מסכת סוכה דף מ״ו עמוד א׳

העושה לולב בערב יום טוב:

לעצמו ולא לאחרים:

כאן בזמן בית המקדש מברכין עליו במקדש כל שבעה דמדאורייתא היא כרבי יוחנן דתלי טעמא בדאורייתא:

כל זמן שמניחן ואפילו חולצן ומניחן מאה פעמים ביום וגבי סוכה נמי אע"ג דלא מפסקי לילות מימים וכחד יומא אריכא הוא מברכין עליה בכל יום דהוא דומיא דחולץ ומניח:

אלא שחרית ובסוכה נמי כיון דכחד יומא הוא סגי בברכה של יום ראשון:

דלא עביד כשמעתיה אלא כל זמן דמנח תפילין מברך:

הכי גרסינן ואנן נמי כרבי עבדינן ומברכינן כל שבעה ואע"ג דכחד יומא הוא ובלולב נמי כל שבעה ואע"ג דמדרבנן מברכינן עליה כי היכי דמברכינן בנר חנוכה ובמגילה דרבנן דקם ליה רב ושמואל בחד שיטתא בלולב ורבין נמי משמיה דר' יוחנן אמר לולב שבעה:

דמשמשי בהו דקיימא לן חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ק"ו מציץ בפ"ק דיומא (דף ז:):

העושה סוכה לעצמו דווקא נקט לעצמו אבל לאחר לא מברך מידי להאי תנא דסבר דאין מברך לעשות כדדייקינן פ' התכלת (מנחות דף מב. ושם:) ואיכא תנא דתני בירושלמי בפרק הרואה עשאה לעצמו מברך לעשות סוכה עשאה לאחר מברך לעשות סוכה [לשמו]:

העושה סוכה לעצמו מברך שהחיינו צריך לפרש טעם מאי שנא דיש מצות שתקינו לברך שהחיינו ויש מצות שלא תקינו בעשיית סוכה ולולב תקינו כדאשכחן הכא ובעשיית ציצית ותפילין לא תקינו כדמוכח פרק התכלת (ג"ז שם) דמפרש ר' יוחנן מאי מברך אתפילין של יד ותפילין של ראש ואילו לעשות תפילין לא מברך דלא חשיב ליה וכמו כן יש לדקדק דשהחיינו נמי לא מברך מדלא חשיב לה וכן אפדיון הבן מברך שהחיינו כדאיתא בסוף פרק ערבי פסחים (פסחים דף קכא:) ואילו אמילה לא מברך מדלא חשיב בפ' התכלת (מנחות שם) ובסוף ר"א דמילה (שבת דף קלז:) בהדי ברכות של מילה וכן אקריאת מגילה מברך שהחיינו כדאיתא בריש הקורא את המגילה עומד (מגילה דף בא:) ואילו אקריאת הלל לא מברך ונראה דמצוה שיש עליה שמחה תקנו שהחיינו ודאמרינן בהרואה (ברכות דף נד.) דמברך על כלים חדשים כתב רב שרירא גאון דלא סמכינן עלה דמסקינן בפרק בכל מערבין (עירובין ד' מ:) דבעינן מידי דאתי מזמן לזמן וקשה מפדיון הבן:

נכנס לישב בה מברך לישב בסוכה מדלא קאמר מברך שתים כדקתני סיפא בעשויה ועומדת ואין יכול לחדש בה דבר משמע דנפיק אהא דבירך אעשייה שהחיינו ותימה ותיפוק ליה דמברך משום יו"ט כמו שמברכין איום טוב דפסח ועצרת וכל שאר ימים טובים ושמא כיון דסוכה מחמת חג קאתיא סברא הוא דזמן דידה אע"פ שבירך בחול פטור הוא אף בחג דזמן כי קא אתי מחמת מועד קאתי אפילו בלא יום טוב כדאמר לקמן (סוכה דף מז:) דאי לא בריך האידנא מברך למחר או ליומא אוחרא:

דכל אימת דמשמשי מברכי דמצוה למשמש בהן שלא יסיח דעתו דבפרק קמא דיומא (ד' ז:) ילפינן מציץ ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת ולא אתפרש מאי הוא מברך אם מברכין לשמור את חוקיו כמו שמברכין בתר דמסלקין תפלתו או להניח כמו שמברכין בשעת הנחה כדאיתא בהקומץ רבה (מנחות דף לז. ושם) דהכא הרי מונחין ועומדין ומסתברא דמברכין לשמור חוקיו כמו דמברכין לשמור בתר דמסלקין תפלתו כדאיתא פרק בא סימן (נדה דף נא:):

הרואה נר של חנוכה צריך לברך בשאר מצות כגון אלולב וסוכה לא תקינו לברך לרואה אלא גבי נר חנוכה משום חביבות הנס וגם משום שיש כמה בני אדם שאין להם בתים ואין בידם לקיים המצוה וטעם ראשון ניחא דלא תיקשי ליה מזוזה ועוד יש לפרש דאין שייך לתקן לרואה ברכה שאין העושה מברך:

אמר רב יהודה אמר שמואל לולב ז' פי' צריך לברך עליו כל שבעה. אבל סוכה סגי לה בחד יומא. רב' בר בר חנה אמר סוכה צריכה ברכה כל ז'. ולולב ביום אחד. ורב דימי ורבין תרוייהו משמא דר' יוחנן תרוייהו כרבה בר בר חנה קיימי בסוכה ומותיבנן עליה דר' יוחנן מהא מתניתא דקתני לולב ז' וסוכה יום אחד ומשני לולב שבעה בזמן שבהמ"ק קיים. לולב יום אחד האידנא.

סוכה תנאי היא דתניא תפלין כ"ז שמניחן מברך עליהן דברי רבי וחכמים אומרים אין מברך עליהן אלא שחרית בלבד ור' יוחנן דאמר כרבי. ואע"ג דאמר רבה בר בר חנה הלכה כחכמים לא עביד עובדא כשמעתיה אלא כל אימת דמנח להו מברך.

רבנן דבי רב אשי כל אימת דהוו משמש בהו מברכי אמר רב יהודה אמר שמואל מצות לולב כל ז' ואף רב סבר מצות לולב כל ז'.

דאמר רב חייא בר אשי אמר רב המדליק נר חנוכה צריך לברך ביום ראשון המדליק מברך ג' והרואה מברך ב' כו'. וריב"ל אמר יום ראשון מצות לולב מיכן ואילך מצות זקנים וכן א"ר יצחק:

ת"ר העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהחיינו נכנס לישב בה מברך לישב בסוכה. היתה עשויה אם יכול לחדש בה דבר מברך אחת מיד שהחיינו. ואם לאו לכשיכנוס בה מברך שתים אמר רב אשי רב כהנא מסדר להו לכולהו הני ברכתא אכסא דקידושא.

ת"ר היו לפניו מצות הרבה אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על המצות. ר' יהודה אומר מברך על כל אחת ואחת מדכתיב ברוך ה' יום יום כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו כלומר אם היא שבת מברך ברכת שבת. ואם י"ט הוא מברך ברכת י"ט הכא נמי כל מצוה ומצוה תן לו ברכתה בפ"ע והלכתא כר' יהודה א"ר זירא [לא] כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם מדת הקב"ה כלי מלא מחזיק שנאמר והיה אם שמוע תשמע ריקן אינו מחזיק שנאמר ואם יפנה לבבך ולא תשמע כלומר אם הוא פנוי לא תשמע.

והא דאמרינן תנאי היא דתניא תפילין וכו׳‎ הוה משמע לכאורה דרבי יוחנן דאמר סוכה ז׳‎ כרבי דאמר תפילין כ״ז שמניחן ושמואל דאמר בסוכה יום א׳‎ כרבנן דאמרי תפילין אינו מברך אלא שחרית בלבד וכי היכי דלרבנן סגי בברכה אחת לכל הנחות שביום הכי נמי סגי ברכה אחת לסוכה של שבעה דכיון דלא מפסקי לילות מימים כלהו כחד יומא אריכתא נינהו ומה שמברך בתפילין בכל יום ויום משום דאיכא הפסקת לילות בנתיים דקסבר לילה לאו זמן תפילין דאי לא בברכ׳‎ יום ראשון סגי דומיא דסוכה ואם כן טעמא דרבנן דתפילין דלאו כהלכתא דהא קי״ל בתפילין דלילה זמן תפילין הלכה ואין מורין כן ואשתכח דליכא הפסקת לילות ולמה מברך עליהם לא הי״ל לחזור ולברך עליהם אלא כשהפסיק שבת או מועד בנתיים שאינו זמן תפילין. וי״ל דמ״מ כיון דאין מורין להניח תפילין לכתחלה בלילה הפסקה חשיב אבל יותר נראה לומר דרבנן דתפילין סברי דלילה זמן תפילין הלכה ואין מורין כן והא דמברכי כל שחרית משום דסברי לה כרבי יוחנן דסוכה ז׳‎ אע״ג דליכא הפסקת לילות משום שנתערטל ממנה וחזר ונתלבש בה אלא דקסברי דכל ליומיה מיהת לא בעי אלא ברכה אחת וחליצת תפילין שבנתים אינו ערטול מצוה והפסק דיו שיחזיר לברך עליו כל שחרית שבא אחר חליצה והיסח הדעת לגמרי והשתא דרבי יוחנן בין כרבי בין כרבנן. ודשמואל דלא כחד מינייהו אלא כאידך תנא דסבר דסוכה יום אחד דאותבינא מיניה לר׳‎ יוחנן ועליה אמרי׳‎ תנאי הוא ויש כיוצא בזה בתלמוד וחדא מינייהו בפרק נגמר הדין בפלוגתא דאביי ורבא בהזמנה מלתא היא דאוקימנא כתנאי דתניא ציפן זהב וכו׳‎ דלא כחד תנאי דההיא מתניתא דרשב״ג אלא חד מתנאי דרבנן דאידך מתניתא דאמר לאומן עשה לי נרתק של תפילין דאותיבנא מיניה התם כדפריק במסכת גיטין בס״ד:

והא דאמרי׳‎ אמר רב יוסף נקוט דרבה בר חנא בידך דכלהו אמוראי קיימי כותיה בסוכה תמיהא מלתא דהא בסוכה שפיר מודו רבין ורבה בר חנא ואלו בלולב פליגי ליכא למפסק כותיה משום דמודו ליה בסוכה דהאי לאו טעמא הוא כלל. והנכון דהכא לאו למפסק הלכתא בין רבה בר חנא ורבין דלא אתינן אלא למפסק בין שמואל ור״י דאע״ג דקי״ל דשמואל ור״י הלכה כרבי יוחנן אלו איפליגו אמוראי אליבא דרבי יוחנן ולא איפליגו אדשמואל לא שבקינן דשמואל דהוא ודאי משום דרבי יוחנן דהוי ספק ולהכי קאמר רב יוסף ואע״ג דאיפליגו הני אמוראי בדרבי יוחנן בלולב כיון דכלהו מודו בדר׳‎ יוחנן גבי סוכה הלכתא כרבי יוחנן בסוכה מיהת אבל לא בלולב דהא אמוראי פליגי בדר׳‎ יוחנן ועוד דסוגיין כשמואל כדכתיבנא לעיל. והא דנקט רב יוסף דרבה בר חנא טפי מדרבין משום דלרבה בר חנא אייתי תלמודא למפלגא אדשמואל ואידך לסייעתא דידיה או למפלג עליה בלולב אייתינהו תלמודא ואסיקנא דאביי פסיק הלכתא כר׳‎ בתפילין ורבא דפסק כרבנן הדר ביה ועביד כרבי:

ואמר מר זוטרא חזינא ליה לר״פ דכל אימת דמנח להו מברך עלייהו וכיון שכן הלכתא כרבי והא דאמרי׳‎ רבנן דבי רב אשי כל אימת דמשמשי מברכי מסתבר לי דהיינו היכא דאסחו דעתייהו מיניהו לדברים בטלים דכי הדרי לשמושי בהו ולמיתב בהו דעתייהו הדרי ומברכי דהויא להו כהנחה והיינו לדידהו דזריזי בהו טובא מהסח הדעת ולדידהו הוי הפסק אבל לדידן מסתיין בשעת הנחה כר׳‎ וכאידך רבנן וי״א שחייב לברך כ״ז שמשמש בהם ואינו נראה נכון מיהו אם שכח והניחן בלא ברכה ממשמש בהו ומברך:

העושה סוכה לעצמו אומר זמן ‎ פי׳‎ ‎בשעשאה תוך שלשים יום לחג דחיילא עליה חובת סוכה אבל לא קודם שלשים יום כדאיתא בפ״ק דפסחים לענין בעור וכן דעת מורי נר״ו. ומאי דאמרינן היתה עשויה ועומדת היינו אפי׳‎ בשהיתה עומדת ועשויה מקודם שלשים יום לשם החג ממש שלא בירך עליה ולא כמו שפי׳‎ שהיתה עשויה שלא לשם החג אלא לשם צל בלבד ודכ״ע אין לו לברך בשעת עשית לולב וסוכה אלא זמן אבל לא ברכת המצות לברך אקב״ו לעשות סוכה או לולב דהכי אסיקנא במנחות פרק התכלת שכל מצוה שאין עשייתה גמר מצותה כגון אלו וכגון ציצית ותפילין אינו מברך ברכת המצות בעשייתן אלא זמן בלחוד:

היתה עשויה ועומדת אם יכול לחדש בה דבר פי׳‎ ‎בסכך או בדפנות הצריכות לה לעכב מברך מיד שהחיינו ושוב אינו מברך אותו בכניסת ליל החג שכבר בירך זמן מדין סוכה בשעת מעשה:

ואם לאו לכשנכנס בה מברך שתים פי׳‎ ברכת לישב בסוכה וברכת שהחיינו שעל הסוכה:

אמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא דמסדר ליה כלהו אכסא י״מ דלתנא דמתניתא כל שלא בירך זמן בשעת מעשה שמברך אותו בשעת כניס׳‎ זמן זה עולה לו אף לרגל ורב אשי אשמעי׳‎ דרב כהנא אינו מברך זמן כלל בשעת עשיית סוכה ולא בשעת עשיית לולב אלא זמן דסוכה מנח ליה עד ליל סוכות שמקדש על הכוס ומסדר עליו ברכת הסוכה והזמן שעולה לשניהם וכן בלולב מסדר הזמן בשעת נטילה עם ברכת הנטיל׳‎ והכין כתבו רובא דרבנן ז״ל ועמא דבר כותייהו שלא לברך זמן בשעת מעשה סוכה ולולב ולא מחוור דהא תנאי קפדי לברך זמן בשעת מעשה כדקתני בהדיא העושה סוכה העושה לולב מברך שהחיינו וקתני נמי אם יכול לחדש בה דבר מברך מיד דחייב לברך זמן מיד היכי שביק ליה עד שעת כניסה אלא ודאי דלתנא דמתני׳‎ בשעת מעשה מברך זמן על הסוכה ועל הלולב וכשנכנס בה ליל החג חייב לומר זמן אחר קודם או לאחר מכאן על הכוס מדין הרגל ואין זה יוצא בזמן של סוכה כלל. ואתא רב אשי ואמר שיכול הוא לפטור עצמו עכשיו בזמן א׳‎ כיון ששניהם באין עליו בליל החג והוא שיסדר ברכת הסמוכה על הכוס לאחר קדוש ויאמר אח״כ זמן ויעלה לו זמן לסוכה ולחג אבל לא בא רב אשי לפטור מזמן שבשעת מעשה ודכ״ע כל שבירך על הסוכה או על הלולב זמן בשעת מעשה שוב אין לומר עליהם זמן אלא שאומר זמן בשעת קדוש מדין החג והרוצה לצאת ידי שתיהן כשעושה סוכה לעצמו מברך זמן ואח״כ מסדר ברכת לישב וזמן על הכוס ועושה לולבו ע״י אחרים כדי שלא יתחייב עליו לומר זמן בשעת מעשה וכן ראוי לעשות וכך מצאתי בשם רבינו הגדול הרמב״ן ז״ל:

העושה לולב לעצמו ר"ל שאוגדו ומתקנו מערב יום טוב לאחר שאגדו ותקנו מברך שהחיינו אע"פ שלא חל עדיין זמן חיובו הואיל ולצורך חיוב הוא נעשה נטלו משחל זמן חיובו לצאת בו מברך על נטילת לולב ואע"פ שבירך ביום ראשון מברך עליו כל שבעה ואינו מברך שהחיינו בשעת נטילתו אף ביום ראשון הואיל וברכו בשעת עשייתו הא אם לא בירך שהחיינו בשעת עשייתו מברכו בנטילת יום ראשון אבל לא כל שבעה ובזמן הזה מברכין אותו אף ביום שני שהרי תורת ראשון עליו:

וכן העושה סוכה לעצמו מערב יום טוב אע"פ שלא חל זמן חיובה עדיין לאחר שעשאה לעצמו למצותו מברך זמן נכנס לישב בה משנכנס זמן חיובה מברך לישב בסוכה וי"מ בה קודם שישב ומשום עובר לעשייתה ואין צורך בכך שאף לאחר ישיבתה נמשכת מצותה הרבה ואין ענין לישב אלא לקבוע ישיבה לשם כענין ותשבו בקדש ומברך לישב בסוכה כל שבעה כמו שביארנו ולא עוד אלא אף כל זמן שנכנס לישב בה אפי' ביום אחד מברך כענין האמור בתפילין שכל זמן שמניחן מברך עליהן ר"ל שאם הניחן שחרית ובירך וחלצן וחזר והניחן מברך עליהן וכן כל היום וסוכה כל שבעה הרי היא כתפילין ליום אחד ויש מפריזין על מדותיהם לומר שאפי' לא יצא אלא להביא לחם או יין או פירות כשחוזר ונכנס מברך כדרך תפילין שאפי' חלץ ליכנס לבית הכסא שדעתו להניחם מיד כשחוזר ומניחם חוזר ומברך וכן בציצית ואין הדברים נראין שאין יציאה זו חשובה הפסק ואין זה אלא כטול ברוך שמאחר שהוא צורך המוציא אינו חוזר ומברך ודוגמתו בתפלין משמושו בהם בכל שעה על הדרך שאמרו חייב אדם למשמש בתפליו כל שעה ואפי' מצאם שמתחילים להשמט והולמן בעצמו שלא ישמטו אינו צריך לברך שאין הלכה כדברי האומר כל אימת דממשמשי מברכי הא כל שיצא לעסקיו או לאיזה ענין חוזר ומברך אבל שהחיינו אינו מברך כלל אף ביום ראשון הואיל וברכו בשעת עשייה ואם לא ברכו בשעת עשייה מברכו ביום ראשון ושני בקדוש הלילה שהשני כראשון ושמא תאמר ברכו בשעת עשייה יחזור ויברך בקדוש מחמת יום טוב אפשר מאחר שעיקר יום טוב משום סוכה ונפטר מחמת הסוכה אינו חוזר וניעור מחמת היום טוב הא אם לא בירך בשעת עשייה מברכו בקדוש ואפילו לא אכל בסוכה כגון שירדו גשמים או שהיה חולה מברכו בביתו מחמת יום טוב וכשיאכל בסוכה מברך זמן מחמת הסוכה אפי' ביום ואפי' התחיל בה בחולו של מועד:

סוכה שהיתה עשויה ועומדת אם יכול לחדש בה דבר מברך מיד שהחיינו שחדושו כעשייתו ואם לאו לכשיכנס בה מברך שתים לישב בסוכה ושהחיינו והוזכר על מקצת חכמים שהיו מסדרין אותם על כוס הקידוש ולא היו מברכים בשעת עשייה וכן המנהג:

בתלמוד המערב אמרו באחרון של ברכות העושה סוכה לעצמו אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות סוכה עשאה לאחר מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות סוכה לשמה נכנס לישב בה מברך לישב בסוכה העושה לולב לעצמו מברך אקב"ו לעשות לולב עשאו לאחר מברך אקב"ו לעשות לולב לשמו כשנוטלו מברך על נטילת לולב כשמניחו אומר שהחיינו העושה מזוזה לעצמו מברך אקב"ו לעשות מזוזה עשאה לאחר מברך אקב"ו לעשות מזוזה לשמה כשקובעה אומר ברוך אקב"ו לקבוע מזוזה ואין הלכה כדברים אלו שהרי אמרו במסכת מנחות פרק תכלת כל מצוה שעשייתה גמר מצותה מברך על עשייתה כגון מילה אבל מצוה שאין עשייתה גמר מצותה כגון תפילין אינו מברך על עשייתה ומעתה ציצית לדעת האומר חובת מנא היא הרי עשייתה גמר מצותה ומברך על העשייה אבל לדעת האומר חובת גברא אין מברך על עשייתה ובברכת שהחיינו מיהא נראה מדברי גדולי המחברים שאף העושה לעצמו שופר או מצה או מגילה או ציצית וכיוצא באלו מברך זמן ואף בברייתא מצאנוה כן בהדיא בעושה ציצית או תפילין וגדולי המפרשים כתבו שלא נאמר כן אלא במצוה שיש בעשייתה קצת הנאה כסוכה ולולב שיש בהם הרחבת הלב לעושיהן אבל עשיית מצה ושופר ומגילה אין בעשייתן הנאה אלא טורח יתר והדברים רופפים:

מי שהיו לפניו מצות הרבה והוא בא לעשותן כאחת כגון להתעטף בציצית ולהניח תפלין ולישב בסוכה וליטול לולב וכיוצא באלו אינו רשאי לכלול את כולן בברכה אחת כגון שיאמר אקב"ו על המצות או על מצות אלו אלא צריך לברך על כל אחת בפני עצמה כך דרשו רבותינו ברוך ה' יום יום בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו כלומר אם שבת שבת ואם יו"ט יו"ט ואם ר"ח ר"ח כך כל מין ומין ותן לו מעין ברכותיו וכן כל מצוה ומצוה צריך לברך על כל אחת ואחת ואע"פ שבששי של ברכות אמרוה בפירות הארץ כגון קשואין ודלועין ודומיהם שמברך עליהם בורא פרי האדמה ובירקות שהם נבלעות בארץ כגון כרוב וסילקא או כרתי ודומיהם אמרו חכמים גם כן שמברך עליהם בורא פרי האדמה ור' יהודה אומר בורא מיני דשאים ומפני שהוא מצריך בהם ברכה מיוחדת ומטעם כל מין ומין תן לו מעין ברכותיו ואין הלכה כר' יהודה אלא כרבנן ונמצא שאין אנו הולכים אחר טעם זה בזו פירות הארץ וירקות כעין דבר אחד הם ודי להם בברכה אחת אבל מצות אלו כל אחת ואחת מצוה בפני עצמה היא וצריך ברכה לכל אחת ואחת ומה שנתגלגל כאן בענין ברכות נר חנוכה כבר ביארנוהו במקומו ודברים פשוטים הם:

תוס' בד"ה העושה סוכה לעצמו כו' עשאה לעצמו מברך לעשות סוכה עשאה לאחר מברך לעשות סוכה לשמה עכ"ל מהרש"ל הגיה לשמו ולא ידענא טעם שיתכוין האחר לשמו וי"ל לר"א דפוסל סוכה שאולה מש"ה הוצרך האחר לעשותה לשם מי שיושב בה וברא"ש הביא הירושלמי בע"א עשאה לעצמו מברך לעשות סוכה עשאה לאחר מברך על עשיית סוכה עכ"ל ולפי זה יש טעם בחילוק הברכה כמו שכתבו המפרשים בפ"ק דפסחים דכל המצוה הנעשית ע"י אחר הכל מודים שאותו אחר מברך בעל כדאמרינן התם גבי מילה לא סגיא דלאו איהו מהיל ויש לפרש הירושל' לגיר' התוס' שלפנינו דסוכה לשמה בעינן לב"ש כדאמרינן בפרק קמא ואם הוא לעצמו עושה הסוכה אין צריך לומר בברכה דעושה לשמה דמעשיו שיושב בה ומברך לישב בסוכה מוכיחין שפיר דעשאה לשמה אבל אם עשאה לאחר אין כאן מעשים מוכיחים ולהכי צ"ל בברכה כך דעשאה לשמה ודו"ק:

בד"ה העושה כו' ודאמרינן בהרואה כו' כתב רב שרירא כו' דבעינן מידי דאתי מזמן לזמן וקשה כו' עכ"ל ר"ל דבהך מלתא דרב שרירא יתיישבו כל הקושיות לבר מהך דפדיון הבן ועיין בר"ן שתירץ בזה דפדיון הבן נמי מזמן לזמן קאתי וק"ל:

בד"ה הרואה נר של חנוכה כו' דאין שייך לתקן לרואה ברכה שאין העושה מברך עכ"ל מפי' מהרש"ל דלעשות ברכה אחרת שאין העושה מברך זה לא יתכן וברכת שהחיינו לק"מ אע"פ שעושה כו' כי אין שייך שהחיינו היכא דלא שייך ברכה אחרת ועוד כו' עכ"ל ודאי דמצינו ברכת שהחיינו שפיר בלאו ברכה אחרת וכגון ברואה חבירו לאחר ל' יום גם לא ידענא מאי קשיא ליה משהחיינו דהא באחר הרואה קיימינן ודומיא דהכי אפילו אחר העושה אינו מברך שהחיינו אלא בעושה לעצמו וק"ל:

גמ' ר' ירמיה אמר הרואה נר חנוכה וכו' כצ"ל והא דכתוב בספרים דידיה אמר ט"ס הוא:

שם מאי מברך אמר רב יהודה כו' נ"ל דלא גרסי' מאי מברך הכא דאין כאן מקומו וק"ל וכן בשבת פ' במה מדליקין ליתיה:

רש"י ד"ה הרואה נר חנוכה וכו' צריך לברך על הראשונה פי' על הנרות שרואה בראשונה:

תוס' ד"ה העושה סוכה לעצמו וכו' ואיכא תנא דתני בירושלמי וכו' עשאה לאחר מברך לעשות סוכה לשמה כן הגי' בספרים שלנו בתוס' אבל הרא"ש כתב בשם הירושלמי עשאה לאחר מברך על עשיית סוכה:

ד"ה דכל אימת דמשמשי מברכי וכו' עד או להניח וכו' כדאיתא בהקומץ רבה דהכא הרי מונחים ועומדים וכו' ר"ל דהואיל ומונחים ועומדים לא שייך לברך לשמור את חקיו דברכה זו לא שייכא אלא בשעת הסילוק:

ד"ה חרואה נר חנוכה כו' ועוד יש לפרש דאין שייך לתקן וכו' ר"ל דבשלמא בנר חנוכה דהמדליק שהוא העושה בעצמו מברך להדליק וגם שעשה נסים תקנו שהרואה יברך אחת מהן דהיינו שעשה נסים אבל בסוכה דאין העושה מברך כ"א לישב בסוכה וברואה לא שייכא ברכה זו א"כ נצטרך לתקן ברכה חדשה שאינה בעושה וזה אין שייך וכן בלולב ובשאר המצות ואין להקשות דלתקן שיברך הרואה שהחיינו שאין ברכת שהחיינו ברכה על המצוה בעצמו אלא על הזמן ואינה אלא צירוף לברכת המצוה וק"ל: