מסכת תענית דף י״א עמוד א׳

דיתיב בארבא שהולך בספינה משום מזוני איכא משום מעיינא ליכא:

מאוונא לאוונא מקום מלון התגרים מכפר לכפר דמשתכחי מזוני וליכא למיחש למזוני ולמעיינא איכא למיחש:

כל פרסה ופרסה אכל ריפתא קסבר רב פפא הא דאמור רבנן לא ליכול טפי משום מעיינא ואיהו לא מיסתפי ממעיינא דבעל בטן הוה ענין אחר כריסו רחבה כדאיתא בבבא מציעא (דף פד.) דקא חשיב אבריה דרב פפא וכאיש גבורתו ולפיכך יכול לאכול הרבה ואינו מזיק לו:

מיתה משונה מת בחרב וברעב וכל מיתה שאינה בידי מלאך המות כדרך כל אדם על מטתו:

בשכר שמצער עצמו כשישראל בצער:

אסור לשמש מטתו בשני רעבון דצריך אדם לנהוג צער בעצמו:

חסוכי בנים חסירי בנים דגרסינן במנחות (דף כט.) לגבי מנורה ומי חסיכי כולי האי שלא קיימו פריה ורביה:

שני מלאכי שרת מלוין לו לאדם אחד מימינו ואחד משמאלו דכתי' (תהילים צ״א:י״א) כי מלאכיו יצוה לך:

אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון ואם תאמר הרי יוכבד נולדה בין החומות ואותו העת עת רעב היה וע"כ שימשו מטותיהן בשני רעבון ויש לומר דלכ"ע לא הוי אסור אלא למי שרוצה לנהוג עצמו בחסידות ויוסף לא שימש אבל שאר בני אדם שימשו:

אמר שמואל כל היושב בתענית נקרא חוטא וקשיא דאמרינן בפ' החובל (ב"ק דף צא: ושם) החובל בעצמו רשאי אבל אחרים שחבלו בו חייבים ומפרש התם הא דקאמר החובל בעצמו רשאי אמר שמואל ביושב בתענית אלמא משמע דשמואל קאמר דיושב בתענית לא נקרא חוטא ויש לומר דודאי הוי חוטא כדאמרינן הכא מקל וחומר מנזיר ומה נזיר שלא ציער עצמו אלא מיין וכו' אבל מכל מקום המצוה שהוא עושה התענית גדול יותר מן העבירה ממה שהוא מצער נפשו דמצוה לנדור כדאמרינן (סוטה דף ב.) הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין ומכל מקום יש קצת חטא מידי דהוה אמתענה תענית חלום בשבת דקורעין גזר דינו ונפרעין ממנו תענית של שבת ומאי תקנתיה ליתב תעניתא לתעניתיה:

והמרעיב עצמו בשני רעבון ניצל ממיתה משונה שנאמר ברעב פדך ממות.

אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון תנא חשוכי בנים משמשין מטותיהן בשני רעבון. חייב אדם לצער עצמו עם הצבור שבזמן שפורש עצמו מן הצבור ב' מלאכי השרת המלוין אותו מניחין ידיו על ראשו ואומרים פלוני שפירש מן הצבור אל יראה בנחמת ישראל. אלא מיבעי ליה לצעורי עם הצבור שכן מצינו במרע"ה שציער עצמו עם הצבור שנאמר וידי משה כבדים וגו'. וכי לא היה לו כר או כסת לישב בה אלא רצה להצטער בצער צבור.

ושמא תאמר מי מעיד בו אבני ביתו. שנאמר כי אבן מקיר תזעק. ומלאכים השומרים אותו שנאמר כי מלאכיו יצוה לך וגו'.

כתיב אל אמונה ואין עול כשם שנפרעים מן הרשעים לעוה"ב אפילו בעבירה קלה כך נפרעין מן הצדיקים בעוה"ז וכשם שמשלמין שכר טוב בעוה"ב לצדיקים [אפי' על מצוה קלה] כך משלמין שכר טוב לרשעים אפילו על מצוה קלה בעוה"ז.

בשעת פטירתו של אדם כל מעשיו נפרטין לפניו. אומרים לו עשית במקום פלוני והוא אומר הן. אומרים לו חתום. וחותם שנאמר ביד כל אדם יחתום. ולא עוד אלא שמצדיק עליו את הדין ואומר יפה דנתוני שנא' למען תצדק בדברך וגו':

אמר שמואל היושב בתענית נקרא חוטא סבר לה כר' אלעזר הקפר בר' [דאמר] בשביל שציער עצמו מן היין קראו הכתוב חוטא שנאמר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש המצער עצמו מכל מאכל ומשתה לא כ"ש. ומפני מה כתיב בו קדוש יהיה משום (דמרבי) [דמדכי] נפשיה מטומאה. ור' אלעזר פליג עליה דאמר המצטער עצמו לשם שמים כגון הנזיר וכיוצא בו [נקרא] קדוש כדכתי' קדוש יהיה.

תאנ׳‎ חשוכי בני׳‎ משמשי׳‎ מטותיה׳‎ בשני רעבון פירשו הראשונים ז״ל חשוכי בנים מלשון ולא חשכת את בנך כלו׳‎ כי מי שאין לו בנים שלא קיים מצות פריה ורביה מותר לשמש מטתו בשני רעבון ויש שהקשה עליו שלא מצינו לשון זה בשום מקום וגם אינו לשון יפה ופירשו מלשון בל יתיצב לפני חשוכים. וה״ק כי מי הם חשוכי בנים שאין בניהם יוצאים כשורה מי שמשמשי׳‎ מטותיהם בשני רעבון וסעדו פי׳‎ זה ממה שמצאו בקצת נסחאות משמשי׳‎ מטותיהם בשני רעבון ויש לדקדק שהרי יוכבד שנולדה בין החומותים כדאי׳‎ בבבא בתרא תוך שני רעבון היה והיאך שמש מטתו לוי וי״ל דעל רעב של עובדי כוכבים ומזלות ואין לנו להצטער אלא שיוסף היה מצטער מפני שהיה סבור כי אביו ואחיו היו ברעבון:

תוספות תניא אידך בזמן שהצבור שרויין בצער לא יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי. פיר׳‎ אע״פ שאין לו חלק בצרתם ואם עשה כן עה״א והנה ששון ושמחה פי׳‎ שלא היו מצרין בצרת אחיהם אלא אומרים דיה לצרה בשעתה מ״מ בהגיע הצרה אליהם אינם חוזרי׳‎ ש״נ התיו אקחה יין וגם באה שכר והיה כזה יום מחר וכתיב בתריה הצדיק אבד לוקח הב״ה הצדיקים מהם שלא יגיע עליהם ולא יחזרו בתשוב'.

אף בשני רעבון ראוי לו לאדם שלא ישביע עצמו הכונה שלא ישכח הרעב שבבית חבריו ויגרום לו זה להקשות ערפו ושלא להיות דואג בדאגת חבריו וכן לא יהא נוהג עדונין בעצמו ולא ישמש מטתו בשני רעבון ופי' בתלמוד המערב שלא יהא הקב"ה עוסק בחורבנו של עולם והוא בונה ואע"פ שיוכבד נולדה בין החומות בזמן הרעב מ"מ בזמן ירידתם למצרים לא היה רעב לארץ כנען ומ"מ מותר לשמש למי שצריך לכך מדרך קיום המין מי שאין לו בנים והוא שאמרו חשוכי בנים משמשים וכו' ובתלמוד המערב הביאוה מדכתיב בחסר ובכפן גלמוד אם ראית חסרון וכפן בעולם עשה אשתך גלמודה תני תאבי בנים משמשים וכו' ובלבד ביום שטבלו ונראה לי מפני שהם סוברים שאין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה ועוד אמרו שם בתוך מ' יום ששמש משה בהר כלומר אפילו הוא פורש בקדשה כמשה אם הוא מחשוכי בנים רשאי:

כל המתמיד לישב בתעניות יותר מדאי אם הוא צריך לכך מדרך רפואת הנפש ואע"פ שנקרא חוטא מצד מה שהשקיע עצמו במגנות עד שהוא צריך לכך מ"מ יפה הוא עושה אלא שלא נקרא בזה לא קדוש ולא חסיד ואם נוהג בכך שלא לצורך רפואת הנפש אלא דרך יראת שמים וכונת נטיה אל קצה אחרון כל שהוא מעמיד חיותו בכך נקרא קדוש וחסיד שהרי כל כונתו לשות י"י נגדו תמיד ולבלתי הפנות מחשבתו ממנו יתברך:

גמרא ואין איש שם על לב כי מפני הרעה נאסף הצדיק אלא כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה כל פרסה כו' דבעל בשר הוה כו' ובד"ה הצדיק אבד כו' הוא מת כי מפני הרעה נאסף הצדיק מפני שלא כו' ובד"ה ה"ג אבריו של כו' ואתם עדי לשון רבים נאם ה' ובד"ה לשמואל כו' צדיקי אי אכלי כו' מי סני להו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אסור לאדם כו' לנהוג עצמו בחסידות ויוסף לא כו' עכ"ל ובהכי יתיישב דהא יוסף חשוכי בנים הוה שלא קיים עדיין פריה ורביה אלא ממדת חסידות עשה כן וגמר כן לכל הפחות במדת חסידות לאינן חשוכי בנים ועי"ל דיוסף עדיין לא היה מצווה על פריה ורביה קודם מתן תורה ודו"ק:

רַב פָּפָּא, כָּל פַּרְסָה וּפַרְסָה אָכִיל חֲדָא רִיפְתָּא נראה לי בס"ד הטעם דאכיל בכל פרסא חדא רפתא, דאיתא בפסחים (פסחים פט:) רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עריכו רפתא בהדי הדדי אדאכיל רב הונא חדא אכיל רב פפא ארבע אמר לו פלג לי אמר לו קבילתון וכו' עיין שם. נמצא אכילתו היתה מרובה על שאר אדם ארבעה פעמים וכאן קאמר 'הַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ אַל יֹאכַל יוֹתֵר מִשְּׁנֵי רְעָבוֹן' ולא פרשו לנו שיעור אכילה בשני רעבון כמה הוא? אך נראה מסברא שהוא רביע אכילתו הנהוגה רמז לדבר רָעָב בהפוך אתוון רֶבַע, רוצה לומר בשנת רעב יאכל רבע מדתו ולכן רב פפא מה שהיו אוכלים בני אדם בדרך חדא רפתא בארבע פרסאות הוא היה אוכל ארבע רפתא בארבע פרסאות.

כָּל הַמַּרְעִיב עַצְמוֹ בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן, נִצּוֹל מִמִּיתָה מְשֻׁנָּה נראה לי בס"ד מדה כנגד מדה דכאן איירי ביש לו יכולת לאכול לשבעה והוא מרעיב עצמו בידים כדי להשתתף בצרת ציבור דהא לא אמר 'כָּל הָרָעֵב בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן' אלא אמר 'כָּל הַמַּרְעִיב' נמצא עושה שינוי בהנאת גופו בידים שאין הזמן מכריחו לכך בשביל לשתף עצמו בצרת אחרים לכן מדה כנגד מדה יצילהו הקב"ה משינוי מיתה שאין הטבע מכריחה. והא דיליף מן (איוב ה, כ) 'בְּרָעָב פָּדְךָ מִמָּוֶת' אף על גב דקרא מות סתמא קאמר, מוכרח לפרשו על מיתה משונה דהא החוש מעיד שברעב מתים מיתה טבעית. ונראה לי מ"ם ראשנה של מִמָּוֶת היא ראשי תיבות מְשֻׁנָּה.

אָסוּר לְאָדָם לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מא, נ) "וּלְיוֹסֵף יֻלָּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב". עיין בתוספות שהקשו מן יוכבד עיין שם. ואפשר דיוסף הצדיק ע"ה היה לו בנות שנולדו עם מנשה ואפרים תאומות כאשר נולדו עם שאר שבטים וכמו דבשבטים לא נתפרשו בתורה הבנות שנולדו עמהם כן הכא גבי מנשה ואפרים, אמנם זה הוא לחד מאן דאמר דוקא.

אָסוּר לְאָדָם לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן נראה לי בס"ד הטעם כי רוב בני אדם באותו זמן אין משמשים כי מחמת רעבון בטלה תאות המשגל מהם לכך צריך לשתף עצמו בצער רוב ציבור. ועוד נראה לי בס"ד דאמרו בגמרא מִיטְרָא, בַּעְלָהּ דְּאַרְעָא הוּא, וכן אמרו נֶאֶמְרָה עֲצִירָה בְּאִשָּׁה, נֶאֶמְרָה 'לֵדָה' בְּאִשָּׁה וְנֶאֶמְרָה 'לֵדָה' בִּגְשָׁמִים, נמצא עצירת גשמים הוא ענין ביטול תשמיש איש עם אשתו ולהיות כי על הרוב הרעב בא מכת עצירת גשמים לכן כמו שהארץ אין לה תשמיש עם בעלה שהוא המטר כן האדם ראוי שיתנהג עם אשתו כן. ועוד נראה לי בס"ד הטעם, דידוע התשמיש מכונה בשם אכילה דכתיב (משלי ל, כ) 'אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ' וכן אמרו על פסוק (בראשית לט, ו) 'כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל', ולכן כיון דנתמעטה אכילת לחם העקרי בשני רעבון ראוי שגם אכילה זו דתשמיש תתמעט. וראיתי דאיכא פלוגתא בספרי האחרונים דיש אומרים דין זה אינו נוהג אלא רק בשני רעבון ויש אומרים דנוהג גם בשאר צרה שלא תבא, וכעת אין פנאי לדבר בזה.

בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בְּצַעַר, וּפָרַשׁ אֶחָד מֵהֶם, בָּאִים שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת [שֶׁמְּלַוִּין לוֹ לָאָדָם], וּמַנִּיחִין לוֹ יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ. נראה לי בס"ד דמניחין יְדֵיהֶן שהם ימין ושמאל שהם חסד וגבורה לרמוז ראוי שיהיה זה מקולל בכך אפילו על פי מדת החסד על שהוא הלך באכזריות לב שלא שיתף עצמו בצער ציבור! ומה שמניחין עַל רֹאשׁוֹ רמז כי ישראל אף על פי שהם גופים מוחלקין עם כל זה שרשן למעלה הוא אחד כי כל דבר שבקדושה הוא באחדות והראש רומז על השורש כמו שאמרו רבותינו ז"ל (קהלת ב, יד) 'הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ' רוצה לומר בשרשו, ולכן זה שלא הביט בשרש של ישראל הרומז בראש שבזה ראוי שלא יפרוש מן הצבור לכן יקולל בדברים אלו. אי נמי מניחין הידים על ראשו, לרמז על ראש תואר אדם שנקראו בו ישראל דוקא שהוא מתחיל באלף שהוא מספר אחד וזה פירש ולא ראה כי ישראל הם 'גּוֹי אֶחָד' (דברי הימים א' יז, כא) ואין ראוי שיפרוש אדם מן הצבור. אי נמי ידוע שכבוד השכינה שורה על ראש האדם כמו שאמרו רבותינו ז"ל לעולם יראה אדם שכינה למעלה מראשו, וידוע כי בצער ישראל יש צער לשכינה כביכול ואם כן זה שפירש מן הציבור לא אכפת לו בצער השכינה שהיא למעלה מראשו ולכך מניחין ידיהם על ראשו ואומרים כן וגם כונתם לומר נסתלקה שכינה מעל ראשו ולכן מניחין ידיהן שם כי המקום ריקן הוא מכבוד השכינה שנסעה משם.

וְאוֹמְרִים פְּלוֹנִי זֶה שֶׁפָּרַשׁ מִן הַצִּבּוּר. הא דהוצרכו להזכיר שמו, כי ידוע אותיות השם של האדם הם צינורות השפע שלו כמו שכתב ערבי נחל על פסוק (בראשית ב, יט) 'נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ' וכאן רוצים להריק בצינורות שלו קללה זו תחת הברכה. גם מזכירין השם שלו כדי לכלול גם את הנפש שהשם של האדם מורה על הנפש גם כן כנודע. ומה שאומרים אַל יִרְאֶה בְּנֶחָמַת צִבּוּר לאו על תשועתם מצרה זו דהא פשיטא היא כי (משלי כז, יח) 'נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ' אך הכונה על נחמת ציבור בטובה אחרת דלא שייכה לאותו הצער.

בִּזְמַן שֶׁהַצִּבּוּר שָׁרוּי בְּצַעַר, אַל יֹאמַר אָדָם אֵלֵךְ לְבֵיתִי וְאֹכַל וְאֶשְׁתֶּה, וְשָׁלוֹם עָלַיִךְ נַפְשִׁי. נראה לי בס"ד הכונה דהציבור ביום צרה עבדי תרתי, חדא דאחר תפלה לא ילכו תיכף לבתיהם אלא ישארו בבית הכנסת לומר תהלים וסליחות, והב' שישארו כל היום ההוא בתענית, וזה לא עביד לא הא ולא הא כי אומר אֵלֵךְ לְבֵיתִי ולא אתעכב עמהם בבית הכנסת בשביל לימוד תהלים וסליחות וגם אֹכַל וְאֶשְׁתֶּה ולא אתענה עמהם, וראשי תיבות שָׁלוֹם עָלַיִךְ נַפְשִׁי 'ענש' רוצה לומר ענש יענש בדברים אלו.

וְשֶׁמָּא יֹאמַר אָדָם מִי מֵעִיד בִּי? אַבְנֵי בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם וְקוֹרוֹת בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם מְעִידִין בּוֹ. נראה לי בס"ד אַבְנֵי בֵּיתוֹ הם יצר הרע וגונדא דיליה כי היצר הרע נקרא אבן דכתיב (יחזקאל לו, כו) 'וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן' וזה קאי על היצר הרע הבא מכח התולדה שהוא מזוהמת הנחש. וְקוֹרוֹת בֵּיתוֹ קאי על יצר הרע וגונדא דיליה הבאים מן הקליפה שלמעלה לכך כינה אותם בשם קורות, שהקורה היא למעלה מן הבית. גם עוד 'קורות' בהפוך אתוון 'רקות' שהוא לשון חסרון כמו שפירש רש"י בפסוק (בראשית מא, ג) 'וְדַקּוֹת בָּשָׂר' כל רקות שבמקרא חסרון בשר עיין שם, ואלו חסרים כל טוב.