מסכת תענית דף ט״ו עמוד א׳

לבזה נפש למתעב גוי לעבד מושלים לישראל הבזוים ומתועבים ועבדים מושלין בהן:

ה"ג לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה דכתיב אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה – ישרים לשמחה דישרים עדיפי מצדיקים:

פרק שני סדר תענית כיצד

מתני' סדר תעניות כיצד כו':

ברחובה של עיר בגלוי וכי הך דאמרינן במסכת מגילה (דף כה:) בני העיר שמכרו רחובה של עיר והתם מפרש בהדיא אמר ר' זירא הואיל והעם מתפללים בו בתעניות ובמעמדות:

אפר מקלה אפר ממש ולא עפר אפר סתם הוא עפר דכשם שאפר קרוי עפר דכתיב (במדבר י״ט:י״ז) מעפר שרפת החטאת כך עפר קרוי אפר סתם והיינו דקתני אפר מקלה אפר שריפה אי הוה תני אפר סתם הוה משמע עפר ואפר מקלה גנאי יותר מעפר סתם ובגמרא מפרש מאי טעמא נותנין אותו:

כבושין לשון עצירה כמו מכבש בלע"ז פריש"א שכובשין את הלבבות להחזירם למוטב ואלו הן דברי כבושין אחינו כו':

ובקבלה שהנביא מצוה לישראל (עמדו בתפלה) והקשה תוספות מאן דהו מאי שנא בהאי קרא דכתיב ביונה וירא האלהים את מעשיהם וגו' ולא קרי ליה דברי קבלה ובהאי קרא דוקרעו לבבכם קרי ליה קבלה ופריק איהו כל מקום שהנביא מצוה ומודיע ומזהיר את ישראל קרי ליה קבלה ובכל דוכתא דלא איתפקד נביא כי האי וירא האלהים שהוא כמספר והולך דיליף מיניה אגב אורחיה מילתא לא קרינן ליה קבלה:

אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה פירוש ואין לומר כדלעיל ולישרים האי והאי שמחה ואורה א"כ דאמרינן דלישרי לב קאי אהא דלעיל כמו כן אמרינן דצדיקים קאי אהא דאבתריה כיון דסמוך צדיק לישרי לב ובודאי יש הפרש בין זה לזה דאם לא כן לערבינהו ולכתוב לצדיקים ולישרי לב אורה ושמחה אבל ההיא דלעיל לא הוו מלכים ושרים כי הדדי אלא יראו וקמו בינייהו וכמו יראו וקמו דהוי קודם שרים קאי על מלכים דלעיל קאי נמי אשרים דכתיב אבתריה אבל הכא אין לפרש אלא אור זרוע לצדיקים ולישרי לב שמחה:

ונותנין אפר על גבי כו' ואותו אפר הוי מעצם אדם שהרי הוא האפר הוי לזכרון העקידה ובעקידה היה עצמות:

פרק שני סדר תעניות כיצד מביאין את התיבה וכו׳‎ פרי׳‎ בש״ס במתני׳‎ בסד׳‎ תעניות אחרונות וכדאי׳‎ במתני׳‎ לקמן:

מתני׳‎ עמדו בתפלה מורידין לפני התיבה זקן כו׳ ואומר לפניהם כ״ד ברכות י״ח שלי יום ויום ומוסיף עליהם עוד שש ואקשי׳‎ בגמרא הני שש ז׳‎ הויין כדתנן על הז׳‎ הוא אומר ופרקי׳‎ מאי שביעית ז׳‎ לארוכות לומר שברכ׳‎ גואל ישראל מאריך ותשובה מכלל הברכות ומתריעי׳‎ בה אבל לפי שחותמין בה בבל יום לא חשיב תנא בתוספת אלא הו׳‎ שהוא מוסיף לגמרי הם וחותמי׳‎ כדתניא בגואל ישראל מאריך ובחותמה הוא אומר מי שענה כו׳‎ וי״א כי מה שמאריך בגואל ישראל הוא שכולל בה תפלת התעני׳‎ דהיינו עננו שאם לא כן אין תפלת תעני׳‎ בתעניות הסמוכות ואין זה נכון שא״כ היה אומר כן בפי׳‎ ועוד למה משנין חתימת׳‎ ומקומה היום לאומרה בברכ׳‎ גואל ישראל שאע״פ שברכת גואל ישראל אינו על גאולה מן הגלות שהרי יש לה ברכה בפני עצמה בצמח דוד ובונה ירושלם ואינו אלא שיניח לנו מן הצרו׳‎ כמו שכתב רש״י ז״ל בפ׳‎ היה קורא את המגלה מ״מ יותר ראוי לומר כדרב׳‎ שאומרים היום בחותמ׳‎ שחותמים בה העונה בעת צרה כמו בשאר הימים ומה שאמרו בגואל יש׳‎ בפסוקים של תחנונים מענין גאולת צרה או מעניני העקידה שהם מעין הברכה כמי שענה דמיירי בהכי וכן היה מנהג בישיבו׳‎ שאומר בברכה זו פסוקי העקידה וכיוצא בהם אבל לא ייחדו לברכה זו פסוקים ידועים כמו לשאר ברכות ולפי׳‎ אמרו ובגואל ישראל מאריך כמי שירצה שא״א לו׳‎ שאין הכוונה שיאריך בה בפסוקים אחרים אל׳‎ שיאריך לומר סמוך לחתימתה מי שענה דאלמ׳‎ האריכות מלתא אחריתי היא מ״מ אין הכוונה שיאריך לומר עננו אבינו עננו ביום התענית כו׳‎ מדלא קאמר הכי בהדיא אלא ודאי שאומר תפלת תענית ביום זה אין אומר אותה אלא בברכה ששית שחותמי׳‎ בה העונה בעת צרה שהיא חתימת תפלת תענית קודם שיאמר מי שענה אומר עננו אבינו עננו כו׳‎ ואומר בחתימתה מי שעונה כו׳‎ וחותם העונ׳‎ בעת צרה שזו חתימת תפלת תעני׳‎ לש״צ והמוסיף בחותמה האל המושיע טועה והקרוב עיין בליקוטין לומ׳‎ יותר שאין אומר תפלת תעני׳‎ של עננו כשאומר כ״ד ברכות כי השש שהוא מוסיף הן במקומה ובשאר תעניות אומר ברכת עננו דרך כלל אבל עכשיו מאריכי׳‎ לו במקומ׳‎ לומר השש האלו והן מוסף תפלה לענין זה כשם שאין אומר יעלה ויבא במוסף של ר״ח כי התפלה הוא תפלת סיום ואף זה דוגמתו וזה נר׳‎ יותר נכון וברור בעיני וכן נר׳‎ דעת הרמב״ם ז״ל אבל אין זה דעת קצת רבותי שיחיו: גרסי׳‎ בירושלמי. תני צריך להאריך בגואל ישראל בתעני׳‎ ופריך הא בשש שהוא מוסיף אינו פי׳‎ אתמהה א״ר יוסה שלא תאמר הואיל והוא מעין י״ח לא יאריך להכי תנינן צריך להאריך בגואל ישראל ע״כ וזה ראיה לפירושינו שאין האריסי׳‎ בעננו מדלא פריש הכי:

ואלו הן זכרונו׳‎ ושופרות אל י״י בצרתה לי כו׳ פי׳‎ הפוסקים הללו הן כל אחד על כל ברכה לפי סדרם כי בברכה ראשונה של שש שהוא מוסיף שחותמת זוכר הנשכחות אומר זכרונות ובשנייה שאומר שומע תרועה אומר שופרו׳‎ וכן השאר על הסדר זה תמצא מזמור מעין הברכה וכן סדר הגאונים ז״ל ושלא כדברי הרמב״ם ז״ל שמסדר זכרונות ושופרות ושאר כל המזמורים הללו בברכת גואל ישראל קודם שיאמר מי שענה נראה שסובר ז״ל כי על זה אמרו בברייתא בגואל ישראל מאריך ולא נהיר כלל וכן נר׳‎ מדבריו ז״ל שזכרונות ושופרות אלו לא סוף דבר אותן שאומרים בר״ה אלא מעין הצרה וממה שא״ר יהודה שאין אומר זכרונות אלא בר״ה ובי״ה של יובל ובשעת מלחמה נראה לדברי חכמים שזכרונות ושופרות אלו הן אותן שאומר בר״ה וי״ה של יובל אעפ״כ אין אומר אלא פסוקי דזכרונות ושופרות בלבד לא שאר התפלה אבל רבי׳‎ הגדול הרמב״ן ז״ל כתב כי בסדר הגאונים ז״ל נמצא שאומר בה כעין צלותא דבי רב שאומר דר״ה אלא שמדלגי׳‎ ענין היום שהוא מתחיל (בענין היום) בזכרונות אתה זוכר מעשה עולם עד צופה ומביט עד סוף כל הדורות ואומר ואתה דורש מעשה כלם וגם את נח באהבה זכרת ובדברי קדשך כו׳‎ וע״י עבדיך הנביאים וכו׳‎ אלהינו ואלהי אבותינו זכרנו בזכרון טוב מלפניך כו׳‎ עד כי זוכר כל הנשכחות אתה הוא מעולם ואומר מי שענה את אבותיכם על ים סוף הוא יענה אתכם כו׳‎ ברוך זוכר הנשכחות ואומר אתה נגלית כו׳‎ כסדר ר״ה עד י״י צבאות יגן עלינו ובדברי הנביאים מוסיף ונאמר ויריעו העם ויתקעו בשופרות ויהי בשמוע העם את קול השופר ויריעו העם תרועה גדולה וגו׳‎ אלהינו ואלהי אבותינו תקע בשופר גדול לחירותינו וגו׳‎ וקיים לנו י״י אלהינו את הדבר האמור בתורתך ע״י משה עבדך וכי תבאו מלחמה בארצכם וגו׳‎ וזכור לנו י״י אלהינו זכותו של יהושע עבדך נביאך והמלא עלינו רחמים למען שמך ואומר מי שענה את יהושע בגלגל גו׳‎ בא״י שומע תפל׳‎ תרוע'. ואח״כ אומר מזמור אשא עיני אל ההרים ואומר וזכור לנו י״י אלהינו זכותו של שמואל נביאך המלא עלינו רחמים למען שמך ואומר מי שענה את שמואל במצפה כו׳‎ וכן כלם כך נמצא בסדר הגאונים ז״ל שהיו נוהגים בדבר ראשי ישיבות:

