מסכת סוכה דף נ״ו עמוד ב׳

גמ' והני תרתי מאי עבידתייהו אדר' יהודה קאי דאמר הנכנס נוטל שבע:

בשכר הגפת דלתות שמשמר הנכנס מגיף הדלתות ערבית שפתח אותן משמר היוצא:

ונימא ליה יוצא לנכנס:

דל בדל הסר חוק זה מכאן בשביל שיסירוהו אצלך אם תטול עכשיו שבע יטול לשבת הבאה משמר הנכנס שבע ואתה טול עתה בשוה כדי שתטול גם אתה לשבת הבאה בשוה דל הסר כמו דל רגלים (ר"ה דף ז:) וכדגרסינן בריש מסכת (דף ב.) דל עשתרות קרנים איכא צל סוכה דל דפנות ליכא צל סוכה דל מעשר בהמה (ר"ה דף ז:):

בוצינא טבא מקרא משל הדיוט הוא האומר לחבירו דלעת קטנה אני נותן לך במחובר אם תרצה לתולשה עכשיו תלוש ואם תרצה להניחה עד שתיגדל ותיעשה קרא הניחה ותגדל טוב לו ליטלה מיד שמא לאחר זמן יתחרט בו זה או שמא לא יצטרך זה לזה ה"נ גבי משמרות מי שראוי ליטול עכשיו לא ימתין לשבת הבאה:

ובמוספין חולקין כי היכי דפלגי בלחם הפנים משמר הנכנס והיוצא פלגי נמי בעורות המוספין של כל שבת:

ובזיכין מסלקין ומסדרין לחם הפנים ומקטירין שני בזיכי לבונה שסילקו מעל השלחן והן מתירין את הלחם באכילה כדכתיב והיה ללחם לאזכרה:

האי תנא לא איירי בחלוקה כלל ואם תאמר מאחר שהמשמר היוצא עושה המוספין היאך יחלקו בהם משמר הנכנס אינהו נמי מהפכי בהו בצינורא על המזבח כל היום לאחר שיצא משמר היוצא ומתניתין דאיירי בחלוקה ולא תנא חלוקה דמוספין היינו טעמא דלא אותביה דאיכא למימר תנא דמתניתין איידי דאיירי בלחם הפנים דרגלים הוא איירי בלחם דשאר ימות השנה ואגב גררא בעלמא נסב חלוקה בשארי שבתות:

בוצינא טבא מקרא משל הדיוט הוא האומר לחברו דלעת קטנה אני נותן לך במחובר אם תרצה להניחה עד שתיגדל ותיעשה קרא תניחה טוב לו ליטלה מיד שמא לאחר זמן יתחרט בו זה או שמא לא יצטרך זה לזה כך פי' בקונטרס ור"ת מפרש דעל כרחך בוצינא וקרא שני מינים הם דקשואין מתרגמינן בוצינא ודלעת היינו קרא כדמוכח בנדרים פרק הנודר מן המבושל (נדרים דף נא.) דאמרינן מאי דלעת הרמוצה קרי קרקוזאי וקישואין ודילועין ב' מינים כדמוכח במסכת כלאים (פ"ג מ"ה) דתנן נוטע אדם קישות ודלעת בתוך גומא א' ובלבד שתהא זו נוטה לצד זו וזו נוטה לצד זו ונוטה שער של זו לכאן ושער של זו לכאן ועוד ראיה מהא דאמרינן בפרק שלשה שאכלו (ברבות דף מח.) בוצינא מקטפי' ידיע משמע דלאחר שנגמר הפרי נקרא בוצינא ואומר ר"ת שהקישות מין פרי קטן מדלעת שממהר להתבשל ויכול לתולשו מיד והדלעת גדולה ואינה ממהרת להתבשל ואין יכול לתולשה עד לאחר זמן ואוהב אדם דבר מועט לאלתר מדבר מרובה לאחר זמן:

זהו פירוש דל בדל פירוש לישנא קלילא הוא מן דלי ודילך כלומר לא תיסב דילי כי היכי דלא לישקלן בשבת הבאה דילך ודחינן אמר אביי בוצינא טב מקרא. כלומר הנאה הבאה עכשיו ואפילו היא מועטת כגון הנאת קישואין שהיא קטנה ואדם אוכלה מיד חפץ בה ובוחר באכילתה מיד מאכילת דלעת שהיא צריכה איחור עד שתתבשל בוחר הקרוב ואפילו היא פחות מן הרחוק כך אני טוב לי ב' חלות בשבת זו יותר מחמשה לשבת אחרת.

אמר רב יהודה ובמוספין חולקין ואיתותב רב יהודה ונתברר כי המוספין של משמר היוצא הן בלבד:

מתני' הנכנסין חולקין בצפון והיוצאין בדרום בילגה לעולם חולקת בדרום טבעתה קבועה וחלונה סתומה. פי' בילגה שם המשמר. ומסקנא דשמעתין מפני ששהתה ולא באה בשבתה במקדש לעבוד עבודתה קנסוה חכמים בחלונה ובטבעתה ובחלוקה פי' בחלוקה שחולקת בדרום לעולם ותצא לפיכך בילגה לעולם נראית יוצאה לעולם טבעתה קבועה פירוש שהיתה לכל משמר טבעת של ברזל קבועה בקרקע ופירושו שקושרין חבל ברגלי השור ומכניסין חבל ההוא בטבעת ומושכין החבל מעט מעט ומפילין השור בניחותא דחיישינן לריסוק אברים. ופירש בתלמוד א"י רב אמר משום ר' יהודה טבעות שעשו רחבות מלמטן וצרות מלמעלן. ושנינו במדות פ"ג טבעות היו לצפונו של מזבח שש הסדרים של ד' ד' וי"א ד' של שש שש שעליהן שוחטין את הקדשים ותנא בתוספתא כ"ד טבעות היו שם כנגד כ"ד משמרות למה אלו חלונות של לוים שהיו נותנין בהן כלי שיר והן זולתי חלונות כהנים. ועוד תנן בסוטה בפרק עגלה ערופה יוחנן כ"ג העביר הודיית המעשר ואף הוא ביטל את המעוררין ואת הנוקפין ופירש בתלמוד בענין הנוקפין אמר רחבה שהיו מסרטין לעגל בין קרניו כדי שיפול לו דם מעיניו. ובא הוא ואסר לעשות כך. משום דמחזי כמומא במתניתא תנא שהיו מכין העגל בין קרניו כדרך [שעושין] לע"ז אמר להן יוחנן כ"ג עד מתי אתם מאכילין למזבח נבלות והא שחוטות נינהו. אלא אימא טרפות חיישינן שמא ניקב קרום של מוח מה עשה תיקן להם טבעות בקרקע כאשר פירשנו כבר למעלה ענין הטבעות וחלונות של כהנים היו נותנין בהן בגדיהן ולא היו מניחין עליהם אלא מכנסים בלבד וחלונות היו שם וכתוב בהן תשמיש הכלים וכך היו להן חלונות לתת בהן סכינים ששוחטין בהן דתנן וט"ו אמה מן הדרום והוא היה נקרא בית החליפות ששם גונזין את הסכינין וקנסו בילגה ששהתה לבוא בשלשתן על אלו נאמר אוי לרשע ואוי לשכנו אשרי לצדיק אשרי לשכנו:

הדרן עלך החליל וסליקא לה מסכת סוכה:.

אמר אביי אוי לרשע אוי לשכנו כי הא דבילגה דקנסי׳‎ לכל המשמורה בשבילה טוב לצדיק טוב לשכנו שנאמר אמרו צדיק כי טוב:

שני כבשים עולה האמורין במוסף בכל שבת ושבת נעשין על ידי משמר היוצא וכל שזכה בפייס בעבודת תמיד של שחר זוכה בשני כבשי המוספין שאין בני המשמר הנכנס חולקי' עמהם לא בעבודתם ולא בעורותיהם אע"פ שאף משמר הנכנס מהפכים בו בצנורא אחר שיצאה משמרה שעברה אבל אחר המוספין חולקין בלחם הפנים ומקטירים בני משמר הנכנס שני בזיכי לבונה שסלקו מעל השלחן והקטרה זו מכשרת את הלחם לאכילה כדכתיב והיתה ללחם לאזכרה ואח"כ באין ומפייסין לתמיד של בין הערבים כמו שהתבאר:

ומהנה נשלם מה שנראה לנו לכללו בפסקי מסכת סוכה תהלה לאל יבא אחריו מה שיראה לכללו בפסקי מסכת פסח ראשון בעזרת הצור ובישועתו אמן ואמן.

תוס' ד"ה בוצינא וכו' ור"ת מפרש עיין טורי אבן מגילה דף יב ע"ב תוס' ד"ה היינו דאמרי:

לוּקוּס, לוּקוּס כפלה הלשון דרמזה על מזבח בית ראשון ומזבח בית שני לומר שניהם לא הועילו. והא דקראתו זאב, מפני דבית המקדש היה בחלק בנימין שנקרא זאב. ודע ד'בִּילְגָה' אינו שם אביה אלא שם המשפחה וכן הענין בִּישֵׁבָב ושמות אלו הם מזמן דוד המלך ע"ה כמו שנאמר בדברי הימים א' סימן כ"ד. והא דקראו 'אָחִיו' רוצה לומר שכינו ואינו אחיו ממש.

וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר, קָבְעוּ אֶת טַבַּעְתָּהּ, וְסָתְמוּ אֶת חַלּוֹנָהּ נראה לי בס"ד הטעם שעשו לה בזיון בשני דברים אלו של טבעת וחלון כי ידוע אין יניקה מאור מקיף אלא לישראל דוקא ולא לעכו"ם שהם סטרא דנחש דכתיב ביה (בראשית ג, א) 'וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם' מפני שאין לקליפות יניקה מאור מקיף ולכן אחר דבתם המירה דתה שיצאה מכלל ישראל שיש להם יניקה מאור מקיף ונכנסה לדת אומות החיצונים שאין להם יניקה משם קבעו את טבעתה כי הטבעת צורתה ועניינה הוא דבר המקיף לעשות זכר לדבר זה. והא דסתמו חלונה שעשו לה בזיון בחלון מפני כי באותיות 'חַלּוֹן' נרמז כבודן של ישראל והיינו דתואר 'אָדָם' ניתן לישראל דוקא ואין העכו"ם קרויים אדם מפני כי אָדָם מספר מ"ה שהוא מספר שם הוי"ה דאלפי"ן [יו"ד ה"א וא"ו ה"א = 45]. גם עוד זכו לבדם לתואר 'אֶחָד' דכתיב (שמואל ב' ז, כג) 'וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ'. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב (קהלת ז, כח) 'אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי' והיינו אֶלֶף רמז ללימוד התורה כמו (תהלים נה, יד) 'אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי', וזהו שנאמר תואר אָדָם ותואר אֶחָד מֵאֶלֶף רוצה לומר לימוד התורה מָצָאתִי. והנה שני תוארים אלו מספרם חֵן [אָדָם 45 +אֶחָד 13=חֵן 58]. ובזה פרשתי בס"ד מה שנאמר בתורה (משלי ה, יט) 'אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן' וכן אמר (משלי ד, ט) 'תִּתֵּן לְרֹאשְׁךָ לִוְיַת חֵן'. גם עוד על ידי התורה זכו ישראל לתואר 'חַי' הן לחלק הגוף הן לחלק הנפש ולזה אמר (דברים ד, ד) 'וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּהֳ' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם', רוצה לומר אַתֶּם גוף ונפש חַיִּים כֻּלְּכֶם הגוף והנפש, ולכן כתיב (שמואל ב' כג, כ) 'וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַי' וב' פעמים חַי לגוף ולנפש הוא מספר לוֹ. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב (שמות טו, כה) 'שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט' כלומר שם נמצא שם שמספרו לוֹ שהוא 'חַי-חַי' על ידי חֹק וּמִשְׁפָּט שקבלו ישראל. וזהו שנאמר (שיר השירים ב, טז) 'דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ' כלומר דּוֹדִי לִי שהוא חלקי מפני כשרותי, ולכן וַאֲנִי לוֹ יש לי שם 'חַי-חַי' שהוא מספר ל"ו. והנה ב' תוארים של אָדָם וְאֶחָד שהם מספר חֵן וב' שמות 'חַי-חַי' של גוף ונפש שהם מספר לוֹ נרמזים באותיות חַלּוֹן שהם אותיות 'חֵן לוֹ' שזכו להם ישראל דוקא ולכך אחר שיצאה בתם מכלל ישראל ונכנסה לדת העכו"ם סתמו חלון של אותה משמרה שעשו להם בזיון בחלון שלהם.

אָמַר אַבַּיֵי אוֹי לָרָשָׁע וְאוֹי לִשְׁכֵנוֹ. נראה לי בס"ד ידוע כל ישראל תלוים ואחוזים ביסוד לכן נקראו כולם בשם צדיקים דכתיב (ישעיה ס, כא) 'וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים' כי שם צדיק הוא ביסוד ולכן נקראו כולם על שם יוסף דכתיב (עמוס ה, טו) 'יֶחֱנַן הֳ' אֱלֹקֵי צְבָקוֹת שְׁאֵרִית יוֹסֵף' ולכן כתיב (בראשית לז, ב) 'אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף' כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בענין הלולב ומיניו עיין שם. ולכך פגם העונות שלהם מגיע ליסוד יותר וכמו שנאמר (ישעיה נז, א) 'הַצַּדִּיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב'. ולכן כשאין עושין רצונו של מקום אז נקרא היסוד בשם דַּל כי בחטאם עושים אותו דל ח"ו ולזה אמר (תהלים מא, ב) 'אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל' לתקנו ולהשלים חסרונו, והנה מספר דַּל הנעשה כשאין עושין רצונו של מקום נהפך לרשעים מספר אוֹי אוֹי [אוֹי 17 + אוֹי 17= דַּל 34] כפול שהוא אוֹי לָרָשָׁע אוֹי לִשְׁכֵנוֹ כי ב' פעמים דַּל הוא ב' פעמים אוֹי. ולצדיקים שבהם נהפך לשני פעמים טוֹב [17] כי ב' פעמים טוֹב הוא מספר דַּל והיינו טוֹב לַצַּדִּיק טוֹב לִשְׁכֵנוֹ. ועוד נראה לי בס"ד דהמזבח נקרא כן על שם הזבח שעושין עליו והיא שבעטה בסנדלה עליו ואמרה לוּקוּס לוּקוּס פעמים נהפך למשפחתה מספר זֶבַח [17] למספר אוֹי [17] פעמיים כי ב' פעמים זֶבַח הוא מספר ב' פעמים אוֹי הרי נעשה 'אוֹי לָרָשָׁע אוֹי לִשְׁכֵנוֹ' אבל הצדיק שמקיים מצות הזבח בכפלים אחד במעשה ואחד בפה ד'כל הקורא בפרשת עולה כאלו הקריב עולה' (מנחות קי.) נהפך להם מספר זֶבַח למספר טוֹב כפליים. ועוד נראה לי בס"ד מה שאמר 'טוֹב לַצַּדִּיק טוֹב לִשְׁכֵנוֹ' דאם תכניס מנצפ"ך הכפולות בתוך אלפ"א בית"א ותמנה מן תשר"ק עד צד"י את האותיות במילואם כזה ת"ו שי"ן רי"ש קו"ף צד"י, צד"י נשלם מספר טו"ב אותיות בצד"י השני וזהו שאמר טוֹב לַצַּדִּיק שאות צד"י נשלם בו מספר טו"ב, ואם תמנה האותיות בסדר אבג"ד בלתי מילוי ולא תכניס אותיות הכפולות בפנים כזה אב"ג דה"ו זחט"י כלמ"נ סע"פ יהיה אות פ' הוא אות טו"ב וזהו שנאמר טוֹב לִשְׁכֵנוֹ של הצדיק כי אות פ' עומד שכן לאות צד"י שהוא צדיק, ונרמז בזה שהצדיק יוצא תועלת טוֹב מגופו וגם תועלת טוֹב מפיו הרמוז באות פֶּה. גם נראה לי בס"ד דאיתא ביומא (יומא עו.) אָמַר אַבַּיֵי: שְׁמַע מִינָהּ, כַּסָּא דְּדָוִד לְעָלְמָא דְּאָתֵי מָאתַן וְעֶשְׂרִין וְחַד לוּגָא מַחֲזִיק, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כג, ה) 'כּוֹסִי רְוָיָה'. 'רְוָיָה' [221] בְּגִימַטְרִיָּא הָכִי הֲווּ, וכתב הרמ"ז [הרב משה זכות] ז"ל אר"ך נהורין לוקח התפארת מן ש"ע נהורין דאריך בסוד כּוֹסִי 'רְוָיָה' עיין שם. נמצא לפי זה רכ"א הנזכר הם רמז לרכ"א אורות וידוע דאלו רכ"א אורות יאירו ביסוד ולכן היסוד נקרא צַּדִּיק [204] ונקרא טוֹב [17] ומספר שניהם עולה רכ"א [221] ואלו הרכ"א אורות הם טובו של דוד המלך ע"ה שהוא במלכות שהוא שכן הצדיק שהוא יסוד הנזכר וכמו שנאמר כּוֹסִי 'רְוָיָה' דהוא מספר רכ"א. וזהו שנאמר טוֹב לַצַּדִּיק רוצה לומר מספר טוֹב לְצַדִּיק שעל ידי כך נשלם בו מספר רכ"א כנגד רכ"א אורות המאירים בו אלו הם טוֹב לִשְׁכֵנוֹ של הצדיק הוא דוד המלך ע"ה שֶׁכּוֹסוֹ 'רְוָיָה' שהוא מספר רכ"א. ובני ידידי כה"ר יעקב הי"ו פירש 'טוֹב לַצַּדִּיק טוֹב לִשְׁכֵנוֹ' הוא נשמת צדיק אחר שבאה אצלו בסוד העיבור שיש לה חלק בשכר מצות דוקא ואין מגיע נזק מצד העונות וזהו טוֹב לִשְׁכֵנוֹ, עד כאן דבריו נר"ו. והנה עדיין צריך להבין במאמר הזה אמאי הוצרך להביא חלוקה זו ד'טוֹב לַצַּדִּיק טוֹב לִשְׁכֵנוֹ' דכאן מיירי ב'אוֹי לָרָשָׁע וְאוֹי לִשְׁכֵנוֹ' ואף על גב דלפי פשוטו הוא לסיים בדבר טוב, הנה נראה לי בס"ד דאמר 'טוֹב לַצַּדִּיק טוֹב לִשְׁכֵנוֹ' לתת טעם על אומרו 'אוֹי לָרָשָׁע וְאוֹי לִשְׁכֵנוֹ', דקשה מה חטא השכן כדי שילקה? לזה אמר הטעם הוא מפני כי 'טוֹב לַצַּדִּיק טוֹב לִשְׁכֵנוֹ' ועל זה אין לבקש טעם כי כך מנהגו של עולם ברבות הטובה רבו אוכליה על כן זה השכן של הרשע שלא השתדל להיות שכן לצדיק הרי זה מאס בטוב ולא הודה בטוב הנמשך מן הצדיק לכן בעבור זה ראוי שיהיה לו אוֹי תמורת טוֹב ויהיה אוֹי לִשְׁכֵנוֹ. או יובן הכונה מאחר שלא התחבר לצדיק נמצא חשב בדעתו שאין התערבות לישראל זה בזה אלא כל אחד פועל שלו לעצמו בלבד ואין שייכות לזה עם זה, על כן בדין הוא שיראו לו מן השמים בנסיון איך ישראל מעורבים זה בזה ובמה יראו לו אם בענין טוֹב הרי חוטא נשכר! לכך מוכרח שיראו לו התקשרות והתערבות ישראל זה בזה בענין רע שיראה בעיניו איך יהיה 'אוֹי לָרָשָׁע וְאוֹי לִשְׁכֵנוֹ', ובזה יבין כי ישראל מעורבים וקשורים זה בזה. והנה כיון דאמר קרא (ישעיהו ג, י) 'אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב' מוכרח לפרש דהשבח שישבחו לצדיק הוא על הטוב שיהיה מסיבתו לאחרים כי על הטוב המגיע לעצמו מה טעם יש לשבחו דאם ראית אחד אוכל תרנגולת פטומה אין לו שבח על זה דלפי עושרו ראוי הוא שיאכל מאכל חשוב כן הצדיק לפי צדקתו ראוי שיהיה לו טוב אבל אם ראית אחד מאכיל לאחרים תרנגולת פטומה ראוי לו השבח לשבחו בזה, כן הצדיק כאשר יגיע מסיבתו טוב לשכינו ראוי לשבחו ולכך אמר 'אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב' כלומר כי הוא יסבב טוב לאחרים. ועוד נראה לי דיליף זה מאומרו 'כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ' נמצא טוב הצדיק עושה פרי והיינו מה שהוא טוֹב לִשְׁכֵנוֹ הנה זה נחשב פרי, ובסוף הפסוק הזה נראה לי בס"ד דידוע מה שאמר רז"ל (חגיגה טז:) הצדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, אך מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בביאור 'וְשִׂים חֶלְקֵנוּ עִמָּהֶם' דאחר שיעשה חבירו תשובה מחזיר לו חלקו. וחקרנו בדרושים בס"ד אם כן מה תועלת יש לצדיק בזה? וכתבנו שיש לו תועלת מן הפירות של מצות חבירו שכל זמן אשר חלק המצות של חבירו אצלו עד שישלים תשובתו הוא יאכל פירותיהם של אותם מצות. וזהו שנאמר 'אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב' הוא מצד חלקו ועוד יש שבח לצדיקים מצד תוספת המגיע להם מחלקי מצות של אחרים דאף על פי שמחזירים להם חלקם הפירות שלהם וזה כי 'כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ' חלק התיבה לשתים וקרי בה 'מעל להם' פירוש אותם שחטאו שהיה להם מעל במעשיהם שאז חלקי מצות שלהם נתנים לצדיקים הנה הפירות של חלקיהם יאכלו הצדיקים והרי יש כאן פרי צדיק עֵץ חַיִּים.