מסכת סוכה דף מ״ד עמוד ב׳

במקדש הלכה למשה מסיני:

בגבולין יסוד נביאים:

ערבה צריכה שיעור לקמן מפרש שיעורה:

אינה ניטלת אלא בפני עצמה אין דבר אחר נאגד עמה דמוכח שהיא מצוה:

אבל היכא דאגבהיה לשם נטילת לולב והדר אגבהיה לשם ערבה אימא ליפוק בה דאיכא הוכחה טובא:

וכמה שיעור' דאמרן לעיל צריכה שיעור:

שלשה בדי שיש בכל אחד עלין לחין:

עלה אחד ובד אחד ס"ד עלה משמע בלא בד ובד בלא עלה ומאי לקיחה בעלה בלא בד הא לא מינכר:

כאן במקדש כאן בגבולין במקדש הלכה למשה מסיני בגבולין פליגי דר' יוחנן אמר יסוד נביאים ור' יהושע בן לוי אמר מנהג נביאים ופי' בקונט' דנפקא מינה דאי תקנה היא בעיא ברכה ואי מנהגא לא בעיא דליכא למימר וצונו דמנהג בעלמא שהנהיגו העם ואפי' בכלל לא תסור ליתיה וכן אמרי' בסמוך חביט חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים הוא ויש מדקדקין מתוך כך דלא מברכינן אהלל דר"ח שאינו אלא מנהג בעלמא כדמוכח פ' בתרא דתענית (דף כח: ושם) רב איקלע לבבל חזי דקרו הלל בר"ח סבר לאפסוקינהו שמע דקא מדלגי ואזלי אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם והא דקאמר רבי יוחנן התם י"ח יום יחיד גומר את ההלל בהן ובגולה כ"א יום לא משום דליהוי אחריני תקנה שיהו קורין בדילוג אלא יחיד גומר היינו כמו יחיד קורא דאורחיה דהש"ס דמשתעי הכי כי ההיא דתניא פ"ק דברכות (דף ט: ושם) וותיקין היו גומרין אותו עם הנץ החמה ור"ת אומר דאין ראיה מערבה להלל דערבה אינה אלא טלטול וכיון דלאו תקנתא היא אלא מנהגא לא חשיבא למיקבע לה ברכה אבל קריאת ההלל לא גרע מקורא בתורה ודכוותיה אשכחן דמברכין אשני ימים טובים של גליות ואינו אלא מנהג בעלמא כדאיתא פ"ק דביצה (דף ד:) ומיהו אין מזה ראיה דהא טעמא דאין מברכין אערבה למ"ד מנהג נביאים משום דלא אפשר לומר וצונו וב' ימים טובים של גליות אין בהם וצונו אלא קידוש להזכרת היום בתפלה וברכת המזון ואי משום דמברכין אתקיעת שופר בי"ט שני של ר"ה הנהו תקנתא נינהו וחמירי מב' ימים טובים של גליות לענין ביצה קדושה אחת נינהו כדמוכח בפ"ק דביצה (דף ד:) הזהרו במנהג אבותיהם בידיכם ועוד מדקדק ר"ת ממסכת ברכות פרק היה קורא (ברכות דף יד.) דמייתי ראיה דאין מפסיקין בהלל מרב בר שבא דאיקלע לבי דרבינא בימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל ולא איפסיק ומשני שאני רב בר שבא דלא חשיב עליה דרבינא ואם אין מברכין עליו מה הפסקה שייך בו ועוד ראיה מההיא עובדא דתענית (דף כח: ושם) מעובדא דרב דאמר סבר לאפסוקינהו דמשמע דמברכי דאי לא מברכי היה לו לידע שהוא מנהג אבותיהם וסתמא לא באמצע הלל איקלע מדקאמר רב איקלע לבבל ולא קאמר איקלע לבי כנישתא וכי תימא אכתי מכיון דמברכי לקרות היה לו לידע דמדלגי ואמאי סבר לאפסוקינהו הא לאו מילתא היא שאפילו כשגומרים את ההלל יכול לברך לקרות את ההלל כמו שמברכין לקרות מגילה ומה שנוהגין עכשיו לברך אהלל לגמור כשגומרין ומברכין לקרות כשמדלגין לסימן בעלמא נוהגין כן ובין בזה ובין בזה יכולין לברך לקרות ולגמור וא"ת הא דנקט י"ח יום שיחיד גומר בהן את ההלל אמאי נקט יחיד דמשמע אבל צבור גומרין אותה אפי' בשאר ימות השנה והא עובדא דרב בצבור הוה ואפ"ה מדלגי ושמא לרבותא נקט יחיד דאפי' יחיד בפני עצמו גומרו ועוד י"ל דאפי' צבור שאין שם כל ישראל יחיד קרי להו משום דאמרינן בערבי פסחים (דף קיז.) נביאים אמרוהו ותיקנו להם לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק על כל צרה וצרה שלא תבא עליהן וכשנגאלין אומרין אותו על גאולתן ולכך נקט יחיד דכי ליכא כל ישראל אין גומרין אותו אלא באלו הימים אבל לגאולת כל ישראל אומרים אותו לעולם והא דתניא התם בתענית יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר כי ליכא כל ישראל קרי ליה יחיד אפי' צבור אם נגאלו מן הצרה והתחילו היו גומרין אותו ור"ח פי' לא יתחיל בברכה: [וע"ע תוס' ערכין יוד. ד"ה י"ח ימים ותוס' ברכות יד. ד"ה ימים ותוס' תענית כח: ד"ה אמר]:

ואינה ניטלת אלא בפני עצמה לא שיאסור ליטול הערבה עם הלולב דלא מיירי אלא באגידי בהדי הדדי:

שלשה בדי עלין לחין ששלשה בדין יוצאין מקלח אחד:

ושנינן לא קשיא כי אמר ר' יוחנן הל"מ ויסוד נביאים כשהמקדש קיים ובגבולין. וכי אמר רב כהנא מדרבנן היא אינה לא הלכה ולא יסוד נביאים בזמן הזה. ומעשה דרב כהנא בהדי ר' יוחנן שפירק לו כל קושיא שהיה לו מפורש בהגוזל [בתרא] והיינו דא"ר יוחנן דלכון אמרי דלהון היא והא דאמרן דלחזקיה בן ר' חייא משיב ואמר לו דלכון אמר כן מפורש בגטין פ' המגרש אמר לה הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני וגרסינן בתעניות פ' אחרון כל היכא דאמרינן הלכה דרשינן לה בפירקא מנהג מדרש לא דרשינן ליה אורויי מורינן ליה ואסיק' ערבה אינה ניטלת אלא בפ"ע. וצריכה שיעור ושיעורא ג' בדי עלין כרב נחמן אבל דרב ששת דאמר עלה אחת בבד אחד לא אפשר וצריכה חיבוט ואינה צריכה ברכה כרב דקסבר מנהג נביאים היא וכריב"ל. א"ר אבין מעשה בההוא דאתא לקמיה דר' אלעזר בן צדוק ואמר ליה קרייתא אית להו בני כפרים כרמייא אית לי זיתיא אית לי וכך אמר לו זו הקריה כולה לי היא ובאין בני קריה בשביעית מקשקשין בכרמים לתקנם והן עניים ואין להם הנאה ומשמשין בזיתים ונוטלין ואוכלין ונמצאין מקשקשין בכרמים מפני הזיתים שנוטלין אריך אי לא פי' כשר ליהנות מאותן הכרמים שנתקשקשו בשביעית. כשר זה פי' אריך כדכתיב ערות מלכא לא אריך לנא למיחזי. פי' אברויי אילני אסור מניחין [זבל תחת] לאילנות להברותם שהזיבול היא ברייה להן. כלומר מאכל כדכתיב להברות את דוד.

לסתומי פילי פילחי כדכתיב כמו פלח ובוקע בארץ ואסיקנא אברויי אילני שהוא זיבול אסור וסתומי פילי שרי.

לא יהלך אדם בערבי שבתות יותר מג' פרסאות כו' ועד אפי' לביתו פי' מפני שהוא צריך לעשות כלום דבר לעונג שבת:

מתני' לולב כיצד יום טוב הראשון שחל להיות בשבת כל העם מוליכין את לולביהן בהר הבית. עד התקינו שיהא כל אחד נוטלו בביתו אמר רחבה אמר ר' יהודה כו'.

אמר רבי אמי ערבה יש לה שיעור ואינה ניטלת אלא בפני עצמה כו׳‎ וכמה שיעורו ג׳‎ בדי עלי לחין. פי׳‎ בדין לאו ג׳‎ ערבות דהא מ״ל אלא פי׳‎ ג׳‎ קנים בעלין שלהם ורב ששת אמר אפי׳‎ עלה א׳‎ בבד אחת וכן הלכתא וקי״ל דערב׳‎ מנהג נביאי׳‎ היא ואין מברכין עליה וכן נהגו:

תרי קשקושי חד סתומי פילי ‎ פי׳‎ ‎והוא להעמיד אילן בכחו שלא יתליע והוא שרי בשביעית וקשקוש דהאי גברא סתומי פילי הוה:

כבר ביארנו בערבה זו שאין אדם יוצא בה ידי חובתו בערבה שבלולב ואפי' הגביה את הלולב לשם לולב וחזר והגביהו לשם ערבה אינו כלום שצריכה היא להנטל בפני עצמה ואין צריך לומר שלא להסירה מן הלולב ויטלה בפני עצמה שהרי מוקצית היא למצותה ושיעורה אפילו עלה אחד בבד אחד אבל עלה בלא בד או בד בלא עלה אינו כלום:

כבר ידעת שעבודת קרקע אסורה בשביעית אפי' לסקל ר"ל הוצאת האבנים מתוכו אסורה ומ"מ לענין קשקוש תחת הזיתים או תחת הגפנים והיא חפירה מועטת יש [ממנו] אסור ויש ממנו מותר כיצד כל שעושהו בחפירה מועטת כדי לסתום הנקבים הנעשים בשרשי האילן שלא יכנס בהם הרוח ויתיבש והוא הנקרא סתומי פילי מותר הא כל שהוא עושה שלא מחשש פסידא אלא להשביחו ולעלותו בהצמחתו אסור ואף בזה שהתירו יזהר שלא יעשו לו פועלים בחנם כדי שיאכלו בזיתיו שהרי נמצא פורע חובו בזיתי שביעית אלא יפקיר זיתיו לעניים ויפרע דמי קשקוש לפועליו וכן כל כיוצא בזה ולקצת מפרשים ראיתי שאף סתומי פילי לא הותר אלא בתוספת שביעית הא בשביעית עצמה לא שהרי אוקומי אילנא אסור:

לעולם אל יהלך אדם בערבי שבתות יותר משלשה פרסאות בין שהיה הולך למקום אחר בין שהיה חוזר לביתו שמא לא ימצא דבר מתוקן לצורך שבת ויפקיע עונג שבת:

שם אדם יוצא י"ח בערבה שבלולב בי"ט הראשון של חג כ"ה בכל הנוסחאות אבל ברי"ף וברא"ש לא כתבו בדבריהם ביו"ט הראשון של חג וכתבו דברי ר' יצחק להלכה ומצות ערבה לדידן אינה אלא ביום ז' זכר למקדש כדאמרינן לעיל ואפשר דר"י לרבותא קאמר הכי לדידהו בזמן שבהמ"ק קיים אפילו ביום טוב ראשון של חג דהוי ליה מצות לולב עיקר מן התורה בגבולין ולא בערבה וליכא הוכחה דעבד לה למצות ערבה אפ"ה יוצא י"ח נמי בערבה וכגון דהדר מגביהו וכמ"ש הרא"ש דבהכי איירי ר"י והרי"ף והרא"ש לא הביאו הך רבותא כיון דלא נפקא לן מידי להלכה וק"ל:

תוס' בד"ה שלשה בדי עלין לחין ששלשה הבדין יוצאין מקלח אחד עכ"ל מפרש"י נראה לפרש ששלשה בדין כמשמען וכ"ה בר"ן אבל התוס' דקדקו לפרש כן כיון דרב נחמן בא לפרש ערבה צריכה שיעור דקאמר ר' אמי ע"כ ג' בדין לאו כמשמען דא"כ לא הוה אצטריך ליה לר' אמי למימר שוב דאין אדם יוצא בערבה שבלולב דהא פשיטא כיון דאין בלולב אלא שני בדי ערבה כדאמרינן פרק לולב הגזול ומש"ה פרש"י דג' בדין דנקט אינו אלא בקלח אחד ולרבותא קאמר דלמצות ערבה יוצא בה וק"ל:

בגמ' ורב חסדא א"ר יצחק אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב כצ"ל ומה שכתוב בספרים ביו"ט ראשון של חג נ"ל ט"ס הוא:

שם הוה קאימנא קמיה דר"א בר צדוק כצ"ל וכן בכל העמוד וכן מוכח לעיל ברש"י וכן הוא באשר"י:

שם הדר אתא וא"ל מאי אעביד א"ל אפקר זיתא וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה כאן במקדש וכו' ודכוותיה אשכחן דמברכין אשני י"ט של גליות וכו' ויש ספרים דגרסי הכא בתוס' ורבינו נסים כתב גירסא זו בשם התוס' ע"ש ומיהו אין מזה ראיה דהא טעמא דאין מברכים אערבה למ"ד מנהג נביאים משום דלא אפשר לומר וצונו וביו"ט של גליות אין בהם אלא קידוש והזכרת היום ואינו אומר וצונו וכו' ע"ש ברבינו נסים ולי תימה על גירסא זו דמאי דקאמר ומיהו אין ראיה מזה כו' דהא מקריאת הלל דיום שני אייתי שפיר ראיה דהא לכ"ע בשני ימים של גליות גומרים בהן את ההלל ומברכים עליו וצונו וכדאמר ובגולה א' ועשרים יום וכו' משמע דמברכים עליו דומיא דאינך ימים אע"ג דיום ב' לא הוי אלא מנהג וק"ל:

בא"ד שאפי' כשגומרים את ההלל יכול לברך לקרוא את הלל כמו שמברכים לקרוא מגילה ומה שנוהגים עכשיו שמברכים לגמור כשגומרים ולקרוא כשמדלגים לסימן בעלמא וכו' כצ"ל:

בא"ד ולכך נקיט יחיד דכי ליכא גאולת כל ישראל אין גומרים אותו אלא באלו הימים אבל לגאולת כל ישראל גומרים אותו לעולם:

ד"ה ג' בדי עלין לחין שג' בדין יוצאים מקלח א' גי' זו א"א ליישבה דאמאי מצריכים שיהיו ג' בדין יוצאין מקלח א' דאפי' בהדס לא מצרכינן לעיל אלא תלתא טרפי בחד קינא ור"ן כתב ג' בדין שיש בכל א' ג' עלין לחין וכן שם ברש"י הנדפס באלפסי אבל מלשון רש"י שכתב הכא וכי אמר ג' טפחים לגבי לולב וכו' משמע מדבריו דלמ"ר ג' בדין עלין לחין צריך שיהיו כל אורך ג' טפחים של הג' בדין עלין לחין וק"ל ועיין באשר"י וברבינו נסים לעיל בדיני ההדס ונראה שגם בתוס' דהכא צ"ל שג' עלין יוצאין מקלח אחד וק"ל:

רש"י ד"ה וחד אברויי וכו' כמו וברא אלו ב' פירושים הם ג"כ ברש"י חולין דף מג ע"ב ד"ה אין חוששין:

תוס' ד"ה כאן במקדש וכו' וב' ימים טובים של גליות אין בהן וצונו. וקשה לי דמ"מ יקשה מברכת על אכילת מצה ועל אכילת מרור בליל ב' דפסח ואולי יש לחלק בין נוסח ברכה בלשון לעשות כן ובין נוסח בלשון על. אח"ז מצאתי שהקשה כן הר"ן עיין בט"ז א"ת סי' ח' ס"ק ו:

כַּרְמַיָּא אִית לִי, זֵיתַיָּא אִית לִי יש להקשות למה האריך לומר 'אִית לִי' בכל חד וחד והוה ליה למימר 'אִית לִי קִרְיָתָא וְכַּרְמַיָּא וְזֵיתַיָּא'? ונראה לי בס"ד דאותו השואל הוה חכים ורמז בנוסח שאלתו צדדי הספק שיש בהאי עובדא והוא כי מעשה שהיה כך היה שבתחלה לא היה לו כרמייא וזיתייא אלא רק קרייתא שהכפר הוא ממקום שדות בלבד שהיושבים שם עסקיהם לזרוע באותם השדות ולתת חלק הקרקע לבעל הקרקע והם דרים שם בכל השנה ומקום שהם דרים עליו הוא גם כן של בעל הקרייתא ההוא כי הקרקע כולה שלו ובאים עובדי האדמה לזרוע שם כמו שיש עתה במקומות אלו אשר על נהר חדקל ועל נהר פרת ומקומות אלו שהוא מקום הזריעה נקראים קרייתא, וכמו שאמרו בפסחים (פסחים ג:) 'יוחנן חקוקאה נפק לקרייתא' ופירש רש"י לכפרים לראות בתבואות ואמרו ליה חיטין נעשו יפות וכו', עיין שם. והנה האדון הזה בעל הקרייתא הנזכר לא היה לו נטיעות של כרמים ולא היה לו עדיין נטיעות של זיתים אך אחרי זה עשה שם נטיעות של כרמים בלבד והיה נעשה עידור הכרמים על ידי האנשים הדרים שם שהיו עוסקין בשדות לזרוע ונותנים לאדון ההוא חלק בקרקע מן התבואות היוצאין משם כנהוג, והם כשהיו עוסקין בעידור הכרמים שלו לא היו נוטלין ממנו שכר מפני שהם היו דרים בקרקע שלו ועוסקים וזורעים בקרקע שלו ונחשבים כמו משרתיו ופועליו, ולכן אמר כַּרְמַיָּא אִית לִי ולא כללם עם קרייתא כדי להודיעו כי מתחלה לא היה לו אלא קרייתא ואחרי זה נעשה לו שם כרמייא בלבד, ואחרי זה נעשה לו זיתייא שנטע זיתים, ולכן אמר חלוקה זו בפני עצמו זֵיתַיָּא אִית לִי והיו אותם אנשים הדרים שם עוסקין לו באלו הזיתים, אך בשנה השביעית מְקַשְׁקְשִׁין בְּכַרְמַיָּא וְאוֹכְלִין בְּזֵיתַיָּא, פירוש היו עודרין הכרמים ואוכלים מן הזיתים. ולכן מחמת דגופא דעובדא הכי הוה נעשה בדבר צדדין לכאן ולכאן דיש צד לומר אין לחוש ולומר שאוכלין בזיתים בשביעית בשביל שכר עסק העידור שמעדרין בכרמים יען דחזינן מקודם שנעשו הזיתים היו מעדרים בכרמים בחנם ואין אוכלים כלום כי לא היו עדיין זיתים אצלו, ולכן עתה גם כן יש לומר מעדרים הזיתים בחנם, ומה שאוכלים מן הזיתים? הוא מחמת הפקר שיש בשביעית כשאר עניים, ויש צד אחר לומר כיון דחזינן השתא עודרים בכרמים ואוכלים מן הזיתים מתחזי כאלו הוא פורע להם שכר טרחא מפירות שביעית, ולזה בא לשאל: אֲרִיךְ אוֹ לָא אֲרִיךְ? רוצה לומר אם הוא דבר הגון או לא הגון, ולא אמר אסור או מותר דפשיטא ליה דאין איסור, מאחר דבאמת מקודם שנעשו הזיתים היו עודרים הכרמים בחנם ולא היו נוטלין ממנו שכר טרחא רק שואל אם דבר זה אינו הגון משום מראית העין שרואין כך ואין יודעים שמקדמת דנא היו מעדרים בחנם.

הָדַר אָתָא, וְאָמַר לֵיהּ וּמַאי אִיעָבַד. יש להקשות למה לא שאל זאת בעודו לפניו אחר שאמר לו 'לָא אֲרִיךְ'? ונראה לי בס"ד כי זה השואל היה יודע מדעתו לעשות אופן זה שהשיב לו רבי אלעזר אך הוא היה מתחסד הרבה ולא הוה נח לו לעשות אופן זה להניחם לעדור כרמים ויתן להם שכר טרחא מעות מכיסו ויפקיר הזיתים לעניים יען כי חושש מפני הרואים שאין יודעים שהוא משלם שכר טרחא מכיסו וכשרואין דאלו עוסקים בכרמים ואוכלים מן הזיתים חושד שהוא פורע שכר פועליו מפירות שביעית דהא ודאי אינו יכול לחסום פיהם לבלתי יאכלו מן הזיתים ומוכרח שיאכלו ואתי לידי חשדא, על כן הסכים בדעתו לבטלם מעסק הכרמים ולא יעסקו בשביעית כלל ואף על פי שמגיע לו הפסד גדול בזה רצה בכך משום חסידות וכיון שהסכים בדעתו לעשות כך לא שאל מרבי אלעזר כלום 'מַאי אִיעָבַד?'. אך אחר שפנה שכמו ללכת מאצלו הנה קודם שיצא מן פתח של רבי אלעזר התחיל רבי אלעזר לספר בשבחו לפני היושבים עמו שאמר 'כְּדוּ הֲוֵיתִי דַּיִר בְּאַרְעָה הֲדָא אַרְבְּעִין שְׁנִין, וְלָא חָמִיתִי בַּר אִינִישׁ מְהַלֵּךְ בְּאוֹרְחִין דִּמְתַקְּנָן כְּדֵין' וזה שמע השבח שמשבחו וחשב אולי רבי אלעזר עלה בלבו חסידות שאני רוצה לעשות לבטל עידור הכרמים לגמרי מפני שראה שלא שאלתי ממנו תיקון לדבר זה והוא מחמת שהיה חסיד ועניו לא רצה שידעו שהוא רוצה לעשות חסידות זו לכך חזר אצל רבי אלעזר ושאל 'מַאי אִיעָבַד?' תיקון לזה שיהיו אלו מעדרים הכרמים ואין בזה איסור, ואמר לו רבי אלעזר 'אַפְקַר זֵיתַיָּא לַחֲשׁוּכַיָּא' והוא כבר הסכים בדעתו לבלתי יעשה תיקון לזה אלא יבטל עסק העידור לגמרי, ורק לעיני הרואין שאל שאלה זו כדי שלא ירגישו בחסידות שהסכים לעשות בדעתו. ומה שאמר לו רבי אלעזר 'הַב פְּרִיטַיָּא לְקָשְׁקוּשֵׁי כַּרְמַיָּא' רמז לו שאין אתה צריך ליתן שכר שלם אלא דבר מועט כי אין זה אלא מפני מראית העין, ולכן לא אמר לו 'הַב דְּמֵי' אלא 'הַב פְּרִיטַיָּא' רוצה לומר פרוטות דבר מועט.