מסכת תענית דף י׳ עמוד ב׳

וכן בימים טובים הכתובים במגילת תענית:

תלמיד אני ואיני חשוב כל כך כיחידים כלומר איני ראוי להתחיל תענית עם היחידים:

לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד לענין תענית:

עושה דנראה מגסי הרוח ותנן (אבות פרק ג משנה י) כל שרוח הבריות נוחה הימנו כו':

הכי גרסינן התלמידים עושין עצמן כדאמרינן לעיל שכל התלמידים ראויין לכך ואין בהם משום גסות הרוח:

רבי יוסי אומר כל אדם ואפילו שאינו תלמיד עושה עצמו יחיד להתענות וזכור לטוב דצער הוא לו ולא גסות לישנא אחרינא גרסינן לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה תלמיד עושה כלומר ולא כל הרוצה נמי לעשות עצמו תלמיד להתנהג עצמו במדת תלמיד בחלוקו ובמטתו ולהתנאות בסודר של תלמידי חכמים ושאר דברים עושה דכל הרוצה ליטול לו את השם לא יטול ורבי יוסי ארישא ומסתבר כי האי לישנא מדקא מהדר רבן שמעון בן גמליאל דבר של שבח אינו עושה מכלל דאיירי בשבח:

על החולה ונתרפא הוא הדין אם מת החולה בעי לקיומי נדרו:

על הצרה ועברה מתענה ומשלים ואם לאו נראה כמתנה עם קונו אם תעבור (אתענה) ואם לאו (לא) אתענה:

איזהו יחיד כו' שראוי למנותו פרנס על הצבור להיות פרנס ואיזהו תלמיד כל ששואלין דבר הלכה בכל מקום וכו'. וקשה דהכא משמע דקרי תלמיד אותו שיודע להשיב כששואלין לו דבר הלכה בכל מקום ואומרה והתם אמרינן במס' שבת פרק ואלו קשרים (שבת דף קיד.) איזהו תלמיד הראוי למנותו פרנס על הצבור כשיודע להשיב כל ששואלין דבר הלכה ואפילו במסכת כלה אלמא הראוי למנותו פרנס על הצבור הוי כשיודע להשיב והכא משמע דאותו הראוי למנותו פרנס הוי מילתא אחריתי ועוד דהכא משמע דיחיד עדיף מדקאמר בסמוך לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה אבל הרוצה לעשות עצמו תלמיד עושה ויש לומר דיש חילוק בתלמיד דדוקא כשהרב בא אל מקום אחד וכל התלמידים אצלו זה שואל אל הרב ממה שהוא לומד וזה שואל ממקום אחר ואותו הרב יודע להשיב לכל התלמידים לכל אחד ואחד כפי שאילתו ואפילו במס' כלה זהו יחיד דעדיף מתלמיד דהכא ונקרא תלמיד התם בפרק אלו קשרים אותו ודאי ראוי למנותו פרנס על הצבור אבל אם אינו יודע להשיב אלא במסכת שלו נקרא גם כן תלמיד ומזה מיירי הכא:

ההולך ממקום שמתענין למקום שאין מתענין הרי מתענה ומשלים ל"ש דעתו לחזור ל"ש אין דעתו לחזור הואיל וקבל עליו התענית:

למה תתראו כמו שמפרש אל תראו עצמכם בפני בני עשו וכו' ויש במדרש למה תתראו פירוש למה תהיו כחושין:

אל תרגזו בדרך ויש מדרש אל תפסיקו מדבר הלכה:

ואין ביניהם דברי תורה ראוים לישרף דכתיב ויהי המה הולכים הלוך ודבר וגו' טעמא דאיכא דבור וכו'. ויש מדרש שהם היו מדברים דברים בטלים ומש"ה ראוין לישרף:

