בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת סוכה דף ל״ב עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת סוכה דף ל״ב עמוד א׳

    מסכת סוכה דף ל״ב עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 14 קטעים ממוספרים, כ־240 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    קווץ שיוצאין בשדרה שלו עוקצין כמין קוצין:

    עקום דומה למגל חדא מלתא היא:

    חרות קשה שנעשה חריות שכן דרך הלולב עליו נושרים בימות הגשמים והשדרה מתקשה ונעשה עץ:

    דומה לחרות התחיל להתקשות ועדיין לא נעשה עץ:

    אמר רב פפא הא דקתני סדוק פסול לאו שנסדקו ראשי עלין או שדרה:

    אלא דעביד כי הימנק יפויצפו"ר של ברזל של סופרים שיש לו שני ראשים וראשו א' מפוצל כך גדל הלולב כמין שתי שדראות מחצית עלין לכאן ומחצית עלין לכאן:

    לאחריו שנעקם לצד שדרה:

    מלפניו לצד שכנגד השדרה שדרה זהו צד העשוי כשדרה של בהמה שהצלעות והחוליות מחוברין בה מכאן ומכאן ואמצעה חלק ועולה כמקל:

    ועוד 15 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Sukkah 32a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    תוספות

    קווץ פי' בקונטרס שיוצאין בשדרה שלו עוקצים כמין קוצים ובערוך פירש ענין צמיתה:

    דעביד כי חופיא פירושו במתני':

    נחלקה התיומת לא מיירי שנסדקו בראשו עלין שבראש השדרה דכולהו הכי איתנהו אלא כדפירש בקונטרס שני עליו עליונים אמצעיים ששם השדרה כלה נחלקו זה מזה ונסדקה השדרה עד העלים שלמטה ובה"ג פי' נחלקה התיומת ההוא גבא דהוצא היכא דדביקו אהדדי ההוא דמתיים בהו ומשוי להו חד אי כנפרצו עליו דמי פסול אי כנפרדו עליו דמי כשר:

    דרכיה דרכי נועם רבא לא היה שם משום הכי לא מייתי הכא קרא דהאמת והשלום כדלקמן:

    כפת כתיב בהאי כולי עלמא מודו דיש אם למסורת וצריך טעמא: [עי' מה שתירצו בפסחים לו. ד"ה עוני קרינן ביה וכו' וע"ע תוס' לעיל (סוכה ו:) ד"ה ור' שמעון]:

    Tosafot on Sukkah 32a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    רבנו חננאל

    בעון קומי ר' בון מה בין קטום ליבש הצוציתו אמר להן זה הדר וזה אינו הדר. של אשירה אוקימנא באשירה דמשה דלשריפה קאי אבל שאר אשירות לא יטול ואם נטל כשר. נקטם ראשו פסול. אבל אם נסדק ולא נפרד כשר. והאי דתניא סדוק פסול דעביד כי המנק. המנק בלשון ערבי לבד אשיין וזה צורתו &&& עקום בין מלפניו בין מצדדיו פסול ואינו כשר אלא אם עקמומיתו מאחריו דהיינו (בלבד) [ברייתו] וכן הלכה: תניא לולב כפוף כווץ חרות פסול. אבל דומה לחרות כגון שנפרדו עליו כשר הוא.

    אמר רבא לולב העולה בחד הוצא כלומר אין הוצין עולין מזה הצד ומזה הצד. בעל מום הוא ופסול.

    נפרצו עליו פסול שנתרו מן השדרה ואין הן תלויין בה דעביד כי חופיא. פי' ההוצין שבשדרה כשנחתכין מן השדרה נקראין חופיא כדגרסי' בהגוזל קמא. הוצין ועבדינהו חופיא והוא כעין שבירה מעין פרצה. נפרדו שנפרדו ההוצין כעין פתיחת החריות דלא ניתק אחד מחבירו כשר. הלא תראה ששנינו אם היה פרוד יכפתנו מכלל שהפרוד אין בו אלא כעין פתיחת הוצין בלבד:

    אריב"ל נחלקה התיומת פי' שבראש הלולב נעשה כמי שניטלה ופסול. פי' תיומת גבא דהוצא דמתיים להו לשני צידי העלה ומשוי להו חד כי כל אחת כפולה לשנים ותאומה מגבה אם נפרדו ההוצין זה מזה ועמד כל אחד כשהוא כפול לשנים והתיומת שלהן קיימת כשר. ואם נחלקה התיומת שלהן הרי הן כאילו נפרצו עליו ופסול:

    Rabbeinu Chananel on Sukkah 32a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    ריטב"א

    ג״ה כפוף קווץ הוא מלשון קוצים וי״ג כווץ כלו׳‎ שעשוי קמטים קמטים ושניהם פסולים מספיק׳‎ ורבינו אלפסי ז״ל גורם לתרוייהו:

    אמר רבא האי לולבא דסליק בחד הוצא.‎ פרש״י ‎ז״ל שאין לו עלין אלא מצד א'. ואחרים פירשו שאין רוב עליו כפולין אלא שעולין אחת אחת ושניהן פסולים ומדקא׳‎ בעל מום הוא נר׳‎ שפסולו מגופו ופסול כל שבעה אפילו בזמן הזה וי״א שאין פסולו אלא מפני שאינו הדר וביום א׳‎ בלבד ואפשר לדון כן לפי פי׳‎ האחרון אבל לא לפרש״י ז״ל:

    אמר ר״פ נפרצו עליו דעביד כחופי׳‎ הא א״ש לפי׳‎ הראב״ד שפי׳‎ נפרצו העלין לארכן לשתים כדרך שעושין האומנין לעשות מהן קופות כי העלין נקראין הוצי כדאמרינן לעיל דסליק בחד הוצא וכשמחלקין אחד לשנים או לד׳‎ נקראין חופיא וכדאמרי׳‎ בפ׳‎ הגוזל האי מאן דגזל לולב ועבדינהו הוצי כלו׳‎ שניתק העלין ממנו קני גזל הוצי ועבדינהו חיפא קני והיינו כשחלק ההוצין לשתים או לג׳‎ דעביד בהו שינוי מעשה ואלו לפי׳‎ ר׳‎ האלפסי ז״ל לא א״ש שדוחק היא לו׳‎ דגזל לולבא ועבדיה הוצי שחלק הלולב לשני׳‎ ושדרתו והוצי ועבדיה חופיא שגזל חצי לולב וניתק העלין ממנו וגם בירושלמי מוכיח כפירוש הראב״ד דקאמר נפרצו עליו נעשה כמי שנחלקה התיומת דאלמא כשם שחלוק התיומת הוא שנחלקו במקום רחבן א׳‎ לשתים דארכן דאלו לפירוש הרי״ף ז״ל מה ענין נחלקה התיומת שהוא חלוק העלין לנפרצו עליו שהעלין שלמין אלא שניתקו חבורן ודינו של ר׳‎ אלפסי ז״ל לא נא׳‎ בגמרא לפי שהוא פשוט שכל שניתקין ממקום חיבורן עד שאין עומדין מאליהם כדרך גדילתן פסול ואע״פ שעומדין ע״י אגד ובלבד כשרוב העלין כן אבל במעוטן ושיהא שדרו של לולב מכוסה מעלין כשר:

    ואימא חרות בעי׳‎ כפות וליכא כלו׳‎ דבעי׳‎ שיהא ראוי לכפית׳‎ משא״כ בחרות:

    ואימא תרתי כפי דחמרי.‎ פי׳‎ ‎שאינו יוצא אלא בשני לולבין ומהדרי׳‎ כפת כתיב ואימ׳‎ חדא כלומר עלה אחת ההיא כף קרו לי':

    Ritva on Sukkah 32a · Sefaria · מהדורה: Chiddushei HaRashba, Sheva Shitot, Warsaw, 1883. · Public Domain

    מאירי

    קווץ והוא שיוצאין בשדרה שלו עוקצין כמין קוצים פסול ויש גורסין כווץ באות כף והוא שעלי הלולב פשוטות וכשמתכווצות הרי זה מום:

    היה כפוף כאגמון פסול ר"ל שראשו כפוף לגמרי אבל אם היה עקום עד שהוא דומה למגל ר"ל באמצעיתו אם לאחריו כשר שכך היא ברייתו אבל לפניו או מן הצדדין פסול ולמדת שכפיפת הראש מיהא פסול בכל ענין וי"מ דוקא כפוף שנכפף מצד איזה לקות או איזה סבה אבל מקומות שיש בהם שהם כפופים מדרך ברייתם כשרים הם ואף חכמי נרבונאה היו בוחרים אותם מפני שהם נשמרים יותר מקטימת הראש ואף גדולי הפוסקים וגדולי המחברים לא כתבו פסול של כפוף כלל:

    לולב שכל עליו עולין מצד אחד פסול כגון זה וי"מ בו שאין עליו כפולות לשנים:

    נחלקה התיומת הרי היא כניטלה ופסול ותיומת זו פירשוה גדולי הרבנים ששני עלים העליונים האמצעיים נחלקו זה מזה ונסדקה השדרה עם העלים וקורא לה כן על שהן עומדות מדובקות בראשו של לולב כתאומים כענין יהיו תמים על ראשו ונראה מדבריהם שאם נחלקו האחרים כשר וגדולי הפוסקים כתבו גב ההוצא של כל אחת ואחת שמתאמת שני צדי העלה ולמדת שפסול זה הוא בכל העלים ומ"מ דוקא בשלא נשאר מאותו עלה ולמעלה שיעור לולב שאם כן אף ניטל כשר:

    ויש שואלין לשני הפירו' מה בין אלו לנסדק ראשו שכשר (עם) [עד] שפירשו נסדק ראשו שנסדק מן הצדדים ולא מגב ההוצא וי"מ נחלקה ברוחב העלה ונסדק באורך ולפירוש שני מיהא גדולי המפרשים כתבו דוקא בשנחלקה תיומת של רוב עלים וקולא יתרה היא ומ"מ אף לדעת הפוסלים באחד דוקא ברוב עלה ויש מי שפירש שזהו החילוק שבין נסדק לנחלקה התיומת שנסדק פירושו שלא ברובו:

    לולב האמור בתורה בכפות תמרים הם חריות של דקל כשיצמחו קודם שיתפרדו העלים לכאן ולכאן אלא שנעשה כמו שרביט ואין אומרים שהוא חרותא והוא כשנתקשה שתים ושלש שנים ונתקשו עליו ונעשו עץ זה פונה לכאן וזה לכאן כענפי שאר האילנות שהרי אי אפשר לכפתן אחת עם חברתה מתוך קשיין והתורה אמרה כפות רמז לכפיתה וכן אין אומרי' אופתא ר"ל חתיכת עץ מן הדקל שאין כפיתה אלא בנפרד מעט מתחלתו וכן אין אומרין כופרא והוא קודם שנתקשה עד שלא נעשה חרותא מפני שהוא מלא קוצים ומסרטין את הידים וכתיב דרכיה דרכי נועם וכן אין אומרים תמרים הרבה בענף שלהם שלא אמר כפות אלא לרמוז על ענין כפיתה ואין כפיתה אלא בעלים:

    Meiri on Sukkah 32a · Sefaria · מהדורה: Meiri on Shas · unknown

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בא"ד והא דמשני הכא באשרה דמשה ולא משני בדנכרי וקודם כו' עכ"ל ולא ניחא להו למימר הכא כמו לפי' קמא דדומיא דעיר נדחת קתני דמכתת שיעורא כיון דליכא הכא נפקותא לענין דינא כמו לפירוש קמא דאשמועינן לפסול אפילו ביו"ט שני ומש"ה הוצרכו לתרץ דלא משני הכא בדנכרי וקודם ביטול דמשנקצץ הלולב מן הדקל כו' וכ"ה לשון התוס' בפ' כיסוי הדם אבל לשונם בפ' מצות חליצה שכתבו דאפילו משנקצץ הלולב כו' הוא מגומגם וכתבנו יישוב לדבריהם שם:

    בא"ד וללישנא קמא דפרישית דע"ז דנכרי כו' קשיא דהתם באשרה דנכרי מיירי דיש לה ביטול ואפילו הכי משמע דלא יצא מדחשיב ליה דיחוי כו' עכ"ל ור"ל ללישנא קמא היינו לפי' קמא אבל מדברי התוס' בפרק מצות חליצה נראה דניחא להו לפי' קמא ואפשר דהיינו ממ"ש התוס' בפ' כל הצלמים דהכא דמלתיה דרבא מיירי קודם ביטול ובדיעבד יצא דמצות שלא להנות נתנו ור"ל מבעיא ליה התם אחר ביטול אי מאיס אי לא עכ"ל והכא מיאנו בזה והיינו ממ"ש דמשמע דלא יצא מדחשיב ליה דיחוי כו' ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Sukkah 32a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    מהר"ם

    תוס' בא"ד ור"ת מפרש וכו' עד והא דמשני הכא באשרה דמשה וכו' דמשנקצץ הלולב מן הדקל נתבטל ר"ל אבל ההיא דפ' כיסוי הדם דקתני לולב של ע"ז שופר של ע"ז לא יצא (לא) איירי בלולב שמשתמשים בו לע"ז והע"ז עצמה עדיין לא נתבטלה ולכך מוקי לה ר"ת קודם ביטול וההיא דראוהו ב"ד לאחר ביטול ולכך קאמר אם תקע בו יצא:

    בא"ד ובפ' מצות חליצה וכו' ולא מפליג בשל ע"ז גופא וכו' ר"ל דבשלמא לפירושא קמא לא קשיא דאמאי לא מפליג בין ע"ז של נכרי ובין ע"ז של ישראל דאיכא למימר דתקרובת ע"ז וע"ז של ישראל הכל אחד כדלעיל:

    בא"ד ובההיא דראוהו ב"ד קשה טפי וכו' עד דבשל ע"ז גופיה היה יכול לחלק בין קודם ביטול בין לאחר ביטול ומיהו ע"כ צריך לאוקמא לאחר ביטול כפי' ר"ת לפי מה שכתוב שם ברוב ספרים וכו' כצ"ל והמשך דברי התוס' כך הוא ובההיא דראוהו ב"ד קשה וכו' דבשל ע"ז גופיה היה יכול לחלק וכו' דבשלמא לפירושא קמא לא קשה מידי דלא מחלק בין ע"ז של ישראל לשל נכרי דע"ז של ישראל ועיר הנדחת דין אחד להם דאין להם ביטול כדלעיל אבל לפי' ר"ת קשה והדר קאמרי ומיהו אף בלא פירושו של ר"ת קשיא ההיא דראוהו ב"ד דע"כ בלא פי' ר"ת דלעיל צריך לאוקמא ההיא דאמר יצא לאחר ביטול לספרים דגרסי בהאי מימרא רב יהודה דהא רב יהודה ס"ל דמצות ליהנות ניתנו ואף בלא טעם דמכתת שיעורא אין יוצאים בה מטעם דאפי' ע"ז של נכרי דאסורה בהנאה קודם ביטול ולכך ע"כ הא דיצא צריך לאוקמא לאחר ביטול כפירושו של ר"ת וא"כ הוי ליה לחלק בסוף דבריו ולמימר אבל קודם ביטול לא יצא והכל בע"ז גופיה ולמה לו למימר דבשל עיר הנדחת לא יצא והדר מסקי התוס' ומיהו הנהו ספרים דגרסי שם רב יהודה ליתנהו דעכ"פ צ"ל רבא גרסי' התם וכו' וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דלפי' קמא אתי שפיר ולפי' ר"ת קשה הא דלא מפליג בע"ז גופיה בין קודם ביטול בין לאחר ביטול:

    בא"ד ומיהו קשה דבפ' כל הצלמים בעי ר"ל וכו' ומסיק דב דימי באשרה שביטלה קמיבעיא ליה וכו' עד והשתא לפי' ר"ת הא אשכחן רבא דקאמר הכא אם נטל יצא אלמא אין דיחוי ומיהו י"ל דהא דאמר רבא וכו' עד וה"ה בבטלה מעיו"ט ר"ל וא"כ לפי' ר"ת יתורץ שפיר וללישנא קמא דפרישית דע"ז דנכרי וכו' דלא בעי לכם קשה כצ"ל ור"ל הפי' קמא של התוס' בריש דבור זה:

    א"כ מי שנתנו לו לולב ביו"ט וכו' כצ"ל:

    בא"ד ונראה לפרש דרבא שדי אפי בע"ז של ישראל ובאילן שנטעו וכו' (ההיא) והשתא מפרשים התוס' דהא דקאמר רבא לולב של ע"ז פירושה של אשרה שנטעה מתחלה לשם אילן ואח"כ לבסוף נמלך לעבדה והשתא יש ג' חלוקי דינים אשרה שנטעה ולבסוף עבדה אפי' של ישראל פשיטא ליה לרבא דיצא אשרה שנטעה מתחלה לכך כאשרה של משה או של ישראל פשיטא דלא יצא דכתותי מכתת שיעוריה ועלה מוקמינן מתני' דקתני פסול אשרה שנטעה מתחלה לכך והיא של נכרים ואח"כ בטלה היינו דאיבעיא לן שם בפ' כל הצלמים אי יש דיחוי או אין דיחוי וצריך שתדע דעל כל פנים לא חזרו התוס' משינויי קמאי דהא ע"כ צריך עדיין גם לתירוצים הראשונים כדי לתרץ הא דקתני בשופר של ע"ז תקע יצא ובברייתא קתני אם תקע בו לא יצא וכן ההיא דאמר רבא בסנדל של ע"ז חליצתה כשרה ופשוט הוא:

    ד"ה נחלקה התיומת וכו' עד ובהלכות גדולות פי' וכו' עיין באשר"י דמפרש הא דה"ג בב' פנים:

    Maharam on Sukkah 32a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    פני יהושע

    בא"ד ור"ת מפרש כו' ובהאי דראוהו ב"ד כו' וע"כ צריך לאוקמי לאחר ביטול כו' עס"ה. ואע"ג דאמרינן התם דהדר אמר רבא אחד זה ואחד זה יצא דמצות לאו ליהנות ניתנו ולפירושם דאיירי לאחר ביטול לא הוי צריך להאי טעמא דאפילו אי מצות ליהנות ניתנו נמי יצא דהא לאחר ביטול מותר בהנאה ואפ"ה לכתחלה לא יתקע בו משום דמאיס אלא דאפ"ה מצינן למימר דאה"נ והאי טעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו לא איצטריך אלא משום שופר של שלמים ומ"ש התוספות בנוסחאות הגירסות דהתם אי גרסינן רבא או ר' יהודא ע"ש בחידושינו ואין להאריך יותר:

    Penei Yehoshua on Sukkah 32a · Sefaria · מהדורה: Penei Yehoshua, Warsaw 1861 · Public Domain

    גליון הש"ס

    תוס' ד"ה באשרה דמשה וכו' חליצתה כשרה ולולב ביו"ט שני עי' עירובין פ ע"ב תד"ה אבל קורה:

    Gilyon HaShas on Sukkah 32a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת סוכה, דף ל״ב, עמוד א׳, בהיקף של כ־240 מילים ב־14 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 14 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 119 מילים

      נפתחת ב״קָווּץ, סָדוּק, עָקוֹם דּוֹמֶה לְמַגָּל — פָּסוּל.…״

    2. קטע 214 מילים

      נפתחת ב״עָקוֹם דּוֹמֶה לְמַגָּל, אָמַר רָבָא: לָא אֲמַרַן…״

    3. קטע 311 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב נַחְמָן: לִצְדָדִין — כִּלְפָנָיו דָּמֵי.…״

    4. קטע 412 מילים

      נפתחת ב״וְאָמַר רָבָא: הַאי לוּלַבָּא דְּסָלֵיק בְּחַד הוּצָא…״

    5. קטע 515 מילים

      נפתחת ב״נִפְרְצוּ עָלָיו כּוּ׳. אָמַר רַב פָּפָּא: נִפְרְצוּ…״

    6. קטע 631 מילים

      נפתחת ב״בָּעֵי רַב פָּפָּא: נֶחְלְקָה הַתְּיוֹמֶת, מַהוּ? תָּא…״

    7. קטע 717 מילים

      נפתחת ב״אִיכָּא דְּאָמְרִי: אָמַר (רַבִּי יוֹחָנָן) אָמַר רַבִּי…״

    8. קטע 818 מילים

      נפתחת ב״רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר. תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר…״

    9. קטע 916 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: מִמַּאי דְּהַאי…״

    10. קטע 1011 מילים

      נפתחת ב״וְאֵימָא אוּפְתָּא! ״כְּפוֹת״ — מִכְּלָל דְּאִיכָּא פָּרוּד,…״

    11. קטע 1111 מילים

      נפתחת ב״וְאֵימָא כּוּפְרָא? אָמַר אַבָּיֵי: ״דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נוֹעַם…״

    12. קטע 1218 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רָבָא תּוֹסְפָאָה לְרָבִינָא: וְאֵימָא תַּרְתֵּי…״

    13. קטע 1330 מילים

      נפתחת ב״צִינֵּי הַר הַבַּרְזֶל — כְּשֵׁרָה. אָמַר אַבָּיֵי:…״

    14. קטע 1417 מילים

      נפתחת ב״תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: צִינֵּי הַר הַבַּרְזֶל פְּסוּלָה.…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    קָווּץ, סָדוּק, עָקוֹם דּוֹמֶה לְמַגָּל — פָּסוּל. חָרוּת — פָּסוּל. דּוֹמֶה לְחָרוּת — כָּשֵׁר. אָמַר רַב פָּפָּא: דַּעֲבִיד כְּהֶימְנֵק.

    עָקוֹם דּוֹמֶה לְמַגָּל, אָמַר רָבָא: לָא אֲמַרַן אֶלָּא לְפָנָיו, אֲבָל לְאַחֲרָיו — בִּרְיָיתֵיהּ הוּא.

    אָמַר רַב נַחְמָן: לִצְדָדִין — כִּלְפָנָיו דָּמֵי. וְאָמְרִי לַהּ: כִּלְאַחֲרָיו דָּמֵי.

    וְאָמַר רָבָא: הַאי לוּלַבָּא דְּסָלֵיק בְּחַד הוּצָא — בַּעַל מוּם הוּא, וּפָסוּל.

    נִפְרְצוּ עָלָיו כּוּ׳. אָמַר רַב פָּפָּא: נִפְרְצוּ — דְּעָבֵיד כִּי חוּפְיָא. נִפְרְדוּ — דְּאִיפָּרוּד אִפָּרוֹדֵי.

    בָּעֵי רַב פָּפָּא: נֶחְלְקָה הַתְּיוֹמֶת, מַהוּ? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר (רַבִּי יוֹחָנָן) אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: נִיטְּלָה הַתְּיוֹמֶת — פָּסוּל. מַאי לָאו, הוּא הַדִּין נֶחְלְקָה? לָא, נִיטְּלָה שָׁאנֵי, דְּהָא חֲסַר לֵיהּ.

    אִיכָּא דְּאָמְרִי: אָמַר (רַבִּי יוֹחָנָן) אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: נֶחְלְקָה הַתְּיוֹמֶת, נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁנִּיטְּלָה הַתְּיוֹמֶת וּפְסוּל.

    רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר. תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי טַרְפוֹן: ״כַּפּוֹת תְּמָרִים״ — כְּפוֹת, אִם הָיָה פָּרוּד יִכְפְּתֶנּוּ.

    אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: מִמַּאי דְּהַאי ״כַּפּוֹת תְּמָרִים״ דְּלוּלַבָּא הוּא? אֵימָא חֲרוּתָא! בָּעֵינָא כְּפוֹת וְלֵיכָּא.

    וְאֵימָא אוּפְתָּא! ״כְּפוֹת״ — מִכְּלָל דְּאִיכָּא פָּרוּד, וְהַאי כָּפוּת וְעוֹמֵד לְעוֹלָם.

    וְאֵימָא כּוּפְרָא? אָמַר אַבָּיֵי: ״דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נוֹעַם וְכׇל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם״ כְּתִיב.

    אֲמַר לֵיהּ רָבָא תּוֹסְפָאָה לְרָבִינָא: וְאֵימָא תַּרְתֵּי כַּפֵּי דְתַמְרֵי? ״כַּפַּת״ כְּתִיב. וְאֵימָא חֲדָא? לְהָהוּא — ״כַּף״ קָרֵי לֵיהּ.

    צִינֵּי הַר הַבַּרְזֶל — כְּשֵׁרָה. אָמַר אַבָּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁרֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה מַגִּיעַ לְצַד עִיקָּרוֹ שֶׁל זֶה, אֲבָל אֵין רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה מַגִּיעַ לְצַד עִיקָּרוֹ שֶׁל זֶה — פָּסוּל.

    תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: צִינֵּי הַר הַבַּרְזֶל פְּסוּלָה. וְהָא אֲנַן תְּנַן כְּשֵׁרָה! אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ כְּאַבָּיֵי: שְׁמַע מִינַּהּ.