מסכת סוכה דף ל״ג עמוד ב׳

מנומר ופסול דלאו הדר הוא שהרי הענבים שחורות והעלין ירוקין מנומר טצ"ש בלע"ז:

אלא שהענבים שחורות שכבר התחילו לייבש ומשחירין ומתחלתן ירוקין הם:

מיני דהדס נינהו שמראיהן שוה לו ואינו נראה מנומר:

ואדומות כשחורות דמיין דלאו מין ירוק הוא וזהו שחרירותן ולכשייבשו מעט יותר יהיו שחורים:

דא"ר חנינא לענין דם נדה:

דם שחור באשה אדום הוא:

אלא שלקה לפיכך טמאוהו כדתנן (נדה דף יט.) חמשה דמים טמאין באשה האדום והשחור כו':

פשיטא אמאי נפסלי' לא מן העשוי יש כאן שהרי נאגד בהכשר ולא משום דחוי יש כאן שהרי לא קרא שם מצוה עליה בדחוי:

שנים ושלשה מקומות נמי מתחזי כמנומר ופסול אית ספרים דגרסי אדרבה כדאשכחן לקמן גבי עלתה חזזית ולפי אותה גירסא קשה דכי מסיק אלא אי איתמר הכי איתמר הוה מצי לאסוקי איפכא אם מעטו כשר לא שנו אלא במקום אחד דאותו מיעוט ענבים הנשארים הוו במקום אחד דכי האי גוונא מסיק לקמן גבי חזזית אבל אי לא גרסינן אדרבה ניחא דמשמע ליה הסברא שהכל שוה לענין ענבים אע"פ שחלוקין לענין חזזית:

לעולם בתר דאגדן וקסבר אגד הזמנה בעלמא הוא זו גירסת הקונטרס ואית ספרים דגרסי וקסבר לולב אין צריך אגד ואת"ל צריך אגד הזמנה בעלמא הוא ולא יתכן כלל דאי צריך אגד א"כ מיפסיל משום תעשה ולא מן העשוי אי ילפינן לולב מסוכה כדאמרינן לעיל (סוכה דף יא:):

תפשוט מינה דחוי מעיקרא לא הוי דחוי לענין מצות דוקא כדפירש' לעיל ובעיא דנקטם נמי לא איפשיטא כדפיר' נמי לעיל:

מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות עיקר מילתייהו פ' ר' אליעזר דמילה (שבת קלג.) גבי בשר אע"ג שיש שם בהרת יקוץ וא"ת בסוף פרק ספק אכל (כריתות דף כ: ושם) גבי חותה גחלים בשבת והובערו מאליהן אמר דמאן דמחייב סבר לה כרבי יהודה בדבר שאין מתכוין ומאן דפטר כר"ש ועל כרחיך פסיק רישיה הוא מדמחייב לרבי יהודה דבמילתא דלאו פסיק רישיה ליכא אלא איסורא בעלמא וא"כ לר"ש אמאי פטור וי"ל דאין מתכוין דהתם היינו דאין חושש בהבערתם לכך פטור לר"ש משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה כמו חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה דפטור לר' שמעון אע"פ דפסיק רישיה הוא וכן הצד חלזון והפוצעו בשילהי כלל גדול (שבת דף עה.) וכן הא דמשני הכא דאית ליה הושענא יתירא היינו משום דאז הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ואע"ג דאפילו לר"ש פטור אבל אסור הכא שרי משום מצוה ובפ"ק דכתובות (דף ו. ושם) גבי מסוכריא דנזייתא הארכנו ובקונטרס פירש כאן דכי אית ליה הושענא אחריתי אין כאן תיקון כלי:

ואי כרבנן מאי מצוה לעולם כרבנן ומצוה משום זה אלי ואנוהו:

פיסקא או שהיו ענביו פי' פירותיו מרובות מעליו פסול. ואוקימנא בענביו שחורות או אדומות. אבל אם היו ירוקות מינא דהדס אינון וכשר.

אם מיעטן לאלו הענבים כשר דמעטינהו אימת אי מיקמי דלוגדיה פשיטא. אלא בתר דאגדיה. ש"מ דיחוי מעיקרא אינו דיחוי.