פסיעה גסה נוטלת אחת מחמש מאות ממאור עיניו של אדם ואין להקשות אם כן בחמש מאות פסיעות גסות יהיה ניטל כל מאור עיניו של אדם והא קא חזינן דלאו הכי הוה ונראה לפרש דהפסיעה ראשונה נוטל אחת מחמש מאות והפסיעה שניה נוטל פחות מן הראשונה ששניה אינה נוטלת אלא אחד מחמש מאות הנשארים כמו בעישורייתא דבי רבי (כתובות דף סח.) ר"ל העישור ממה שנשאר אבל עדיין קשה דמ"ש פסיעה ראשונה דנוטלת יותר מן השניה אלא יש לומר דלא נוטלת אלא פסיעה ראשונה דוקא ומכאן ואילך כיון דדש דש אי נמי פסיעה ראשונה נוטלת טפי משום דכל התחלות קשות:

לעולם יצא אדם בכי טוב פי' בפרק קמא דפסחים (דף ב.) [וע"ע תוס' ב"ק ס:]:

משום מעיינא פירוש משום שהבני מעיין הוי קשה להו:

ומפסיקין בר"ח וביו"ט הכתובים במגלת תענית:

ת"ר לא יאמר זה איני ראוי לכך אלא כל התלמידים ראוין לכך. איזהו יחיד כל שראוי למנותו פרנס על הצבור. ואיזה תלמיד כל ששואלין אותו הלכה בכל מקום ואומרה. פי' בכלום מקום כלומר מקום מן התלמוד. ואפי' במס' דכלה. שמתעסקין בה כל תלמיד חכם שרוצים לשנותה בכלה של אדר תניא לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה שנראה כיהירות התלמידים עושין דברי ר' שמעון בן אלעזר. רשבג"א דבר של שבח אינו עושה.

דבר של צער עושה עצמו יחיד וכן ר' יוסי אומר עושה וזכור לטוב. שאינו שבח לו התענית אלא צער הוא לו:

ת"ר הרי שהיה מתענה על החולה ונתרפא על צער צרה ועברה מתענה ומשלים ההולך ממקום שמתענין למקום שאין מתענין וכו'. זה שאמר יוסף לאחיו אל תרגזו בדרך.

אל תתעסקו בדבר הלכה שלא תתגר עליהם הדרך ואוקימנא לעיוני אבל במגרס לא. דא"מ ב' ת"ח המהלכים בדרך ואין ביניהם דברי תורה ראוין לישרף שנאמר ויהי המה הולכים הלוך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם.

במתניתא תנא אל תפסיעו פסיעה גסה שנוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם. והכניסו חמה לעיר.

כדרב יהודה אמר רב לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב כלומר באור היום כדכתיב וירא אלהים את האור כי טוב. וכתיב הבקר אור והאנשים שלחו.

משום מעיינא פי' אם יאכל הרבה יקחהו שלשול ויבא להתאחר מן השיירא.

ת״ר לא יאמר אדם תלמיד אני וכו׳‎ אי זהו תלמיד כששאולין אותו דבר הלכ׳‎ בתלמודו ואומר ואפילו במס׳‎ כלה יש שפי׳‎ מסכת דכלה שהיו רגילין לדרוש בה ביומא דכלה ברגלים והנכון שבמס׳‎ כלה היא אותה שתחלתה כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה והיא מסכת קלה לרגיל בה אבל החכמים לא היו רגילין ולפירש אמרו במסכת שבת בשבח ת״ח אי זהו ת״ח הראוי למנותו פרנס על הצבור ששואלין דבר הלכה בכל מקום ואומר ואפילו במסכת כלה לא מפני שהי׳‎ חמורה דא״כ תקשי לן הא דהכא אלא מפני שאינן רגילין בה:

תוספות ת״ר לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד כו׳‎ והלכתא כר׳‎ יוסי אין החובה מוטלת אלא על החכמים ממש ולא אף על התלמידים אלא רשות הוא להם ולפיכך פירשו במתני׳‎ דלעיל אי זהו יחיד ואיזהו תלמוד ובודאי ללמד על דין זה פירשו וטרחו לפ׳‎ אותם ולא ללמד על דינם דעלמא בלחוד:

