מסכת סוכה דף ל״ה עמוד א׳

גמ' פרי עץ שהעץ כפרי בטעם שוה:

ממשמע שנאמר ונטעתם וכתיב בסופיה לא יאכל איני יודע דבעץ מאכל משתעי קרא:

חייבין בערלה דלא. תימא מין ירק הוא מפני שהוא עץ שפל כמין רותם שאינו גבוה מן הארץ:

לא תחסר כל בה ולמדך האי עץ מאכל דאפילו פלפלין בכלל:

ננקוט חדא גרעין אחד:

לא מינכרא לקיחתה מתוך קוטנה:

הדיר פרי עץ שדומה אילנו לדיר של צאן:

אטו כולהו אילני לית בהו פירות גדולים וקטנים והלא כל תפוחי אילן אחד אינן שוות:

ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה דלא תימא מין ירק הוא מפני שהוא עץ שפל כמו רותם שאינו גבוה כך פי' בקונטרס וקשיא דלא בהכי תליא מלתא וכמה עצים שפלים הם שיש להם תורת אילן אלא היינו טעמא משום דאמרינן פ' בתרא דיומא (דף פא: ושם) כס פלפלי ביומא דכיפורי פטור ופריך מהך דפלפלין חייבין בערלה ומשני הא ברטיבתא הא ביבשתא וס"ד כיון דסופו ליבש אפילו רטיבתא פטורין וא"ת ומנלן דקרא בפלפלין אימא אתרוג ואימא תלתן דאתרוג טעם עצו ופריו שוה כדאמר הכא וכן תלתן כדאמרינן בשילהי פ' קמא דביצה (דף יג.) וי"ל אתרוג אין זה חידוש אם הוא חייב בערלה ותלתן מין ירק הוא מדחשיב כלאים בכרם כדתנן במס' ערלה (פ"ג מ"ו) ומייתי לה בריש ביצה (דף ג.) ובשילהי הערל (יבמות דף פא. ושם) מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם:

לפי שאין בו היתר אכילה ורחמנא אמר לכם הראוי לכם בכל דרכי הנאתן ואף על גב דגבי תרומה טמאה דרשינן פ' במה מדליקין (שבת דף כה.) מדכתיב לך שלך תהא להסיקה תחת תבשילך כיון דנטמאת ואסרה הכתוב שייך לדרוש לך דידיה לגבי שאר הנאות כמו לכם דלולב דלא שייך ביה אכילה וא"ת גבי לולב של אשרה ושל עיר הנדחת (לעיל סוכה לא.) למה לן טעמא דמיכתת שיעוריה תיפוק ליה משום דבעינן דין ממון דאפילו מאן דלא חייש הכא גבי אתרוג לדין ממון היינו משום דעיקרו לאכילה אבל לולב דלית ביה אכילה כתיב לכם דידיה לענין דין ממון וי"ל דנקט דמיכתת שיעוריה כדי לפסול בי"ט שני וא"ת אתרוג של ערלה תיפוק ליה דמיכתת שיעוריה דמצותו בשרפה דקחשיב ליה בתמורה פרק בתרא (דף לג:) בהדי נשרפין ואמרינן התם הנשרפין לא יקברו ואפשר דאפילו מדאורייתא הויא ערלה בשרפה דילפינן לה מכלאי הכרם דכתיב בה פן תקדש ודרשינן (חולין דף קטו.) פן תוקד אש ומהאי טעמא נמי פסול אתרוג של תרומה טמאה דמצותה בשרפה ולמה לן טעמא דהיתר אכילה וי"ל דודאי לא היה צריך אלא נחלקו בהנך טעמי לענין ערלה משום דנפקא מינה לענין מעשר שני כדמסקינן איכא בינייהו מעשר שני ואליבא דרבי מאיר (ומאן דמכשיר היינו אליבא דרבנן) והוה מצי למימר נמי מעשר שני בגבולין ואליבא דכולי עלמא כדמוכח בסוף חלק (סנהדרין דף קיב:) שהוא ממון גבוה:

אתיא לחם לחם תימה בפרק כל שעה (פסחים דף לה:) דאין יוצאין ידי מצה בטבל מדכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות יצא מי שאיסורו עליה משום בל תאכל טבל תיפוק ליה משום דבעינן מצה משלכם וטבל לא חשיב לכם כדמוכח הכא גבי אתרוג דעד כאן לא פליגי בית שמאי ובית הילל אלא בדמאי משום דאי בעי מפקר ליה לנכסיה והוי עני וחזי ליה אבל בטבל ודאי כולהו מודו וי"ל דלא דמי דהא דאין יכול לצאת באתרוג של טבל דהוי כמו אתרוג דשותפין שיש לכהן וללוי בו חלק ודמי לאחין שקנו אתרוג בתפיסת הבית בסוף יש נוחלין (ב"ב דף קלז: ושם) אבל גבי מצה כשאכל ממנה כמה זיתים אם יש משלו כזית יצא ומהאי טעמא נמי ניחא דעיסה של טבל חייבת בחלה כדמוכח בירושלמי דדמאי פרק חמישי דתניא הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר וחלה כאחת ובודאי איירי מדזקוק להפריש תרומה גדולה ולא פטרינן ליה מדכתיב עריסותיכם דמיירי בשיש שם חמשת רבעים בלא חלקו של כהן (אע"ג) דבפרק ראשית הגז (חולין דף קלה:) ילפינן עיסה דשותפין:

ת"ר פרי עץ הדר עץ שטעם עצו ופריו שוה הוי אומר זה אתרוג.

ואימא פלפלין ללמד שהפלפלין חייבין בערלה ואסיקנא הדר באילנו משנה לשנה הוי אומר זה אתרוג.

של אשרה ושל עיר הנדחת פסול משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה.

של ערלה פסול מ"ט פליגי בה ר' חייא בר אבא ור' אסי חד אמר לפי שאין בה היתר אכילה ולא חיישינן לדין ממון. וחד אמר בעינן נמי שיהא בה דין ממון מאי בינייהו איכא בינייהו אתרוג של מעשר שני בירושלים.

ואליבא דר' מאיר דאמר במסכת קדושין מעשר שני ממון גבוה הוא למ"ד בערלה פסול לפי שאין לו בה היתר אכילה באתרוג של מעשר שני בירושלים כשר שהרי יש לו בה היתר אכילה. למ"ד איסור הערלה לפי שאין בו דין ממון דא"ר אסי אתרוג של מעשר שני לדברי ר' מאיר אין אדם יוצא י"ח ביו"ט.

לדברי חכמים אדם יוצא בו ביו"ט תסתיים:

גופא א"ר אסי אתרוג של מעשר שני לדברי ר' מאיר אין אדם כו'. וכן מצה וכן עיסה. ואתקפא עליה בשלמא עיסה כתיב עריסותיכם.

ואתרוג נמי כתיב לכם משלכם דבעינן ממונכם ומעשר שני לדברי ר' מאיר ממון גבוה הוא. אלא מצה מי כתיב מצתכם.

גמרא ת״ר פרי עץ הדר עץ שטעם עצו ופריו שוה הוי או׳‎ זה אתרוג ופרכינן ואימא פלפלין. פי׳‎ והא ודאי קים לן דהדר היינו אתרוג ולא היו מסופקין בדבר שנעשה מימות משה אבל לפי שאמרו שאמר הכתוב פרי עץ ולא אמר הדר לבדו שהוא שם האתרוג ללמדנו שהדר הזה הוא האתרוג בפריו ועצו שוה ושזה סימן והוכחה גמורה שהוא שם אתרוג אקשינן דודאי הא ליכא למשמע מינה דאימא היינו פלפלין ונמצא שאין הוכחה בכתוב שזה אתרוג הוא אלא שקבלנו כן מפי השמועה ופרקינן דודאי הוכחה גמורה הוא דפלפלין ליכא למימר דפרי א׳‎ אמר רחמנא ואין לך לומר אלא שהוא אתרוג וכן הא דאמרינן זה הדר עד שיבואו קטנים גדולים קיימין ואמרינן נמי הדר באילנו משנה לשנה לא שיהא זה הוכחה גמורה שהוא אתרוג שהרבה אילנות אחרים יש שהם כך אלא שהקבלה העידה לנו שהדר זה אתרוג ואתרוג לשון חמדה וריגוג ובשם התואר בא הלשון להעיד על סימניו:

והא דאמרינן מה ת״ל עץ מאכל ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה ק״ל ל״ל קרא ואמאי גרע משאר אילנות. פירש רש״י ז״ל דאצטריך קרא לרבויי מפני שהם עצים קטנים כעין רתמים ואינו דאיסור ערלה לא תלי בגודל אילן וקתני שהרבה אילנות קטנים יש שנוהגות בהם ערלה ועצי הורדים הם קטנים ואין ספק שנוהגת בהם ערלה אלא שהעלים שאנו אוכלים אינן הפרי כי הפירי הם הגרעינין שנעשה באותו עגול בתוך העלין והעלין כאלו נקראין ורדים הם שומר לפירי ומשום דכי שקלת להו לא לקי פירא אין ערלה נוהגת בהם כדמוכח בפ׳‎ כיצד מברכין וכן יש אילנות קטנים אחרים שערלה נוהגת בהם וכללו של דבר כל שיש לו עץ קיים שנותן פרי וחוזר ונותן פרי אחר הוא עצמו זהו אילן לענין ערלה ולענין ברכת בורא פה״ע דבהא כי הדדי נינהו כדמוכח התם. ובתוס׳‎ פירשו מפני שהפלפלים כשהם יבשים אינם ראוים לאכילה הוצרך הכתוב ללמדנו שנוהג בהו דין ערלה כיון דחזו לאכילה כשהן רטובין והכי מוכח במסכת יומא בפ״ב דאמרינן כס פלפלי ביומא דכפורי פטור ופרכינן למימרא דלאו מיכלא הוא והתניא היה ר״מ אומר כו׳‎ עד ללמדך שהפלפלים חייבין בערלה אלמא עץ מאכל נינהו ופרקי׳‎ הא בריטבתא הא ביבשתא דאלמא מתניתין הא אשמועינן דעץ מאכל הוא כיון דחזו לאכילה ברטיבתא וזה נכון. וי״א שהפלפלין אינו כשאר פירות שנעשין באילן אלא נעשין כעץ עצמו כעין שרף אבעבועות ולכך הוצרכו ללמדנו שהם פירי ושחייבות בערלה אפילו שאינו פירי כדאיתא במסכת ע״ז פ׳‎ אין מעמידין ואינו נכון:

איכא נוסחי דגרסי של אשרה ושל עיר הנדחת מ״ט משום דהו״ל מצוה הבאה בעבירה ול״נ שאין זה מצוה הבאה בעבירה שזה לא עבר עבירה באתרוג זה וגבי לולב לא פי׳‎ התלמוד טעם אלא משום דכתותי מכתת שיעורא ותירץ הראב״ד ז״ל שלשון זה בכאן מתחלף פירושו משאר מקומות ופירושו מצוה שיש בה חשש שתביא לעבירה שיבא להריח בו שלא בכונה ונמצא נהנה מע״ז ולפיכך אפילו בשל אשרה דעכו״ם פסול כל שבעה מה שאין כן בלולב דליכא למיחש להכי ובהדס דאיכא למיחש לריחא כיון דהדס דמצוה אסור להריח בו דהא מריחא אקצייה כדלקמן לא חשש אבל באתרוג לא זהיר כיון דבעלמא מותר להריח בו ולא בדיל מינה אפשר דמתהני מריחא. ולא נהירא דהא ודאי להריח בכונה לא חיישי׳‎ דבאיסורא מזהר זהיר ואע״פ דאמרינן בפ״ב דמסכת ע״ז לא שנו אלא מעוטרות בוורד והדס דקא מתהני מריחא התם איידי דמתעכב טובא בסחורותיו חוששין שמא ישכח שהם של ע״ז ויריח בכונת ריח אבל כאן שנוטלו לפי שעה ועוסק במצותו מזהר זהירי לא אתי לאמנועי ואי משום שעולה ריחו באפיו שלא בכונה להא לא חיישינן כי היכי דלא חיישינן דעביד לריחא וטעמא משום דכל שלא בכונה שאינו מתכוין ליהנות שרי בין אפשר בין לא אפשר כדאסיקנא במסכת פסחים גבי הנאה הבאה לו בע״ר וכ״ש הכא דהוי לא אפשר דמודו כ״ע דלא אפשר ולא קא מכוין שרו ופי׳‎ לא אפשר שיש לו לעשות אותו דבר עכ״פ ואע״פ שאפשר לו לעשות אותו דבר בדרך אחרת וכדפרישנא התם לפי הפי׳‎ הנכון והכא נמי א״א לו שלא יטול לולב וכיון שכן אפי׳‎ אפשר לו לטרוח ולחזר אחר אתרוג אחר לא אפשר חשוב כ״ש למאי דאסיקנא התם דאפילו אפשר ולא קא מכוין שרי לכתחלה נמי וההיא דלא ישב בצלה דאמרינן כי מטית התם ארהיטני טעם אחר יש בדבר כדפרישית התם. והנכון דל״ג לה כלל הכא וליתיה בנוסחי דוקני וטעמא דאתרוג כטעמא דלולב והדס דמיירי באשרה דמשה דכתות׳‎ מכתת שיעורי׳‎ ושל עכו״ם ביום שני יצא בשאול וכדכתי׳‎ לעיל:

ושל ערלה פסול מ״ט רבי חייא בר אבין ורבי אסי חד אמר לפי שאין בה היתר אכילה. פירש הראב״ד דברים כפשטן שהוא אסור באכילה ולא קרינא ביה לכם וחד אמר לפי שאין בו דין ממון ולא קרינא בי׳‎ לכם דומיא דתרומה טמאה ואע״ג דאית בה ממון שמסיק תחת תבשילו מדלא חזי לאכילה לא קרי׳‎ ביה לכם וכי פליגי בדבר שראוי לאכילה בלבד ואינו רשאי ליהנות ממנו בענין אחר כגון מעשר שני בירושלים למ״ד ממון גבוה הוא דמר סבר כיון דחזי ליה לאכילה לכם קרינא ביה ומר סבר כיון דלית בה דין ממון לא קרינא ביה לכם ואינו יוצא בו ביום ראשון מיהת האי פירושא ליתא חדא דא״כ פסולא דשל ערלה ושל תרומה טמאה לא הוי אלא ביום ראשון ואלו תנא פסיק ותני ל״ש י״ט ראשון ול״ש ביום שני דומיא דשל אשרה ושל עיר הנדחת וכדאיתא בריש פרקין דכולה מתניתין רישא וסיפא בחדא גוונא נינהו. ותו דודאי כל מידי דהוי דידי׳‎ וברשותיה דלית ביה זכות לאחרים לכם קרינא ביה תדע דבמעשר ב׳‎ דפליגי אי הוי לכם או לא היינו לר״מ דאמר מעשר ב׳‎ ממון גבוה הוא אבל לרבנן דאמרי ממון הדיוט הוא לכם קרינא ביה ואע״פ שאין בו דין ממון וזה ראיה גמורה:

והנכון דבתרומה טמאה וערלה כ״ע לא פליגי דפסולין כל שבעה משום דלא חזו למידי וקיימי לשריפ׳‎ וכתיתא מכת׳‎ שיעורייהו אלא ה״ק מר סבר לפי שאין בה היתר אכילה וכו׳‎ וקס״ד דה״ק דמר סבר דבלאו טעמא דכתותי מכתת שיעוריה איכא למפסלינהו וביום ראשון מיהת משום דלא חזו לאכילה. ומר סבר דמהאי טעמא לא הוה אפשר למפסלינהו אלא מטעמא שאין בה דין ממון ואקשינן מתרומה ואסקינן דהכי קאמר מ״ס לפי שאין בה היתר אכילה כלומר שאין לו בה הנאה לעולם אלא שעומדת לשריפה וכתותי מכתת שיעוריה ואשכחן כי האי לישנא בריש פרק כל שעה מנין לחמץ בפסח שהוא אסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה ולפי שכל ההנאות מביאות לידי מאכל קרי ליה היתר אכילה ומהאי טעמא נמי מפסיל של תרומה מכיון דלא חזו להסק׳‎ מיהא ואע״פ שרשאי ליהנות ממנו בדרך שריפתו ומש״ה תני לה במתניתין כל חד באנפי נפשיה דהיינו של אשרה ושל עיר הנדחת חייב בשריפה ושל ערלה אינו בחיוב שריפה אבל עומד לכך וא״א ליהנות בשריפתו ושל תרומה טמאה חייב שריפה ואפשר ליהנות בשריפתו ומש״ה פליג להו בתלתא בבי אע״ג דטעמא דכלהו משום דכתותי מיכתת שיעורא. ורב אסי לא פליג אלא בהא דאתא למימר מלתא אחרינא דבלאו האי טעמא נמי איכא למיפסלינהו ליום ראשון מדין לכם לפי שאין בו דין ממון ולאו משום ערלה ותרומה דההיא ודאי לכם היא אלא משום מעשר שני לר״מ דאמר ממון גבוה הוא קא מיפלגי וכו׳‎ והנה אמת הנה נכון מפי מורי נר״ו ובלקוטין יש לי שיטה אחרת וגבי הדס ולולב לא שייך תרומה ולא ערלה ששתיהן אינן נוהגות אלא בפרי להכי לא מתניא אלא באתרוג שהוא פרי וזה פשוט מאד:

בשלמא עיסה דכתיב עריסותיכם שלכם אתרוג נמי כתיב לכם תימא כיון דאתרוג וחלה שניהן שווין בדין לכם מ״ש באתרוג של שותפין דלא קרינא ביה לכם ואלו עיסת שותפות חייבת בחלה אע״פ שאין שיעור בחלקו של אחד מהם דלא בעינן שיהא בחלקו כשיעור אלא כשהיא משותפת בין עכו״ם לישראל כדאיתא התם אבל בשל ישראל וישראל חייבת ומרבי׳‎ לה מדכתיב עריסותיכם וי״ל דשאני חלה דכתיב בה עריסותיכם ל׳‎ רבי׳‎ דאע״ג דהוו שתים ביחד לכם קרי׳‎ ביה מה שאין כן באתרוג דלא כתיב ביה הכי דמאי דכתיב לכם עם כל ישראל מדבר כדכתיב ולקחתם לכם:

אלא מצה מי כתיב מצתכם ואסיקנא דאתיא לחם לחם כו׳‎ ובירושלמי פסלי בפסח מהאי טעמא מצה גזולה ומשום דהויא לה מצוה הבאה בעבירה דקנייה ביאוש ושינוי רשות של מצוה כדלעיל ואע״פ שאינה באה לרצות אית בה משום מצוה הבאה בעבירה ובגמרא דילן לא אדכרו הא התם כלל משום דלא משכחת לה דסברי לה כדאמרינן בפרק אלו נערות דמכי לעסיה בפומיה קנייה דלאו בר אהדרויי הוא ואין לנגזל אלא דמים ותו ליכא בשעת הנאת גרונו ומעיו דעביד מצוה לא משום לכם ולא משום מצוה הבאה בעבירה כדפרישנא לעיל גבי לולב וסוכה ולא משכחת לה נמי במצה שאולה דשאולה כה״ג במידי דלא הדר בעינא הלואה היא וממונו של לוה גמור היא ולכם קרינא ביה לא משכחת לה אלא במעשר שני ואליבא דר״מ דהכא כיון דברשות הוא אוכל ומשלחן גבוה קא זכי בדין ליכא למימר דקנייה בלעיסה דכי איתיה דגבוה הוא ולא קרינא ביה לכם לר״מ מה שאין כן בטבל ותרומה וכיוצא בו וזה מבואר ולרבנן ליכא למדרש לחם לחם משום לכם אבל דרשי ליה למילי אחרי׳‎ טובא כדאיתא התם:

שאני הכא דכתיב עריסותיכם תרי זמני.‎ פי׳‎ ‎למעוטי של מעשר שני דלא קרינא ביה שלכם ובודאי דחויי דקא מדחה לה דדלמא להא אתו תרווייהו ולא גמרינן מינה לאידך אבל קושטא דמלתא האי עריסותיכם בתרא לא מיתר להכי אלא דרשינן מינה התם כדי עריסותיכם של מדבר חייב בחלה ודכותה בתלמודא:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

אע"פ שבתורה לא הוזכר אתרוג בפירוש כך היא הקבלה שפרי עץ הדר על אתרוג נאמר ואע"פ שהיא קבלה ואין אנו צריכים לחזר אחריה לטעם אחר פירשו בו דרך רמז פרי עץ עץ שטעם עצו ופריו שוה ואע"פ שבפלפלין טעם עצם ופרים שוה בזו אי אפשר ולשון הגמרא בזה לינקוט חדא לא מינכרא מילתא לנקוט תרי ותלת פרי אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ואע"פ שאפשר באחרים שטעם עצם ופרים שוה ושאפשר באחד אינם ממין מובחר כאתרוג ולפי דרכך למדת שהפלפלין בכלל עץ מאכל הם וחייבים בערלה:

יוצא אדם ידי חובתו בפסח במצה של מעשר שני שהרי אין כתיב בה לכם ואע"פ שבתלמוד המערב פסלו מצה גזולה אלמא מצה ולולב הוא אינו כן אלא ממה שכתוב אלה המצות אם כמצות הרי הן מצות אם לאו אינן מצות וכן עיסה של מעשר שני בירושלים אע"פ שהיא ממון גבוה חייבת בחלה ואין מדקדקין בה משום דכתיב ראשית עריסותיכם וזו עריסת שמים היא קורא אדם שם תרומה על מקצת הפרי כגון בצפונו או בדרומו כמו שיתבאר במקומו ומעתה קורא אדם שם תרומה באתרוג או בתפוח חוץ מקליפתה החיצונה וכן כל כיוצא בזה:

בפרש"י בד"ה ומאן דבעי דין ממון כו' ומכשיר אתרוג של טבל כו' עכ"ל ואין להקשות אדפריך מאתרוג [א] של תרומה טמאה אמאי לא פריך ליה מאתרוג של טבל גופיה דפסל במתני' דע"כ ל"פ ב"ש וב"ה אלא בדמאי אבל בשל טבל כולהו מודו כמ"ש התוס' דניחא ליה למפרך מתרומה טמאה דקתני בהדיא במתני' דפסול ועי"ל דרש"י מפרש לה כמ"ש הר"ן בשם הרמב"ן דהא דפליגי ב"ש וב"ה בדמאי היינו בתרומה טמאה של דמאי וארישא קאי והשתא מצינן למימר שפיר במתני' דמכשר בשל טבל ולא הוי כמו אתרוג השותפין כיון שיכול לסלק הכהן באתרוג דעלמא שיפרוש על זה כמ"ש הר"ן ע"ש:

תוס' בד"ה לפי שאין בו היתר אכילה כו' [ב] וי"ל דודאי לא היה צריך אלא נחלקו בהנך טעמי לענין ערלה משום דנ"מ כו' עכ"ל מיהו קשה אכתי אמאי לא שבק המתרץ סברת המקשן דמאן דבעי דין ממון לא בעי היתר אכילה והא דתרומה טמאה פסולה משום דמצותה בשריפה וכתותי מכתת שיעוריה וי"ל לפי שיטתם בדיבור שאחר זה דאף למאן דבעי דין ממון ולא בעי היתר אכילה אתרוג של טבל ודאי פסול לכ"ע משום אתרוג השותפין ובתרומה טמאה נמי תנן בהדיא במתניתין דפסול כדפריך מיניה וא"כ ליכא נפקותא כלל למאן דבעי דין ממון ולא בעי היתר אכילה ודו"ק:

בא"ד ומאן דפסיל היינו מדרבנן כו' עכ"ל אין זה מובן לכאורה דודאי ר"מ דפסל משום דאית ליה דממון גבוה הוא מדאורייתא כדאיתא בהדיא בקדושין פ"ב ועוד מדפטר מעשר שני מן החלה בשמעתין ע"כ אית לן למימר דאית ליה דממון גבוה הוא מדאורייתא ומהרש"ל כתב וט"ס הוא והגיה דכצ"ל ומאן דמכשר היינו אליבא דרבנן וקאי על המשנה עכ"ל וטוב היה לנו לומר כי כולו טעות כי טעות כזה אינו מצוי ליפול בספר גם הגהתו אינה מבוררת דהא איכא מאן דלא בעי דין ממון ומכשיר אף לר"מ ואתיא מתני' שפיר כר"מ ונראה לקיים נוסחות הישנות בתוספות שבאו ליישב קושייתם בדרך אחרת דלכך נקט טעמא דהיתר אכילה בערלה ובתרומה טמאה משום דמטעמא דמכתת שיעוריה לא פסול אלא מדרבנן והוא דחוק ומ"ש עוד מהרש"ל במה שכתבו התוס' דהמ"ל נמי מעשר שני בגבולין ואליבא דכ"ע כו' פירוש דאיכא בינייהו דמאן דצריך היתר אכילה ולא בעי דין ממון ה"נ מכשיר דהיתר אכילה יש לה ע"י פדיון ודין ממון ליכא שהרי ס"ס ממון גבוה הוא לכ"ע כו' עכ"ל הוא דחוק דאף אם יש לה פדיון מ"מ אסור באכילה השתא ואין לה היתר אכילה מקרי ולא קאמרינן התם דממון גבוה הוא בגבולין אע"ג דיש לה פדיון אלא משום דאין לה היתר אכילה עכשיו וכפרש"י שם בהדיא גם מ"ש מהרש"ל הא דאמר רב חסדא התם כו' אבל בגבולין ד"ה פטור מן החלה בע"כ דסבר כמ"ד הכא דבעי דין ממון ולא סגי בהיתר אכילה עכ"ל אף לפי סברתו דלעיל דמקרי יש לה היתר אכילה בגבולין אע"פ דממון גבוה הוא מ"מ אין זה מוכרח אלא דרב חסדא דהתם אית ליה כמסקנא דהכא דשאני עיסה דאיכא מיעוטא יתירא אבל באתרוג דליכא מיעוטא יתירא כיון דמשתרי באכילה אע"ג דלית ביה דין ממון לכם קרינא ביה וק"ל:

ברש"י ד"ה ומאן דבעי דין ממון וכו' ומכשר אתרוג של טבל וכו' הא דנקט רש"י אתרוג של טבל ולא נקט של תרומה טמאה דמיתנייא במתני' ומותיב מינה בשמעתין למ"ד משום דין ממון י"ל משום דתרומה טמאה אית לן טעמא אחרינא דפסול משום דלשרפה קאי וכתותי מכתת שיעוריה כמו שכתבו התוס' בעמוד זה ד"ה לפי שאין בו היתר אכילה וכו' וצריך לומר ג"כ דהמקשה דמותיב בשמעתין תנן של תרומה טמאה פסיל בשלמא וכו' עיקרו אאתרוג של טבל סמך דנשמע נמי ממתני' דפסול דער כאן לא פליגי ב"ש וב"ה אלא באתרוג של דמאי אבל באתרוג של טבל כ"ע מודו דפסול כדאיתא בתוס' דאילו מתרומה טמאה לא היה מותיב מידי דאיכא למימר דטעמא דמתני' דפסול דכתותי מכתת שיעוריה:

בתוס' ד"ה ללמדך שהפלפלין חייבים כו' עד אלא היינו טעמא משום דאמרי' פ' בתרא דיומא כס פלפלי' וכו' ור"ל ולכך איצטריך לאשמעינן דפלפלין חייבים בערלה דלא תימא דפטור משום דאינו ראוי לאכילה דהיינו טעמא דפטור בכס פלפלין ביוה"כ:

בא"ד ואימא תלתן וכו' ובשמעתין דפריך ואימא פלפלין ולא פריך נמי ואימא תלתן משום דבהאי שינויא דמשני אפלפלין משום דלא אפשר וכו' דלא מינכר לקיחתה וכו' אידחי נמי דלא הוה תלתן:

ד"ה לפי שאין בו וכו' עד וא"ת וגבי לולב של אשרה וכו' ואפי' מאן דלא חייש הכא גכי אתרוג לדין ממון וכו' כצ"ל ונראה דכ"ש דקשה טפי גכי אתרוג של אשרה לכ"ע דלמה לן לטעמא דכתותי מכתת שיעוריה תיפוק ליה מטעם דאין בו היתר אכילה דבהיתר אכילה כ"ע לא פליגי דבעינן אלא שהתוס' נקטי רבותא דאפי' מלולב קשה אע"ג דלא שייך ביה טעמא דהיתר אכילה:

בא"ד וי"ל דודאי לא היה צריך אלא נחלקו בהנך טעמי וכו' כדמסקינן איכא בינייהו מעשר שני ואליבא דר"מ והוה מצי למימר וכו' והא דכתוב בספרים ומאן דפסיל היינו מדרבנן ט"ס הוא דהא לר"מ ממון גבוה הוא מדאורייתא אפי' לקולא דהא פוטרו מחלה כדאיתא בשמעתין ויש מגיהין ומאן דמכשיר פי' במתני' היינו רבנן אבל אין לדברים אלו מקום כאן בתוס' וק"ל:

ד"ה אתיא לחם לחם וכו' עד אבל גבי מצה וכו' אם יש משלו כזית יצא והטעם משום דהא גבי מצה לא כתיב מצתכם אלא דילפינן לה מחלה ובחלה גופיה מרבינן דשותפות חייב בחלה:

בא"ד דתניא הרוצה להפריש תרומה וכו' ובודאי איירי וכו' כצ"ל ר"ל בודאי טבל דבדמאי אין מפרישין תרומה כי אם מעשר:

בא"ד ולא פטרינן ליה מדכתיב עריסותיכם דמיירי כשיש שם ה' רבעים בלא חלקו של כהן דבפ' ראשית הגז ילפינן לעיסה דשותפין. פי' דחייבת בחלה כצ"ל והס"ד ואח"כ מה"ד אחר דכתיב עריסותיכם וכו' והא דכתיב בספרים ועוד דבפ' ראשית הגז ט"ס הוא:

בגמרא ואימא פלפלין נראה דכוונת המקשה דכיון דפלפלין נמי עצו ופריו שוין א"כ אימא דתרוייהו כשרין דאף ע"ג דאתרוג הדר טפי אפ"ה אם לא מצא אתרוג יוצא בפלפלין והא דכתיב הדר היינו מן הדר שבהן דכי היכי דאיצטריך להאי תנא דברייתא לדרשא דפרי עץ ולא ניחא ליה בפשטא דקרא דהדר ע"כ היינו משום דהו"א דעל כל פרי שאין הדר קפיד קרא שמצוה להביא מן היותר הדר א"כ ה"נ איכא למימר בהאי דרשא דפרי עץ לענין פלפלין כן נ"ל ועיין בחידושי הריטב"א:

שם פיסקא ושל ערלה פסולה מ"ט פליגי בה ר' חייא ב"א ור"א חד אמר לפי שאין בה כו'. ופרש"י והתוספות דטעמא דתרווייהו היינו משום דלא קרינן בה לכם והקשו בתוספות דא"כ לא מיפסל אלא בי"ט ראשון וטפי הוי לן למימר דטעמא דשל ערלה פסולה היינו משום דמכתת שיעורא דמצותה בשריפה כדמשמע בתמורה כו' ואפשר דאפילו מדאורייתא הוי בשריפה מהקישא דכלאי כרם. וכבר כתבתי מזה בחידושי פסחים ובקידושין דדבר זה שנוי במחלוקת בין רש"י והתוספות אי מהקישא ילפינן או במה מצינו והעליתי שם דלענ"ד ע"כ לאו מדאורייתא דלאו היקש גמור הוא דכמה פסוקים מפסיקין בין ערלה לכלאים והוכחתי כן מדלא ילפי' נמי בהאי הקישא דלוקין על ערלה אף שלא כדרך הנאתן דהא קי"ל דאין היקש למחצה ומהאי טעמא נמי לא מצינן למילף במה מצינו לענין שריפה דאיכא למיפרך מה לכלאי כרם שכן לוקין שלא כדרך הנאתן אע"ג דלכאורה קבורה חמורה משריפה למ"ד כל הנקברין לא ישרפו משום דאפרן אסור מ"מ כבר כתבתי בכמה דוכתי דהיא גופא אינו אלא מדרבנן וא"כ לפ"ז שפיר מצינן למימר דלא שייך כתותי מכתת שיעוריה אלא במידי דמצותן בשריפה מדאורייתא דומיא דאשירה ועיר הנדחת. אלא לבר מן דין אפי' אם אמר דערלה נמי מדאורייתא בשריפה אפ"ה לא ידענא מאי פשיטא להו דכתותי מיכתת שיעוריה דהא חזיין מיהא ליהנות מהן שלא כדרך הנאתן א"כ לא שייך לומר כמאן דליתא דמי משא"כ טעמא דשאין בהן דין ממון א"ש דמסתמא אינו שוה פרוטה שלא כדרך הנאתן דהא ע"כ לקושטא דמילתא בודאי הכי איירי כנ"ל. ואי משום הך קושיא דיו"ט שני אין זו קושיא כל כך לפמ"ש התוס' לעיל בריש פירקין דדוקא ברישא דמתניתין התם דקתני לולב הגזול פסול פשיטא ליה להש"ס דאיירי אף ביום טוב שני מדקתני פסול סתמא אבל באינך בבי יש מהן דכשרין בי"ט שני. ועוד דלפמ"ש התוספות שם בד"ה קא פסיק תני משמע דבגזול נמי לא שייך לחלק בין י"ט ראשון לי"ט שני אלא משום דבגזול ושאול לא תיקנו רבנן וא"כ יש לומר דלענין ערלה לא פלוג רבנן בין י"ט ראשון לי"ט שני כנ"ל ועדיין צ"ע:

גמ' שכן בלשון יווני כעין זה שבת דף סג ע"ב וש"נ:

תוס' ד"ה לפי שאין כו' עיין חולין דף קטו ע"ב תוס' ד"ה כלאי הכרם: