מסכת תענית דף י״ג עמוד ב׳

אין הבוגרת שהביאה שתי שערות רשאה לנוול את עצמה אלא מתקשטת כדי שיקפצו עליה הא נערה שאינה ראויה להינשא עדיין עד שתבגר רשאה דבת חיוב אבילות היא וקטנה אינה חייבת ולא כלום:

בימי אבל אביה אפילו אירע אבילות לאביה שמת בנו אי נמי שמת אביה ממש אע"פ שהיא בת חיוב אבילות אינה רשאה לנוול:

אלא לאו בצונן ואפ"ה נערה אינה רוחצת בצונן אלמא דאבל אף בצונן אסור:

אכיחול ואפירכוס ולא קא מיירי ברחיצה כלל פירכוס בשיער כבוס בבגדים רחיצה בגוף:

זאת אומרת מדמוקמינן לה בכיחול ופירכוס הוא הדין לתכבוסת:

תפלת תענית עננו:

בין גואל לרופא ברכה בפני עצמה:

וכי יחיד חשוב כל כך שיהו מתקנין לו ברכה בפ"ע להוסיף בתפלתו:

אין הבוגרת רשאה לטול עצמה אומר ר"י דהא רשאה לאו דוקא אלא ה"ק אין הבוגרת חייבת הא נערה חייבת:

אלא בצונן וקאמר נערה רשאה כלומר דאסורה ואת אמרת דבצונן מותר וקשה לרבא דאמר דבצונן מותר ומשני כי קתני אכיחול ואפירכוס:

אלא אמר רב יצחק בשומע תפלה והכי פסק בשמעתא דתפלת תענית בשומע תפלה ואין יחיד קובע ברכה לעצמו לכך צריך כשאומר עננו בש"ת (דצריך) לאומרו קודם שאומר הברכה כשמגיע לעננו קודם שיתחיל לומר כי אתה ש"ת עמך ישראל ברחמים יאמר עננו ולא יחתום אלא יאמר כי אתה ה' עונה בעת צרה ומושיע ואח"כ כי אתה ש"ת עמך ישראל ברחמים בא"י שומע תפלה אבל שליח צבור אומר גואל ישראל וקובע ברכה וחותם:

תנא ושייר פי' תנא עשיית מלאכה ושייר כ"ד ברכות פי' כ"ד ברכות שבתעניתא היו מוסיפין ו' ברכות כדמפרש לקמן ברפ"ב (תענית דף טו.):

מאי שייר דהאי שייר כו' פי' דמשום חדא מילתא לא הוי לתנא לשייר וא"ת הכא קאמר דלא תנא ושייר דהא אין בין קאמר דמשמע דאין בין זה לזה אלא אלו בלבד וקשה דהא במגילה (דף ח.) קתני אין בין נדרים לנדבות אלא שהנדרים חייב באחריותן ונדבות אינו חייב באחריותן ואנו יודעין דיש חילוק אחר דנדרים אינן באים אלא מן החולין דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ונדבות באות מן המעשר כדאמר (דברים כ״ז:ז׳) וזבחת שלמים ואכלת דכתיב גבי מעשר וי"ל דהתם נמי דזה וזה שוה והני מילי גבי שלמים יש חילוק והא דקתני אין בין מיירי בעולות דאין בין עולות דנדרים לעולות דנדבה אלא שהנדרים חייב באחריותן מה שאין כן בנדבה דהא אין בין עולות דנדרים לעולות דנדבות אלא חילוק זה דהא כל עולות אינן באין אלא מן החולין:

ותסברא והא שייר תיבה פי' מפרש לקמן (תענית דף טו:) שמוציאין התיבה ברחוב העיר (באמצעיות) באחרונות ותסברא דהא שייר תיבה פי' וליכא למימר דבאיסורא קמיירי דהא דמתריעין ונועלין מאי איסור איכא:

ודחינן לא כי קא קתני וכן באבל אנעילת סנדל ואמלאכה קאי אבל (רחיצה לא) [לא ארחיצה] ולעולם בחמין.