ת״ר הרי שהיה מתענה על החולה ונתרפא על הצרה שעברה הרי זה מתענה ומשלים. פירשו בו שלא תענית זה בלבד הוא משלים אלא כל תעני׳‎ שקבל עליו והא דתנן לקמן שאם ירדו להם קודם חצות לא ישלימו ואין צריך לו׳‎ שלאחר חצות שישלימו אותו היום אין מתענין שאר ימים כבר תרצה רבינו הגדול הרמב״ן ז״ל דהתם בתענית צבור כדמוכח מגופא דמתני׳‎ ומשום טורח צבור לכך היה דעתם בגזרתם והרי היא כמי שהתנו אבל הכא בתענית יחיד ממש דיקא נמי דהתם תני לה בלשון רבים והכא תני לה בלשון יחיד ובהא לא שני הכא והתם בין תענית גשמים לתענית שאר צרות מפי׳‎ רבינו נ״ר.

תעניות אלו שנמסרו ליחידים כל הרוצה לעשות עצמו יחיד יעשה הואיל ודבר זה דבר של צער הוא אין כאן יוהרא אבל דברים שהם שבח ואין בהם צער כגון להתנאות בטלית של תלמידי חכמים וכיוצא בזה מדברים המפורסמים שאינן אלא לתלמיד חכם לא כל הרוצה ליטול את השם יטול ומ"מ כל התלמידים חייבים בתעניות אלו אע"פ שאינם עדין בכלל יחידים ומה בין יחיד לתלמיד יחיד הוא כל שהוא בקי בהוראות שאדם צריך בהם כגון הלכות מועדות והם הנקראים הלכות כלה מלשון דרשא וכ"ש עניני אסור והתר שאדם צריך לו בכל יום ושהוא ג"כ חריף בעסקיו וערב במשאו ובמתנו זהו יחיד שראוי למנותו פרנס על הצבור ותלמיד הוא כל שבקי בהוראות הדברים הנזכרים אלא שאינו מעוטר בשאר הדברים שהזכרנו וכגון זה אע"פ שאין ראוי למנותו פרנס על הצבור ראוי הוא לכל עניני תלמידי חכמים הן של שבח הן של צער ולפי מה שכתבנו מה שאמרו במסכת שבת קי"ד א' איזהו יחיד הראוי למנותו פרנס על הצבור כל ששואלים אותו ומשיב ואפילו בהלכות כלה פירושו בצירוף היותו חריף בעסקיו וערב במשאו ומתנו ובתלמוד המערב אמרו מה יחידים אלו שהם מתמנים פרנס על הצבור ושאלו על זה מכיון שהוא מתמנה על הצבור הוא מתפלל ונענה בתמיהא והשיבו כל שמתמנה פרנס על הצבור ונמצא נאמן כדאי הוא מצלי ומעני:

תלמידי חכמים בכל מקום שהם ראוי להם להיות ביניהם דברי תורה ואפילו בשעה שהולכים בדרך ומ"מ כשהם הולכים בדרך אל יטריחו עצמן בעמקי הדברים שמא יכשלו בהליכתם:

ולעולם יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב:

יחיד שהיה מתענה על החולה ונתרפא וכתבו בה גדולי הרבנים שהוא הדין כשמת וכן שהיה מתענה על הצרה ועברה משלים תעניתו כל אותו היום ולדעתינו אפילו קבל עליו תעניות הרבה אין משלים אלא אותו היום בלבד וגדולי המפרשים חולקים לומר שמשלים כל התעניות שקבל:

במה דברים אמורים ביחיד אבל בצבור אין מטריחים אותם כל כך אלא כל שעברה הצרה קודם חצות לא ישלימו לאחר חצות ישלימו זו היא שטתנו וכן כתבוה גדולי המחברים וגדולי המפרשים חולקין בכך לומר שאף הצבור מתענים ומשלימים ולא נאמר בהם דין קודם חצות ולאחר חצות אלא בגשמים כמו שיתבאר ומפני שאין רבוי ירידתם מועיל אדרבה מזיק אבל חולה ונתרפא צרה ועברה הרי כל זמן צריך לרחמים שלא ישוב לחליו ולצרתו ואף למה שפרשנו שכך הוא הדין כשמת מ"מ אינו מזיק והוא משלים תעניתו על שמירת בני ביתו הנשארים לו:

ההולך ממקום שמתענים והוטל עליו חיוב תענית עמהם למקום שאין מתענים מתענה וכן הדין נותן שהרי הוטל עליו חיוב תענית הלך ממקום שאין מתענים למקום שמתענים מתענה עמהם אחר שהוא ביניהם ולא מן הדין אלא שלא יראה כחתן בין האבלים שכח ואכל אל יתראה בפניהם ואל ינהוג עדונין בעצמו שאין ראוי לשבע שיהא נוהג עדונין בין הרעבים וכן בזמן שהצבור שרויים בצער אל יחלוץ אדם עצמו מאותה צרה ואע"פ שאפשר שאינה נוגעת בו אלא יקבל עליו צער ודאגה בצרת חבריו כלל מסור לנו מבית מדרשן של חכמים כל הפורש מן הצבור אינו רואה בנחמת הצבור:

בד"ה ר' יוסי כו' ור' יוסי ארישא ומסתבר כי האי לישנא מדקמהדר רשב"ג כו' עכ"ל הביא ראיה מרשב"ג אדרבי יוסי דנראה דהני ברייתות בחד גוונא מתניין דברי רשב"ג הם בעצמם דברי ר' יוסי אלא דמדברי רשב"ג מוכח טפי דאיירי בשבח ודו"ק:

גמ' המהלך בדרך אל יאכל כו' עי' מג"א סי' קי ס"ק י:

אַל תַּרְאוּ עַצְמְכֶם כְּשֶׁאַתֶּם שְׂבֵעִים, לֹא בִּפְנֵי עֵשָׂו וְלֹא בִּפְנֵי יִשְׁמָעֵאל, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְקַנְּאוּ בָּכֶם. קשה למה קפיד על שתי אומות אלו ולא קפיד על כנענים הדרים עמהם ועל שאר אומות עמון ומואב וכיוצא החונים סביבותיהם? ונראה לי בס"ד דקפיד על שתים אלו כדי שלא יבואו לטעון מצד ירושה בארץ ישראל, כי ישמעאל יאמר שהוא בן אברהם אבינו ע"ה ועשו יאמר שהוא בן יצחק אבינו ע"ה אך לישראל יש להם תשובה נגדן, כי היה שטר חוב של עבדות וירושת קרקע ואנחנו שלמנו כל החוב וצריך ליקח כל הארץ! ואם תאמר לא עבדו אלא רד"ו? התשובה לזה שהגירות מתחיל מלידת יצחק אבינו ע"ה נמצא כוחן של ישראל תלוי בזה שהגירות נחשב מלידת יצחק ואיכא זמן גמור ושלם. מיהו אם יהיו גם בשנת בצורת ורעבון הם שבעים ויושבין במנוחה ושלוה, ואדרבא שאר יושבי הארץ כמו כנענים וכיוצא הם גולין ומטולטלין בשביל רעבון, יאמרו אין זה נחשב גירות ואם כן אבד חשבון שהיו מחשבין הגלות מלידת יצחק ואז יתעוררו לטעון ולתבוע בירושת ארץ ישראל! ונראה לי לכן אמר להם (בראשית מב, א) 'לָמָּה תִּתְרָאוּ' רמז בזה על עשו וישמעאל שכל אחד דבק בארבע מאות כוחות של טומאה שהם מספר ת', ולזה אמר לָמָּה ת' ת' רָאוּ, רמז על אומות עשו וישמעאל שכל אחד ואחד מהם יש לו דבקות בכוחות ת' ת' של טומאה.

(בראשית מה, כד) "אַל תִּרְגְּזוּ בַדֶּרֶךְ", אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר לָהֶם יוֹסֵף לְאֶחָיו: אַל תִּתְעַסְּקוּ בִּדְבַר הֲלָכָה, שֶׁמָּא תִּרְגַּז עֲלֵיכֶם הַדֶּרֶךְ. נראה לי בס"ד בגמרא פרק קמא דקדושין אתמר דרך זו תורה, שנאמר (שמות יח, כ) 'וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ' ואמר 'דְּבַר הֲלָכָה' ולא אמר 'אַל תִּתְעַסְּקוּ בַּהֲלָכָה' והיינו ללמד דהלכה פסוקה לית לן בה אך דבור של הלכה שהוא פלפול וקשיות ותירוצים להוציא מהם קושיות ותירוצים וטעמים.

אַל תַּפְסִיעוּ פְּסִיעָה גַּסָּה אף על גב דיודעים זה מדעתם, חשש שמא יאמרו בשביל מצוה רבה למהר לעלות אל אבינו היושב בצער מותר לפסע, לכך הזהירם. או יובן בס"ד דרך דרש דידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בפסוק (בראשית ו, ח) וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי הֳ', דהיסוד יש לו שייכות בעינים ולכך אמרו רבותינו ז"ל ההזרעה נוטלת מאור עיניו של אדם, וכל אדם שאחוז ביסוד לו שייכות בעיניים, על כן כשמכרו את יוסף הצדיק ע"ה שהוא ביסוד פגמו בעינים ואז נמצא ממילא הם עלולים יותר לנזקין שבעינים לכך צוה אותם ליזהר מן פסיעה גסה שעושה נזק בעינים אך יעקב אבינו ע"ה שעדיין לא ידע ממכירת יוסף הצדיק ע"ה לא הזהירם בכך. ומה שצוה אותם שֶׁיִּכָּנְסוּ חַמָּה לָעִיר נראה לי מפני שהם הולכים לבשר בשורה טובה גדולה ליעקב אבינו ע"ה וידוע דאפשר להיות סכנה מבשורה טובה וכמו שקרה לשרה אמנו ע"ה (תנחומא וירא אות כג, ובקיצור בבראשית רבה פרשה נח, ה שנשמתה של שרה פרחה ממנה כשאמר לה השטן שיצחק נעקד) לכך לא רצה שיכנסו בלילה שהוא זמן דין ויש שליטה לשטן בו יותר ואף על פי שהם ודאי יהיו נזהרים לבשר באופן שלא יצא ממנו נזק, עם כל זה מי יודע מה יולד יום על כל פנים טוב לעשות הבשורה ביום. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש, מה שאמר להם 'הַכְנִיסוּ חַמָּה לָעִיר' כי יעקב אבינו ע"ה היה בחינת תפארת שהוא סוד חמה ולכן אמרו רבותינו ז"ל (בראשית כח, יא) 'וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ', שמע מלאכי השרת אומרים אתא שמשא אתא שמשא, ולכך אמר להם הכנסו חמה לעיר שיגין עליהם זכות יעקב אבינו ע"ה שהוא סוד חמה, עד כאן דבריו נר"ו.

לְעוֹלָם יֵצֵא אָדָם בְּכִי־טוֹב, וְיִכָּנֵס בְּכִי־טוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מד, ג) "הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ". יש להקשות כיון דסמך דבר זה על פסוק 'הַבֹּקֶר אוֹר' הוה ליה למימר 'יֵצֵא בְּאוֹר הַיּוֹם וְיִכָּנֵס בְּאוֹר הַיּוֹם'? ונראה לי בס"ד בהקדם מה שאמרו במדרש רבה פרשת מקץ, אמר רבי לוי עובדא הוה בארץ הדרום היה פונדקי אחד שהיה עומד בכל לילה ולובש מלבושיו וכלי זיינו והיה אומר לאותם האורחים שהיו לנים בפונדק קומו ולכו לדרכיכם ואל תפחדו מלסטים כי אני הולך עמכם בכלי זיין ואשמור אתכם, והם לפי תומם הולכים עמו ואחר שירחקו מן העיר יש שם לסטים שותפים עם זה הפונדקי באים ושוללין אותם וחולקין עם הפונדקי. פעם אחת נזדמן שרבי מאיר לן שם באותו פונדק ובא הפונדקי אצלו אחר חצות לילה ואמר לו שילך לדרכו והוא שומר אותו, אמר לו רבי מאיר יש לי אח ואני ממתין עליו שיבא ולא אוכל לילך עד שיבא אחי, אמר לו היכן הוא יושב? אמר לו בבית הכנסת, אמר לו ומה שמו? כי אלך ואקראהו שיבא אצלך, אמר לו שמו 'כי טוב' והלך אותו פונדקי וצווח על פתח בית הכנסת כי טוב! כי טוב! ואין קול ואין עונה וחזר למקומו והנה בבוקר כשהאיר היום קם רבי מאיר ותיקן החמור שלו כדי שילך לדרכו, אמר לו אותו פונדקי איה הוא אחיך שאמרת שאתה ממתין לו שיבא? אמר לו כבר בא דכתיב (בראשית א, ד) 'וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב', עד כאן. ובדרשותי דקדקתי למה אמר 'אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב' הוה ליה למימר 'הָאוֹר טוֹב' ואין צריך לומר כִּי? ופרשתי בס"ד דיחוד חכמה ובינה שהם דחילו ורחימו הוא שילוב הוי"ה אהי"ה וזה היחוד נעשה בקריאת שמע ואחריו בתפילת העמידה נעשה יחוד תפארת ומלכות שהוא שילוב הוי"ה אדנ"י וידוע דצריך להקדים לעשות יחוד הוי"ה בקריאת שמע בנץ החמה דמצות קריאת שמע הוא לגומרה בנץ החמה ולכן כתיב 'וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב' דמספר כִּי טוֹב [47] עולה הוי"ה אהי"ה [47]. והנה ידוע בסוד הכתוב (ישעיהו מג, טז) 'הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ' דשם הוי"ה במלוי ס"ג [63] ושם אהי"ה במלוי קס"א [161] עולים מספר 'דרך' [224] על כן שילוב שם הוי"ה ושם אהי"ה יועיל לשמירת הדרך מפני כי שני שמות אלו במילואם עולים דרך, ורבי מאיר אמר לפונדקי שאני ממתין לאחי ששמו 'כי טוב' כיון בשם זה דשלוב הוי"ה אהי"ה שהוא מספר 'כי טוב' ומשך ממנו שפע שמירה באותה שעה שהיה בדרך וכשהאיר היום שנעשה זמן קריאת שמע שבה יהיה יחוד הוי"ה אהי"ה יתעורר השם הזה לשמרו בדרך אשר ילך בה ששמות אלו במילואם עולים מספר 'דרך' ולכן רב הזהיר האדם בלשון זה של 'כי טוב' שאמר 'יֵצֵא בְּכִי־טוֹב וְיִכָּנֵס בְּכִי־טוֹב' לרמוז לפי דרכו שיזהר למשוך לו שמירה משמות הוי"ה אהי"ה שמספרם 'כי טוב' שהם מסוגלים לשמירת הדרך ולכן היוצא לדרך קורא פסוק קריאת שמע על המזוזה כשיצא מביתו.

הַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, אַל יֹאכַל יוֹתֵר מִשְּׁנֵי רְעָבוֹן נראה רמז לדבר (דברים ח, ג) 'וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ' כלומר בעינוי הדרך תתנהג כבשנת רעבון.