מסכת תענית דף כ״ב עמוד א׳

לצפרא כרכינהו רבנן לביסתרקי דאבא אומנא ואייתינהו לשוקא לזבנינהו:

אמרו ליה לאבא אומנא לשיימינהו מר והב לן דמייהו והיו בודקין אותו אם יחשדם כגזלנין או אם יהא שם אותם פחות מכדי דמיהם:

במאי חשדתינן כשלקחנום:

וכסיפא לכו מילתא למימר לי לאלתר ליתן אותם ואהכי אתו למיגני גבאי למיעבד כולי האי:

לשקלינהו מר שלא היינו רוצין אלא לנסותך:

חלשא דעתיה דרבא אדאביי דלרבא לא אתי שלמא אלא ממעלי יומא דכיפורי למעלי יומא דכיפורי ולאביי כל מעלי שבתא:

אכולא כרכא על כל בני עירך:

רב ברוקא חוזאה שהיה מבי חוזאי:

טרפה שני בני אדם אכלה אחד מהן משולחת והוא הדין לא אכלה אחד מהם משולחת שהרי אם אכלה שניהם אינה משולחת דהא דאכלה שניהם לא הוי מטעם משולחת אלא מטעם דהיא רעיבה והא דנקט אכלה אחד מהם רבותא הוי דאע"ג דאכלה אחד מהן הוי משולחת:

א"ל ר' ברוקה לאליהו הראיני אדם שהוא מבני העוה"ב א"ל זה הלך אחריו שאלו אמר לו שומר האסירים אני ואסרנא גברי לחוד ונשי לחוד ולא רמינא ציצית כי היכי דלא לרגשו דאנא יהודאי. וכי שמענא דגזרה על ישראל מהודענא להון ובעו רחמי ומבטלי. דורדיא שמרים של יין. דשתנא נדה. וזה הנראה בבגדיה ככתם דמיה הן. תוב א"ל אליהו הני נמי בני עלמא דאתי נינהו ושאלינהו ואמרו ליה משמחי לב עציבי אנן כלומר יש לנו חן שפה ודברים המסירים עצב מן הלב וכי חזינן נמי צערא בין גברא לחבריה אי בין גברא לאתתיה טרחינן ועבדינן שלמא בינייהו:

על אלו מתריעין בכל מקום על השדפון ועל הירקון כו' וקי"ל כר' עקיבא דברייתא דתני על השדפון ועל [הירקון] (הארבה) בכל שהוא ואוקימנא למתני' לקמן דנראה. באשקלון שדפון כמלא פי תנור תבואה כלומר כשיעור פי תנור נשדפה תבואה בשדה וגזרו תענית ואיבעיא לן האי שדפון דמשערינן ליה בשדה שיעור ככיסוי פי התנור הוא. אי כשיעור דרא רפתא דהדר לפומא דתנורא ועלתה בתיקו. וכן נמי א"ר עקיבא וכן בארבה ובחסיל אפילו לא נראה אלא כנף אחד בא"י מתריעין עליהן מיד:

פיסקא ועל חיה רעה ת"ר חיה רעה בזמן שהיא משולחת כו' ואוקימנא איזו היא משולחת שנראתה בעיר בלילה אי נמי נראתה בשדה ביום אינה משולחת.

ראתה שנים ורצתה אחריהן משולחת אבל ראתה אותם ונחבאת מפניהם אי נמי לא נחבאת אלא עמדה בשדה הסמוכה לאגם אינה משולחת טרפה שנים באגם ואכלה אחד מהם משולחת ואם לא אכלה ולא אחד מהם אינה משולחת והני מילי באגם אבל שלא במקום אגם אע"פ שלא אכלה אלא רצתה אליהם משולחת:

פיסקא ועל החרב מתריעין ת"ר אין צ"ל חרב שאינה של שלום שודאי מתריעין אלא אפי' חרב של שלום מתריעין שאין לך חרב של שלום יותר מפרעה נכה ואעפ"כ נכשל בה יאשיהו ונהרג דכתיב ויורו המורים למלך יאשיהו ואמר עשאוה ככברה ולמה נענש מפני שלא נמלך בירמיהו כד הוה ניח נפשיה שמעיה ירמיהו דהוה קאמר צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי פתח עליה ירמיהו רוח אפינו משיח ה':

ועל אלו מתריעין בכל מקום על השדפון ועל הירקון פירש שאירע בתבואו׳‎ והא פריך דבכל מקום לאו דוקא אלא באותה הפרכיא בלבד והתרעה בתענית היא זו וטעמא דמי׳‎ שאף הם חשובים בעלי הצרות דכיון שהיא מכה מהלכת כל הפרכיא בעיר אחת שהתחיל דבר בקצה אחד ולפי׳‎ בהפרכיא אחרת כמכה שאינה מהלכו׳‎ חשיבא ואין להם לצעוק אפילו בפה כיון שבעלי הצרה כדאי לבקש רחמים על עצמם:

על הארבה ועל החסי׳‎ שהן מכה מהלכ׳‎ ומתפשטת בכל שהוא וכן על הגובאי תניא לעיל בכל שהוא ואפשר דלכלה הפרכיא או אפשר דכיון דלא חשיב לה תנא דגובאי אינה מהלכת ואין מתריעין עליה אלא במקומה וסביבותיה מתעני׳‎ ולא מתריעי׳‎ ועל החגב אף במקומו מתעני׳‎ בלבד ולא מתריעי׳‎ וסביבותיה צועקים בפה בחול ת״ר חיה רעה שאמרו בזמן שהיא כו׳‎ אין מתריעים עליה פי׳‎ לישנא רישא נקט וה״ה שאין מתעני׳‎ עליה וגם לא צועקים בפה דכל שאינה משולחת אינה גזרה מן השמים אלא שכך הוא טבעה וכן כתב הרמב״ם ז״ל ועיקר:

כיצד נראתה בעיר משולחת נראתה בשדה אינה משולחת נראתה ביום משולחת בלילה אינה משולחת. פי׳‎ אפי׳‎ בעיר אינה משולחת אלא אם נראתה ביום ומינה דבשדה אפי׳‎ נראתה ביום אינה משולחת שכך טבעה. ראתה שני בני אדם ורצתה אחריהם משולחת אפילו בשדה אבל אם לא רצתה עליה׳‎ אע״פ שלא ברחה אינה משולחת ומיירי בשדה הסמוכה לאגם ברחה מפניהם אינה משולחת הא לא ברחה משולחת דאע״פ שלא רדפו והיינו בשדה דעלמא שאינה סמוכה לאגם ואם היתה באגם אפי׳‎ רדפה אחריהם אינה משולחת כי זה הוא מקו׳‎ גדולה עד שטרפה שני בני אד׳‎ ואכלה א׳‎ מהם בלבד שאם אכלה שניהם אינה משולחת כי זה הוא מקום גדולה ומפני הרעב טרפה ואכלה ואין בזה ראיה לגזרה:

שם עלתה לגג ונטלה תינוק מעריסתא משולח' פי׳‎ אבל בלאו הכי אינה משולחת אע״פ שהוא בעיר ומיירי בבתים הבנויים במדברו׳‎ והם סכנו עצמם לבוא למקום המות הכי מתפרש׳‎ האי מתני׳‎ בש״ס.

אע"פ שדברים שבלב אינם דברים וגמר הדעת שאדם גומר בדעתו ליתן לעניים אינו נדר עד שיוציא בפה מ"מ מדת חסידים שכל שגמרו בלבם להיות לעניים לא תהא מחשבתם חוזרת לאחור אפילו היתה מחשבתם בטעות כל שנתיאשו מאותו דבר להיות לצדקה ראוי לקיימה אע"פ שאין חיוב בדבר וזהו שאמרו כאן מההיא שעתא אסחי דעתאי לצדקה:

המשנה השלישית על אלו מתריעים בכל מקום כונת המשנה לבאר הצרות שמתריעים בהם אף בשאר מקומות ואמר על צרות אלו שהוא מזכיר מתריעין בכל מקום ופירשו גדולי הרבנים שאם נראו בבבל מתריעים אף באספמיא ואיני יודע אם יאמרו כן בכל מקום שהשמועה מגעת לכאן בתוך התקופה שבשנוי התקופה האויר משתנה ואין לחוש בתקופה אחרת למאורעות שמתקופה אחרת וטעם זה ראוי לכלם חוץ מן החרב ונראה לי בו לשטתם דוקא עד מקום שהשנאה של אותם בני גייסות מגעת ובסתם הוא ממלכות למלכות וגדולי המפרשים פירשו בכל מקום ולאו דוקא סביבותיה ואף הם לא שערו הענין בכמה ונראה לי שסביבותיה הוא כמה דאת אמר בית שאן ובנותיה ר"ל כפרים קטנים שסביב העיר ובכל מקום פירושו אפילו במדינות גדולות כל שהם במחוז אחד וכן נתחדש אצלינו בדבריהם במשנה זו שהם מתריעים התרעה בלא תענית וכתבו שמשנתינו לדעת ר' עקיבא שאמר למעלה סביבותיה מתריעות ולא מתענות והקשו לעצמם ממה שאמרו מעשה שירדו בו וגזרו תענית ומה ענין תענית להתרעה עד ששברו את המשנה לומר רישא ר' עקיבא וסופא רבנן ולדעתי אין לנו לשבר את המשנה מן הסתם אלא שנראה לי בפירוש משנה זו במה שאמר בכל מקום שפירושו בכל סביבותיה ומתוך שאמר למעלה אותה העיר מתענה ומתרעת וסביבותיה מתענות ואין מתריעות אומר עכשו על כל אלו שמתריעין עליהן בכל מקום ר"ל בכל סביבותיה כך נראה לי לפרש המשנה וכל מקום האמור בה לאו דוקא וכן יראה לי בזו שאע"פ שלא הזכיר כאן תענית מתענין עליהן ופירושה מתריעין עליהן מוסף על התענית ומפני שהיא מהלכת והרי כלם כאותה העיר אבל אותה שלמעלה אינה מכה מהלכת ואין תענית אלא לצרת שכניהם או מיראה על העתיד ולא שתחשב בצרה שבאה אבל מכה מהלכת אצל סביבותיה צרה שבאה היא וכל התרעה סתם ר"ל שלא נאמר עמה ואין מתענים היא מלה כללית לתענית ולהתרעה אא"כ בשבת ובנין אב לכלם מה שאמר על כל צרה שלא תבא על הצבור מתריעים עליה מיד וזו ודאי אף תענית בכלל וכמו שאמרו בפרק ב' כשאמרו ז' לגשמים אבל על שאר צרות מתענים והולכים עד שיענו:

על השדפון פי' בתבואה ירקון בבני אדם ועל הארבה ועל החסיל בכל אלו מתענים עליהם אף במין אחד ואף בכל שהן ועל חיה רעה ועל החרב פי' על חיה רעה המשכלת בני אדם ועל החרב ר"ל על החיילות ההולכות להשחית ומעשה שירדו זקנים לירושלם לשוב לאחריהם וגזרו תענית על שנראה מלא תנור שדפון באשקלון כלומר שאירע שדפון במעט תבואה שאלו נטחנה ולשו קמח שלה לא היה בעיסה שלה אלא כמלא פי התנור למדנו שבכל שהו מתענים לאלו והוא הדין להתרעה ואף בפחות משיעור זה אלא מעשה שהיה כך היה וגדולי הרבנים חלקו בין שיעור זה לפחות ממנו ורוב מפרשים חולקים עליהם אלא שנראים לי דבריהם ממה שבגמרא דקדקו מלא פי תנור פת או מלא פי תנור תבואה שמלא פי תנור תבואה משמע כל חלל פי התנור עד שפתו העליונה והוא שיעור גדול אצל הסכלים ממלא פי תנור פת שמשמעו כמו שטחין ממנו בקרקע שכנגד פי התנור וכן שדקדקו בכסוי התנור אם שהוא מצומצם בפי התנור ונכנס בתוכו כמגופה בחבית או בדרא דריפתא דהדר ליה לתנורא כלומר בשיעור שיכול להדביק פת בעגול כל עובי פי התנור ואם כל שהוא דוקא מה להם לדקדק על זה ועוד גזרו תענית על שאכלו שני זאבים וכו' ור' יוסי אומר לא שאכלו אלא שנראו ואעפ"כ גזרו תענית והתרעה ובגמרא יתבאר הדין לשלוח חיות רעות אימתי מתענין עליהם:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא וכת"ק ומה שבא עליה בגמרא כך הוא:

חיה רעה בזמן שמשולחת מתריעים עליה בזמן שאינה משולחת אין מתריעים עליה כיצד נראתה בעיר וביום אפילו לאדם אחד הרי היא משולחת בעיר בלילה ובשדה ביום וכ"ש בשדה בלילה אין זו משולחת נראתה בשדה ביום וראתה שני בני אדם ורצתה אחריהם או שלא ברחה מפניהם הרי זו משולחת ואם נראתה בשדה ביום והיתה סמוכה ליער אם ראתה שני בני אדם ורדפה אחריהם הרי זו משולחת אבל אם לא ברחה מפניהם אינה משולחת ואם היה ביער עצמו אפילו רדפה אחריהם אינה משולחת אא"כ טרפה שניהם ואכלה אחד מהם ואם אכלה שניהם אינה משלחת צירי רעב הוא שאחזוה והואיל ובמקומה היא עשויה היא להשביע את עצמה דירות ארעי שאלו הציידים עושים סמוך לשפת הים אפילו נראתה להם ביום וטרפה אינה משולחת אא"כ נכנסה לאיזה מקום שבבית הן בגג הן בעליה הן בתחתית ושתטרוף בבית איזה אדם אפילו תינוק שבעריסה בתלמוד המערב אמרו לא סוף דבר חיה רעה אלא אפילו בהמה רעה כבר היו שנים בישראל חמור נושך וממית שור נושך וממית:

חרב שאמרנו במשנה שמתענים עליו לא סוף דבר חרב שאינה של שלום כגון שבאין לכבוש ארצות או להעלות להם מס או לגזרת שמד אלא אפילו חרב של שלום כגון שנלחמו גוים עם גוים ובאה אחת מן הגייסות לעבור דרך גבולינו שנאמר וחרב לא תעבור בארצכם שכל בני גייסות הזיקן מצוי והניזקים שמין להם בהקפדה ובאין לידי קטטה:

באגדה זו בעמוד זה עיין בע"י נוסחות אחרות ע"ש:

בפרש"י בד"ה כנף א' עוף א' של אותו מין כגון צפור כו' עכ"ל כצ"ל:

גמ' איכא בהאי שוקא עיין בתורת חיים סנהדרין דף פח ע"ב ד"ה שלחו מתם:

לְצַפְרָא, כַּרְכִינְהוּ וְאַיְתִּינְהוּ לְשׁוּקָא וכו'. קשה דבגמרא דמציעא (בבא מציעא סא:) תניא לֹא תִּגְנֹבוּ (ויקרא יט, יא) אפילו על מנת למיקט, פירוש לצער עיין שם, ואיך עשו כן אף על פי שכונתם לנסותו דוקא? ומה שכתב בשיטה מקובצת שם בשם יש מפרשים הא דאסור דוקא אם רצונו לעכב בידו הגניבה ולא יחזירנה אחר כך ורק דכונתו בזה כדי לצערו אבל אם כונתו להשיבה לו מותר, הנה אכתי קשה לדברי יש מפרשים דסבירא ליה אסור בכל גוונא! ועיין שערי תשובה חושן משפט סימן שע"ח סעיף קטן ב' שכתב בשם קצות החשן דכתב בשם הרמב"ם ז"ל בספר המצות, דאסור בכל גוונא עיין שם, וכן מפורש בספר החנוך מצוה רכ"ה דאסור מן התורה לגנוב על מנת למיקט כלומר להכעיס לבעל הגניבה ולהבהילו לפי שעה ואחר כך יחזירנה לו עיין שם משמע דאיכא איסור 'תורה' ובשולחן ערוך חושן משפט סימן שמ"ח פסק מרן ז"ל, אסור לגנוב דרך שחוק ואפילו על מנת להחזיר או כדי לשלם תשלומי כפל או כדי לצערו הכל אסור כדי שלא ירגיל עצמו בכך, עיין שם. ומזה נראה שהוא איסור 'דרבנן' ואיך שיהיה איסורא איכא בכל גוונא! ואיך עשו החכמים כן? ונראה לי בס"ד דהם לא לקחום בצפרא בסתר אלא לקחום לפני בני הבית שכולם ראו אותם בעת שכרכום והוציאום מן הבית ואם כן אין נחשב בכלל גניבה ואין זה בכלל גזילה. ואם תאמר הא קיימא לן (שולחן ערוך חושן משפט רצ"ב, א) שואל שלא מדעת נקרא גזלן, ומאי שנא זה? ונראה לי זה עדיף דהתם איירי בשואל כדי להשתמש באותו דבר אך כאן לא נשתמשו באלו החפצים ולא היה בדעתם להשתמש בם כלל ורק עשו לנסיון. והא דאמר לו 'במה חשדתנו' כונתם לומר אם חשדתנו שלקחנו הַבִּיסְתַּרְקֵי כדי להשתמש בהם דאז יש לזה דין שואל שלא מדעת נקרא גזלן.

אָמְרוּ לֵיהּ דִּידָךְ נִינְהוּ, וְשַׁקְלִינְהוּ מִינָךְ. קשה מה חדשו לו בזה הדבר, והא כבר אמר להם בְּהָכִי שַׁקְלִי לְהוּ אם כן ידע דשלו הם? ונראה לי בס"ד דיש לומר כונתו לומר בהכי שקלי ביסתרקי כמותה ותיבת לה קאי על המין ולא על גוף אותה הביסתרקי ולכן הגידו לו דגוף הביסתרקי הזאת שלך היא. ועדיין יש להבין מה שאמר וְשַׁקְלִינְהוּ מִינָךְ נראה לשון יתר, דדי במה שהגידו לו דידך נינהו? ונראה לי בס"ד דהוה אפשר לחשוב דאותם הביסתרקי אדם אחר לקחם מביתו והם קנו ממנו לכך פירשו לו ושקלנהו מנך שאלו הם אשר לקחנו אותם מבית בצפרא.

דִּילְמָא פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים אִיקְלַע לְהוּ לְרַבָּנָן, וּכְסִיפָא לְהוּ מִלְּתָא לְמֵימַר. קשה היכן מצינו דהגבאי יתבייש לבקש צדקה בשביל אחרים? ועוד יש להבין במה שאמר אִיקְלַע לְהוּ לְרַבָּנָן, תיבת לְהוּ נראה לשון יתר וסגי לומר אִיקְלַע לְרַבָּנָן? ונראה לי בס"ד כונתו לומר דזה הפדיון שבויים אקלע לקרובים שלהם ולכן הוסיף בלשונו לְהוּ רוצה לומר לצרכם כי צורך קרובים שלהם נחשב צרכם ולכן כסיפא להו למימר. או יובן בס"ד הכונה דהשבאי בקש בעד השבוי ביסתרקי חשובים והם ראו אותם הביסתרקי הם חשובים מאד שאין מצוי כמותם בשוק למכור באותו היום ולכן נתביישו לבקש בפיהם את הביסתרקי ההם שהם מחפצי הבית ולא קיימי לממכר.

מִסְתַּיִךְ דְּקָא מַגְנִי זְכוּתָךְ, אַכּוּלָא כְּרָכָא נראה לי בס"ד הכונה דזכותך מגני אכוליה כרכא נמצא בזה השלום יש חלק מגיע לכל בני כרכא ואין כדאין הם לקבל חלק בשלום בכל ערב שבת קודש אלא רק פעם אחת בשנה. אי נמי כיון דמגיע השלום לכולם בעבורך נמצא כאלו אתה מקבל באותו היום שלומות רבות ומסתייך השלום הזה אף על פי שהוא פעם אחת הנה הוא עצום ורב באיכות ונודע דיש אומרים רב האיכות גדול מרב כמות. אי נמי כיון דזכותך מגין על כוליה כרכא אם יבא לך שלום בכל ערב שבת קודש יתקנאו המקטרגים ולכן מסתייך שלום זה שהוא פעם אחת בשנה. ובני ידידי כבוד הרב יעקב הי"ו פירש מסתייך שלום זה שהוא גדול בכמות ובאיכות יותר משלום אביי כי כיון דזכותך מגין על כוליה כרכא נמצא שלומך שלום רבים ושל אביי שלום יחיד עד כאן דבריו נר"ו. מיהו יש להבין הלא אביי גם כן היה ראש ישיבה ועסק בתורה ובגמילות חסדים ואמאי לא הגין זכותו אכוליה כרכא? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו הראשונים ז"ל על מאמר בת קול: אלו ואלו דברי אלקים חיים והלכה כבית הלל (עירובין יג:), דכל מי שהלכה כמותו יכול להוריד שפע מן עסק תורתו עד התחתונים שוכני ארץ מה שאין כן אותו שאין הלכה כמותו השפע הנמשך בזכות תורתו יהיה בעליונים דוקא ולא ירד לתחתונים. וידוע דאביי ורבא הלכה כרבא ואין הלכה כאביי אלא רק בששה דברים שסימנם יע"ל קג"ם ולכן רבא שהיה הלכה כמותו זכה שיגין זכותו אכוליה כרכא כי היה יורד שפע בזכות תורתו לתחתונים מה שאין כן אביי. ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים סוף הקדמה ל"ד) הטעם דאין הלכה כאביי מפני דאביי כל חלקיו משורש קין ולכן לא היה הלכה כמותו לגבי רבא חבירו שהיה מן הבל יעוין שם. ולפי זה מובן הטעם דרבא הוה מגני זכותיה אכוליה כרכא כי להיותו מן הבל שהוא חסדים לכך מגין זכותו על כולם כי ההגנה היא מצד החסד. ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים בהקדמה ל"ו, וזה לשונו שני זווגים יש למעלה האחד הוא עליון בסוד הדעת שהוא שם הוי"ה עם שם אהי"ה ושניהם בגימטריא מ"ז והשני הוא למטה בסוד זווג 'הוי־ה ואלקי־ם והוי־ה ואדנ־י' ואמנם רבא הוא אותיות באר שהוא זווג התחתון שביסוד כי רבא מספר שני זווגים התחתונים שהם ארבעה שמות הנזכר וכו' ולכן כשאמרה בת רב חסדא על רמי בר חמא ורבא בעינא לתרוייהו עני רבא בתרה ואני אחרון לפי שהוא זווג תחתון אבל רמי הוא בסוד זווג העליון אשר בדעת וכו' עד כאן לשונו עיין שם. והנה בזה מובן הטעם דרבא מגני זכותיה אכוליה כרכא שהם בני אדם התחתונים שיונקים ונשפעים מזווג התחתון שהוא ארבעה שמות הנזכר. גם בזה מובן לשון אכוליה כרכא דאמרו לרבא דהיינו להיות הוא מכוליה כרכא דזווג התחתון שהם ארבע שמות הנזכר הכרוכים זה בזה לכך מגני זכותיה אכוליה כרכא דבני אדם התחתונים.

אָמַר לֵיהּ זַנְדוּקָא אֲנָא. נראה שזה היה שומר בית האסורין בלילה דוקא אבל ביום היה יושב בחנות בשוקא דבי לפט ואמר לו תא למחר לחנות. ומה שאמר דִּיהָבוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים עֵינַיְהוּ עֲלָהּ היינו אותם הפקידים של בית הסוהר שהם למעלה ממנו כי הוא רק שומר שם והוא תחת ידם.

אֲתָאִי דּוּרְדַיָּא דְּחַמְרָא הנה בודאי יותר בנקל לו להביא דם בהמה או דם עוף וגם דדמי ממש אך נזדמן לו שם דורדיא דחמרא ושדי לה. ואפשר מן השמים נזדמן לו זה לרמוז לו שזכות התורה אשר נמשלה ליין הוא המגין עליו בזה. וכיוצא בזה אמרו רבותינו ז"ל (שבת קל.) בנס אלישע בעל כנפים דאמר לו כנפי יונה משום דכנסת ישראל נמשלה ליונה.

וַאֲמִינָא אֵיזִיל בְּרֵישָׁא פירוש הוא שמע שעשו התעוררות לגזרה ועדיין לא גזרו לכך אמר איזיל ברישא קודם שיגזרו דאז אין הנס של ביטולה קשה כל כך.

כִּי חָזִינָן אִינִישׁ דַּעֲצִיבָא דַּעְתֵּיהּ, מְבַדְּחִינָן לֵיהּ נראה לי בס"ד דידוע העצבון נמשך מיסוד העפר שהוא כנגד אות ה"א אחרונה והשמחה מיסוד האש שהוא כנגד אות ה"א ראשונה שהיא סוד עולם הבא שהיא בינה ולכך זכו להיות מבני עולם הבא. ולדברי האי נמי דאמרו טַרְחִינָן וְעַבְדִינָן לְהוּ שְׁלָמָא דנמצא הם מוציאין השנאה ומכניסין האהבה ולכך זכו להיות מבני עולם הבא כי האהבה היא בסוד הבינה שהיא עולם הבא כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל רְחִימוּ הוא הבינה וּדְחִילוּ חכמה. ומה שאמר טַרְחִינָן היינו רבותא דידהו דאף על פי שהשלום היה רחוק לפי טבע האנושי מפני שהמחלוקת שביניהם היתה גדולה מאד אנן טרחינן לעשות שלום! אי נמי טרחינן לעשות שלום גמור שלא יתבטל אחר כך מפני שאנחנו טורחין לתקן הסיבה שממנה נעשית המחלוקת. ונראה לי ש השלום במלוי כזה: ה־ ה ש י ־ ן ל מ ־ ד ו־ ו מ־ ם עולה המלוי קנ"ה כמנין עולם הבא עם הכולל [155] לרמוז עושה השלום זוכה להיות בן עולם הבא.