אמר רבא אבל אסור כל ז' אפי' בצונן ומ"ש מבשר ויין דשרי ליה. ודחי בשר ויין שרינן ליה כדי לפכוחי פחדיה אבל רחיצה דמשום תענוג היא לא התירו.

לימא מסייעא ליה אין הבוגרת רשאה לנוול עצמה בימי אבל בית אביה אבל הנערה שרי לנוול עצמה ושלא לרחוץ אפילו בצונן. וש"מ אבל אפי' בצונן אסור. ודחי לא הבוגרת התירו לכחול ולפרכס.

תניא תכפוהו אבליו זה אחר זה שערו מיקל בתער ומכבס כסותו במים אמר רב חסדא בתער ולא במספרים. במים ולא בנתר. ולא בחול.

אמר רב חסדא זאת אומרת אבל אסור בתכבוסת והלכתא אסור לרחוץ כל גופו כל ז' בין בחמין בין בצונן אבל פניו ידיו ורגליו בחמין אסור ובצונן מותר. ולסוך אפי' כל שהוא אסור. ואם לעבר הזוהמא מות' לסוך שמן טוב.

דרש רב יצחק יחיד שקבל עליו תענית מתפלל עננו בין גואל לרופא ואקשינן עליה וכי יחיד קובע ברכה לעצמו אלא מתפלל עננו בשומע תפלה בכלל הברכה ואינו מתפלל אותה ברכה בפ"ע. ומותבינן עליה מהא דתניא מה בין יחיד לצבור אלא שזה מתפלל שמ"ע ואלו מתפללין י"ט היכי דמי אילימא יחיד המתפלל בינו לבין עצמו עם הצבור וצבור דקתני ש"ץ היורד לפני התיבה האי י"ט ברכות מתפלל בתענית כ"ד מתפלל כדתנן עמדו בתפלה מורידין לפני התיבה זקן ורגיל כו' ואומר לפניהם כ"ד ברכות. ושנינן הכי קתני אין בין יחיד דקאי בצבור כדאמרן ליחיד המתפלל חוץ לביהכ"נ אלא שזה היחיד העומד בחוץ מתפלל י"ח ויחיד המתפלל בכנסת מתפלל י"ט ברכות. אלמא יחיד קובע ברכה לעצמו. ושנינן לעולם יחיד.

יחיד דקאי בצבור וצבור ש"ץ ממש וזה ש"ץ המתפלל י"ט ברכות בתעניות ראשונות הוא שאין בה כ"ד ברכות לפיכך זה מתפלל י"ח וזה מתפלל י"ט. ואקשינן והא תעניות אמצעיות דקתני בהו ואסור במלאכה וברחיצה כו'. ולא קתני כ"ד. ושנינן האי תנא באיסורא קמיירי. כלומר אסור במלאכה וברחיצה כו' הוא דמיירי בתפלות לא קמיירי. אי בעי תימא כ"ד ברכות באמצעייתא נמי ליכא. ואקשינן והא תניא אין בין ג' אמצעיות לז' אחרונות. אלא שבאלו מתריעין ונועלין את החנויות הא לכ"ד זה וזה שוין.

לעולם אימא לך באמצעיות נמי אין כ"ד ברכות בהן.

איכא דאמר׳‎ אמר רבא אבל אסור בין בחמין בין בצונן ומאי שנא מבשרא וחמרא התם לפדוחי פחדא הכא לתענוג ובודאי דלא משמט דרבה לא באבל כדין תשעה באב ואפילו פניו ידיו ורגליו כדין תשעה באב מדנקיט אבל לחודי׳‎ אלא כל גופו הוא דאסור ואפילו בצונן אבל פניו ידיו ורגליו שרי ואפילו בחמין דלהאי לישנא חמין וצונן באבל שוין הם ומסתברא דהשתא נמי לא פליג עליה דרפרם בתענית צבור ולא משוי אבל ותענית צבור כדין זה מדלא נקט אלא אבל ותענית צבור מותר בצונן כל גופו ומתניתא בחמי׳‎ וכי קתני וכן באבל שפיר קאי אכולהו ובין חמין וצונן שאסרו באבל לא אסרי אלא כל גופו כעין חמין דתענית צבור ואמרי׳‎ לימא מסייע ליה אין הבוגרת רשאה וכו׳‎ אלא לאו בצונן וש״מ דנערה ואבל דעלמא אסור לרחוץ אפי׳‎ בצונן כל גופה בדברי רבא ואוקי אכיחול ופיקוס אבל ברחיצה לא הקלו כלום בה שאף באבל דעלמא מותר בצונן ואפילו כל גופו לא ולהני תרי לישני לפום האי פירושא לא נחלקו רפרם ורבא לעניין ט׳‎ באב ולא לענין תענית צבור אלא באבל בלבד ומפני זה לא טרח התלמוד לפסוק הלכה אלא באבל דאמרינן דהלכתא אסור בין בחמין בין בצונן פי׳‎ כל גופו ופניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר ושלא כדברי רפרם שאוסר אבל בט׳‎ באב ואפי׳‎ להושיט אצבעו בצונן ושלא כדברי רבא שרי אבל בחמין מקצת גופו לפום מאי דפירש ואלו בתענית צבור לא פסקי׳‎ מידי דברי הכל הוא דבצונן מותר כל הגוף ובחמין מקצת הגוף ומתניתא בחמין וכי קתני וכן באבל אשאר׳‎ נמצינו למדין שג׳‎ מקומות הן ודיניהם ג׳‎ דט׳‎ באב החמור שהוא משום אבל דכל ישראל אסור להושיט אפילו אצבעו בצונן ואין צריך לומר בחמין מי׳‎ כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט׳‎ באב בין בי״ה ובלבד בטבילה בזמנה שהיא מצוה ואבל שהוא אבילות דיחיד קיל מיניה דשרי בצונן מקצת הגוף ותענית צבור דקיל טפי דלא הויא אלא משום תענוג שרי כל הגוף בצונן ושרי בחמין מקצת גופו והשתא מתני׳‎ דבוגר׳‎ שפיר מתוקמא ברחיצה ובצונן ולענין רחיצת כל הגוף דבנערה ובאבל דעלמא אסור ובדידה שרי משום נוול לרחוץ כל גופה ואם להעביר את הזוהמא מותר פירש וכ״ש לרפואה אם יש לו חטטין בראשו דהא אפילו בט׳‎ באב וי״ה שרי ובזה שמועתינו שנתקשתה לרבים מתפרשת תושבחתא למארי שמיא כל אלו דברי ש״ס.

אדבריה רב יהודה לרב יצחק בריה ודרש כו׳ עד אמר רב יצחק אומרה בשומע תפלה והיושב בתענית חלום בשבת כתבו הגאונים ז״ל שאומר׳‎ אחר תפלותיו קודם שיאמר יהיו לרצון אמרי פי אבל בירושלמי אמרו שאומר בעבודה דכל שהוא להבא אומר בעבודה וכן בר״ח בתפלת מוסף והכי גרסי׳‎ לקמן בפרק בג׳‎ פרקים בשנה וכן בברכות פ׳‎ תפל׳‎ השחר ר״ח שחל להיות בתענית פי׳‎ כגון צבור שגזרו תעניות ופגע בהם ר״ח דקיימא לן דאם התחילו אין מפסיקין והיינו טעמא דנקט לישנא דר״ח שחל להיות התענית ולא קאמר תענית שחל בר״ח היאך הוא מזכיר של תענית ה״ג ואיכא נוסחי דגרסי׳‎ היאך הוא מזכיר של ר״ח וא״כ יהיה פירושו האיך הוא מזכיר תפלת מוסף של ר״ח בענין שיזכיר בה תפלת תענית דאלו של שחרית אומרה כמנהגו בין גואל לרופא אבל ליכא לפרושי כפשטא דמבעי׳‎ ליה משום יעלה ויבא של ר״ח היכי אומרה דמאי תיבעי ליה ולמה לא יאמר אותה כמנהגו אלא ודאי כדאמרן והיינו דמהדרי׳‎ רבי זעירא אומר בהודייה רבי אבא בר ממל בעבודה רבי אבינא אומר בברכה רביעי׳‎ א״ר אבא מפני מה מצי׳‎ בכל מקום אומרה ברכה רביעית פי׳‎ כדקיימא לן דש״צ אומרה בין גואל לרופא ורביעי׳‎ לאו דוקא אלא חמישית אף כאן אומרה ברכה רביעי׳‎ פירש בתפלת יוצר כמנהגו ובתפלת מוסף ג״כ אומרה ברכה רביעית בפני עצמה וכן נפק עובדא בהדה דרבי אבא ע״כ ולמדנו שיחיד אומרה בעבודה שאין היחיד אומרה ברכה בפני עצמה וכל שצועק להבא אומר בעבודה.

כתב רבי׳‎ ז״ל ירושלמי רבי יונה בשם רב ואפילו שגזר על עצמו תעני׳‎ צריך להזכיר מעין המאורע והיכן הוא אומר ר׳‎ זעירא בשם רב הונא אומר׳‎ בלילי שבת ויומו פי׳‎ בערבי׳‎ ושחרית ומנח׳‎ פי׳‎ ולא בתענית שפוסק מבעוד יום כדברי בעל המאור ז״ל דהא כתיבנא דסתם תעני׳‎ יחיד אין בו הפסק׳‎ מבעוד יום וגרסי׳‎ בפ׳‎ במה מדליקין ימים שאין קרבן מוסף כו׳‎ עד ערבית שחרית ומנחה מתפלל י״ח ואומר מעין המאורע בשומע תפלה וזו ראיה גמור׳‎ לדברי רבי׳‎ אלפסי ז״ל שאף בתענית שאוכלין ושותין משחשכה אומר עננו בתפלת ערבית בכניסתו דהכא ודאי בתענית שאוכלים בהם משחשכה איירי׳‎ דהא אמרי׳‎ עלה התם ואין בהם הזכר׳‎ בברכת המזון ואלו בתעניות שפוסק בהם מבעוד יום היאך יש בהם הזכרה בברכת המזון שאם בסעודה של התענית׳‎ מה ענין הזכר׳‎ תעני׳‎ בברכ׳‎ מזון אלא ודאי כדאמרץ וכן מסורת ביד הגאונים ז״ל ופעמים שאדם מתענה ואומר עננו ופעמים שאינו מתענה ואומר עננו כאן בכניסה כאן ביציאה וכן הלשון הזה בתוספת'. וא״ת כיון שדעתו עוד לאכול ולהשתכר אם ירצה היאך אומר יעננו ביום התענית הזה בתפלתו האי לא רישיה דודאי תעני׳‎ יום גמור אינו אלא מכ״ד שעות כענין י״ה שאמרה תורה מערב עד ערב אלא שבמקצת תעניות צבור מפני טורח צבור הקלו בענין היום שלא לאסור אכילה ושתיה כל הכ״ד שעות וכן נמי דעתו של יחיד מן הסתם שזהו מה שיוכל לסבול אבל מ״מ עיקר התענית כל כ״ד שעות הוא שאלו לא היה אלא ביום למה הצריכו לקבלה מבעוד יום ולמה נתנו זמן לאכילה בלילה עד שישן או יגמור אלא ודאי מפני שכבר חל עליו וכיון שכן ראוי הוא שיזכיר עננו בכל תפלותיו ובודאי שאין אמירת עננו חיוב ענוי והתחלת עד שתאסרנו לאכול אחריו תדע שאמרו ליה אדם תעניתו ופורע ואפי׳‎ בשהתחיל בו כדמוכח מההוא עובדא דרבי יהושע דלעיל ומסתברא אומר עננו בתפלת שחרית לדברי הכל ואפי׳‎ הכי אמרו ליה דלוזפיה וליפרע וכן צבור שבאו להם גשמים קודם חצות מפסיקי׳‎ תעניתם ואע״פ שאמרו עננו שאין תפלת תענית ערבון שלא יאכל אח״כ לשום צד שלא יתענה וזה נכון וברור כתב רבי׳‎ ז״ל ושמעי׳‎ מי׳‎ שאם טעה ולא אמר עננו בתפלת תענית אין מחזירין אותו אלא מקמי דעקר רגליה אומר עננו ואפי׳‎ אמר מכבר יהיו לרצון אמרי פי כיון שלא עקר רגליו אומר עננו דודאי רשאי אדם לומר תחנונים בין קודם יהיו לרצון אמרי פי בין לאחר כן כדמוכח במס׳‎ ברכות ולפי׳‎ הירושלמי שכתבנו לעיל כל שנזכר לאחר שומע תפלה קודם שיסיים ברכת עבודה אומר עננו בעבודה במקום יעלה ויבא ותו לא מידי.

הבוגרת הראויה לינשא שאירע לה אבל אפילו באב ואם אע"פ שחייבת לנהוג באבלות ושלא להיות כוחלת ופוקסת ולא רוחצת בחמין מ"מ אינה רשאה לנוול עצמה כל כך שלא לרחוץ גופה בצונן ואם עשתה כן גוערים בה שלא לעשות כן כדי שלא ימעטו הקופצים:

וביאור השמועה לדעתי אין הבוגרת רשאה באבל אביה לנוול עצמה שלא תרחוץ כל גופה הא שאר אבילים אסירי וממאי אלימא בחמין הא שאר אבילים אסירי בחמין ושרו בצונן והא אמר וכו' אבל אסור להושיט אצבעו בחמין והאיך מקילים בה מנגיעת אצבע לכל גופה אלא לאו בצונן דשאר אבילים מותרים בפניו ידיו ורגליו ובוגרת בכל גופה אלמא אבל כל גופו אסור אף בצונן ודחי ליה דבצונן אף אבל כל גופו מותר וזו אכיחול ופיקוס נאמרה שמקילים בה משום חנא הא לרחיצה הכל שוין ומ"מ אין הלכה כן שהכיחול והפיקוס אסור לה אלא שהותרה ברחיצת כל גופה בצונן ואבל אחר דוקא בפניו ידיו ורגליו כמו שביארנו:

ומה שהוזכר כאן בענין תפלת תענית כבר ביארנוהו למעלה בסוף סוגיית המשנה החמשית:

שש ברכות שהיו מוסיפים בתעניות וכן התרעה שמתריעים ר"ל רבוי בתפלות בתרועה וזעקה וכן נעילת החניות והוצאת תיבה ברחבה של עיר כל אלו אינם אלא בז' תעניות אחרונות ומה שאמרו אין בין אמצעיות לאחרונות אלא שבאלו מתריעים וכו' דאלמא הא לענין כ"ד ברכות שוין הן אינו כן אלא שהוא מתחיל עכשו ההבדלים שביניהם וסומך על שמסיימם בפרק ב' בהוצאת תיבה ובתוספות ו' ברכות כמו שיתבאר:

גמרא אילימא בחמין כו' והאמר רב חסדא אבל אסור להושיט כו' אלא לאו בצונן פי' דבצונן איכא לפלוגי בין בוגרת לנערה משום ניוול אבל בחמין כיון דאפי' הושטת אצבע אסור בו משום תענוג לית לן לפלוגי בין נערה לבוגרת וה"ה דה"מ לסיועי מהך ברייתא לרפרם בר פפא דאסור צונן לעיל לאבל וק"ל:

בפרש"י בד"ה תפלת תענית עננו הס"ד ואח"כ מה"ד בין גואל לרופא ברכה בפני עצמה הד"א והס"ד:

בד"ה אין בין כו' תענית הס"ד ואח"כ מה"ד שזה יחיד כו' בשומע תפלה הס"ד ואח"כ מה"ד תשע עשרה כו' בברכות הס"ד:

בד"ה דאלו מותרין כו' מכ"ד דליתנהו באמצעיות הס"ד ופי' דאע"ג דליתנהו באמצעיות כדלקמן פריך ליה הכא מיניה משום דאכתי לא אסיק אדעתיה הכא הך מלתא ודו"ק:

תוס' בד"ה ותסברא והא כו' ברחוב העיר באמצעיות כו' עכ"ל נ"ל דבאמצעיות טעות הוא דהא מוציאין התיבה מפשט פשיטא ליה דאינה אלא באחרונות כפרש"י דליכא למימר דהוו גרסי התוס' הכא כגירסת השיבוש שמשבש רש"י דא"כ מאי כתבו דהא דמתריעין ונועלין מאי איסור איכא דהיינו באחרונות דוקא ודו"ק:

רש"י ד"ה זאת אומרת מדמוקמינן לה בכיחול כו'. תמיהני הא מרא דשמעתא הוא ר"ח דס"ל לעיל דמשום אבל אסור בצונן ול"צ כלל לאוקמא בפירכוס וכיחול. גם למאי צריך להוכחה מאוקימתא זו הא נשמע מברייתא דלעיל דתכפוהו אביליו מכבס כסותו במים ומוכח מזה דאבל אסור בכיבוס וצע"ג:

גמרא, א"ר חסדא זאת אומרת אבל אסור בתכבוסת כל שבעה אברייתא דהביאו לעיל מיני' קאי דקתני בה תכפוהו אביליו מכבס כסותו אבל סתם אסור בתכבוסת, וכן מפורש להדיא במועד קטן (דף טז) דעלה דהך ברייתא אר"ח זאת אומרת. ורש"י ז"ל פירש כאן דהוכחתו מברייתא דבסמוך דקתני אין הבוגרת רשאה לנוול עצמה (בימי אבלה), ומוקמי לה בגמרא בכיחול ופרכוס, ודייקינן מינה דנערה אסורה בהן, וסבירא ליה לר"ח תכבוסת דמי לכיחול ופרכוס. ויראה דטעמי' משום דאחר שהובא הברייתא דתכפוהו אביליו מפסיק בגמרא, ומביא איכא דאמרי, מש"ה לא ניחא לי' למרן למימר הכי כדפרישנא דר"ח קאי אברייתא דלעיל מיני'. אבל א"א לפרש הכי, חדא דתיקשי על ר"ח עצמו דמה לי' להוכיח בדרך דמיון תכבוסת לכיחול ופרכוס, ולא הוכיח מדבר מפורש בברייתא, דתכבוסת מותר רק בתכפוהו אביליו. ותו הא מה דמוקי ברייתא דבוגרת בכיחול ופרכוס ולא מפרש לענין רחיצה, היינו כי היכי דלא תסייע מיני' לרבא דאבל אסור בצונן, וא"כ לר"ח לשיטתי' דאית לי' באמת דאבל אסור בצונן לדידי' מתוקמא הברייתא כפשטה לענין רחיצה דבוגרת אינה רשאי לנוול שריא ברחיצת צונן ונערה אסורה, ולדידי' לא מצינו כלל כיחול ופרכוס בברייתא, ואיך יוכיח ממנה לתכבוסת וילמוד מאינו למוד, וד' יגלה עפר מעיני, ויגלה לי סוד כוונת רש"י ז"ל בזה: