מסכת סוכה דף ל״ד עמוד א׳

אבא שאול אומר ערבי דאמר קרא לא להכשיר של בעל בא אלא ללמדך שצריך שתי מצות של ערבה אחת לאגדה בלולב ואחת למקדש להקיף את המזבח כדאמרינן לקמן בפרק לולב וערבה (סוכה דף מה.):

ורבנן דדרשי ערבי להכשיר של בעל ושל הרים למקדש מנא להו:

עשר נטיעות ערבה ונסוך המים הלכה למשה מסיני אלו שלשה נשאלו בבית המדרש מנין להם מן התורה והשיבו שהלכה למשה מסיני הם ושמע השומע וגרסם כסדר ששמעם וכן שיעורים וחציצין ומחיצין (לעיל סוכה דף ה:) שמען השומע וסדרן כסדר ששמען וכן בכל מקום עשר נטיעות משנה היא בסדר זרעים (שביעית פ"א מ"ו) עשר נטיעות המפוזרות בתוך בית סאה שאין בין זו לזו אלא כמה שיש בין זו לחברתה ותפסו בית סאה שהוא נ' אמה על נ' אמה מפוזרות לאורך ורוחב בשוה חורשין כל בית סאה בשבילן ערב שביעית עד ר"ה אע"פ שמצוה מן התורה להוסיף מחול על הקדש כדנפקא לן מבחריש ובקציר תשבות חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית ואסור לחרוש שלשים יום לפני ר"ה כדאמרי' בשמעתא קמייתא דמועד קטן (דף ג.) מקראי בנטיעות נאמר למשה מסיני שמותר לחרוש תחתיהם עד ר"ה כדי שלא יבשו ואם עשר הן ומפוזרות כהלכתן בתוך בית סאה נאמר למשה שיונקות בבית סאה כולה ומותר לחרוש את כולן בשבילן אבל אם אינם עשר או שאינן מפוזרות כהלכתן חורש תחת כל אחת ואחת כשיעור יניקתה לפי חשבון עשר לבית סאה ובאילנות זקנים נאסר ל' יום לפני ר"ה כדאמרינן במועד קטן (שם) לר' ישמעאל מהלכתא ולר"ע מקראי וחכמים עשו סייג לתורה ואסרו בשדה הלבן מפסח ואילך ובשדה האילן בזקנים מעצרת ואילך ואמרו בזקנים מפני שיונקים הרבה שלש אילנות (ממטע עשרה) לבית סאה הרי אלו מצטרפים וחורשים כל בית סאה בשבילן עד עצרת לפי שכולו צריך להן ויצתה מתורת שדה לבן ונעשית שדה אילן ואם אינם שלש חורש לכל אחד תחתיו לפי חשבון עד עצרת והשאר אסור מפסח ואילך:

ערבה למקדש דאילו ערבה ללולב מקרא נפקא:

וניסוך המים לתמידין של שחר שבעת ימי החג כדאמרינן לקמן בפרק לולב וערבה (סוכה דף מח.) והתם מפרש כיצד מנסכין בין מים בין יין וכל קרבנות כל ימות השנה אין נסכיהם אלא יין חוץ מן החג בתמיד של שחר שצריך שני ניסוכין:

מאי קראה דצפצפה לגריעותא ולא מינא דערבה היא דנרבייה מערבי מכל מקום:

קח על מים רבים צפצפה שמו כדמפרש ליה ר' אבהו אותו שנשרש ואחוז על מים רבים נעשה צפצפה אלמא גריעותא היא דבתוכחה נאמר ביחזקאל:

א"ר אבהו גרסינן ולא גרסינן אלא ולאו לפרושי טעמא דמתני' אלא מלתא באפי נפשה היא הואיל ואיירי בקרא פרשיה:

ואחת למקדש תימה דכיון דלית ליה הלכתא אימא אף בגבולין דמידי מקדש כתיב בקרא:

ורבנן למקדש מנא להו הכי נמי מצי למיבעי לאבא שאול של בעל ושל הרים מנא ליה ושמא לית ליה ולית ליה נמי הא דדרשי רבנן לקמן ערבי נחל שתים אלא סבר ליה כרבי עקיבא דאמר הדס אחד וערבה אחת ואין הלכה כר"ע כדמוכח לקמן ולפי זה צריך ליזהר שלא ליטול ערבה ללולב אא"כ גדילה על הנחל דשתי דרשות לא דרשינן מערבי כדדרשינן לקמן וכדדרשינן הכא וכל הני תנאי דהכא ודלקמן מתניא גבי הדדי בתורת כהנים משמע דמר דריש ליה הכי ומר דריש ליה הכי:

