין אומר הלל הגדול אלא על הגשמים שבאו ביום התעני׳‎ עצמו והוא שבאו קודם חצות שאכלו ושתו ועשאוהו כי״ט ובמעשה שהיה בלבד אבל הלשון הראשון יותר נכון ואין מבשלין מנהג בדבר זה שאין בכלל זה שום ברכה אלא ספור ושבח והודאה לבורא ית׳‎ ובכמה ימים בתוך השנה אנו רגילין לאמרו וכן קבלתי ממקצ׳‎ רבותי שיחיו ולמדנו שמאחרין ההלל עד לאחר ירידת הגשמים עד שעה הגונה שלא יהא בה שכרו׳‎ ואם א״א בו ביום בלילה או ליום אחר ולפי הלשון הראשון כן עושים עכ״פ כשירדו אחר חצות שהם בתענית כל היום ואם אין צבור יכולים להתאסף אף למחרתו אומר אותו אף ביום של אחריו של אותו שבוע. אבל ברכת הגשמים עצמה נראה אלא בעוד שהגשמים יורדים ר״ל ברכת מודים אנחנו לך שהיא למאן דחזא מחז׳‎ אבל הטוב והמטיב למאן דשמע משמ׳‎ מברך כששומע אפילו לזמן רחוק. וי״א שאף ברכת מודים אנחנו לך כיון שברכ׳‎ שבח היא אין זמנה עובר׳‎ על אותן היום ולא כל זמן שלחלוחי׳‎ הגשמים נראית בארץ וכ״ש של צבור ואין אומרים הלל הגדול אלא כשבאו להם גשמים שיש בהן תועלת וקצת שאלתם ואע״פ שאינו כדי כל צרכן לגמרי שראוי הוא לתת הודאה על קצת הטובה וי״א שאין אומר הלל הגדול אלא כשירדו גשמים שראויים להפסיק מתעניתם ולא כשצריכים להתענות עליהן. ולי נראה כלשון הראשון שצועקים לשעבר ונותני׳‎ הודא׳‎ לעתיד לבא ולא הוי תרתי דסתרן אהדדי.

הלוקח אילן מחבירו לקוץ אינו עוקרו משורש אלא מגביהו מן הקרקע טפח ר"ל שמניח טפח כלפי קרקע שיהא גזעו מחליף בתולת השקמה בן טפחים סדן השקמה והוא הזקן שבה ג' טפחים בקנים וגפנים מן הפקק ולמעלה בדקלים וכן באותם ארזים שאין גזען מחליף ר"ל שמכיון שנחתך אינו גדל עוד הואיל ואין מועיל כלום בהנחתו חופר למטה ומשרש ודבר זה יתבאר במסכת בבא בתרא:

צבור שקבעו תעניות על הגשמים כמה גשמים יהיו יורדים שיהיו פוסקים מגזרת תעניותיהם כל שנכנסו גשמים בארץ חריבה שלא נעבדה כלל בשנה זו טפח ובעבודה כל צרכה ג' טפחים ובבינונית שנעבדה אבל לא כל צרכה טפחים:

המשנה הששית היו מתענים על הגשמים וירדו להם גשמים ביום התענית עצמו כשיעור המספיק להם והוא שיעור האמור למעלה בחריבה טפח בעבודה ג' טפחים קודם הנץ החמה לא ישלימו לאחר הנץ החמה ישלימו ונראה הטעם מפני שהנץ החמה זמן אכילה לבעלי מלאכה ונמצא שבאותה שעה חל שם תענית לקצת בני אדם ר' אליעזר אומר קודם חצות לא ישלימו לאחר חצות ישלימו הואיל ועבר רובו של יום בקדושה ר"ל שברובו של יום חל עליו שם תענית שהרי חצות זמן אכילה לרוב בני אדם ואחר רוב בני אדם דנין וכן הלכה ואמרו הלל וכו' נמצא שכל שבאו להם גשמים בשיעור המספיק קודם חצות יוצאים ואוכלים ושותים בשמחה ועושים י"ט ובאים בין הערבים לבית הכנסת ואומרים הלל הגדול ופי' בגמ' שאין אומרים אותו קודם אכילה שאין אומרים הלל הגדול אלא בנפש שבעה ובכרס מלאה ואם הוא מקום שיש לחוש לשכרות קורים אותו קודם אכילה:

גדולי המחברים אומרים כן אף בשאר צרות שאם עברו קודם חצות לא ישלימו וכן נראה דעתם שאין היחיד בדין זה אלא צבור וגדולי המפרשים חולקים בזו לומר שאף היחיד בדין זה ומ"מ לדעתם בין יחיד בין צבור דוקא בגשמים אבל שאר צרות כלן משלימים מפני שאין לך צרה שאדם בטוח בהעברתה מכל וכל אלא צרת גשמים והדברים נראין:

שיעור ו' שעות האמור בכאן מפני שעד ו' שעות אין אדם מחזיק עצמו במתענה אבל מי שעברו עליו ו' שעות ולא אכל הרי הוא מחזיק עצמו כמתענה ומכאן אמרו בתלמוד המערב אסור להתענות עד ו' שעות בשבת ומגדולי המפרשים פי' שאם שהו לתפלת שמחה בשירים ובפיוטים כגון שבת וי"ט מותר וכן המנהג:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

גמרא בין תהומא תתאה לתהומא עילאה א"ל כו' כצ"ל:

לְכָךְ נֶאֱמַר תָּמָר וְאֶרֶז קשה אמאי לא נקט אילן אחד דאית ביה תרוייהו? ונראה לי בס"ד רצה לעשות דמיון של עושים פירות כתמר דוקא כדי לרמוז לפי דרכו על ענין תמר אשת יהודה שעשתה למראה עינים מעשה של קלות ופריצות וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה (בראשית לח, טו), אך מאחר שהיה תוכיות לבה לשם שמים עשתה מן מעשה הפריצות הזאת פירות גדולים שיצאו ממנה כל שבט יהודה ומלכי בית דוד ומלך המשיח, ולכך אמר הכתוב (שיר השירים ז, ח) זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר, היא תמר אשת יהודה שיש כמה צדיקים שעושים מעשה שיש בה גריעות ופריצות אך מחמת שלבם לשם שמים עושים פרי טוב ומקבלים שכר גדול וכמו שאמרו באהרן וביעל וכיוצא, ולכך דימה עושי פירות לאילן התמר לרמוז לפי דרכו אפילו אי עבדי כמעשה תמר מקבלים שכר גדול ועושים פירות טובים. ולענין גִּזְעוֹ מַחֲלִיף דימהו לארז שיש בו רבותא אחרת דמחליף במהרה ולכן אמר יִשְׂגֶּה (תהלים צב, יג) רוצה לומר במהרה. גם ב ארז [208] יש במספרו מספר ד' פעמים בן [52] שגזעו מחליף להוליד בן חכם בתורה בחלק הנגלה ובן חכם בתורה בחלק הנסתר ובן צדיק במצות ומעשים טובים ובן שלם בדרך ארץ. וכן נמי ב תמר [640] יש במספרו מספר שמש [640], שהוא נותן אורה ללבנה כן זה עושה פירות להאיר גם לאחרים ולהטיב להם דוגמת השמש הרמוזה במספר תמר.

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, אֵין לָנוּ מֶלֶךְ אֶלָּא אַתָּה נראה לי בס"ד נקיט שנים תואר אב ותואר מלך כנגד שני מיני השפעות שיש בגשמים השפעה מן מים העליונים וכנגד זה נקיט תואר אב והשפעה מן מים התחתונים וכנגד זה נקיט מלכינו. ועוד נראה לי אב מלך בגימטריא מגן [93] בסוד מָגֵן אַבְרָהָם שהוא ג' פעמים אֵ־ל [31].

לְדִידִי חָזִי לִי הַאי רִידְיָא, דַּמְיָא לְעִיגְלָא תִּלְתָּא, וּפְרִיטָא שִׂפְוָתֵיהּ נראה לי בס"ד הטעם שדומה המלאך הזה לעיגלא לרמוז כי עון העגל גרם שיהיה דבר זה על ידי מלאך שאם לא היו עושין העגל היה הקב"ה בעצמו אומר דברים אלו. ולפירוש אחר שפירש בפסחים עיגלא תלתא שלישי לבטן, לא גרסינן כאן תילתא. ודע דמה שכתב רש"י ז"ל כאן שזה הוא מלאך הממונה על הגשמים, היינו ממונה על דברים אלו שאומר חֲשֹׁר וְאַבַּע אבל מפתח של גשמים ודאי לא נמסר לשליח. ומה שהיה פְרִיטָא שִׂפְוָתֵיהּ נראה לי בס"ד מפני שאומר דברים הפכיים לִתְהוֹמָא עִלָּאָה אָמַר 'חֲשֹׁר מֵימֶיךָ' וּלִתְהוֹמָא תַּתָּאָה אָמַר 'אַבַּע' ולכן שפתיו חלוקות להורות על הדברים שמדבר בשפתיו שהם חלוקים והפכיים.

שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ב, יב) "הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ, וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ". נראה לי בס"ד נֵץ רמז לשני ריעים הנזכרים שהם ניסוך המים וניסוך היין שמסוגלים למטר בהיותם באים ביחד שעליהם נִשְׁמַע קוֹל הַתּוֹר אף העיקר הפועל בדבר זה של ירידת המטר הוא נסוך המים לכך המים נרמזו כולם באות צד"י של נֵ ץ שהוא מספר מים [90] אבל היין נרמז ממנו אות נו"ן דוקא בנו"ן של נֵ ץ לכן נץ הוא רמז לשני ריעים הנזכרים שהם נסוך המים והיין שעליהם אמר הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ.

שִׁבְחוֹ שֶׁל צִבּוּר הֵיכִי דָּמִי הרב פתח עינים ז"ל בשומר הפתח הביא קושיא מהא דאמרו רבותינו ז"ל (עירובין נד.) זכה 'תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ' לא זכה 'וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶּלָה' (תהלים כא, ג) עיין שם. ונראה לי בס"ד דהתם לא התחיל לעשות מעשה כלל אפילו בדיבור אך כאן התחילו שקבלו תענית מבעוד יום ואם הם מסוג תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ היו יורדים הגשמים קודם שעשו קבלת תענית, והנה נמצא אם בא קודם גנאי וכן אם בא אחר גמר התענית גם כן גנאי אך ודאי אם בא קודם שהתענו הוא עדיף מאם בא אחר גמר התענית דבזה לא נצטערו בתענית. ובזה יובן מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ (תהלים עט, ח), ואף על גב דגם זה גנאי הוא, טוב לנו מאם יתאחרו עד גמר התענית יען כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד ואין בנו כח לסבול התענית. מיהו דוד המלך ע"ה שאל במקום אחר כפי שבחו של ציבור שהוא ענייה בעת תפלה ולזה אמר (תהלים סט, יד) וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ הֳ' ארצה שתהיה אותו העת עֵת רָצוֹן לענות אותי שֶׁאֱלֹהִים בְּרָב חַסְדֶּךָ עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ. וזהו שנאמר (תהלים מ, יח) עֶזְרָתִי וּמְפַלְטִי אַתָּה אֱלֹקַי אַל תְּאַחַר, כלומר בטוח אני שתענני, אך אבקשה 'אַל תְּאַחַר'!