מסכת סוכה דף נ״א עמוד א׳

כתנאי עיקר שיר בפה או בכלי:

עבדי כהנים היו [משנה] במסכת ערכין היא על אוחזי כלי שיר בשעת שיר של קרבן קיימינן:

משפחת בית הפגרים ומשפחת בית ציפריא זה שם המשפחות:

ומאמאום היו זה שם מקומם:

ומשיאין לכהונה ישראל מיוחסין היו שנשיהם אלמנות ובנותם ראויות לינשא לכהנים:

לוים היו אבל ישראלים פסולין לכך:

מעלין מדוכן הרואהו עומד על הדוכן עם הלוים א"צ לבדוק אחריו לא להשיאו מיוחסת ולא לתת לו מעשר ראשון דודאי לוי הוא שמפני דבר זה לא הרגילו להעמיד שם כי אם לוים כדי שלא יטעו בהם בני אדם להחזיקם כלוים ואינם לוים:

ומאן דאמר עבדים היו קסבר אין סומכין על הדוכן מלבדוק אחריו להעלותן ליוחסין הלכך לא נזהרו על כך:

כתנאי עבדי כהנים היו משנה היא פרק שני דערכין (דף י.) ותימה דהכא מסקינן דכ"ע עיקר שירה בפה והתם קתני רישא דחליל מכה בשמונה ימי החג ואי אפשר בלא שבת וי"ל דהא מפרש טעם משום דאין שבות במקדש ובירושלמי פריך ומשני רישא רבי יוסי בר' יהודה היא:

מעלין מדוכן ראוהו עומד על הדוכן עם הלוים אין צריך לבדוק אחריו לא להשיאו מיוחסת וליתן לו מעשר ראשון דודאי לוי הוא שמפני דבר זה לא הרגילו עבדים לעמוד שם כך פירש בקונטרס משמע שרוצה לומר דפליגי בהכי דמר סבר אין להעמיד עבדים לדוכן דחיישינן שמא יעלום ליוחסין ולמעשר ומר סבר לא חיישינן למעשר אבל חיישינן ליוחסין ומר סבר אף ליוחסין לא חיישינן ואין הלשון משמע כן דקאמר והכא בהא קא מיפלגי מר סבר הכי הוה מעשה ומ"ס הכי הוה מעשה משמע שהמעשר אין תלוי בהעלאה אלא העלאה תלויה במעשר דמר סבר הכי הוה מעשה שהלוים היו בקיאים בכלי שיר ומר סבר עבדים היו בקיאים יותר מן הכל והעמידום ומיהו פרק שני דערכין (דף יא. ושם) משמע כפירש הקונטרס דגרס והכא במעלין מדוכן למעשרות וליוחסין קמיפלגי ומיהו גם לפי מה שפירשתי שם יש לישבו:

למחצצרים ולמשוררים והכא לא כתיבי כלים וחצוצרות לא כלי שיר נינהו שהם לתקיעות התמידין והמוספין כך פירש בקונ' ותימ' קרא גופיה כתוב בכלי שיר דקרא הכי כתיב בדברי הימים (ב' ה') גבי שלמה כאחד למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד להלל ולהודות לה' וכהרים קול בחצוצרות ובמצלתים ובכלי השיר ובהלל לה' כי טוב כי לעולם חסדו וי"ל דדייק מדחלקם לב' הילולים דמעיקרא כתיב גבי שירה בפה להשמיע קול אחד להלל להודות לה' ולבתר הכי כתיב גבי כלי השיר ובהלל לה' שמע מיניה דעיקר שירה בפה וכלי השיר לבסומי קלא:

מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהן תימה דלא חשיב נמי כתונת שגם היא היתה של שש:

א"ר פפא עיקר שירה בפה או בכלי תנאי היא דתנן בערכין פ"ב עבדי כהנים היו דברי ר"מ [ר' יוסי] אומר משפחת בית הפגרים כו'. רבי חנניה בן אנטיגנוס אומר לוים. מאי לאו בהא פליגי דמ"ד עבדים היו. פי' אלו המכים באבוב קסבר עיקר שירה בפה והלויים הם משוררים. פי' ואלו המכים באבוב אף על פי שהן עבדים הותרו שהרי אין הסמיכה עליהן. ומ"ד לוים היו קסבר עיקר שירה בכלי לפיכך לויים היו. ותסברא דבהכי פליגי אי הכי ר' יוסי דקתני כשרין היו מאי קאמר כו' כמו שהוא מפורש בערכין פרק ג' ור' ירמיה בר אבא אמר מחלוקת בשיר של בית השואבה אבל בשיר של קרבן דברי הכל עבודה היא ודחיא שבת מיתיבי חליל של בית השואבה דוחה שבת דברי ר' יוסי בר' יהודה וחכ"א אפילו יו"ט אינו דוחה תיובתא דרב יוסף תיובתא בחליל של בית השואבה אבל בשיר של קרבן דברי הכל דחי ואסיקנא תיובתא דרב יוסף בתרתי תיובתא מ"ד עיקר שירה בכלי מ"ט דכתיב ויאמר חזקיהו להעלות העולה להמזבח וגו' ומ"ד עיקר שירה בפה מ"ט דכתיב ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד והכי קאמר להעלות העולה החל שיר ה' בפה ועל ידי כלי דוד לבסומי קלא.

ואידך אמר לך אדרבה משוררים למחצצרים מה מחצצרים בכלי אף משוררים בכלי:

אר״פ כתנאי דתניא עבדי כהנים הוו.‎ פי׳‎ ‎אותם שהיו מחזיקין בכלי שיר דר״מ ר׳‎ יוסי אומר משפחות כו׳‎ פי׳‎ משפחות מיוחסו׳‎ שבישראל שמהן היו משיאין לכהונה:

רבי חנניא בן אנטיגנוס אומר לוים היו מאי לאו בהא קא מפלגי דמ״ד עבדים היו קסבר עיקר שירה בפה. פי׳‎ והשיר בפה על יד הלוים היה שכשרים לעבודה אלא שעבדים אלו היה מחזיקין בכלי שיר ומ״ד לוים היו קסבר עיקר שירה בכלי וא״א אלא בלוים:

ותסברא כו׳‎ אלא הכא במעלין מן הדוכן ליוחסין ולמעשרות פליגי מאן דמכשר בעבדים סבר אין מעלין כלל ומ״ד ישראלים היו סבר אין מעלין מדוכן למעשרות וליכא למיחש דאתו לאסוקיה לישראל זה למיתן ליה מעשרות כלוי אבל מעלין מדוכן ליוחסין הלכך בעבדים א״א דלמא מסקי ליה ליוחסין אבל בישראל מיוחס אפשר שראוי הוא ליוחסין ואע״ג דהני לאו בדוכן ממש הוו קיימי כיון דמחזיקין בכלי שיר אתו למטעי בהו כשרואין אות׳‎ משוררין ומעידין עליהם שראו אותם משוררין בב״ה ואתו לאסוקינהו ליוחסין ולפיכך אין עושין כן בעבדים. והא דאמר ר׳‎ יוסי ב״ר שמחה יתירה היא ודחיא שבת ק״ל כיון דשמחה יתירה היא ולאו חובה כ״ש דהוי דינא דלא תדחה שבת ונ״ל דה״ק דהכא לא קפדי בתיקון כלי שיר כולי האי כיון שאינו אלא שמחה יתירה וכיון שכן אין לגזור בשבות כזה במקדש שמא יתקן כלי שיר ורבנן סברי דאפילו בשמחה יתירה יש לחוש לתיקון כלי שיר וכיון שהוא דבר קרוב ואינו חובה לא דחיא שבת:

מ״ט דמ״ד עיקר שירה בכלי דכתיב ויאמר חזקיהו להעלות העולה למזבח ובעת החל העולה החל שיר ה׳‎ ובחצוצרות על ידי כלי דוד מלך ישראל אלמא עיקר שירה אכלי דוד סמיך ליה. ומ״ט דמ״ד עיקר שיר׳‎ בפה דכתיב ויהי כאח׳‎ למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד להודות ולהלל לשם יש לפרש דכיון דקרי משוררים למשמיעים קול בהודות ובהלל לה׳‎ אלמא הנגון וההלול בפה היינו שירה ואיכא דק״ל והכתיב בסיפיה דקרא ובהרים קול בחצוצרות ובמצלתים ובכלי השיר ובהלל לה׳‎ כי טוב מדקאמר כלי השיר אלמא שירה בכלי. וי״ל דודאי ליכא למ״ד דשיר כלים לא הוי חשוב כשיר אלא היינו ראי׳‎ דמייתי דלא קרי משוררי׳‎ סתם דמקדש אלא למשמיע קול בהלל ובהודות לה׳‎ ולא למחזיקים בכלי שיר אלמא עיקר שיר בפה הוא והם הראוי׳‎ ליקרא משוררים דמקדש והיינו דאמרינן למ״ד עיקר שיר בכלי הכתיב ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים ופריק ה״ק משוררים דומיא דמחצצרים דהיינו בכלים אלמא ראיה דמייתינן מעיקרא היינו למיקרי להו משוררים סתמא:

כבר ביארנו שעיקר שירה בפה ועם כל זה אחרים היו מנגנים לפניהם בכלי נגון ומ"מ לא סוף דבר לויים אלא אף ישראלים ומ"מ דוקא מיוחסים הראויים להשיא בנותיהם לכהונה אבל לא עבדים ואע"פ שעיקר שירה בפה חוששין שמא יטעו בהם ליוחסין שהרי אמרו מעלין מן הדוכן ליוחסין ולמדת שאע"פ שמעלין מדוכן ליוחסין אין מעלין ממנו למעשר דאם כן אף כל ישראל פסול בו ולמדת שישראל מיוחס עולה על הדוכן לנגן אלא שי"מ שלא על הדוכן היו עומדין ואעפ"כ הואיל ורואין אותם עסוקין בשיר אף הם באים לטעות עליו ולהעלותו שלא מן הדוכן דוקא אלא ממלאכת הדוכן:

בד"ה כתנאי עבדי כו' ומשני רישא ר"י ב"י היא עכ"ל לרב יוסף ניחא דקאמר ר"י ב"י היא דרבנן פליגי עליה בשיר של קרבן ולר' ירמיה ב"א דאמר דבשיר של קרבן מודו רבנן צ"ל דקאמר ר"י ב"י היא ובר פלוגתיה וניחא ליה לאתויי תנא דמשכח בהדיא ולאפוקי מהני תנאי דסברי עיקר שיר בפה וק"ל:

בתוס' ד"ה מעלין וכו' כך פי' בקונטרס התוס' דלגו בפי' הקונטרס ולא הביאוהו כצורתו:

בא"ד ואין הלשון משמע כן וכו' מ"ס הכי הוה מעשה כו' משמע שהמעשה אין תלוי בהעלאה וכו' ר"ל דלפי גי' הגמ' משמע דפלוגתייהו דמר סבר שהיו מעמידים שם עבדים מחמת שהעבדים היו בקיאין יותר ומחמת כן ג"כ אין מעלים מדוכן ליוחסים דהא עבדים היו ומר סבר דאינו כן אלא לוים היו ולא עבדים ולכך מעלין וכו':

בא"ד ומיהו גם לפי שפי' שם יש ליישבו הלשון דחוק ונ"ל דר"ל שגם לפי הגירסא דהתם יש ליישב דר"ל כמו שפירשו התוס' כאן דהעלאה תלויה במעשה ואין ראיה לפי' הקונטרס מהתם:

ד"ה מבלאי מכנסי כו' שגם הוא שש הס"ד ואח"כ מתחיל דבור אחר שעליהם הלוים וכו':

בא"ד ובמס' מדות תנן וכו' ר"ל דשם משמע דגם דוכן לשיר של קרבן לא היה אצל המזבח אלא על מעלה אחת שבין עזרת ישראל לעזרת כהנים:

גמרא לימא תהוי תיובתא דר"י בתרתי כעין זה לעיל דף ד ע"ב וש"נ:

וּמְנוֹרוֹת שֶׁל זָהָב הָיוּ שָׁם, וְאַרְבָּעָה סְפָלִים שֶׁל זָהָב בְּרָאשֵׁיהֶם נראה לי בס"ד מְנוֹרָה רמז לתורה (משלי ו, כג) 'כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר' ולכן היה בכל מנורה ד' ספלים כנגד ד' חלקים של פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד] ונקראים בשם סְפָלִים דאיתא במדרש (בראשית רבה פח, ו) בפסוק (בראשית מ, טז) 'וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה סַלֵּי חֹרִי עַל רֹאשִׁי' אלו שלשה מלכיות והסל העליון הוא מלכות אדום עיין שם. נמצא אדום נקרא בשם סל והתורה מכנעת את אדום דכתיב (בראשית כז, כב) 'הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב' ואמרו רז"ל 'כְּשֶׁהַקּוֹל קוֹל יַעֲקֹב אֵין הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו' ועיקר עסק התורה הוא בפה דכתיב (משלי ד, כב) 'כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם' ודרשו רז"ל (עירובין נג:) למוציאהם בפה, ולכן לעסק התורה מכנהו בשם סֵפֶל כי תבא אות פ' שבה עסק התורה ותפריד אותיות סל שהם כינוי לאדום. ובזה פרשתי בס"ד רמז המשנה (משנה שבת יח, ב) 'כופין את הסל לפני האפרוחים' שהם תינוקות של בית רבן הבל שאין בו חטא כלומר כופה מלכות אדום, ולכן נרמזו בארבע ספלים ארבע חלקי התורה שהם פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד]. ומניחין 'כַּדֵּי שֶׁמֶן שֶׁל מֵאָה וְעֶשְׂרִים לֹג לְכָּל סֵפֶל וְסֵפֶל' רמז כי ק"ך צרופי אלקים יתמתקו על ידי עסק התורה. גם ק"ך לוגין הם שלשים קבין רמז לאות למ"ד שהוא עליון הרומז ללימוד התורה. 'וְלֹא הָיְתָה חָצֵר בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁלֹּא הָיְתָה מְאִירָה מֵאוֹר בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה' נרמז בזה שכל בית ובית צריך שיהיו נשמעין בו דברי תורה ואמרו רז"ל (מגילה טז:) 'לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה' זוֹ תּוֹרָה, 'וְחֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה הָיוּ מְרַקְּדִים לִפְנֵיהֶם בַּאֲבוּקוֹת שֶׁל אוֹר שֶׁבִּידֵיהֶם' כי אֲבוּקוֹת שֶׁל אוֹר הם דברי תורה ותופסים אותם בִּידֵיהֶם לרמוז שדברי תורה באים לידי מעשה כי המעשה תתייחס ליד. ובזה פרשתי בס"ד הכרוז אשר מכריזין בגן עדן (פסחים נ.) אשרי מי שבא לכאן ותלמודו 'בידו' דייקא כלומר קיים אותו במעשה אשר תתייחס לידים. ומה שהיו זורקין האבוקות למעלה וחוזרין ומקבלים אותם, נראה לי בס"ד רמזו בזה על אורות מ"ן [מיין נוקבין] אשר מעלים על ידי עסק התורה מתתא לעילא ועל אורות מ"ד [מיין דוכרין] שיורדין מעילא לתתא ודוק.

מִבְּלָאֵי מִכְנְסֵי הַכֹּהֲנִים וּמֵהֶמְיָנֵיהֶם, מֵהֶן הָיוּ מַפְקִיעִין וכו' וקשה למה אין לוקחים אלא משני מינים אלו בלבד ואין לוקחים מן הכתונת? והתוספות נרגשו בזה והניחו בקושיא. ונראה לי בס"ד דאמרו רז"ל (ערכין טז.) אבנט מכפר על הרהור הלב ומכנסיים על עריות אבל הכתונת מכפרת על שפיכות דמים. והנה בקיבוץ עם רב שנמצאים שם אנשים ונשים שמחים אז היצר הרע יתגרה יותר בשתי עונות אלו להחטיאם בעריות ובהרהור הלב, לכן מביאין בגדים אלו המכפרים על זה ועל זה להדלקת מצוה כדי שיגינו שבאותו מעמד לא יתגרה היצר הרע בשתי מכשולות אלו, וגם לעורר את לב האנשים אשר רואין את זאת ההדלקה לקחת מוסר לעצמם להיות נשמרים בדבר זה.