מסכת סוכה דף מ״ט עמוד ב׳

מה ניסוכו בקדושה כו' לא יליף מהכא אלא ששריפתו בקדושה ולא בחיל חוץ לעזרה אבל הוצאתו משם פשיטא ליה כדי שלא יתמלאו ולא צריך קרא:

מאי משמע מהכא שריפה:

אתיא קדש קדש ואיכא למימר נמי דמצות הוצאתו ושריפתו מהכא יליף:

בתחילה מועלין בהם משהוקדשו עד שנתנסכו יש בהם מעילה דקדשי גבוה נינהו:

ירדו לשיתין אין מועלין בהן שאין בהם שום צורך גבוה:

כמאן איצטריך למיתני אין מועלין כר' אלעזר בר צדוק דאין יורדין לתהום ואפשר לירד ולהביאם:

דאיקלט אם תלה כלי בתוך השיתין וקיבל:

א"ד לימא הא דקתני ירדו לשיתין אין מועלין רבנן היא ואיקלט אין מועלין דאין בהן מעתה צורך גבוה דאי ר' אלעזר אכתי בקדושתייהו קיימי דקאמ' שורפין אותו בקדושה אלמא קדושתו עליהם מדבעו שריפה:

נסכים בתחילה מועלין בהם משנה היא במעילה פרק ולד חטאת (מעילה דף יא.) ומסיק עלה בגמ' בלשונות אחרים שאין כתובים כאן וגירסא דהכא עיקר:

ושורפין אותו בקדש שנאמר בקדש הסך כשם שניסוכו בקדש כך שרפתו בקדש דקי"ל כל בקדש באש תשרף. אסיקנא אין לך דבר שנעשת מצותו ומועלין בו.

אמר רבא צורבא מרבנן דלא נפיש חמריה לגמעיה גמועי כי היכי דלישבע נחיריה.

עם אלהי אברהם מפני שהוא תחלה לגרים.

א"ר אלעזר מ"ד הגיד לך אדם וגו' עשות משפט זו הדין ואהבת חסד זו גמ"ח. והצנע לכת עם (ה') אלהיך זו הוצאת המת והכנסת כלה. ומה דברים הללו שדרכן להעשות בפרהסיא אמרה תורה הצנע לכת דברים שדרכן לעשות בצנעא כגון זו דברי תורה עאכו"כ. ועוד אמר גדולה צדקה מכל הקרבנות שנאמר עשה צדקה וגו'. וגמ"ח גדולה מן הצדקה: ת"ר בג' דברים גמ"ח גדולה מן הצדקה.

צדקה לחיים היא ולעניים והיא בממונו וגמ"ח לעניים ולעשירים לחיים ולמתים בגופו ובממונו.

והאוהב צדקה ומשפט כאילו מילא העולם חסד שנ' אוהב צדקה ומשפט וחסד וגו'. ושמא תאמר כל הבא לקפוץ קופץ ת"ל מה יקר חסדך. יכול אף יראי שמים כן ת"ל וחסד ה'. וכל מי שיש עליו חן בידוע שהוא ירא שמים שנאמר וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו. ועוד אמרינן מאי דכתיב פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה וגו' תורה לשמה ותורה ללמדה זו היא תורת חסד. ושאינה כן אינה תורה של חסד:

מתני' כמעשהו בחול כו' אמאי לייתי במקודשת זעירי חזקיה ור' ינאי חלקו בזה.

ואמרי׳‎ כמאן אזלא הא דתניא נסכים בתחלה קודם נסוך מועלים בהם הנהנין בהן ירדו לשיתין אין מועלין בהם דאלמא אפי׳‎ לאחר ניסוך שירדו לשיתין אפשר לאיתהנויי בהו:

לימא ר״א בר צדוק היא דקאמר שמוצאין שם יין קרוש של נסוך דאי רבנן היכי מתעכב שם שיוכלו ליהנות ממנו אחר ניסוך דהא לדידהו בשעת נסוך יורד הוא עד לחלל דהא אמרי שיתין מחוללין עד לתהום כחללו של בור:

אפי׳‎ תימא רבנן כי קתני ירדו לשית אין מועלין בהם כדקלט פירוש בשעת ניסוך שהיו יורדים קלט זה מהם בידו בחלל השיתין דקמ״ל שאם נהנה בהם לא מעל:

איכא דאמרי לימא הא דקתני אין מועלין בהם ‎ פי׳‎ ‎רבנן היא דאי ר״א הא אפילו בתר נסוך בקדושתן קיימי מדקתני ששורפין אותו בקדושה ולמה אין מועלין בהן ופריק אפילו תימא ר״א ניהו דבקדושתייהו קיימי לענין שריפה בקדש ליתנהו במעילה שאין לך שנעשה בו מצותו ומועלין בו אח״כ אע״פ שהוא בקדושתו:

מתני׳‎ כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת וכו׳‎ נשפכה או נתגלתה היה ממלא מן הכיור. פי׳‎ שהיו משקיעין אותו בים הנחושת שהיו באים מימיו ממי עיטם ושוב אין מי הכיור נפסלין בלינה כדאי׳‎ ביומא ומפני כן עשו לו מוכני שהיו מוציאין בו מים מן הים על יד הכיור היה ממלא מים מן הים לפי שהמים והיין המגולין פסולין לגבי מזבח:

ואמאי ניתי בחבית מקודשת אמר זעירי קסבר אין שיעור למים פירוש אין להם שיעור שאלו היה להם שיעור למעלה ומביא מהם יותר מכשיעור לא היה הכלי מקדשתן שלא היו מקדשין אלא כשיש להם שיעור הראוי ולא יותר אבל עכשיו שאין להם שיעור אפילו נתן בהם יותר משלשת לוגין היה כלי שרת מקדשן אם הכלי מקודש והיו נפסלין בלינה ואפי׳‎ לא היה בדעתו של כהן לקדשו מעכשיו היו מתקדשין דקסבר כלי שרת מקדשין שלא מדעת הלכך אם אייתי במקודשת אפסילו להו בלינה וק״ל דמהכ׳‎ משמע דאלו בחול בחבית מקודשת היו מביאין אותן וא״כ הא איפסילא לה חבית ביוצא חוץ למחיצתה ופוסלת את המים שכל שדרכו לעמוד במקדש נפסל ביוצא ופוסל מה שבתוכו. וי״ל דמימי ניסוך אין נפסלין משום פסול יוצא ולא משום פסול לינה אלא לאחר שנתקדשו וכלי שרת אין מקדשין אלא במקומן ואחר שנתקדשו שוב לא יצאו ולא נפסלו ביוצא וכ״ת א״כ מע״ש ג״כ יביאום בחבית מקודשת ולא יכניסום במקדש ולא יהא נפסלין ג״כ בלינה כשם שאין נפסלין בחול ביוצא. י״ל דאי עבדי הכי אה״נ דלא מיפסלי בלינה אבל אינו ראוי שילינו הם כלי שרת לינה אחת חוץ למקדש ומוטב שיביאו׳‎ בחבית שאינה מקודשת ואי מייתי במקודשת איפסילו להו בלינה לאו משום דאין ראוין לקרב בלילה כדסבר הראב״ד ז״ל דהא ליתא מדאמרינן בפ״ק דתענית דאמר מר ומנחתם ונסכיהם בלילה אלא לומר שאין נוהגין ליקרב אלא בלילה וכיון שכן מפסלי ואל תתמה שיהו ראוין ליקרב ויפסל בלינה שאם הדבר שהוא עצמו הולך וקרב כגון אברים ופדרים העומדים עד הבוקר היא פוסלת וכ״ש באלו שאינה קרבין אע״פ שהגיע זמנם ואע״פ שאמרו במסכת תמורה שלא אמרו נסכים בלילה אלא בנסכים הבאים מעצמן שלא עם הזבח ואלו נסוך המים קרב עם הזבח הא לא תקשי דנסוך המים אינו חשוב בא עם הזבח שחובת היום הוא ולא חובת המזבח כלל שהזבח של תמיד בנסכים של יין הוא נכשר כמו בשאר ימים אלא שיש חובת היום ג״כ לעשות נסוך המים וזה כפתור ופרח לרבינו הגדול ז״ל:

לעולם יזהר אדם לעשות כל עניניו בהצנע ובחשאי ולא דרך המייה ופרסום יתר אפילו הוצאת המת והכנסת כלה שאין דרכן בהצנע יספוד במדה נאה ויעשה שמחתו במדה בינונית והוא שדרשו והצנע לכת זו הוצאת המת והכנסת כלה ומה דברים שדרכן בפרסום אמרה תורה והצנע לכת דברים שדרכן לעשותן בצנעה כגון צדקה ודברי תורה לא כל שכן:

גדולה מדת גמילות חסדים יותר מן הצדקה שהצדקה בממונו וגמילות חסדים בגופו ובממונו בגופו שטורח בעניני חבירו בממונו מלוה לו מעותיו בשעת דחקו ומשאילו כליו צדקה לעניים גמילות חסדים אף לעשירים משמח חתנים מנחם אבלים מבקר חולים צדקה לחיים גמ"ח אף למתים מלוה את המת ונושא את מטתו וסופדו וקוברו ואף הצדקה שכרה נכפל לפי גמ"ח שבה והוא הטורח שטורח להוליכה לביתו או שטורח להרבות באפייה ובישול כדי ליתן לו פת אפויה ובשר מבושל לקרב הנאתו וכל כיוצא בזה ממה שנותן לבו ודעתו לטובתו של עני המקבלה למדת שגמ"ח גדולה מן הצדקה והוא שאמרו זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד זורע ספק אוכל ספק אינו אוכל קוצר ודאי אוכל: ונשלם הפרק תהלה לאל:

החליל חמשה וששה וכו' זה הפרק כולו בא בענין החלק השלישי מן החלקים שהזכרנו בפתיחת המסכתא ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון בעניני הנהגתם בשמחת בית השואבה החלק השני הוא שעל ידי תקיעות ותרועות שהיו תוקעין ומריעין לשמחת השואבה נתגלגל לבאר ענין התקיעות שהיו במקדש בכל ימות השנה החלק השלישי בענין קרבנות החג זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו קצת דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו תיוחד לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר:

רש"י ד"ה אתיא קדש קדש ואיכא למימר נמי דמצות הוצאתו ושריפתו מהכא יליף ר"ל לפי מסקנא דיליף מג"ש איכא למימר דהכל יליף מג"ש גם ההוצאה דאי לאו דמוציאים אותו אין כאן שריפה וג"ש למאי אתא אבל המקשה דמקשה מאי משמע לא הוה פריך אלא על שריפתו אבל הוצאתו לא הוי צריך קרא דסברא הוא כמו שפרש"י לעיל:

אָמַר רַב פָּפָּא 'שֵׁכָר', לְשׁוֹן שְׁתִיָּה, לְשׁוֹן שְׂבִיעָה, לְשׁוֹן שִׁכְרוּת. נראה לי בס"ד לְשׁוֹן שְׁתִיָּה הוא מלשון 'אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם' בפרשת האזינו (דברים לב, מב) שתרגם אונקלוס 'אֱרַוֵי גִירַי', נמצא שכר לשון רווי והאדם מתרווה בשתיה. ומה שאמר לְשׁוֹן שְׂבִיעָה הוא מלשון 'כָּל עֹשֵׂי שֶׂכֶר אַגְמֵי נָפֶשׁ' בישעיה (ישעיה יט, י) שהוא לשון סתימה וכן פירש רש"י ז"ל פסוק 'זֹרֵעַ צְדָקָה שֶׂכֶר אֱמֶת' במשלי (משלי יא, יח) נמצא שכר לשון סתימה וסגירה, וכן השבע סוגר וסותם חלל הכרם שלא יש מקום חלול עוד להכניס בו דבר, ו' לְשׁוֹן שִׁכְרוּת' כמשמעו.

מַה יֶּרֶךְ בְּסֵתֶר, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה בְּסֵתֶר נראה לי בס"ד הירך הוא ראש חצי השני של הגוף ולכן שייך בו שלשה תוארים אלו דראשי תיבות שלהם 'סֵתֶר' שהוא ס וף ת וך ר אש דאפשר לקרותו סוף לגבי חצי העליון של הגוף, ואפשר לקרותו תוך דהוא באמצע הגוף, ואפשר לקרותו ראש שהוא ראש חצי השני של הגוף, וכן שלשה עולמות בי"ע [בריאה, יצירה, עשיה] שהם חיילות המלכות אשר נתקנים ונבררים על ידי התורה הם גם כן רמוזים באותיות 'סֵתֶר' דעשיה היא סוף ויצירה תוך ובריאה ראש לעולמות שהם חיילות המלכות. ונראה דקרא לחלק הסוד בשם 'חֲלָאִים' (שיר השירים ז, ב) שהוא 'לחם י"א' רמז לזו"ן [זעיר ונוקבא] שהם ו"ה שבשם אשר מספרם י"א. גם י"א הוא ראשי תיבות י ו"ד א צילות ודוק.

והצנע לכת זו הכנסת כלה והלוית המת נקיט הני תרתי כי משניהם יצא פועל אחד שהאדם שרואה הנישואין יזכור יום המיתה דאם לא היה מיתה לא היו נושאין נשים ומתישים כוחם וטורדין עצמן וכמו שנאמר שאמרו המפר' ז"ל:

גָּדוֹל הָעוֹשֶׂה צְדָקָה יוֹתֵר מִכָּל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כא, ג) "עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לַה' מִזָּבַח ". קשה והלא הכתוב אמר 'מִזָּבַח' לשון יחיד ולא אמר 'מִזְּבָחִים'? ונראה לי דדייק הוה ליה למימר 'מִקָּרְבָּן' ואמר 'מִזָּבַח' לרמוז על מקום המזבח ששם מקריבים כל הקרבנות ותיבת מִזָּבַח קרינן בה מִזְבֵּחַ.

אֵין הַצְּדָקָה מִשְׁתַּלֶּמֶת, אֶלָּא לְפִי גְּמִילוּת חֲסָדִים שֶׁבָּהּ פירוש יש נותן צדקה לעני אשר לא גרם לו חיות נפשו כי היה לו דבר לחיות בו בצמצום, ויש נותן צדקה לעני שבזה החייהו ממש כגון אותו עני של נחום איש גם זו (תענית כא.) או כגון שהיה חולה מסוכן ועל ידי שנתן לו מעות קנה בהם סמנים ושתה וניצול מסכנה וכן כיוצא בזה לכך נאמר לְפִי גְּמִילוּת חֲסָדִים שֶׁבָּהּ. או נראה לי בס"ד לרמוז אותיות צְּדָקָה צ ד"י ד ל"ת ק ו"ף ה" א אותיות המלוי הם 'אֶלֶף יָדוֹת' כי הצדקה אף על פי שהיא בעשיה אם יהיה לאדם בה מחשבה טובה וקדושה מעלה אותה עד האצילות ששם סוד מספר האלפים ואז ממילא יקבל עליה שכר גדול כערך האצילות ששם מדרגת האלפים וזהו שנאמר 'מִשְׁתַּלֶּמֶת לְפִי גְּמִילוּת חֲסָדִים שֶׁבָּהּ' רוצה לומר גמילות חסדים הרמוזה בתוך אותיות צְּדָקָה שהוא 'אֶלֶף יָדוֹת' אשר זה נעשה על ידי כח קדושת המחשבה.

כָּל הָעוֹשֶׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, כְּאִלּוּ מִלְּאוֹ לָעוֹלָם כֻּלּוֹ חֶסֶד פירש בני ידידי כה"ר יעקב הי"ו על פי מעשה דאותו עשיר שהיה מרבה בצדקה לעניים אך עם בני ביתו מצמצם שלא רצה לקנות מירק של היום אלא של אתמול שהיה מכלכל ביתו במשפט וזהו שאמר כָּל הָעוֹשֶׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט רוצה לומר צְדָקָה לעניים וּמִשְׁפָּט לביתו עד כאן דבריו נר"ו. ומה שאמר 'כְּאִלּוּ מִלְּאוֹ לָעוֹלָם כֻּלּוֹ חֶסֶד' נראה לי בס"ד אותיות 'ארץ' במילואם רמוזים חמשה גבורות שהם חמשה שמות אלקים שעולים ת"ל [חמשה פעמים אלהים [86] עולים 430] ועם חמשה השורש תל"ה [435] שכן ארץ א ל"ף ר י"ש צ ד"י מספר המלוי תל"ד ועם הכולל תל"ה. ובזה פרשתי בס"ד (תהלים מו, ט) 'לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת יְהוָה אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ' ולכן התורה מכונית בשם ארץ לרמוז על ידי עסק התורה ימתק שמות אלקים שהם ה׳ גבורות הרמוזים תוך אותיות 'ארץ'. והנה במיתוק יהיה מספר תל"ד הנזכר מספר י"ד פעמים א"ל שהוא חֶסֶד בסוד (זכריה ד, ב) 'שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת' כמו שכתב הרמ"ז [הרב משה זכות] ז"ל, וי"ד פעמים א"ל עולה מספר חֶסֶד ואז יהיה מה שאמר הכתוב (תהלים לג, ה) 'חֶסֶד הֳ' מָלְאָה הָאָרֶץ' והעולם הוא הָאָרֶץ ועושה צדקה ומשפט זוכה למתק הה׳ גבורות שמות אלקים שרמוזים במלוי הארץ שאז יהיה 'חֶסֶד הֳ' מָלְאָה הָאָרֶץ'. שֶׁמָּא תֹּאמַר: כָּל הַבָּא לִקְפֹּץ קוֹפֵץ פירוש כל הבא לקפוץ ממדת הדין למדת רחמים קופץ שיוכל להפך מדת הדין למדת רחמים? תַּלְמוּד לוֹמַר (תהלים לו, ח) 'מַה יָּקָר חַסְדְּךָ אֱלֹקִים' דבר זה לעשות שם אלקים חסד הוא דבר יקר ואין כח בזה אלא לצדיקים.

שֶׁמָּא תֹּאמַר כָּל הַבָּא לִקְפֹּץ קוֹפֵץ. נראה לי בס"ד על פי מה שאמר הכתוב (משלי יח, טז) 'מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ וְלִפְנֵי גְדֹלִים יַנְחֶנּוּ', והכונה יש אדם שאין לו יכולת ליתן לצדקה אשר יקבצו הגבאים מן העם אלא דבר מועט ולכן בודאי יכתבו שמו בפנקס לבסוף, אך אם נתן אותה בלב טוב ושמחה יותר מן העשירים שנתנו ממון הרבה נכתב בספר הזכרונות למעלה בראש, וזהו שנאמר יש 'מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ' כי למעלה 'לִפְנֵי גְדֹלִים יַנְחֶנּוּ' אף על פי שמתנתו מעט היא, נמצא זה 'קוֹפֵץ' בספר הזכרונות מלמטה למעלה. ואמר לא כל אדם יזכה לכך אלא רק אותו שהוא נותן בשמחה שלימה וכונה טובה ביותר. או יובן דמצות הצדקה היא בעשיה אך מי שיש לו כונה ומחשבה יקרה באותה צדקה אז מעלה אותה עד האצילות נמצא זה 'קוֹפֵץ' מן העשיה לאצילות ולאו כל אדם זוכה לכך.

וְכִי יֵשׁ תּוֹרָה שֶׁל חֶסֶד וְיֵשׁ תּוֹרָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל חֶסֶד? אֶלָּא תּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹ הִיא תּוֹרָה שֶׁל חֶסֶד. נראה לי בס"ד ידוע המעשה בעשיה והדיבור ביצירה והכונה שבלב בבריאה והמחשבה שבמוח באצילות, וידוע דארבעה מילואים יש בשם הוי"ה ב"ן בעשיה ומ"ה ביצירה וס"ג בבריאה וע"ב באצילות. והנה שם ע"ב הוא מספר חֶסֶד [72] וההפרש שיש בין לשמה ושלא לשמה הוא בכונה ומחשבה ולכן הלומד תורה לשמה שהיא שלמה במחשבה גם כן אז עולה לאצילות ששם מלוי ע"ב שמספרו חֶסֶד לכן תורה לשמה נקראת 'תּוֹרָה שֶׁל חֶסֶד' ולזה אמר (משלי לא, כו) 'פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה' שהוא בשלימות המחשבה שהוא סוד חכמה לכן נמצא 'וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ' שעולה לאצילות שהוא מלוי ע"ב שעולה חסד. ובני ידידי כה"ר יעקב הי"ו פירש תורה לשמה אין לקליפות מגע בה ולכן נקראת תורה של חסד שהיא דוגמת החסדים שאין לקליפות יניקה מהם עד כאן דבריו נר"ו.