והא דתנן רבי יהודה או׳‎ לא היה צריך זכרונות אין פירושו כפשטו שאינו צריך לכך אבל אם רצה לאומרן רשאי שהרי אמר בטעם דבריו שאין אומרים אותה אלא בר״ה ובי״ה של יובל ובשע׳‎ מלחמה אבל רבי יהודה תפס במשנה לשון קצר שאין אומרים זכרונות ושופרות בתעניות אלו ואם נפשך לומר כדי להאריך בפסוקי׳‎ בברכות הללו כמו בשאר ברכות אינך צריך לומר זכרונות ושופרות שהרי א״א לומר תחתיהן בתעניות של גשמים רעב כי יהיה בארץ דבר כי יהיה וכו׳‎ אשר היה דבר י״י אל ירמיהו על דברי הבצרות וה״ה בשאר צרות שיאמר פסוקים של נביאים מאותו ענין ואומר חותמיהן ולית הלכתא כרבי יהוד׳‎ דיחידאה הוא. אבל הרמב״ם ז״ל כתב בפי׳‎ המשנ׳‎ הלכה כרבי יהודה ובחבור שלו כתב ואומר זכרונות ושופרות מעין הצרה ונ״ל שדעת רבי׳‎ ז״ל דרבי יהודה לפרושי אתא כי מה ששנינו בסדר הברכות שאומר זכרונות אמת הוא שנהגו בכך אבל לא היה צריך ולא אמר אינו צריך נראה שנוהג היה ש״צ לומר אבל לא היה צריך לכך כנ״ל ואפי׳‎ רבי יהוד׳‎ לא פליג אלא בתעניות של גשמים אבל בשאר צרות מודה דהיינו שעת מלחמה אלא דנקט לישנא דקר׳‎ וכי תבאו מלחמה בארצכם וכו׳‎ והוא כלל לשאר צרות ג״כ יש ברכות והתרעות בסדר ר״ה לדברי הכל ושלא כדעת רבי׳‎ ועוד נחלקו רבי יהודה וחכמים כדאי׳‎ במתניתא של דברי חכמים שאמרו שעל הברכות הללו בא׳‎ אומר תקעו ובא׳‎ אומר הריעו אין בכל ברכה א׳‎ מהן אלא תקיעה או תרועה בא׳‎ תוקעים ובא׳‎ מריעי׳‎ ומתחיל בתקיע׳‎ ומסיים בתקיעה ונמצאו תרועות והטעם לפי שאין לנו לעשות תקיעה ותרועה ותקיעה אלא בר״ה ובי״ה שכתוב בהן ג׳‎ תרועו׳‎ וכל א׳‎ מהן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה וכדילפי התם בקראי אבל בתעניות לא למדנו זה אלא שאמר הכתוב והרעותם בחצוצרות כדי להעלות תפלה בתרועה ובכל דהו סגי בין בתקיעה בין בתרועה ואף מה שאנו עומדים לתקוע בר״ה על סדר הברכות אינו לצאת ידי חובה אלא תפל׳‎ בתרוע׳‎ כמו שבררנו במקומה בראיות בס״ד ורבי יהודה בעי הכא בכל ברכה וברכ׳‎ תקיעה תרוע׳‎ ותקיעה ולא מפני חיוב ג׳‎ קולו׳‎ מנא ליה בתעניות אלא דאיהו אזיל לטעמיה דסבר תקיעה ותרועה ותקיעה א׳‎ היא ואין להפסיק בהם וביניהן ששלשתן קול א׳‎ כדאיתא בפרק החליל והדבר ידוע שאין הלכ׳‎ כמותו כדאי׳‎ התם וכדמוכח בר״ה ששנינו סדר תקיעו׳‎ ג׳‎ של ג׳‎ ג׳‎ אלמא תקיעה תרועה ותקיעה ג׳‎ קולות הן והיינו כרבנן והכי קרינן להו בכל דוכתא ט׳‎ תקיעות נמצאת אומר שלדברי חכמים בא׳‎ תוקעי׳‎ בלבד ובא׳‎ מריעי׳‎ מפני הספק שיש בתרוע׳‎ כדא״ר אבהו במס׳‎ ר״ה כשיש לו להריע עושה ג׳‎ שברי׳‎ ותרועה ונמצ׳‎ שבוש במקצ׳‎ נסחאו׳‎ שגורסי׳‎ בברייתא כדברי רבי יהודה על הראשונה תוקעי׳‎ ומריעין ותוקעין ועל השניה מריעי׳‎ ותוקעין ומריעי׳‎ ועל הסדר הזה בכלן בא׳‎ מהן תרועה בין שתי תקיעות ובשנייה תקיעה בין שתי תרועו׳‎ וזה גרסת הרמב״ם ז״ל וזה אינו נכון כי למה רבי יהודה להרבות בתרועות כ״כ כי בתרועה הוא שמצינו שצריך פשוטה לפניה ולאחריה אבל היכן מצינו לתקיעת שתהא תרועה לפניה ותרועה לאחריה כ״ש דאיהו סבר דתקיעה ותרועה ותקיע׳‎ א׳‎ היא וקול א׳‎ הוא תחלתו וסופו פשוט ונשבר באמצע ולמה יהפך עכשיו תקיעו׳‎ לתרועו׳‎ ומנין לנו שנוי קול זה ונראה שיצא להם שבוש זה בנסחאות אלו לפי שבא׳‎ אומר תקעו ובא׳‎ אומר הריעו ונראה להם כי באותה שאומרי׳‎ הריעו מתחילי׳‎ בתרועה וזה אינו אלא בא׳‎ מאריך בתקיעו׳‎ ומקצר בתרוע׳‎ ובשנית מאריך בתרוע׳‎ ומקצר בתקיעו׳‎ כי אין חובה בתעניות שתהא שיעור תרועה כתקיעה שאין הכוונה אלא להעלות תפלה בתרועה או בתקיעה ואין מדקדקי׳‎ בזה בדיני השופר ודיני התקיעות של ר״ה ובעיקר נסחאות לא נמצא בדברי רבי יהודה אלא שגורס בכל א׳‎ מהן ותוקעים ומריעין ותוקעי׳‎ גם יש מן החכמים שסבורין שסדר התקיעות לדברי רבי יהודה שה״ה לדברי חכמים ולא נחלקו בזה כלל ופסקו כן בהלכותיהן כי באחד תוקעים ומריעין ותוקעים ובא׳‎ מריעי׳‎ ותוקעי׳‎ ומריעין וכן כתב הרמב״ם ז״ל וזה אינו נכון לפי שאין לנו תר״ת ולא תש״ת ולא תשר״ת אלא בר״ה מגזרת הכתוב ואלו היה לנו חיוב בתעניות לתקיע׳‎ ותרועה ותקיעה היה לנו לעשות תשר״ת תש״ת תר״ת מפני הספק כמו בר״ה כי מנין נתברר לנו הספק לעשות תר״ת בכל א׳‎ אלא ודאי מה שכתבנו עיקר שאין לדברי חכמים אלא בא׳‎ תוקעי׳‎ ובא׳‎ מריעין בלבד ולפי שסדר תקיעות בר״ה וי״ה של יובל התרועה בין התקיעות גם בז׳‎ תקיעות אלו מתחילין בראשונה בתקיעה ובשניה תרועות ובג׳‎ תקיע׳‎ וכן על סדר זה ונמצאת התרועה בפשוטה לפניה ופשוטה לאחריה שהפסקת ברכות אינה הפסקה כענין זה אף בר״ה ואין הפסק חשוב ביניה׳‎ אלא בקול כדאמרי שמעת׳‎ ט׳‎ תקיעות בט׳‎ שעות ביום יצא וכדכתיבנא הת׳‎ בס״ד וכ״ש בכאן שאין לנו חיוב בזה כלל וזה מבואר יפה למי שמודה על האמת אלא שלא נהגו מה שאומר זוכר הנשכחו׳‎ בברכת מי שענה את אבותינו על ים סוף לפי שהיו ישראל נשכחים במצרים וזכר׳‎ אחר היאוש כדכת׳‎ וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו ובשופרות ענין יהושע שנענה בשופרות ביריחו ואליהו בהר הכרמל נענה והוא מעין אשא עיני אל ההרים ובשמואל כתיב ויצעק אל י״י וביונה כתב ממעי הדגה ולפי׳‎ אומר ממעמקים קראתיך י״י וחותם העונה בעת צרה שכן כתוב בו קראתי מצרה לי ובאליהו כתיב תפלה ענני י״י ענני:

ודוד ושלמה התפללו על הארץ דוד כשהיה רעב ושלמה כשהכניס ארון אי נמי רעב כי יהיה בארץ ולפי׳‎ חותם בה מרחם על הארץ. וזה שחותמי׳‎ בברכה ראשויה בגואל ישראל שאלו עליה בירושלמי ולא יצחק הוא נגאל כלו׳‎ שהרי ענין האריכו׳‎ מי שענה לאברהם בהר המוריה והיה לו לחתום גואל יצחק והשיבו מכיון שנגאל יצחק נגאלו כל ישראל ובמה שאמרו בש״ס על הז׳‎ חותם ברוך מרחם על הארץ הוא משום סמכוס אמרו ברוך משפיל המרים וזו גרסת רש״י ז״ל וכן היא בירושלמי ושם פירש שאמרו ניחא דשלמה דכתיב ביה בנ׳‎ בניתי בי׳‎ זבול לך דוד למה ע״י שבקש לעמוד על מנינן של ישראל ופי׳‎ שדוד ושלמה נתרוממו יותר מדאי והושפלו לפני השם שחזרו ונתענו לפניו ונענו ולפי׳‎ אנו חותמין ברוך משפיל ומרים וזכר צדיקים לברכה שיארע לנו כן שתקובל הכנעתנו בתעניתנו ותסלק ממנו המכה שבא׳‎ עלינו על שרם לבבנו וסרנו מתור׳‎ אלהינו ורש״י ז״ל פי׳‎ שהכניע׳‎ במטר עד ששבו בתשובה ואינו מחוור שאין החתימה לטובה וקבלת תפלה. ויש שגורסין ברוך משפיל מרים והיא יותר נוחה אבל אינה בנסחאות של גאונים ז״ל ולא בירושלמי כמו שכתבנו.

סדר תעניות כיצד וכו' כונת הפרק לבאר לנו עניני תעניות אחרונות של גשמים ורבו יסוב על ג' ענינים הראשון לבאר תכונת הענינים והתפלות שהיו מסדרים בז' תעניות האחרונות של מטר והאיך היו מתנהגים בדרשות ובתוכחות החכמים והזקנים קודם התפלה כדי לעוררם בתשובה מתוך דבריהם והשני לבאר מי הוא המחוייב להתענות בהם מאותם שלא נתחייבו להתענות בראשונות השלישי לבאר הזמן הראוי לקבוע בו תענית זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שנתגלגלו בו דברים אחרים שבעניני עבודת אנשי משמר ובית אב כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה תיוחד לבאר תכונת הענינים שהיו עושים בז' התעניות קודם התפלה ואמר על זה סדר תעניות כיצד ופי' בגמ' שעל ז' אחרונות הוא אומר כן אבל ג' ראשונות ושניות אין בהם הנהגה מחדשת אלא שנכנסים לבית הכנסת ומתפללים כדרך שמתפללים בשאר תעניות שבכל השנה אבל באלו מוציאים את התיבה שספר תורה בתוכו לרחבה של עיר ונראה לי דוקא בעיר שרובה ישראל ונותנים אפר מקלה על גבי התיבה ר"ל אפר ממש ולא עפר שהעפר אף הוא נקרא אפר ולפיכך הוצרך לפרש אפר מקלה וי"מ שמפני אפר פרה הוצרך לקרות האפר אפר מקלה ר"ל אפר השרופה בכירה וכן נותנים אפר מקלה בראש הנשיא ובראש אב ב"ד:

ואח"כ כל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו וזקן שבהם ר"ל זקן שקנה חכמה דורש ומשיבם מדרכיהם הרעים ואומר להם דברי כבושים התוכחות ומודיע להם האיך הצרות באות לסבת העונות ושאין התענית מועיל אא"כ שבים מדרכיהם הרעים ומביא להם מה שנאמר להם באנשי ננוה שהתענו והתכסו בשקים ואעפ"כ לא נאמר בהם וירא אלהים את שקם ואת תעניתם אלא וירא אלהים את מעשיהם כי שבו וכו' וכן הוא אומר קרעו לבבכם ואל בגדיכם ובדרש אמרו אם קרעתם לבבכם בתשובה אינכם קורעים בגדיכם:

זהו ביאור המשנה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא:

בפרש"י בד"ה אפר מקלה כו' דכשם שאפר קרוי עפר דכתיב כו' גנאי יותר מעפר סתם כו' ובד"ה ואלו הן דברי כו' לישראל והקשו תוס' כו' בד"ה מיטפל ואין לו כו' כל זה הדיבור אינו שייך כאן במתניתין אלא לקמן בגמרא ובד"ה ואומר חותמיהן כו' שש שומע צעקה שלישית וכן כולן כצ"ל:

רש"י ד"ה ובקבלה וכו' ולא קרי ליה דברי קבלה עיין חולין דף קלז ע"א רש"י ד"ה תורת משה:

לֹא הַכֹּל לְאוֹרָה, וְלֹא הַכֹּל לְשִׂמְחָה צַדִּיקִים לְאוֹרָה, וִישָׁרִים לְשִׂמְחָה. מקשים למה לא אמר בזה לישרים הא והא איתא כמו שאמרו בהנך דלעיל? ובשלמא לפירוש הרשב"א שפירש צדיקים עדיפי מישרים ניחא כיון דנקיט ישרים שהם קטנים לבסוף איך נפרש בהם הא והא איתא דנמצא עדיפי מצדיקים, אבל לרש"י דסבירא ליה ישרים עדיפי מצדיקים, קשה לימא בהו הא והא איתא? ונראה לי בס"ד הכא שאני דהכתוב עשה שינוי ביניהם בדבר אחד דאמר (תהלים צז, יא) 'אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק' לשון יחיד ואמר 'לְיִשְׁרֵי לֵב' לשון רבים ולא אמר לישר לב, על כן יש לומר דעשה הכתוב שינוי זה לסימן לומר לך מוחלקים לגמרי שלא תתן של זה בזה כלל. והנה לפירוש רש"י דסבירא ליה 'ישרים עדיפי' צריך להבין למה בישרים נקיט שִׂמְחָה ובצדיקים אוֹרָה? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב מדרש שמואל בשם רבינו יונה ז"ל, הצדיקים עובדים מיראה והישרים מאהבה עיין שם, ולכן הישרים דהם עובדים מאהבה מוכרח שהם עובדים בשמחה כי כל עובד מאהבה עובד בשמחה על כן יזכו לשמחה, אך הצדיקים שהם עובדים מיראה לדעת רבינו יונה ז"ל זוכין לאורה כי יו"ד דיראה תתארך ותהיה וא"ו ואז היראה תהיה אותיות 'אורה' דבזכות היראה שהאריכו בה כל ימיהם תתארך היו"ד ותהיה אורה. ולסברת הרשב"א ז"ל דסבירא ליה 'צדיקים עדיפי מישרים' יש לפרש צדיקים על בעלי תורה וישרים על בעלי המצות ולכן צדיקים עדיפי מישרים כי בעלי תורה עדיפי מבעלי מצות. והנה בעל תורה נקרא 'רבי' [212] כמנין 'אורה' [212] לכך צדיקים יזכו לאורה ולכן יש לדרוש צדיק על בעל תורה כי 'צדיק' [204] עולה מספר ר"ד, ועם מספר ח' שהוא כנגד ח' דרגין דתורה שבעל פה הרי מספר 'רבי' ומספר 'אורה' אך ישרים הם בעלי המצות שכוחם במעשה ואם תחליף אות ע' דמעשה בחי"ת באחה"ע, תהיה המעשה אותיות שמחה לכן יזכו לשמחה.