לעולם בתר דאגדיה ולולב אין צריך אגד ואגד מערב יו"ט הזמנה היא והזמנה לאו מילתא היא:

פיס' אין ממעטין [ביו"ט] הא עבר ומיעטן כשר ואוקימנ' בדאשחור אלו הענבים מעיו"ט. וש"מ דיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי ולא מוקמינן לה בדאשחור ביו"ט ונראה ונדחה חוזר ונראה לא מיבעיא לן:

ת"ר אין ממעטין ביו"ט משום ר' אליעזר ב"ר שמעון אמרו ממעטין כגון שמלקטן לאכילה. ומשום הכי לא אמרינן מתקן מנא הוא וסבר ליה כאבוה דאמר דבר שאין מתכוין מותר.

והוא דאית ליה הושענא אחריתי ואי לא אמרינן איערומי קא מערים:

תנא הותר אגודו ביו"ט אוגדו כמין אגודה של ירק פי' שוזר ב' קצות של הוצא ונועצן בהושענא עצמה כדי שלא יתפרדו וכן דרך אוגדי ירק ואמאי לא עניב ליה עניבה שהיא חצי קשר משום דהאי תנא סבר ליה כוותיה דר' יהודה בחדא דעניבה קשירה היא. ובלולב צריך אגד פליג עליה:

והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר״ש בפסיק רישיה ולא ימות ופרקי׳‎ דא״ל הושענא אחר'. פי׳‎ הרב בעל הערוך ז״ל שאף ע״פ שהוא מתוקן גמור אין דין פסיק רישיה ולא ימות אלא כשהוא נהנה ממלאכתו אלא שעושה בלא מתכוין והביאו ראיות רבות לקיים סברא זו ולא היא כדברירנא בפרק קמא דכתובות אבל ה״פ דהא לא חשוב מתקן אלא כשצריך למצותו אבל כשאינו צריך לו אינו חשוב מתקן עד שיתכוין לו והרי הוא כמלקט אותה מהדס שוטה שאינו מתקן ואדק״ל אמאי לא שרינן ליה לכתחלה דנימא מתוך שהותרה ליקוט ענבים לצורך הותרה נמי שלא לצורך אוכל נפש כשהוא צורך י״ט דהא קי״ל דאית להו מתוך בצורך י״ט י״ל דלא שרינן מדין מתוך אלא מלאכה דעלמא שאינו עושה כלי אבל זה שעושה כלי שהוא דבר מסוים והשתא לא עביד מצוה אלא שמתקנו למצות לא. מפי מורי נר״ו:

ת״ר הותר אגדו אוגדו בחוט שלו או באגוד של ירק פיר׳‎ בכריכה בעלמא קסבר עניבה קשירה היא וכיון דלולב א״צ אגד בכריכה כל דהו סגי:

ת״ר ערבי נחל כו׳‎ עד הלכתא גמירא לה הקשו בתוספות אמאי לא שיילינן ולאבא שאול דדריש ערבי נחל אחת ללולב ואחת למקדש של בעל ושל הרים מנא ליה כי היכי דשיילינן לרבנן למקדש מנא להו ותירצו דאבא שאול סבירא ליה דשל בעל ושל הרים פסול ופליג אתנא דמתניתין וס״ל כרבנן דמתניתין קמייתא דאמרי ערבי נחל הגדלות על הנחל ממש ולמעוטי של בעל ושל הרי׳‎ ואינו נכון דהא ת״ר לקמן איזו הוא ערבה ואיזו היא צפצפה ערבה קנה שלה אדום כו׳‎ ואם איתא למה להו סימנא אחרינא ת״ל שאינה כשרה אלא הגדלה על הנחל ממש אלא ודאי דכ״ע מכשרי של בעל ושל הרים והא דקתני הגדלות על הנחל פירוש אותן ערבות שדרכן על הרוב להיות גדלות על הנחל ואפי׳‎ הם של בעל ושל הרים והא דלא שיילינן לאבא שאול מנ״ל הא משום דאבא שאול תרתי שמעת מינה מקרא מדכתיב ערבי נפקא ליה אחת ללולב ואחת למקדש ומדכתיב נחל משמע ליה שדרכה ליגדל על הנחל אבל לרבנן דדרשי כוליה קרא לרבות של בעל ושל הרים שיילינן להו ערבה של מקדש מנא להו ואמרינן דהלכתא גמירי לה דאמר רבי יוחנן עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני פירוש עשר נטיעות היינו דתנן עשר נטיעות חורשין כל בית סאה בשבילן פי׳‎ מדאורייתא אסור לעשות עבודת קרקע בערב שביעית דהיינו יום לפני ר״ה ואפ״ה בשיש שם נטיעות ילדות שאם לא יעבדו אותם ימותו הלכה למשה מסיני שחורשין אותם כדי הצריך להם וכשהם מפוזרות בבית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן וכן אפי׳‎ הם אלף או יותר לחשבון עשרה לבית סאה אבל כשהן מפוזרות יותר מבית סאה אין חורשין כל בית סאה אלא חורשין תחתיהן כדי הצריך להם ודוקא נטיעות ילדות שרא רחמנא דגמרי לה הלכה למשה מסיני אבל בזקנים אסור לחרוש מה״ת כל ל׳‎ יום וחכמים הוסיפו יותר שאסרו לחרוש בערב שביעית בשדה לבן מן הפסח ובשדה אילן מן העצרת כדאיתא בדוכתה:

המשנה השלישית והכוונה בה בענין החלק הראשון ובפרט בענין הערבה והוא שאמר ערבה גזולה ויבשה פסולה של אשרה ושל עיר הנדחת פסולה נקטם ראשה נפרצו עליה והצפצפת פסולה כמושה ושנשרו מקצת עליה ושל בעל כשרה אמר הר"ם שמא יעלה על הדעת כי ערבה אינה באה אלא ממקום המים למה שאמר הכתוב וערבי נחל לא רצה אלא להודיע המין באיזה מקום שיצמח ואמרו נקטם ראשה פסולה אינה הלכה ר' ישמעאל אומר שלשה הדסים ושתי ערבות לולב אחד ואתרוג אחד אפי' שנים קטומין ואחד שאינו קטום ר' טרפון אומר אפי' שלשתם קטומין ר' עקיבא אומר כשם שלולב אחד ואתרוג אחד כך הדס אחד וערבה אחת דע שיעור ההדס וערבה באורך שלשה טפחים מן הטפחים הידועים שהם ארבע אצבעות בגודל והלכה כר' ישמעאל וכר' טרפון:

אמר המאירי ערבה גזולה ויבשה פסולה של אשרה ושל עיר הנדחת פסולה הכל על הדרך שהתבאר בלולב ויבשות שלה בנפרך ביד כדין הדס נקטם ראשה פסולה ר"ל אף ראש העלים וגדולי הפוסקים והמחברים הכשירוה כמו שכתבנו למעלה אלא שאין הדברים נראין נפרצו עליה פסולה ר"ל שנסדקו עד שהם פונות צדה אחד לכאן וצדה אחד לכאן וכל שכן בנשרו ויש גורסין נפרטו כלומר דדוקא נשרו ובין נסדקו ובין נשרו כל אחד לשיטתו דוקא ברובן כמו שכתבנו בהדס הצפצפה פסולה והיא דומה לערבה ואינה מין ערבה ופי' בגמ' שהערבה מין שרוב מינו גדל על הנחל וקנה שלה אדום ועלה שלה משוך ופיה חלק וכל שסימנין אלו בה אע"פ שהיא במדבר או בהרים כשר וצפצפה היא שרוב מינה גדלה בהרים קנה שלה לבן עלה שלה עגול ופיה דומה למגל שפגימותיה דקות ואפי' היתה גדלה על הנחל פסולה ויש מין ערבה אחר שפיו דומה למגל אלא ששוה לערבה בשאר הסימנים והוא מין ערבה וכשר אע"פ שאינה נקראת ערבה סתם אלא חילפא גילי ואף מין זה אם פיה דומה למסר שפגימותיה גסות פסולה כמושה כשרה וכן הדין בכל שאר מינין אע"פ שלא הוזכרה בהם במשנתנו שמאחר שהוא פוסל בהם את היבש אלמא כמוש כשר ולא הוזכרה בערבה לדעתי אלא מתוך שכמישותה קרוב הרבה ליבשותה והוצרך ללמדה נשרו מקצת עליה כשרה כל שלא נשרו רובן ושל בעל כשרה כלומר שאינה גדלה על הנחל אלא שגדלה לסבת מי גשמים שהמטר קרוי בעל כמו שהתבאר בראשון של מועד קטן:

ר' ישמעאל אומר שלשה הדסים ושתי ערבות לולב אחד ואתרוג אחד וכן הלכה ופי' בגמ' הטעם בהדס דכתיב ענף עץ עבות בשלש תיבות ובערבה דכתיב ערבי נחל ומיעוט ערבי שתים ובלולב דכתיב כפת תמרים והוא חסר וא"ו ונשאר בו לשון יחיד ואתרוג אחד דכתיב פרי עץ הדר אפי' שנים קטומין ואחד שאינו קטום פי' חוזר על ההדס שהצרכנו בו שלשה בדים שמכשירין אותה אפי' בשתים שהן קטומין ר' טרפון אומר אף בשלשתן קטומין וכן הלכה כמו שהתבאר בגמרא ופירשו גדולי הרבנים בקטימה זו נקטם ראשו וא"כ סתם מתניתין דנקטם ראשו בהדס פסול אין הלכה כן אלא כשר וכן פסקוה גדולי הפוסקים והמחברים ולא עוד אלא שאף בנקטם ראשה של ערבה פסקו כן שמאחר שנדחה סתם המשנה בקטימת ראש ההדס כך נדחית בקטימת ראש של ערבה והדברים מתמיהים היאך נדחה סתם המשניות מזו של ר' ישמעאל וכן יש מקשים למה שפירשו בה גדולי הרבנים דהדר לא קאי אהדס והוא הדין אערבה דא"כ יבש אמאי מפסיל בהו אלא שזו לדעתי אינה קושיא דמאחר שיבשותן בפריכה ביד הרי הן כמי שאינן ומ"מ אפשר דהדר לא קאי אלא אאתרוג ולולב דסמיך ליה אבל הראשונה מ"מ קשה אלא שעיקר הדברים הוא מה שפירשו גדולי המפרשים דסתם מתניתין כדקאי קאי ונקטם ראשו פסול בכולן דמאחר שנקטם ראש הפארה פקע הדרו ונקטם ראשו לחוד וקטומין דר' ישמעאל לחוד שקטימה זו של ר' ישמעאל היא שסתם הענף האמצעי שהוא הגזע והוא גוף ההדס יש לו בדים סביבו ור' ישמעאל היה מצריך שיהא אחד מן הענפים הגזע שלו שלם עם הבדים שסביבותיו אבל השנים כשרות אף כשאין שם גזע כלל אלא אותן הפארות הנחתכות מסביבו וכן הגזע עצמו אף כשיהו הפארות והבדים שסביבותיו נחתכות ממנו אבל אחד מהם יהא שלם בעבות עם כל בדיו וכן אמרוה בספרי אפי' שתים דלית ואחת שאינו דלית ודלית פירושו קטוף ולדעת ר' טרפון אפי' שלשתם קטומין ר"ל אף כששלשתם אותם הפארות בעצמם או הגזעים שנחתכו בדיהם ולא נשאר אלא גוף הגזע ביושר בלא שום בד של סביבותיו והוא שאמרו בגמרא תלתא וקטימי שכיחי ר"ל בעבות כלומר שמאחר שנכרתו הבדים הדבר מצוי להיות בד הענף הישר בעבות וכל שכן הפארה עצמה אחת מגזע זה ואחת מגזע זה חד ולא קטים לא שכיח ר"ל שיהא גזעו כולו עם כל בדיו בעבות ואלו היו פירושו בקטימת ראש היאך אמר ולא קטים לא שכיח הרי רוב העבות מצויות בלא קטימת הראש ולי נראה לפרש שלא הצריך ר' ישמעאל אף בגזע אחד שלם עם כל פארותיו שמתוך שאדם צריך בענפים אלו שיהו ישרים כדי שיהו נאגדים יפה עם הלולב ואין זה מצוי אלא בבדים היוצאים מן הענף הגדול היה ר' ישמעאל מצריך שיחזור אחר אחד שיהא ענף גמור וענף האילן ר"ל הגזע אע"פ שבקושי הוא נמצא בלא בדים וכן שהוא נמצא בקושי בעבות וביושר והשנים יהו בבדים שהם מצויים הרבה בעבות וביושר ור' טרפון מיקל אף בכולן בבדין ר"ל שאינן גוף האילן והלכה כדבריו הא נקטם ראשו מיהא פסול כסתם משנתנו ולא כדעת מי שהבין בקטומים אלו נקטם ראשו ודחו משנה ראשונה מטעם זה שאילו כן לא היה בעל התלמוד נשמט מלהקשות מזו לזו:

ר' עקיבא אומר כשם שלולב אחד ואתרוג אחד כך הדס אחד ופירושו בשאינו קטום וערבה אחת ואין הלכה כדבריו אלא כתנא קמא שמצריך בשלשה וכר' טרפון שאפי' שלשתן קטומין כמו שביארנו ומ"מ יש פוסקים כר' עקיבא ממה שאמרו בגמרא אמר שמואל הלכה כר' טרפון ואזדא לטעמיה דאמר להו שמואל להנהו דמזבני אסא אשוו וזבינו כלומר מכרו בדרך השוה ושלא ביוקר ואי לא דרישנא לכו כר' טרפון דאמר אפי' שלשתם קטומין והקשו מאי טעמא משום דמיקל ולדרוש להו כר' עקיבא דמיקל טפי ותירץ תלתא וקטימי שכיחי חד ולא קטים לא שכיח כלומר שענף הגדול שמגוף האילן שיהא נמצא ביושר ובעבות הענף כולו עם בדיו בעבות לפירוש ראשון לא נמצא אלא בקושי ור' עקיבא שמכשיר באחד דוקא בשאינו קטום אלמא שמ"מ הלכה כר' עקיבא שאם לא כן האיך הקשה ולדריש להו כר' עקיבא עד שהוצרך לתרץ חד ולא קטים לא שכיח היה לו לומר מפני שאין הלכה כמותו אלא ודאי הלכה כמותו וכן למדים מכאן שרשאי להוסיף בהדס שהרי הלכה כר' עקיבא שדיו באחד והוא אומר לידרוש להו כר' טרפון שאומר בשלשה ומ"מ לדעתי אין כאן ראיה לאחת מהם וכל עצמך אי אפשר לפרש כן ר"ל שזה שאמר ולידרוש להו כר' עקיבא יהא נאמר בקושיא שמאחר שהוא פוסק כר' טרפון ושאמר להם לידרוש להם כמותו האיך הוא מקשה ולידרוש להו כר' עקיבא והרי הוא סובר כר' טרפון בשלשה קטומין ואינו סובר כר' עקיבא בחד ולא קטים והאיך ידרוש להם כר' עקיבא אחר שאינו סובר כמותו אלא ודאי האי ולדרוש להו כר' עקיבא אינה קושיא כלל אלא סוף הוכחתא דאזדא לטעמיה הוא כלומר ואזדא לטעמיה דהלכתא כר' טרפון דאמר להו וכו' ואי לא דרישנא לכו כר' טרפון דאלמא הלכתא כותיה דאי אמרת [לא] משום דסבירא ליה כותיה קאמר הכי אלא דרך גזום והפחדה מאי טעמא גזים להו כדר' טרפון משום דמיקל בקטימה לגזום להו כדר' עקיבא דמיקל יותר והוא שמיקל במנין והשיבו דאי משום הא לא הוה מוכחנא דכותיה סבירא ליה דהוה אמינא דדרך גיזום נאמרה והוא דגזים להו כדר' טרפון משום דקולא דקטימה עדיפא אלא דאע"ג דהא דאזדא לטעמיה אידחיא הא מ"מ פסק איהו בהדיא כר' טרפון ומצריכין לשלשה אלא שמקילין להיות שלשתן קטומין ושמא תאמר והאיך היה עולה על הדעת שיפחידם במה שאינו סובר והרי היה לו להתירא שמא מתוך דבריו יבואו להקל במה שאינו ראוי אין זה כלום שהרי לא נאמר כן אלא דרך סוגיא ולעיקר הדברים מיהא הרי פסק הלכה כר' טרפון וכן שאף כשתמצא לומר שאין הלכה כן היה יכול לגזם בכך בלא חשש תקלה שהרי לא אמרה אלא למוכרים וסתם מוכרים למצוה בעין יפה משיירים לעצמם ואף כשיארע להם להקל מתוך דבריו כדאי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק וכל שהמקח מתיקר להדור מצוה יותר משליש שעת הדחק הוא ומ"מ י"מ בהאי ולידרש להו כר' עקיבא קושיא גמורה משום דהלכתא כותיה ושמואל סובר כמותו וא"ת האיך סובר כמותו וכבר פסק כר' טרפון הם מפרשים שלא פסק שמואל כר' טרפון אלא בקטימה לומר שהקטום הדור אבל במנין הלכה כר' עקיבא וא"כ שמואל סובר כר' טרפון בקטימה וכר' עקיבא במנין ונמצא ששמואל סובר שדיו באחת ואף זו בקטומה אלא שמ"מ לא עלה בדעתו לדרוש להם כדעת עצמו שלא יחשדוהו כמחדש סברא להקל אלא או כר' טרפון בחומר המנין ובקולת קטימה או כר' עקיבא בחומר קטימה ובקולת מנין ובירר לו לדרוש כר' טרפון מפני שקולת הקטימה עדיפא ליה ומ"מ כל שאין מכבידים ביוקר הוא מניחם על מנהגם להדור מצוה ולדעת זה הלכה כר' טרפון בשלשה או כר' עקיבא ובאחד שאינו קטום ובשעת הדחק אף כשמואל באחד ובקטום והדברים זרים אלא שעיקר הדברים כפירוש ראשון וכבר הארכנו בענין זה בפירושנו ובקצת שאר חבורינו וכבר ביארנו שההדס מוסיפים עליו כמה שירצו ושיש אומרים כן אף בערבה כמו שכתבנו למעלה וביארנו לדעתם הטעם שנויי לולב הוא ובטל הנוי אצל העיקר ומפרשים שהזכרנו מביאים בה ראיה מכאן שהרי שמואל ודאי סובר כר' עקיבא מאחר שאמר ולידרוש כר' עקיבא ולא גזם לדרוש להם אלא כר' טרפון שמזקיק בשלש אלמא אע"פ שהוא סובר שדיו באחת היה מכשיר בשלש ולדעתי כשם שאין כאן ראיה לפסוק כר' עקיבא כמו שכתבנו כך אין בה ראיה להוסיף בהדס שאין ביאורה אלא דרך גיזום והטלת אימה כמו שביארנו אלא שמ"מ אף אנו מודים בתוספתו כמו שכתבנו למעלה ויש פוסלין בתוספת הדס שוטה ואין נראה כן הואיל ומין הדס הוא וכבר כתבנו דין זה למעלה:

תוס' ד"ה שנים ושלשה מקומות וכו' ולפי אותה גירסא קשה וכו' ר"ל דאי גרסינן אדרבה משמע דס"ל לגמ' דבב' וג' מקומות מסתבר טפי לפוסלו מבמקום אחד א"כ ה"ל לאסוקי דאסיפא איתמר ואיפכא דבמקום א' כשר ובב' או ג' מקומות פסול כדלקמן גבי חזזית:

בא"ד דמשמע ליה סברא שהכל שוה כצ"ל:

ד"ה לעולם בתר דאוגדן וכו' עד ולא יתכן כלל דאי צריך אגד א"כ מפסיל וכו' אי ילפינן לולב מסוכה כו' י"ל מאי מקשו א"כ לעולם אימא לך דס"ל להאי תנא דלא ילפינן לולב מסוכה ולכך לא מיפסל משום תעשה ולא מן העשוי אע"ג דצריך אגד ונ"ל דצריך להגיה כן דאי צריך אגד א"כ מיפסל משום תעשה ולא מן העשוי דילפינן לולב מסוכה וי"ל דהתוס' תופסים שינויא בתרא דלעיל לעיקר דקאמר ואי בעית אימא אי ס"ל דלולב צריך אגד כ"ע ל"פ דילפינן לולב מסוכה ולכך קאמר השתא דאי גרסי' בגמ' ואת"ל צריך אגד וכו' משמע דמודה השתא דצריך אגד ואפ"ה כשר ואי צריך אגד מיפסל משום תעשה ולא מן העשוי דהא מסקינן לעיל דאי סבירא לן דצריך אגד לכ"ע ילפינן לולב מסוכה:

ד"ה תפשוט מינה וכו' ובעייתא דנקט' נמי לא תפשוט כצ"ל:

ד"ה מודה ר"ש בפסיק רישיה כו' עיקר מילתייהו בפ' ר"א דמילה גבי בשר ערלה וכו' נ"ל הא דהוצרכו התוס' לכתוב דעיקר מלתייהו שם משום דשם מוכח דר"ש מודה בפסיק רישיה דחייב מה"ת משום דשם קא יליף מקרא דמילה דוחה צרעת ואפי' בהרת יקוץ ופריך לר"ש ל"ל קרא תיפוק ליה דהא ס"ל דדבר שאינו מתכוין מותר ומשני אביי ורבא אמרי תרווייהו מודה ר"ש בפסיק רישיה ר"ל ולכך איצטריך קרא אפי' לר"ש ומדאיצטריך קרא ש"מ דבפסיק רישיה חייב מה"ת אפי' לר"ש וא"כ לפי זה יקשה שפיר מההיא דחותה בגחלים כיון דע"כ בפסיק רישיה איירי א"כ לר"ש אמאי פטור הא מודה ר"ש בפסיק רישיה דחייב מה"ת אבל משמעתין לחוד לא הוה קשה מידי דהיינו יכולין לומר דהא דמודה ר"ש בפסיק רישיה היינו לענין שיהא פטור אבל אסור מדרבנן דאילו בדבר שאין מתכוין בעלמא דלא הוי פסיק רישיה ס"ל לר"ש דמותר לגמרי ולכך הוה אתי שפיר ההיא דחותה גחלים דפטור לר"ש ולכך הוצרכו התוס' לכתוב דעיקר מלתייהו שם בפרק ר"א דמילה כדי להקשות וא"ת בסוף פרק ספק אכל וכו':

פיסקא ואין ממעטין בי"ט כו' דאשחור אימת אילימא דאשחור מאתמול כו' תפשוט מינה דחוי מעיקרא אלא לאו דאשחור בי"ט נראה ונדחה הוא. מכאן משמע דנהי דלקושטא דמילתא מסקינן הכא דנראה ונדחה חמור מדחוי מעיקרא מ"מ לסברת המקשה דהשתא הוי משמע איפכא דהא למאי דבעי לאוקמי מתני' דאשחור בי"ט דוקא משמע דבאשחור מאתמול טפי אית לן למימר דהוי דיחוי וכדפרישית נמי לעיל בסמוך:

מיהו בעיקר שקלא וטריא דהכא דבעבר ולקטן שייך ענין הדיחוי כבר כתבו התוספות לעיל בשמעתין דלרב אשי דאמר בזבחים כל שבידו לא הוי דחוי א"כ אע"ג דהכא אין ממעטין בי"ט מ"מ מיקרי קצת בידו לענין דחוי מעיקרא אלא דלכאורה סברא זו דחוקה קצת דמאן פלג לן. ולולי דבריהם היה נראה לי דבלא"ה א"ש סוגיא דהכא דהאי שקלא וטריא היינו אליבא דרבא שם בזבחים דלית ליה הא דרב אשי דהא מוקי למתניתין דהתם דקיבל בימין ונטל בשמאל כחנן המצרי דלית ליה דחוי אפי' בנראה ונדחה אפילו בקדשים אע"ג דהוי בידו ממש להחזירן אע"כ דלא שני ליה וא"כ מדייק הכא שפיר דתיקשי מתניתין עליה דרבא או למיפשט מינה דאין דחוי אצל מצות כנ"ל. וא"כ לפ"ז מצינו למימר דלמאי דקי"ל כרב אשי דבתראה הוא וס"ל בזבחים דכל שבידו לא הוי דחוי תו לית לן לחלק בין אשחור מעיקרא לאשחור ביו"ט דבכל ענין כשר בדיעבד דכבידו דמי וכמו שאבאר עוד בסמוך ולפמ"ש א"ש מה שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש לחלק בין אשחור ביו"ט לאשחור מעיקרא וסתמו וכתבו דבכל ענין כשר וקרוב לזה כתב הב"י בטוא"ח בסוף סי' תרמ"ו ע"ש ועיין עוד בסמוך:

שם והא קא מתקן מנא בי"ט ולכאורה יש לדקדק דהא ודאי האי תיקון דהכא לא הוי אלא שבות בעלמא כמ"ש רש"י לעיל בשמעתין בד"ה עבר ולקטן שדומה למתקן כלי ומכשירו וא"כ הא אשכחן בכמה דוכתי שלא העמידו חכמים דבריהם במקום שבות לבטל מצות עשה וכ"ש בשבות כי האי דלא אתי לידי חיוב חטאת כלל בהך מילתא דהדס. ואפשר דמשמע דהך פלוגתא דרבנן ור"א בר"ש היינו בשאפשר למצוא הדס אחר דאל"כ אפילו ת"ק הוי מודה דשרי ובהכי א"ש הא דמסקינן הב"ע דאית ליה הושענא אחריתי כיון דע"כ בהכי איירי:

אלא דאכתי איכא למידק בהא דמשמע בשמעתין דבדאשחור בי"ט גרע טפי דאפילו בדיעבד פסול אם עבר ולקטן משום נראה ונדחה ולע"ד איפכא מסתברא דבדאשחור בי"ט לא מיקרי דחוי כלל כיון שבידו ללקט בהיתר גמור אפילו לכתחילה דכיון דליכא הכא אלא שבות בעלמא דדמי למתקן כלי ומכשירו הא אפילו בתיקון כלי נמי קי"ל כר"י דמכשירין שאי אפשר לעשות מעי"ט כגון שפוד שנשבר ביו"ט וכיוצא בו מותר לתקן בי"ט א"כ כ"ש הכא דלא דמי לתקון כלי ממש והוי נמי במקום מצוה והוא צורך היום א"כ יש להתיר יותר. ולמאי דפרישית בסמוך בלא"ה א"ש דכיון דלעיל אליבא דרבא דוקא הוא דמוקמינן לה בדאשחור מעיקרא מיהו לרב אשי מתניתין וברייתא איירי בכל ענין בין בדאשחור מעיקרא ובין בדאשחור בי"ט א"כ מקשה שפיר אדר"י בר"ש דבדאשחור מאתמול אמאי שרי הא מתקן הוא שהיה אפשר לעשות מאתמול כנ"ל נכון בעה"י:

ובזה יש ליישב שיטת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור שסתמו וכתבו דבכל ענין שרי. מיהו מה שלא כתבו דבדאשחור בי"ט מותר ללקטן מתחילה למאי דקי"ל כר"י אלא דבהא איכא למימר כיון דלענין מכשירין דקי"ל כר"י אמרינן הלכה ואין מורין כן מש"ה לא כתבוה. ועוד נראה לי ליישב בפשיטות בדרך אחר דהך מילתא דאין דחוי אצל מצות דלעיל ודשמעתין אפילו למאן דסבר דיש דחוי אינה אלא מדרבנן דדוקא בקדשים הוא דגלי קרא כן משחתם בהם מום בם כדאיתא ביומא דף ס"ד וא"כ חולין מקדשים לא ילפינן ומצוה לגבי קדשים כחולין דמי אע"כ דאינה אלא מדרבנן מש"ה כיון דנראה ונדחה איבעיא דלא איפשטא הוא הו"ל ספיקא דרבנן מש"ה פסקו הפוסקים לקולא כנ"ל ודוק היטב ועיין בט"ז בסוף סימן תרמ"ו: