מסכת סוכה דף כ״א עמוד ב׳

בקבר התהום כלומר בספק קבר:

דיש כמה אגרופים מן החבלים לקרקע:

נוהגין היינו אלמא אהל עראי לאו אהל הוא:

הואיל ולגבה עשויה לישן על גבה ולא תחתיה לפיכך אין לה שם אהל:

על הרועים שמכניסין ראשיהן תחת כריסם:

להכי נקט גבי מטה מנעלים וסנדלים דאמרי' בבבא בתרא (דף נח.) איזהו מטה של תלמידי חכמים כל שאין תחתיה אלא מנעלים של בעל הבית בימות החמה וסנדלים בימות הגשמים שנותנים שם כשהוא בא לשכב ולישן חולץ מנעליו ונותנן תחת מטתו אבל לתת תחתיה דברים אחרים גנאי הוא לו שמרגיל בני הבית לשם:

על בני מעיין גג ששדרה שלהן מגין עליהן:

תסוככני אלמא סכך קרי ליה:

ובעצמות וגידים תשוככני אף על גב דהאי קרא באדם כתיב כל שכן בהמה שכריסה למטה כעין אהל:

למדנו שעבדים פטורים מן הסוכה ואע"ג דהאי מצות עשה שהזמן גרמא אצטריך לאשמועינן דלא תימא דחייבין משום דכתיב תשבו כעין תדורו כדלקמן בשילהי פירקין (סוכה דף כח:):

שאין לה קבע שמטלטלת על ידי המטה ורבי יהודה לטעמיה דאמר סוכה דירת קבע כך פירש בקונטרס לפי סברא זו מצינו למימר דפליגי נמי בסוכה שבראש העגלה וגריס שפיר לעיל בפרק קמא (דף ז:) ולקמן בפירקין (סוכה דף כג.) בראש העגלה גבי פלוגתא דרבן גמליאל ור' עקיבא בראש הספינה דבראש העגלה נמי פליגי והא דמודה רבן גמליאל בראש הספינה דכשרה היכא דיכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה דיבשה כדאמרי' לקמן (שם) אע"ג דמטלטלת ע"י הספינה שאני ספינה דאורחא בהכי וחשיבא קבע אע"ג דמטלטלת ואפילו למאן דמפרש הכא טעמא דמתניתין משום דבר המקבל טומאה מכל מקום מודה הוא דפליגי נמי בטעמא דדירת קבע תדע מדלא קאמר איכא בינייהו כגון שסמכ' בשידה תיבה ומגדל המחזיקים ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש דלמאן דאמר לפי שאין לה קבע הכא נמי אין לה קבע דמטלטלת ולמאן דאמר לפי שמעמידה בדבר המקבל טומאה הני כיון דבאין במדה טהורים כדתנן פרק ט"ו דכלים (מ"א) ומיהו קשה דלקמן (סוכה דף כג.) דפסיל ר' יהודה סוכה על גבי בהמה מאי טעמא משום דכתיב חג הסכות תעשה לך שבעת ימים סוכה הראויה לשבעה וזו אינה ראויה לפי שאין עולין לה בי"ט והשתא תיפוק ליה משום דמטלטלת ע"י בהמה ואינה קבע מידי דהוה אסומך בכרעי המטה ובירושלמי משמע דטעמא לפי שאין לה קבע שאין לה י' טפחים מן המטה עד לגג דהך פלוגתא דר' זירא ור' אבא דהכא מתני לה בירושלמי בר' אמי ור' אבא וזה לשונו אמר רבי אמי על שם שאין מכרעי המטה לסכך עשרה טפחים אמר ר' אבא משום שאין מעמידין בדבר טמא הא תני מעשה בירושלים שהיו משלשלין מטותיהן לפני חלונותיהן והיו מסככין על גביהן אין תימא משום שאין מעמידין על דבר טמא הא לית ליה טעמא אלא משום שאין מכרעי המטה לסכך י' טפחים עד כאן ירושלמי ואותן של אנשי ירושלים היה עשרה מכרעי המטה לסכך והא דקתני מתניתין רבי יהודה אומר אם אינה יכולה לעמוד מעצמה אסורה דמשמע הא יכולה לעמוד כמו שסמכה על יתידות כשרה אע"פ שאין מכרעי המטה לסכך עשרה לא חשיב עראי כיון דאי שקיל לה למטה איכא אויר עשרה והסוכה מתקיימת כדאמר אביי בשמעתין למאן דאמר אין לה קבע הרי יש לה קבע כלומר אי שקיל לה למטה דמטה לחודה קיימא ואין הסוכה נפסלת בשביל שהכניס בה מטה ומיעט אוירה מידי דהוה אכרים וכסתות דפרק קמא (דף ג:) לא הוי מיעוט לא לענין עשרה ולא לענין עשרים:

ואקשינן והרי מטה דיש בה כמה אגרופין ולא חשיב ליה ר' יהודה אהל ומכשיר לישן תחתיה בסוכה ודחינן שאני מטה דלגבה עשויה. כלומר הנסרין הנתונות עליה לישן עליהן על גביהן נתונות ולא תחתיהן.

ואקשינן אי הכי שוורין נמי לגבן עשוין ושנינן שאני שוורים פעמים שהרועים נכנסים תחתיהם בצל מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים שנמצאו להם כמו אהל אי הכי מטה נמי מגינה על מנעלים וסנדלים ונדחת זו. ומשני רבא אלא שאני שוורים הואיל ומגינים על בני מעיים כסוכה.

שנאמר עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני.

איבעית אימא דרבי יהודה לטעמי' דאמר [סוכ'] דיר' קבע בעינן והויא לה סוכ' [קבע] ומטה דירת עראי ולא אתו אהלי עראי ומבטלי אהלי קבע.

והא ר' שמעון נמי דבעי סוכה דירת קבע וקתני מעשה בטבי עבדו של רבן גמליאל כו' ופליג על ר' יהודה. ואסיקנא בהא פליגי ר' שמעון [סבר] אתו אהלי עראי ומבטלי אהלי קבע ורבי יהודה סבר לא.

ר' יהודה ור' שמעון מפורשין בפרק הראשון.

אמר אביי רבי ור' יאשיה ור' יהודה וב"ש ור' שמעון ורבן גמליאל ור' אליעזר ואחרים כולהו סבירא להו סוכה דירת קבע בעינן. מצאנו כי עלי האילן נקראו שיחים דכתיב תחת אחד השיחים. וכתיב וכל שיח השדה וכתיב בין שיחים ינהקו כמו שנקראו דברי תורה שיחה כדכתיב והקיצות היא תשיחך:

(פיס') [מתני'] הסומך סוכתו בכרעי המטה כשרה.

שאני שוורים שמגינין על בני מעים שלהם והכתוב קראו אהל וסכך כדכתיב ובעצמות וגידים תסוככני:

תניא אר״ש משיחתו של ר״ג למדנו שני דברים למדנו שעבדים פטורים מן הסוכה וכ״ת מאי תלמודא פשיטא דהא סוכה מצות עשה שהזמן גרמא וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים ועבדים פטורים מהם ל״ק דהא אמרי׳‎ בסוף פרקין דאצטריך הלכה למ״מ למיפטרינן סד״א תשבו כעין תדורו איש ואשתו א״נ דילפינן חמשה עשר מחג המצות מה להלן נשים חייבות אף כאן נשים חייבות ולפי זה צריכין אנו ללמוד מדברי ר״ג שעבדים פטורין מן הסוכה או מן הכתוב או מהלכה למ״מ:

מתני׳‎ הסומך סוכתו בכרעי המטה כשרה ר׳‎ יהודה אומר וכו׳‎ והלכתא כר״י אע״ג דהוי יחידאה דהא אמוראי שקלו וטרו במימרי׳‎ והכין פסקו רבוות׳‎ ז״ל:

גמרא מ״ט דר״י פליגי בהו רבי אבא בר ממל ורבי זירא חד אמר לפי שאיו לה קבע ופרש״י שהסוכה סמוכה על כרעי המטה על גבה וכשהמטה מטולטלת הסוכה מטולטלת עמה וה״ל עראי ור׳‎ יהודה לטעמי׳‎ דאמר סוכה דירת קבע בעיא ול״נ דה״ל לתלמודא למימר בהדיא ור׳‎ יהודה לטעמיה כדאמרינן לעיל ובכל דוכתא ותו דהא סוכה שהיא עשויה בראשי הספינה ובראש העגלה שהיא מטולטלת וכשרה לד״ה בשיכולה לעמוד בפני רוח מצויה ותו דלפירושיה הא דאמר אביי לקמן אבל סכך כשרה היינו שסיכך אותה ע״ג יתידות תקועין שאינן מטולטלת וא״כ מאי קמ״ל פשיטא ובירוש׳‎ פי׳‎ לפי שאין לה קבע שהיא נתונה על כרעי המטה בגבה ואין תחתיה חלל עשר׳‎ טפחי׳‎ והוה ס״ד שימדוד מתחתי׳‎ הקרקע ומתחת המטה שאין המטה ממעטת בחלל כשם שאינה ממעטת בעלמא וקאמר רבי יהודה דהא ממעטא. ולי נראה חדא דהיכי הוה סלקא דעתך כלל שתהא הסוכה עשויה על המטה ונמדור מכרעיה התחתונים. ועוד דלהאי פירושא נמי הא דאמר אבל סכך כשר היינו שסיכך ביתדות מבחוץ והיא נתונה מבפנים והא פשיטא דלא ממעטא והראב״ד ז״ל פי׳‎ שהסוכה הזאת על היתדות והיתדות סמוכין על המטה והיינו אין לה קבע שאלו תנטל המטה יפלו היתדות ותפול הסוכה והאי פירושא טפי מכלהו אלא דלא אתי שפיר לישנא דהסומך סוכתו על כרעי המטה וה״ל למיתני הסומך סוכתו למטה. ותו דהא דאמר אביי אבל סכך כשרה היינו שתקע היתידות בארץ והא פשיטא דאין כך סכך על גבי המטה. והנכון כמו שפי׳‎ רבינו הגדול הרמב״ן ז״ל שהסומך סוכתו בכרעי המטה היינו שכפ׳‎ מטתו לפי שיש תחתיה גובה עשר׳‎ כדאוקימנא לעיל בגבוהה עשרה ולפיכך סמך על כרעיה שנתן הסכך עליהן ופסיל לה ר׳‎ יהודה לפי שאין לה קבע שאינה ראוי׳‎ לעמוד כפוי׳‎ ועומדות לתקנה שתעמוד כדרכה דוגמא דאמרינן התם פרט למי שאו׳‎ לו עמוד ונעשה מלאכתנו וכן הדין בזה והשתא א״ש הא דאמר אביי לקמן ל״ש אלא סמך במטה בפניה שהיא עומדת להתהפך ואין לה קבע לעמוד כן אבל סכך ע״ג מטה שעומדת כדרכה על גבי יתידות גבוהות עשרה נתונות במטה כשרה ואע״ג שמטלטלת עמה:

וחד אמר לפי שמעמיד בדבר המקבל טומאה ‎ פי׳‎ ‎שהוא פסול לסכך גזירה שמא יבא לסכך בו והא דתנן וכלן כשרות לדפנות בשאין הסכך עומד סמוך בהן. אי נמי דכל שאין איסורא לסכך אלא מגזירה דרבנן כגון חבילין לא גזרו בו סמיכה וגזרה לגזרה היא כנ״ל. וקשיא לן הא דתנן לקמן העושה סוכתו בראש האילן כשרה ותנן נמי שתים בידי אדם ואחת באילן כשרה והא אילן פסול הוא לסכך ואפ״ה כשהעושה בו סוכתו כשר׳‎ תי׳‎ הראב״ד ז״ל דשאני אילן דלא חזי ולא שכיח לסכך בו ולפי׳‎ לא גזרו בו ושמא שכח ר׳‎ ז״ל הא דתנן הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסום אלמא שכיח מלתא לסכך במחובר. והנכון כמו שפי׳‎ רבינו הגדול ז״ל שלא אסרו חכמים אלא שלא להעמיד הסכך עצמו בדבר הפסול לסכך שמא יבא לסכך בו אבל מתני׳‎ דלקמן אין הסכך סומך על האילן אלא שקרקע הסוכה נתון באילן ונעץ קונדס׳‎ של עץ בקרקע הסוכה וסכך עליהן אע״פ שהקונדסין עומדין באילן לא חיישינן שהרי מעמיד דמעמיד הוא ואם באנו לאסור להעמיד קונדסי סוכה במחובר הרי אתה אוסר מלהעמידם בארץ ולסכך בהן דהא לא אפשר ודיקא נמי דבהכי מיירי מתני׳‎ דלקמן מדקתני ואין עולין לה ביום טוב דאלמא צריך הוא לעלות שם והיינו כשקרקע שלה באילן ולא שקרקע שלה בארץ וסכך באילן אע״פ שיש לדחות דעולין לאו דוקא אלא נכנסין בעי למימר ואורחא דידהו הוא למקרי כניסה לסוכה עליה לפי שהיה דרכן לעשות סוכה בגגותיהן וכדתנן העלום לסוכה מעלים לסוכה אפ״ה פשטיה דלישניה היינו כדפרישנא ומשום דסכך לא קאי באילן אלא קונדסי שלו וקרי ליה התם בערובין תשמיש צדדין דוגמא דמאי דאמרינן טלטול מן הצד שהוא לשון מושל לפי שאינו כדרכו והיינו דאמר אביי אבל סכך ע״ג מטה שנעץ יתדות במטה וסכך עליהם כשרה למ״ד לפי שמעמידה בדבר המקבל טומאה כיון שאין הסכך ממש סומך על המטה אע״פ שיתדותיו סומכות עליו והיינו רבותא דאשמועינן וקי״ל כמ״ד לפי שמעמידה בדבר המקבל טומאה ויש לשאול על מה סמכו העולם לסמוך סכך סוכותיהם על הכתלים דהא פסול הוא לסכך כדכתוב בפ״ק. ובהא ודאי איכא למימר מאי דאמר הראב״ד ז״ל דליכא למיחש שיבא לסכך בעפר דכ״ע ידעי דעפר קבוע הוא לבית דירה ופסול לסכך וליכא למגזר ביה. ויש מקומות שעושין בכתלים דפנות של קנים משום היכרא שלא יהא נראה כסומך על הכתלים לגמרי ומנהג חסידים הוא מפי רבי׳‎ נר״ו:

המשנה השניה והכונה בה להתחיל בביאור החלק השני והוא שאמר הסומך סוכתו לכרעי המטה כשרה ר' יהודה אומר אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה פסולה אמר הר"ם ר' יהודה סבר סוכה דירת קבע בעינן וכבר קדם לך דעתו ולפיכך הוא מצריך שתהיה יכולה לעמוד בפני עצמה סוכה המדובללת ושצלתה מרובה מחמתה כשרה והמעובה כמין בית אע"פ שאין הכוכבים נראים מתוכה כשרה מדובללת הוא שיהיה גג שלה אינו שוה כמו שביארנו אלא קנה עולה וקנה יורדת ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי הסומך סוכתו בכרעי המטה ר"ל שהעמיד כרעי המטה זקופים בארץ וסמך את הסכך עליהם כשרה שאע"פ שכרעי המטה מקבלין טומאה הרי בדפנות אין בכך כלום ואע"פ שהסכך נסמך עליהם עד שאלו יזיזו את הכרעים הסכך נופל מאליו ר' יהודה אומר אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה פסולה כלומר שאם היא נסמכת על הכרעים בצירוף דברים אחרים עד שאם תנטל המטה תעמוד הסוכה על שאר הדברים כשרה אבל אם כל סמיכותה על הכרעים עד שאם תנטל המטה יפול הסכך פסולה ונחלקו בגמ' לדעת ר' יהודה בטעמו של דבר חד אמר לפי שאין לה קבע ר"ל שהמטה הוא דבר שאדם צריך לו וכשיצטרך לו יטלנה משם ונמצאת הסוכה נופלת ואין זה דירת קבע וחד אמר מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה כלומר וכל שפסול לסכך בו הן מצד קבלת טומאה הן מצד הפיסולין פסול להעמיד את הסכך עליו בדברים שאפשר לסכך בהם שמא יבא לטעות ולסכך בו הא בסומך על כותלי הבית אין בו שום חשש שלא אמרה אלא בדברים שאפשר לטעות לסכך בהם ואע"פ שאמרו וכלם כשרים לדפנות דוקא בשאינו מעמיד הסכך עליהם ושאלו בגמרא מאי בינייהו והשיבו איכא בינייהו שנעץ ארבע שפודים וסכך עליהם שאם מפני שאין לה קבע הרי יש לה קבע וכשרה ואם מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה הרי העמידה בדבר המקבל טומאה ופסולה:

ולענין פסק יש אומרים שר' יהודה לדעת עצמו אמרה שסובר דירת קבע בעינן והלכה כחכמים ומ"מ רוב גאונים מסכימים שהלכה כר' יהודה וראיה לדבריהם ממה שנחלקו לפרש את דעתו וכן אביי שחדש בה דברים לדעתו כמו שיתבאר בסמוך וא"כ אתה צריך לפרש בטעם שאין לה קבע מפני שהמטה עומדת לינטל וכל העומד לינטל כנטול דמי ואין כאן אפי' עראי ומ"מ אף הם כשפסקו כר' יהודה כטעם אחרון פסקוה ר"ל מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה ואף ביש לה קבע כגון שנעץ שפודין וסכך עליהם וא"כ מה שאמרו שתים באילן ואחת בידי אדם כשרה ואין עולין לה ביום טוב ואע"פ שהאילן ראוי לסיכוך לא בסמך את הסכך באילן הוא אלא שעושה קרקע הסוכה באילן ר"ל שנועץ קונדיסין באילן ומסכך על גבן ובקונדיסין הראויים לסיכוך ואם מפני שהקונדיסין עומדין על האילן אין חשש לחשש וכן במה שאמרו באילנות דפנות לה שכשרה פירושו בשלא העמיד סכך באילנות ומ"מ פירש אביי בגמ' לדעתו של ר' יהודה שלא פסל אלא בסומך אבל סכך ר"ל שנעץ ארבע קונדיסין של עץ בארץ וסיכך עליהם והניח כרעי המטה בין קונדס לקונדס לדפנות כשרה הואיל ומ"מ לא סמך עליהם והרבה ערערו על פירוש זה שאם כן מה הוצרכה ועוד לדעת האומר מיהא אין לה קבע אף זו אין לה קבע ופירשוה אף בשהקונדיסין תחובים במטה עד שאם תנטל המטה תנטל הסכך עמה הואיל ומ"מ אפשר לו לפרוק הקונדיסין ממנה ואף בשם תלמוד המערב מצאתיה כן ומ"מ ממה שראיתי שם בסוגיא זו נראה שהמטה קרקע הסוכה עד שהצריכו בזו להיות חלל הסוכה עשרה מגב המטה עד הסכך מפני שגב המטה נחשב בה לקרקע הסוכה:

בד"ה שאין לה קבע שמטלטלת כו' והא דקתני מתני' ר"י אומר אם אינה יכולה כו' הא יכולה לעמוד כו' עכ"ל בלאו האי דיוקא אמלתא דאביי גופיה דקאמר אבל סיכך ע"ג מטה כשרה ה"מ לדייק הכי אע"פ שאין מכרעי המטה לסכך י' כו' ועיין ברא"ש שתמה מה בא אביי להשמיענו דהא משנה שלימה היא ר"י אומר אם אינה יכולה כו' הא יכולה כשרה וכתב לישב זה לפי הירושלמי ע"ש:

תוס' ד"ה שאין לה קבע וכו' עד ובירושלמי משמע וכו' פי' הירושלמי מפרש שאין לה קבע בענין אחר מפרש"י:

בגמ' והרי מטה דיש בה כמה אגרופין כו' ולכאורה יש לתמוה דאפילו אם נאמר דר"י בכל ענין אית ליה דאהל שאינו עשוי בידי אדם לא הוי אהל לענין טומאה אפילו בשיעור גדול ביותר אכתי מאי ענין סוכה לטומאה כיון דלענין טומאה לא יליף לה ר"י אלא בג"ש דאהל אהל ממשכן והיינו מגזרת הכתוב בעלמא כדאשכחן נמי בפרק במה מדליקין אליבא דכ"ע לענין דבעינן פשתן א"כ פשיטא דלא שייך הך ילפותא דג"ש כלל לענין סוכה. מיהו למאי דפרישית לעיל א"ש דודאי בלא"ה כל השקלא וטריא דשמעתין היינו דבעי למימר דטעמא דר"י לאו משום דיליף ג"ש אהל אהל ממשכן אלא מסברא דבעינן אהל חשוב וקבוע ובהכי הוי אתי ליה שפיר לחלק בין שוורים לדלתות וכמ"ש ג"כ התוספות בסמוך בד"ה והרי דלתות ולפ"ז היינו נמי הא דמקשה הכא והרי מטה דכיון דאשכחן דפליגי ר"י ורבנן בכה"ג נמי לענין סוכה דלר"י כיון דמטה לא חשיב לא הוי אהל להפסיק בינו לבין הסוכה ואפילו לקולא אמר הכי א"כ ממילא שפיר אית לן למימר דלענין טומאה נמי בהכי פליגי ולא איצטרכינן לאוקמי פלוגתייהו לענין טומאה בג"ש דאהל אהל ממשכן כן נראה לי. ובענין זה יש לי ליישב שיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל וסייעתם שכתבו דהא דאסרו רבנן לישן תחת המטה בסוכה היינו משום דנעשה כסוכה בתוך סוכה וא"כ לפ"ז כ"ש דלא הוי מקשה הש"ס הכא מידי מסוכה אטומאה דלענין טומאה בהפסקת אהל תליא מילתא ובסוכה היינו משום סוכה תחת סוכה ולמאי דפרישית א"ש דודאי לפי סברת המקשה הוי פשיטא ליה טובא למימר דהא דאשכחן לר"י ורבנן דפליגי בסוכה פליגי נמי בטומאה אית לן למימר דתרוייהו מחד טעמא הוא דאזדו לטעמייהו דלר"י מסברא לא מיקרי אהל להפסיק אלא בדבר חשוב ולרבנן בכל ענין הוי אהל להפסיק נמצא דכל זה לסברת המקשה דוקא משא"כ למאי דמסקינן דפלוגתא דר"י ורבנן בסוכה היינו נמי משום דאזדו לטעמייהו בסוכה גופא אי בעינן דירת קבע או דירת עראי א"כ לפ"ז יפה כתב הרי"ף וסייעתו דטעמא דרבנן הוי משום דנעשה כסוכה בתוך סוכה וכדפרישית לעיל בריש פרקין וכמו שהארכתי ג"כ בסוגיא דקינופות ונקליטין וכילה ע"ש ודו"ק היטב ותו לא מידי:

במשנה הסומך סוכתו בכרעי המטה כשרה רבי יהודה אומר כו' וכתב הרא"ש ז"ל דרב יהודא לפרש דברי ת"ק אתא וכן נראה לכאורה מלשון הגמרא דפליגי רבי זירא ורבי אבא בטעמיה דר' יהודא ואביי נמי אמר לא שנו אלא סמך כו' היינו דוקא אליבא דר"י וא"כ משמע דהלכה כר"י וכמ"ש כל הפוסקים מש"ה ניחא ליה למימר דר"י לפרש דברי ת"ק אתא. מיהו לפירש"י לא יתכן לפרש כן שהרי כתב להדיא בד"ה דאין לו קבע דרבי יהודה לטעמיה דאמר סוכה דירת קבע בעינן וא"כ ודאי פליג אדת"ק דהא קי"ל סוכה דירת עראי בעינן ועוד דאביי גופא דאמר לא שנו אלא סמך איהו גופא אוקמא לעיל דף ז' ע"ב לר"י בשיטה בהא דס"ל סוכה דירת קבע בעינן וקי"ל אין הלכה כשיטה. וא"כ נראה מזה דרש"י סובר דר"י ודאי פליג אדת"ק וכל הני אמוראי דבסמוך לאו אליבא דהלכתא קאי אלא לפרושי טעמא דר"י. מיהו אביי גופא דאמר ל"ש אלא סמך אפשר דשפיר סבר דהלכה כר"י דמשמע ליה עיקר האי טעמא דמפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה וא"כ אפשר דר"י לא פליג אדת"ק כן נראה לי בשיטת רש"י ועיין בסמוך:

בתוס' בד"ה שאין לה קבע כו' ור"י לטעמיה כך פי' בקונטרס כו' ומיהו קשה דלקמן דפוסל ר"י סוכה ע"ג בהמה כו' עס"ה. נראה דלאו משום הך קושיא לא משמע להו להתוספת לפרש כפירש"י דהא התוספת גופייהו כתבו לקמן בהאי דע"ג בהמה פי' אחר בענין דלא תקשי מסוגיא דהתם על פי' הקונטרס דהכא אלא על פי' הקונטרס דהתם ע"ש. ועוד דבלא"ה איכא למימר דלרש"י איצטריך לאתויי לקמן בבהמה האי טעמא דסוכה ראויה לשבעה אליבא דמ"ד הכא דטעמא דר"י משום דמעמידה בדבר המקבל טומאה וא"כ אפשר דבכה"ג דהכא ודהתם הוי שפיר דירת קבע ואי משום דלא קאמר איכא בינייהו בשידה תיבה ומגדל הא ע"כ לפירש"י בלא"ה הוי מצי למימר דנ"מ לענין כרעי המטה גופא דלהאי טעמא דאין לה קבע פליגי ר"י ות"ק ולאידך טעמא לא פליגי כדפרישית בסמוך אלא דמה"ט גופא לא ניחא להו להתוספת לפרש כפירש"י משום דסוגיא דשמעתין דהנך אמוראי ודאביי לא משמע הכי כדפרישית מלבד שאר קושיות ודקדוקים שהקשו הר"ן והריטב"א ז"ל ומש"ה ניחא להו לפרש סוגיא דשמעתין ע"פ שיטת הירושלמי:

אָמַר רַב מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ שִׂיחַת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים צְרִיכָה לִמּוּד? שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים א, ג) "וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל ". הנה בעל המאמר הזה שהוא רב נאה לו דרשה זו כי נתקיימה בו בעצמו דאיתא בגמרא דחולין (חולין קיא:) אתמר דגים שעלו בקערה רב אמר אסור לאכלן בכותח, ושמואל אמר מותר לאכלן בכותח, רב אמר אסור נותן טעם הוא, ושמואל אמר מותר נותן טעם בר נותן טעם, והא דרב לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר דרב אקלע לבי רב שימי בר חייא, בר בריה חש בעיניו עבדו ליה שייפא בצעא, פירוש עשו לו משיחה מסממנים בקערה אחת, בתר הכי רמו ליה בשולא בגווה פירוש הניחו לו אחרי זה תבשיל באותה הקערה טעים ליה טעמא דשייפא אמר יהיב טעמא כולי האי, פירוש שחזר ונתן טעם בבישול ומה דשמע האי עובדא סבר דסבירא ליה לרב נותן טעם בר נותן טעם בעלמא נמי אסור עיין שם. נמצא משיחתו של רב למדו הלכה גדולה ולכן דרשה זו דדריש רב כאן נתקיימה בו בעצמו.