קנה שלה כו' כיון דפירש סימני ערבה הוי סגי אלא להכשיר אף שאין בו ג' סימנים אלו כגון חילפא גילא לפיכך קתני סימני צפצפה למימר דוקא הני:

בית הכוסות סוף הכרס שקורין פנצא והוא עשוי ככובע וככוס ותניא מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד ולא ניקב נקב מפולש כשרה שהעור סותמו ומגין משני צדדין שהנקב מפולש טרפה ובאותו שקורין עכשיו בית הכוסות אין חילוק להכשיר מפני שדופנו דק והוא היה רגיל לקרות הובלילא כך פי' בקונט' ואם תמצא לומר דאין סברא שיהא טרפה הואיל ולא ניקב אלא חצי העור מצינן למימר דכולו ניקב וחיישינן שמא הבריא כי היכי דחייש בריש אלו טרפות (חולין דף מג:) גבי ישב לו קוץ בושט למאן דחייש לספק דרוסה והא דתנא התם המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ דמשמע דבעינן נקב מפולש לאו דוקא לחוץ מפולש אלא כלומר כלפי חוץ לאפוקי נקבו זה לתוך זה והא דקא אמרי' בעובי בית הכוסות מצד אחד כשרה צריך לפרש אותו צד מבפנים כלפי הרעי דאי צד חיצון שכלפי חלל הגוף אפי' לא ניקב כלל אלא שנמצאת מחט בחלל הגוף טרפה דאמרינן נקובי נקב ואתאי ואין נראה לר"ת לומר שתהא טרפה בלא נקב אלא חצי העובי של המסס נמי מצד אחד כשרה והא דנקט עובי בית הכוסות רבותא קמ"ל אע"פ שניקב עור אחד שלם אפ"ה כשרה עד שינקבו שניהם ואיידי דנקט מצד אחד כשרה נקט נמי משני צדדין טריפה אף על פי דמילתא דפשיטא היא אי נמי ס"ד משני צדדין דניקבו שתי העורות כשרה לפי ששוכב ע"ג המסס ומדובק שם בשומן ומגין שלא יצא הרעי מידי דהוה אחלחולת שניקבה וירכים מעמידות אותה והא דנפקא מינה הכא במאי דאישתני שמייהו היינו נפקותא דלא תטעה מה שאמר מצד אחד כשרה היינו בהובלילא דהיינו המסס שקורין עכשיו בית הכוסות אבל מה שקורין הובלילא דהיינו מה שהיו רגילין לקרות בית הכוסות אפי' מצד אחד טרפה הואיל וניקב עור שלם וכן שלא נטעה נמי במשני צדדין טרפה דהוי במה שקורין עכשיו בית הכוסות דהוא המסס אבל מה שקורין עכשיו הובלילא דהוא מה שהיו קוראין תחלה בית הכוסות אפי' משני צדדין כשרה כחלחולת שניקבה וירכים מעמידות אותה:

אבא שאול אומר ערבי שתים אחת ללולב ואחת למקדש.

ולרבנן הלכתא גמירי לה עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלמ"מ תניא אידך ערבי [נחל] פרט לצפצפה שגדילה בין ההרים:

ת"ר איזהו ערבה קנה שלה אדום ועלה שלה משוך ופיה חלק זו היא ערבה. איזוהי צפצפה קנה שלה לבן ועלה שלה עגול ופיה דומה למגל זו היא צפצפה. ואם היא מין ערבה שקוראין אותה חילפא גילא דומה למגל כשר. דומה למסר פסול.

ואסיקנא חילפי [גילא] היא ערבה שתיהן מין ערבות הן מיהו חילפא היא הדס רע. כדגרסינן בנגמר הדין [דף מ"ד ע"א] אסא קאי בחילפא אסא שמיה ואסא קרו לה מכלל שהחילפא הדס רע הוא וכן שופר (וחצוצרות) [הוא חצוצרות] ופתורא היא פתורתא.

אמר אביי אף אני אומר בי הובלילא היא בי כסי ובי כסי היא בי הובלילא למאי נפקא מינה למחט שנמצאת בעובי בית הכוסות בין אם יאמר לך בי הובלילא נמצא [בין אם בבי כסי בעובי בית הכוסות הוא].

למאי נפקא מינה למחט שנמצאת בעובי בית הכוסות שם פירשתי מאי האי דקאמר דנפקא לן מיניה למאן דמפרש שדין המסס דהיינו הובלילא כדין בית הכוסות דמצד א׳‎ כשרה ומב׳‎ צדדין טרפה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

הלכה למשה מסיני שמביאים במקדש ערבה אחרת לבד אותה שבלולב להקיף בה את המזבח בשביעי של חג ואין יוצא ממנה בערבה שבלולב והוא שאמרו עשר נטיעות ר"ל לענין שביעית וערבה ר"ל אותה של מזבח וניסוך המים בתמיד של שחר שבכל שבעת ימי החג שהיו שם שני ניסוכין אחד של יין ואחד של מים כמו שיתבאר בפרק לולב הלכה למשה מסיני:

וענין עשר נטיעות הוא שכבר ידעת שערב שביעית שלשים יום לפני ראש השנה אסור בחרישה וקצירה מן התורה כמו שלמדנוה בראשון של מועד קטן מבחריש ובקציר תשבות ובהלכת סיני הקלו בתוספת זה לנטיעות ילדות ורכות שמתוך רכותן צריכות לתקון שיהו רשאין לחרוש להם בכדי צורך יניקתם וכשהן מפוזרות בבית סאה שהוא חמשים אמה על חמשים אמה ושיעורם מצומצם בשוה מזו לזו באורך ורוחב ר"ל שאין מזו לזו אלא כשיעורו שמזו לזו חורשין באותו תוספת כל בית סאה בשבילן כדי שלא ייבשו אבל אם היו נטועות בפחות מכשיעור זה אין יניקתם מספקת להם והרי הן כנעקרות ואין חורשין בשבילן כלום ואם נטעו בפזור יתר מזה אין חורשין אלא לכל אחת כשיעור הצריך לה לפי חשבון זה וכבר ביארנו ענין זה בראשון של תענית:

יש מקומות שנתבלבל להם הלשון ונתחלף להם לקרות לצפצפה ערבה וצריך להזהר בה על פי הסימנים שהזכרנו וכן נתחלף להם לקרות את החצוצרות והא שופר הפשוט בשם שופר שסתמו כפוף וצריך להזהר שלא לטעות בלשון וישתדל בשופר הכפוף על הדרך שביארנו במקומו וכן בית הכוסות שאמרו במחט הנמצא בו שמצד אחד כשרה מפני שהדופן בצדו מגינה עליו ומשני צדדים טרפה יש מקומות שנשתבשו לקרות מקומות שבכרס בשם בית הכוסות וטועים להכשיר מחט הנמצא שם עד שיעבור [לעבר] שני ואינם יודעים שהדופן דק ואין כאן מגין וצריך להזהר בה וכן ידעת שהמביא גט ממדינת הים צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואין צריך עוד קיום ובבל הרי היא כארץ ישראל לגיטין מפני שהם בני תורה ובקיאים אבל בורסיף שהיה מקום הסמוך לבבל אינן בני תורה ואין סומכין עליהם בכך ועכשיו נתחלף להם בורסיף בבבל וטועי' לסמוך עליהם וצריך להזהר בה וכן בכל כיוצא בזה מן השבושים הרגילים תמיד בסבות אלו ובדומים להם:

תוס' בד"ה ורבנן למקדש מנ"ל כו' ולית ליה נמי הא דדרשו רבנן לקמן ערבי נחל כו' עכ"ל אין זה מדוקדק דת"ק דאבא שאול נמי לית ליה הא דדרשי לקמן ערבי שתים דב' דרשות לא דרשינן מערבי וכ"ה לשון הרא"ש בשם התוס' דאבא שאול ות"ק לית להו הא דדרשינן לקמן ערבי שתים כו' עכ"ל ע"ש:

בד"ה בית הכוסות כו' עכ"ל מה שיש לדקדק בכל דבריהם בזה תמצא מבואר בחידושי חולין פרק אלו טריפות (חולין דף נ') ע"ש:

גמ' אמר אביי ש"מ האי חילפא גילא כו' פשיטא כו' יש לדקדק דמכח סברא הא ודאי לא פשיטא ליה למימר דחילפא גילא כשר להושענא דאימא כיון שאין בו ג' סימנים דערבה פסולה דמש"ה איצטריך למתני בברייתא סימני דצפצפה כמו שפירשו התוס' ואי קאמר פשיטא כיון דע"כ הברייתות הכי מתרצן וא"כ מאי אשמועינן אביי דקאמר ש"מ האי חילפא גילא כשר דא"כ מאי משני מ"ד הואיל ואית ליה שם לווי כו' הא ע"כ אע"ג דאית ליה שם לווי מתכשר דהברייתות מתרצן בהכי ואכתי מאי אשמועינן אביי וצ"ל דאיכא עוד מינא אחרינא דלית ביה נמי ג' סימנים אלא שפיה דומה נמי למגל אבל לית ליה שם לווי דבההוא מינא אחרינא שפיר מתרצן הברייתות ודקאמר כי תניא ההיא בחילפא גילא קושטא דמלתא קאמר דמכשיר נמי בחילפא גילא ואשמעינן אביי דאפילו חילפא גילא דאית ליה נמי שם לווי כשר ודו"ק:

בגמ' א"ל אביי ודלמא פרושי קא מפרש וכו' צריך ליישב היאך ס"ד לאביי שיהא פרושי מפרש והא מקרא זה בתוכחת ישראל נאמר ועוד וכי לא ידע מאי דכתיב בסוף המקרא שמו ונראה שס"ד רה"ק שהנביא מזכיר רוב חסדיו של הקב"ה שהוא נטע את ישראל כמי שנוטע קח על מים רבים ומאי ניהו צפצפה והיה ס"ד ששמו קאי על הקב"ה ור"ל ששם את ישראל כצפצפה ומזכיר שם הנביא והולך בפסוקים שאחר שנהפכו ישראל לנטיעה רעה וגפן סוריה ופי' רש"י ביחזקאל שם נוטה לפי' זה ופריך א"כ מאי שמו ר"ל דאי קאי אהקב"ה הו"ל כפילת דברים ודברי מותר:

ברש"י ד"ה עשר וכו' ואמרו בזקנים מפני שיונקים הרבה ג' אילנות לבית סאה הרי אלו מצטרפין וכו' כצ"ל והא דכתיב בספרים ברש"י ממטע י' ט"ס הוא ועיין בסדר המשנה בזרעים:

בתוס' ד"ה ורבנן למקדש מנא להו וכו' אלא סבר לה כר"ע וכו' המשך דברי התוס' כך הם דאבא שאול סבר לה כר"ע וא"כ ה"ה מאן דדריש ערבי לרבות של בעל ושל הרים לא מצי סבר כרבנן דלקמן דדרשי ערבי שתים אלא כר"ע וא"כ אנן דקי"ל דאין הלכה כר"ע אלא קי"ל דערבי שתים א"כ איצטריך ריבויא דערבי לערבי שתים לא מצינן לרבויי של בעל ושל הרים וא"כ ע"כ לדידן של בעל ושל הרים פסולה לפי זה צריך ליזהר וכו':

ד"ה קנה שלה וכו' עד אלא להכשיר אף שאין בו ג' סימנין אלו. פי' ג' סימנים הכשרים וי"ל א"כ שמא איפכא לפרוש לן ג' סימנים צפצפה לפסולא וממילא נשמע מיניה שכל שאין לו כל הג' סימנים פסולים כשרה כגון חילפא גילי וי"ל דלכך פי' נמי ג' סימנין דערבה למידק מיניה דאשכחן נמי שאף שאין בו כל הג' סימנין של צפצפה פסול כגון דומה למסר וק"ל:

ד"ה בית הכוסות וכו' עד אלא שנמצאת מחט בחלל הגוף טרפה דאמרי' נקובי נקב ואתאי פי' דרך הושט ונקב הושט:

בא"ד ואיידי דנקט מצד א' כשרה נקט נמי משני צדדים טרפה וכו' יש לדקדק מה צריך לדקדק זה לפי' ר"ת טפי מלפי' רש"י דהא לדידיה נמי הקשה משני צדדים למה לי ויש ליישב דבשלמא לפרש"י דס"ל בהמסס אפי' לא אינקיב אלא חצי העור טרפה א"כ נוכל ג"כ לומר דה"ה בבית הכוסות היכי דנקיב המחט עור א' שלם וגם חצי עור הב' נמי טרפה דהא לא נשאר שלם כי אם חצי עור א' כמו בהמסס דמאי שנא וא"כ נוכל לתרץ דהא דקתני משני צדדים טרפה אין פירושו שעברה המחט ונקבה כל שני העורות בנקב מפולש אלא פירושו שנקבה עור א' שלם וחצי עור השני דזה מיקרי ג"כ משני צדדים וטרפה ולכך שייך שפיר למתני משני צדדם טרפה אבל לפי' ר"ת קשה וק"ל ועיין במה שכתבתי מזה במס' חולין ברף ג':

במשנה ר' ישמעאל אומר ג' הדסים כו' ואפילו שנים קטומים ואחד אינו קטום ר"ט אומר אפילו שלשתן קטומים כו' ובגמרא ורבי ישמעאל ממ"נ כו' אמר ר' אמי חזר בו רבי ישמעאל אמר ר"י א"ש הלכה כר"ט כו' עד סוף הסוגיא. בזו הסוגיא נתחבטו הקדמונים שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל כתבו דר' טרפון דמכשיר בקטומין פליג אסתם מתניתין דלעיל דפוסל בהדס שנקטם ראשו ולפ"ז כיון דשמואל פסק כר' טרפון אידחי לה הך סתם מתניתין דלעיל מהלכה וכ"כ הרמב"ן בשם כל הגאונים ובטעמא דר' טרפון דמכשיר בהדס שנקטם טפי מבלולב וערבה כתב הרא"ש ז"ל בשם הר"י מטראני דכיון שענפיו חופין את עציו לא מינכר הקטימה כל כך והדר קרינן ביה וכ"כ הרמב"ן ז"ל אלא שהראב"ד והרז"ה והר"ן ז"ל הקשו על שיטה זו דא"כ כל הסוגיא דלעיל בנקטם ועלתה בו תמרה דשקיל וטרי הש"ס טובא הוי דלא כהלכתא (ועמ"ש לעיל בזה ) מלבד שאר קושיות שהקשו על סוגיא זו ולכך העלו דמתני' דהכא לא פליג אמתניתא דלעיל דנקטם ראשו לחוד וקטומה דהכא לחוד והאריכו בזה והראב"ד כתב שהופיע רוח הקודש בבית מדרשו על דבר זה וגם על שיטה זו הקשו עליו הרמב"ן וסייעתו וכתבו שאחר כל השבח הזה עם כל זה אין פירושו עולה לנכון ומלבד זה יש לתמוה בסוגיא זו טובא במאי דקאמר רב אמי שחזר ביה ר' ישמעאל וחזרה זו מה טיבה וכמו זר נחשב לומר שחזר בו בתוך כדי דיבור שהרי שניהם בדיבור א' אמר אפילו שנים קטומים ואחד אינו קטום וכה"ג לא שייך לומר משנה לא זזה ממקומה וקושיא זו קשה לכל הפירושים. תו קשיא לי כיון דלפרש"י שחזר ביה ממאי דקאמר דבעינן ג' וא"כ לפ"ז ליתא לתרי בבי קמייתא דמתני' דמשמע דבעינן ג' וליתא נמי להך ברייתא דקאמר ר' ישמעאל להדיא ענף עץ עבות שלשה ומאי חזית דמסמי תרי מקמי חד אדרבה סמי חדא מקמי תרתי דמהך הדר ביה מלבד שאר קושיות ודקדוקים שיש לדקדק בלשון המשנה עצמה לכל א' מהפירושים ולמה הפסיק נמי בדין ערבה בין דיני קטימת ההדס. ולולי שאיני כדאי להכניס ראשי בין הרים גדולים היה נראה לי ליישב הסוגיא בפשיטות דלא פליגא מתני' דהכא אסתם מתניתין דלעיל ושניהם עולין בקנה אחד לפי המסקנא שחזר בו רבי ישמעאל דלפ"ז יש לנו לומר דר"י ור"ט לא מצרכו ג' הדסים אלא למצוה בעלמא ולא לעיכובא דמדאורייתא סגי בחד שאינו קטום משום דבעינן הדר דומיא דלולב וערבה ובחד שהוא קטום לא מיקרי הדר ואפילו את"ל דכיון שענפיו חופין את עציו לא מינכרי הקטימה כל כך כמ"ש הרא"ש והרמב"ן ז"ל אפ"ה איכא למימר דלא פליגי רבנן אי משום דגזרינן הדס אטו לולב וערבה או משום דבהדס גופא זימנין דנתרי עלה א' או ב' מקן א' וא"כ מינכר הקטימה מש"ה קתני לעיל סתמא הדס שנקטם ראשו פסול ובל' יחיד קתני לה והיינו משום דעיקר מצות הדס אפילו בחד או דאתא כר"ע דהכא ובתר דקתני כל דיני הקטימה בענין א' מטעמא דפרישית שיש להשוותם אי משום היקישא דהדר בעינן או אפילו מדרבנן ומשום גזירה הדס אטו הנך:

מיהא השתא אתי ר' ישמעאל למימר דעיקר מצות הדס היינו בג' הדסים והיינו אף לאחר שחזר ביה דהא דאמר ר' אמי שחזר ביה ר' ישמעאל היינו ממאי דדריש להו בברייתא מקראי וא"כ משמע דכולהו מנינא דידיה לעיכובא וא"כ מקשה הש"ס שפיר ממ"נ ובהא קאמר ר' אמי דחזר ביה רבי ישמעאל ממאי דקאמר בברייתא דמן התורה בעינן ג' אבל ממאי דקאמר במתניתין בעינן ג' לא הדר ביה דנהי דמדאורייתא אפי' בחד סגי אפ"ה מדרבנן בעינן ג' למצוה מהטעם שכתבו כל מפרשי הרמב"ן ז"ל בשמו דבהדס איכא הידור טובא בג' הדסים או יותר מש"ה מכשיר ר' ישמעאל אפילו בשנים קטומים וא' אינו קטום דהא מדאורייתא בחד סגי ומדרבנן נמי יש להכשיר אי משום דלא שייך למיגזר אטו הנך כיון דמינכרי מילתא טובא או משום דכיון דשנים אינם קטומים תו לא מינכרי קטימה של שלישי כיון שהענפים חופין אותו מכל צד ור"ט מיקל יותר ומכשיר אפילו בשלשתן קטומים כיון דתלתא נינהו ודאי לא מינכר הקטימה כמו בהדס יחידי כיון שענפין מרובין בשלשתן אבל בהדס יחידי כ"ע מודו דפסול כסתם מתניתין דלעיל דמנכר הקטימה טפי או משום דגזרינן ולפ"ז הא דפסק שמואל כר"ט היינו דוקא בג' קטומין אבל בהדס יחידי שהוא קטום ר"ט גופא מודה דפסול ובזה נתיישב' כל הסוגיא מתחילתה עד סופה בלי גמגום בעזה"י מכמה דקדוקים שיש בה כנ"ל לולי שהקדמונים לא פירשו כן אולי מקום הניחו לי בזה ודו"ק:

גמרא ערבי שתים אחת ללולב עי' לקמן דף מג ע"ב תוס' ד"ה והביאו ודף מה ע"ב תוס' ד"ה א' ללולב:

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי אָמַרְתִּי שֶׁיְּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפָנַי כְּ"קָח עַל מַיִם רַבִּים" (יחזקאל יז, ה) וכו'. נראה לי בס"ד שיהיו ראוין לטוב מצד זכות התורה שנקראת מים והם שמו עצמם כצפצפה בין ההרים שלא עסקו בתורה כראוי ורק ראוים לטובה בזכות האבות שנקראו הרים. או יובן בס"ד אני אמרתי שיהיו כערבה שפיה חלק ואין בו פגימות והם נעשו כצפצפה שפיה דומה למגל העשוי פגימות פגימות כן הם פגמו לשונם ודבורם. ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב (הושע יד, ג) 'כָּל תִּשָּׂא עָו‍ֹן וְקַח טוֹב' כלומר שעתה נדמה אל קַח הַטּוֹב הגדל 'עַל מַיִם רַבִּים'.