מסכת שבת דף צ״ח עמוד א׳

פחות מארבע פטור דמשום הוצאה לא מיחייב דלא אמרינן קלוטה כמה שהונחה:

רשויות השוות:

מצטרפות רשות הרבים זו עם רשות הרבים זו ודלא כר' יוסי דאמר בפרק המוציא יין (לעיל שבת פ.) אף בהעלם אחד לרשות אחד חייב לשתי רשויות פטור ועוד קא משמע לן דלא אמרינן קלוטה כמה שהונחה:

מקורה מכוסה:

והא עגלות דמשכן:

דמקורות הוו בקרשים הסדורין עליהן רחבן לאורך העגלה ואורכן לרחבן על ראש דפנותיה וקא סלקא דעתך על פני כל אורך העגלות היו מסודרות:

וביניהן בין עגלה לעגלה שבצדה ואף על פי שראשי הקרשים יוצאים לכאן ולכאן שתי אמות ומחצה לכל רוח וראשי קרשים של עגלה זו מגיעין לראשי קרשים של זו שבצדה שהרי חמש אמות היו בין עגלה לעגלה כדלקמן ורחב עגלה חמש אמות החלל שתי אמות ומחצה ובין הדפנות והאופנים ועובי האופנים שתי אמות ומחצה וי' אמות אורך הקרש וכשאורכה נתון על דופני עגלה לרחבה נמצאו ב' אמות ומחצה בולטין מכל צד ונמצא ריוח שבין ב' העגלות מקורה בראשי קרשים:

וצדיהן ריוח שבין דופן עגלה לאופן ועובי האופן:

הניחא למ"ד קרשים מלמטה עוביין אמה וכלין והולכין עד כאצבע הקשה הרב פור"ת ולדידיה מי ניחא והלא כיון שהולכין וכלין עד כאצבע יכולין לסדר ששה סדרים או יותר שיתנו חודו של זה כנגד עביו של זה ויחזיקו ששה סדרים שלש אמות ושלש אצבעות וישארו י"א טפחים לאויר וכי שדית להו ביני וביני כלבוד דמי ותירץ דגנאי הוא להשים צד העב העומד סמוך לקרקע אצל הקצר שהיה למעלה מקום שהיריעות פרוסות עליהן ודמי להא דאמרינן מעלין בקדש ואין מורידין ור"ת תירץ דכמו שהיו פורקין אותן מן המשכן כך היו מניחים על העגלה שהיתה אצל דופן המשכן כי כך היו עושין בלא טורח אבל להופכן היה טורח גדול ורבינו יצחק אומר דשמא מחציין ולמעלה היו כלין והולכין והשתא אי אפשר לסדר יותר וא"ת מנלן דילפינן ממה שאינו מקורה נילף מן המקורה שבו ויהא המעביר ד' אמות ברשות הרבים מקורה חייב וי"ל דמן האויר יש לנו ללמוד שדומה יותר רשות הרבים ור"י אומר דמהכא לא ילפינן רשות הרבים אלא ממחנה לויה כדאמר לעיל ומהכא לא ילפינן אלא שיעור רשות הרבים דהוי י"ו אמות ומכל מקום אי לאו דתחתיהן וביניהן וצידיהן רשות הרבים לא הוה ילפינן מינייהו שיעור רה"ר:

אטבעי היכא מנח להו אגבא דעגלה עגלה מקורה היא פירש רש"י דסלקא דעתך שהעגלה היתה מקורה ותימה למה היה סבר לומר כן ועוד דבכל הספרים גרסינן אטבעי היכא מנח להו אגבא דעגלה מה לו להזכיר אטבעי בהך אתקפתא לא הוה ליה למימר אלא הא עגלה מקורה היא ועוד דגרסינן לעיל בדראתא ובכל ספרים גרסי' בדרא תתא ולפי גירסתם נמי אין הלשון משמע בין השורות כמו שפיר' ונראה לר"ת כמו שפי' ר"ח בדרא תתא פי' בשורה ראשונה שעדיין לא הניח על העגלה אלא קרשים התחתיים בלבד שאינה מקורה כולה שיש ריוח בין השורות כדמפרש ואזיל אבל כשמסדר שורה שניה ושלישית נסתם האויר שבין השורות שלא היו יכולים להיות מכוונים ולהשימן זה על זה בשוה ממש אלא כל אחד היה בולט לחוץ עד שנסתם כל האויר כמו באריח על גבי לבינה ופריך אורכא דעגלה כמה הוי כו' כלומר אפילו בשורה ראשונה לא היה תחתיהן רשות הרבים כדמפרש ואזיל ומשני אמר רב כהנא באטבעי אע"ג דלא קאמר אלא הדר ביה דודאי כשיש קרשים על העגלה אפילו דרא תתאה לא הוו רשות הרבים תחתיה אלא כי קאמר דהוי רשות הרבים באטבעי שאין על העגלה אלא אטבעי גרידא פי' אטבעי שני עצים נקובים בשני ראשיהן נקובין כעין טבעות לכך קרי להו אטבעי ותוחבין אותן על הקונדיסין העומדין בשני צדי העגלה לרחבה לפניה ולאחריה כדי שלא יפלו הקרשים ולפי שלא נזכר אמורא לעיל אין דרך הש"ס לומר אלא ופריך אטבעי היכא מנחא להו אגבא דעגלה פירוש אחר שנתנו הקרשים על העגלה נותנין עליהן אטבעי טבעות ומסגרות כדפרישית לפניה ולאחריה כדי שיאחזו הקרשים ואז כבר עגלה מקורה היא ולא גרסינן עגלה גופא אלא עגלה מקורה היא ומשני אמר שמואל ביתידות פירוש אטבעי דקאמר רב כהנא לא אותן עצים נקובים המשימין לרוחב העגלה כדפי' אלא ביתידות פירוש שני עצים ארוכים שכמו כן נוקבין אותן בשני ראשיהן ונותנין על הקונדיסין לאורך העגלה ועל אותן עצים נותנין הקרשים כדי שיהו גבוהים למעלה מן האופנים ועשויין כמו אטבעי של רוחב העגלה שלאחר הטעינה ולפי ששמואל אינו כ"א מפרש דברי רב כהנא לא קאמר אלא אבל ר"ח מפרש דהדר ביה משינויא דרב כהנא ואין נראה מדלא קאמר אלא ועוד היאך היה טועה רב כהנא דהא אין רגילות להניח אטבעי עד לאחר טעינה:

נתברר לנו מפסקא קמא דמתניתין כי הזורק מרה"ר לנוח ברה"י או מרה"י לנוח ברשות הרבים ונעשית מחשבתו חייב ופסקא תנינא במתניתין הזורק מרה"י לרה"י אחרת ורה"ר באמצע ר' עקיבא מחייב וחכמים פוטרין ולענין בעיא דרבא למטה מעשרה פליגי פשיטא לן דמושיט למעלה מעשרה ברה"ר ונח ברה"ר חייב וכן מושיט מרה"י לרה"ר והיינו מעביר ד' אמות ברה"ר וכמוציא משוי על כתיפו דמי שהרי למעלה מעשרה הוא וכן היה משא בני קהת ומלאכה היא אלא מיהו מושיט מרה"י לרה"ר אע"פ שלא הגיע ברה"ר עד ד' אמות חייב כיון דנח ברה"ר שהרי הוא מוציא מרשות לרשות אבל המגביה חפץ ברה"ר והעבירו ברשות הרבים ולא הכניסו ולא הוציאו מרשות לרשות אם העבירו ד' אמות חייב ואם לאו פטור. אלו כולן פשוטות הן ובעיא דרבה נמי פשוטה היא מדתניא מרה"י לרה"י ועובר ברה"ר עצמה ר' עקיבא מחייב וחכמים פוטרין ודייקינן מדקתני ברה"ר עצמה פשיטא דלמטה מי' פליגי ולא מיתוקמא במעביר כגון מוציא ומושיט דהני אפילו למעלה מי' חייב אלא לאו בזורק ולמטה מי' [הוא] דחייב ר"ע אבל למעלה מעשרה אפילו ר' עקיבא פוטר והכא בהא קא מיפלגי ר' עקיבא סבר אמרי' קלוטה באויר כמה שהונחה דמי ורבנן סברי לא אמרינן קלוטה באויר כמה שהונחה דמי ור' אלעזר פליג וסבירא ליה דרבנן פטרי אפי' למטה מי' ור' עקיבא מחייב אפילו למעלה מעשרה טפחים והאי דקתני ברה"ר עצמה להודיעך כחן דרבנן דהלכתא כוותיהן. והא דאמר רב חלקי' בר טובי תוך שלשה דברי הכל חייב למעלה מי' דברי הכל פטור מחטאת ואינו אסור אלא משום שבות מג' ועד י' ר"ע מחייב וחכמים פוטרין ותניא נמי הכי פליגא אתרוייהו אדר' אלעזר דסבר אפי' (למטה) [למעלה] מי' פליגי ולרב המנונא דסבר למטה מי פליגי בי' כולהו האי אמרת מג' ועד י' בלבד הוא דפליגי ותניא כוותיה וסוגיין דשמעתין אסור לזרוק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע בתוך ג' לדברי הכל ואם זרק חייב חטאת ואע"ג דאמר רבא לקמן (שבת ד' ק') בתוך ג' לרבנן צריך הנחה ע"ג משהו ובהמוציא יין (ד' פ') אוקימנן בזורק מכלל שאם לא נח אפילו ע"ג משהו לא מחייבי רבנן הא דרב חלקיה בר טובי עדיפא דתניא כוותיה בהדיא מג' ועד י' פטור אבל אסור כרבנן למעלה מעשרה אם אין אותן ב' רשויות שלו אסור לזרוק מזו לזו משום שבות ואם הם ב' דיוטאות שלו זו כנגד זו ורה"ר ביניהם (משוות) מותר לזרוק מזו לזו ואם היתה דיוטא אחת למעלה ואחת למטה שהזורק צריך להעקים ולזרוק אסור משום גזירה גזרינן לזרוק דלמא נפלה ברה"ר עצמה ואתי לעיולא מרה"ר לרה"י ותרגומא נמי להא דרב דאמר ב' בתים שלו בשתי צדי רה"ר אסור לזרוק מזו לזו דמידלי חד ומיתתי חד כדפרשינא והלכתא כוותיה דרב ובלבד דלמעלה מעשרה נפלו ואסיקנא כל פחות מג' טפחים כלבוד דמי בין למעלה כגון הרחקת סכך מן הדפנות וכיוצא בה ובין למטה הלכתא גמירי לה. ת"ר הזורק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע ר' מחייב וחכמים פוטרין פי' כגון שזרק מרה"ר ונתכוון לנוח ברה"ר אחר ולא נתכוון כדי שינוח ברה"י וגם לא נח ברה"י אלא עברה בלבד העברה ברה"י ונח ברה"ר שנתכוון כדי שינוח בו ואין ממקום שזרק עד מקום שנח ד' אמות דכיון שאין ביניהם ד' אמות פטרי רבנן ורבי סבר קלוטה באויר כמו שהונחה בקרקע דמו. רב ושמואל דאמרי תרווייהו לא חייב רבי אלא בזמן שעברה ברה"י מקורה דסבר ביתיה כמאן דמליא דמי וכאלו נחה ברה"י ונמצא מכניס ומוציא מרשות לרשות ואע"ג דלית תמן ד' אמות חייב ומפרשא בגיטין בהזורק גט. אבל הזורק דרך רה"י שאינו מקורה לא מחייב ר' ולא אמרינן קלוטה כמו שהונחה:

אמר רב יהודה אמר שמואל מחייב היה רבי שתים אחת משום הכנסה ואחת משום הוצאה. ודחי' לה להא הכי והא הכנסה תולדה דהוצאה היא כדתנן בחשבון אבות מלאכות המוציא מרשות לרשות ואע"ג דאוקימנא בתחלת מסכתא זאת תנא כל עקירת חפץ ממקומו הוצאה קרי לה מיהו חדא אב וחדא תולדה. וא"ת מחייב ר' שתים ונמצא מחייב אתולדה במקום אב דידיה והא תניא ר' אומר דברים הדברים אלה הדברים ל"ט מלאכות שנאמרו לו למשה מסיני וכל מאן דאית ליה חילוק מלאכות והללו הן אבות והשאר תולדות ואוקימנא דאינו מחייב אתולדה במקום אב דידיה אלא על האב ועל אתולדה דידיה לא מחייב אלא חדא וא"ל רב יוסף לרב חסדא מר הא שמעתא דרב יהודה אמר שמואל אדר' מתני לה וקשיא ליה. רב יהודה אמר שמואל לא קתני לה אדר' כלל אלא אדר' יהודה מתני לה דתניא הזורק מרה"י לרה"ר ועובר ד' אמות ברה"ר ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרין אמר רב יהודה אמר שמואל מחייב היה ר' יהודה שתים אחת משום הוצאה מרשות לרשות ואחת משום מעביר ד' אמות ברה"ר. ודחינן ממאי דלמא ר' יהודה חדא הוא מחייב כגון דאמ' עד דנפקא לרה"ר תנוח ובהא פליגי ר' יהודה סבר כיון דנפקא לרה"ר קלטתה רה"ר כאילו נחה שם ונעשה מחשבתו ולפיכך חייב. ורבנן סברי לא אמרי' קלוטה כמי שהונחה וכיון שלא נעשת מחשבתו פטור לגמרי דקיי"ל לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה אבל אתולדה במקום אב אפילו ר' יהודה לא מחייב ובהכי סלקא שמעתין ואע"ג דטרח למפשט מהא דתניא ר' יהודה מוסיף אף השובט והמדקדק מכלל דהני תולדות נינהו דר' יהודה מחייב אתולדה במקום אב דחויא היא ואסיקנא הני לר' יהודה אבות נינהו ומוסיף להו בהני אבות ואוקמוה רבה ורב יוסף דלא הוה מחייב רבי יהודה אלא אחת וא"ל רבינא לרבא למאי דסליק אדעתין מעיקרא דמחייב ר' יהודה שתים אי האי זורק דעתו שתנוח עם יציאתה לרה"ר ואין דעתו להעבירה ד"א ברה"ר אע"ג דסבר קלוטה כמי שהונחה בהעברה לא מחייב דהא לא נתכוון להעבירה ד"א ברה"ר דהא לא מחייב אלא על מחשבתו כר' יוחנן דאמר המפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהן והוציאו לרה"ר פטור שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך. ושני ליה רבא לרבינא באומר הריני זורק ובדעתי כ"מ שתנוח בו הוא רצוני דכל היכא דנח אמרינן הרי נעשית מחשבתו:

פשיטא נתכוון לזרוק ח"א וזרק ד' הרי כתב שם משמעון וחייב ואקשינן מי דמי התם כמה דלא כתב שם לא מכתב ליה שמעון וכאלו מתחלה כך היתה מחשבתו כתוב שמ ואחריו עון והנה נעשית מחשבתו ולפיכך חייב אבל זורק מי לא יכול לזרוק חי"ת בבת אחת כי לא נייח ביניהן כלל ונדחת.

הא קא משמע לן רשויות מצטרפות ולא אמרינן קלוטה כמי שהונחה פירש רש"י ז"ל: רשויות מצטרפין, ולא כרבי יוסי דאמר בפרק המוציא (לעיל שבת פ, א) אם בהעלם אחד לרשות אחד חייב לשתי רשויות פטור. ואינו מחוור בעיני, דאם כן מלתא דפשיטא ליה לרבי יוסי לפטורא מתמהינן אנן ואמרינן פשיטא לחיובא, ועוד דשקלי וטרי בה אביי ורבא ורב אשי. ומסתברא דלא שייכי אהדדי, דהתם במוציא חצי זית וחזר ומוציא חצי זית, הלכך דינא הוא דלא יצטרפו אלא כשתי הוצאות הן לגמרי, אבל הכא דבזריקה אחת דינא הוא שיצטרפו. כך נראה לי.

והא נמי דאמרינן וקמ"ל דקלוטה לאו כמי שהונחה. פירשה רש"י ז"ל אפחות מארבע אמות, דמדפטור בפחות מארבע ואע"ג דעברה דרך רשות היחיד שמע מינה דקלוטה לאו כמי שהונחה. וגם זה אינו מחוור בעיני, דמנא לן דפטור משום דקלוטה לאו כמו שהונחה, דהא אי אפשר לומר קלוטה להתחייב עליה אלא באומר כל מקום שתרצה תנוח הא לאו הכי לא, וכיון שכן מנא לן דלית ליה קלוטה, דלמא אית ליה ושאני הכא דאפילו נחה ברשות היחיד ממש לא מחייב דהא לא אתעבידא מחשבתו, וכדאמרינן לעיל (שבת צז, א) כגון דמידלי חד ומתתי חד דזימנין דנפלה ואתי לאתויי, דאלמא דוקא משום גזירה דלמא אתי לאתויי הא משום גזירה דלמא נפלה לא, דאפילו נפלה לא מחייב כיון דלא נתכון שתנוח באותו רשות. ואם תאמר דהתם שאני דנתכוון לעשות היתר ועלה בידו איסור, מכל מקום לא עדיף מנתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע דפטור לדבריו ז"ל בעצמו אעפ"י שנתכוין לאיסור ועלה בידו איסור, וכיון שכן מנא לן דהכא בדאמר כל מקום שתרצה תנוח דנשמע מינה קלוטה לאו כמי שהונחה. ואם תאמר אם כן פשיטא למאי איצטריך ליה למיתני פחות מארבעה פטור. יש לומר דלמא משום רישא נקט לה. ורב האי גאון ז"ל פירשה ארישא, כלומר: ומדמחייב ליה בשזרק ארבע אמות שמע מינה נמי קלוטה לאו כמי שהונחה, ולא אמרינן כיון שקלטתו באמצע ארבע אמות כמי שנח ברשות היחיד דמי ונמצאו ארבע אמות ברשות הרבים מקוטעות ולא רצופות, עד כאן. פירוש לפירושו: דלמאן דאמר קלוטה כמי שהונחה אפילו זרק ארבע אמות פטור, דמשום זורק ארבע אמות ברשות הרבים לא מחייב, דהרי זו כמי שהונחה ברשות היחיד כיון דרשות מוחלק הוא, ומשום מוציא ומכניס ליכא לחיוביה, דהא לא אתעבידא מחשבתו.

גירסת הגאונים ז"ל כי קאמר רב בדרא תתאה. פירוש: בשורה התחתונה שיש ריוח בין קרש לקרש, אבל לאחר שנתן השורות העליונות אי אפשר לצמצם הקרשים זה על זה ונוטים אילך ואילך ומכסין את הריוח. ורש"י ז"ל גריס בדראתה כמו שכתב בפירושיו.

אמר רב כהנא באטבי מלשון כמלא אטבא. ופירש רבינו האי גאון ז"ל: כי קאמר רב דוקא בזמן דלית להו אלא אטבי בלחוד, וקודם נתינת הקרשים, ואקשינן היכא מונח להו אגבה דעגלה עגלה מקורה היא, כלומר: כי אין מניחין האטבי אלא בזמן נתינת הקרשים, דאז מניחין את האטבי על גבי עץ העגלה כדי לאחוז את הקרשים כדי שלא ישמטו, ובאותו העת עגלה מקורה היתה בקרשים, נתבטלו בהא דברי רב חסדא.

המעביר ארבע אמות ברה"ר מקורה פטור שכל שיש עליו תקרה אע"פ שהוא רה"ר דינו ככרמלית:

מלאכת המשכן הוא שהיה ארכו שלשים אמות ורחבו עשר אמות וכן בגבהו והיו בו מ"ח קרשים עשרים בצד צפון כל אחת בגבה עשר וברחב אמה וחצי ובעובי אמה וכן עשרים בצד הדרום על דרך זה וברחבו בצד שאחוריו שמנה קרשים בשיעור הנזכר והששה מהם סותמים תשע אמות ונמצא עדיין חצי אמה מכאן ומכאן אויר והיו באים שני קרשים בשיעור הנזכר למקצעות וכל אחת מהן סותמת חצי האמה הנשאר אויר מכאן ומכאן ונשאר בכל אחת מהן אמה רחב ומדבקות ברחב זה עם עובי הקרשים שבאורך הצדדים וכיצד היו הלוים משמרין במלאכת המשכן בני קהת בדרום עם (היריעות ושאר כלי האריגה) [הארון והשלחן והמזבחות ושאר כלי הקדש] וחוצה להם שלשה שבטים ראובן שמעון וגד בני גרשון במערב עם (הארון והשלחן והמזבחות ושאר כלי הקדש) [היריעות ושאר כלי האריגה] וחוצה להם שלשה שבטים אפרים ומנשה ובנימין בני מררי בצפון עם הקרשים והאדנים והבריחים וחוצה להם שלשה שבטים דן ואשר ונפתלי ולצד המזרח שהוא פתח המשכן משה ואהרן ובניו וחוצה להם שלשה שבטים יהודה ויששכר וזבולון:

ולענין ביאור הלכה זו של עגלה צריך שתדע שמבואר בפרשת נשוא שהנשיאים הביאו שש עגלות צב וי"ב בקר ונתן משה מהם שתים לבני (קהת) [גרשון] עם ארבעת בקר וארבע לבני מררי עם שמונת הבקר לשאת בהם את הקרשים וארבע עגלות אלו היו הולכות זוג זוג וארכן מונח ממערב למזרח באורך המשכן והולכות למזרח שתים מהן זו בצד זו לצד הצפון שכלפי המערב ושתים זו בצד זו לצד הצפון שכלפי המזרח ואורך כל עגלה היה חמש אמות וכשהיו פורקין את המשכן היו נותנים כל העגלות זו לפנים מזו באורך המשכן כדי שיהו כלם סמוכות למשכן והם מתחילין לפרוק מצד הפתח לרוח צפון וכשהיו פורקי' לצד צפון לא היו צריכי' להושטה שהרי בעלי עגלות סמוכים לצד זה והם בעצמם מגביהים הקרשים אחר שנדנדו אותם לויים שבתוך המשכן ועומדים ומושכים וטוענים כל אחד על עגלה שלו כסדר מתחלת רוח צפון בסמוך לפתח עד כדי שיכלה שיעור אורך העגלה ואח"כ פורקין הכהנים שבתוך המשכן כנגד בעלי עגלה שנית ועושין כדרך שעשו הראשונים ואחר שכלה רוח צפון כלו והיו במערב ויש להם לפרוק שמנה שבמערב ועשרים שבדרום ומתחילין בצד המערב הסמוך לרוח צפון ואחריו לרוח דרום הסמוך למערב לפרוק את כלם כסדר שהם התחילו לפרקן זו בצד זו ולא שיעתקו ממקום למקום וידוע שי"ב קרשים מגיעות לכל עגלה וכשמביאין הפורקים את הקרשים מן המערב ומן הדרום מביאים אותם לבני עגלה אחרונה שבצפון הסמוכה לקצה המערבי הצפוני ואף הם נותנין כבוד לאותם הראשונים לטעון תחלה עד שיטענו כל י"ב הקרשים הראויות להם ומושיטים בני עגלה אחרונה לבני הקודמת לה וכן זו לזו עד שתשלים הראשונה י"ב שלה שהרי נמצא שמרוח צפון לא הגיעו אלא חמש לכל א' וכשהיו בצד המערב נתנו הפורקים ב' קרשים לבני האחרונה וזו אינה הושטה מפני שכל זמן שבני עגלה נוטלים קרשים מיד הפורקים שהם בקרקע הפורקים מזמינים אותם לפניהם והם מגביהים אבל כשלקחו בני עגלה אחרונה ר"ל הרביעית ב' קרשים מושיטים אותם לשלפניהם שהיא השלישית ובני שלישית לבני שניה ובני שניה לבני ראשונה ואח"כ חוזרים ופורקים ונותנים עוד שני קרשים לבני אחרונה שסמוכה להם ומושיטים לבני שלישית ובני שלישית לבני שניה אח"כ חוזרים ופורקים ונותנים עוד שני קרשים לבני אחרונה ומושיטים לשלישית ואח"כ חוזרי' הפורקים ונותנים להם ב' קרשים הנשארים לבני אחרונה ומעכבין לעצמם ומסדרים בעגלה שלהם וכן על דרך זה כל צד רוח (צפון) [דרום] חמשה לכל אחת מן העגלות ונותנין תחלה לבני אחרונה שבצד המערב והם מושיטים לשלפניהם עד שיגיעו לכת ראשונה ואחריה חמשה לשניה ואחריה חמשה לשלישית ואחריה חמשה לרביעי' שמעכבתן לעצמה ומסדרתם בעגלה שלה וכל זה שלא ישתנה סדר הקרשים ויפרקום כסדר זו אחר זו ואף הטוענים ידעו על זה סדר טעינתם ולמדת שלא היתה שם הושטה מצד לצד אלא משל אחריו לשלפניו וכשהשלימו לטעון חוזרים לסדר עגלותיהם שתים זו בצד זו ושתים זו בצד זו לפניהם ותכונת העגלות ארכן חמש אמות בין חללן ועובי דפנותיהם ורחבן שתי אמות ומחצה בין חללן ועובי דפנותיהם ויש להם אופנים מצדיהם סמוך לראשיהן לצד רחבן בכל צד שבהם היו העגלות מתגלגלות והיו צריכי' בהם להיותם יוצאים הרבה כדי שיהו משתמשים ביניהם לחשוקי העגלות וחשוריהם וכן היו הרבה חבלים ושאר מיני חשוק וחשור יוצאים מזה לזה עד שהיו משמשין לסמיכת הקרשים עליהם כעגלה עצמה בדרך שלא יהא עגולן מתגלגל בכך והיו אופנים אלו בשני צדי כל עגלה ר"ל לדרומן של עגלות ולצפונן ואורך האופן יוצא לדרום ב' אמות ומחצה והוא שאמרו צדי עגלה כרחב עגלה וכן של צפון ונמצא אורך שניהם חמש אמות וכן כלם ואלו היו העגלות ההולכות זו בצד זו מזדוגות כראוי עד שהיו אופניהם נושקים זה לזה כשתחשוב מתחלת אופנים שבצד החיצון ורוחב העגלה בלא צדיה הפנימיים הם חמש אמות וכן השנית וכשתחשוב צדיהן הפנימיים מכל אחת מהן הרי הם ברחב ה' אמות ועליהם אמרו בין עגלה לעגלה כאורך עגלה ונמצאו בהם צדדים חיצונים של עגלה עם רוחב העגלה חמש וכן השנית עם צדדיה החיצוניים חמש ואויר שבנתים כשתצרף צדדין הפנימיים חמש הרי לך ט"ו אמות ומ"מ לא היו האופנים נושקים זה את זה אלא היו מניחין רחב אמה ביניהם שיהא לוי א' יכול לילך בין העגלות אם יתנדנד שום דבר בקרשי' והרי י"ו אמה רחב ומכאן יצאו לנו שש עשרה אמה לשיעור רחב רה"ר ובסדור הקרשים היו נותנים אורך הקרשים לרוחב העגלות וכבר ידעת שאורך הקרשים עשר אמות והיו מתפרנסות חמש מהם בין רוחב העגלה ורחב צדדין הפנימיים ושני' וחצי ברוחב צדדים החצונים ושנים וחצי נשארות באויר של רה"י וכן בשנית ומ"מ לא מנו מה שנשאר מן הקרשים חוץ לעגלות באויר רה"ר ללמוד משם שיעור רחב רה"ר לכ' אמה או לכ"א עם האמה שבנתים שהקרשים למעלה מעשרה היו ולמעלה מעשרה אינו רה"ר וכן שהיו יכולים להשתמש תחתיהן כשאר רה"ר ולא חשבו אלא מה שהעגלות היו תופשות עם צדיהן והוא י"ו אמה עם האמה שהנחנו על הדרך שביארנו והיו מסדרין בכל עגלה שלש שורות בכל שורה מהם ארבעה קרשים ונמצא גבהן על העגלה בין כלם ארבע אמות שלא היה שיעור גובה זה גדול כל כך שיהיו קרשים מתנדנדים מתוך הגובה ונמצא רחב כלם ארבע אמות וחצי והרי שהיה להם חצי אמה לאויר בין השלש שורות רביע אמה מזו לזו נמצאת למד שצדי העגלה הפנימיים כשמתחברים האופנים בין שניהם כמלא רחב העגלה שהוא ב' אמות ומחצה וביניהם כשהקרשים מונחים שם כמלא אורך עגלה:

וגדולי הרבנים מפרשים לשיטה זו שהאופנים אין לכל אחד מהם אלא אמה ורביע ונמצא רחב גוף העגלה עם אופני הפנימיים שלכאן ולכאן חמש אמות אבל הם היו מרחיקים עגלה מחברתה חמש אמות והיה אורך הקרש נתון על רחב העגלה ונמצאו חמש אמות ממנה בין רחב העגלה והאופנים וב' ומחצה מכאן וב' ומחצה מכאן באויר ואף הם מפרשים שלא היו הקרשים נסמכים על האופנים ועל חשוקיהן וחשוריהן וכן שהיו הקרשים שבעגלה זו נושקים עם אותם שבעגלה אחרת ואמת הלוי בחוצה להן אלא שיש לתמוה היאך הקרש יכולה לעמוד על שני אמות ומחצה רחב אא"כ בסמיכה על הקשורים והחשורים מעט ואף לפירושנו יש לתמוה היאך היו הקרשים נסמכים באופנים וקשוריהם וחשוריהם ואי אפשר שלא יתעכב הגלגל בסבה זו מעט או הרבה וכן שהקרשים אין אמצעיתם נתון על רחב העגלה וראוי לפרש שיהו יוצאין בשוה מכאן ומכאן כך יראה עיקר הדברים שהקרשים היו מונחים על רחב שתי העגלות ולא היו יוצאו' משפת העגלה החיצון לצד רה"ר כלל וכן אינן צריכות לסמיכה על אופנים שבין העגלות כלל ולא עוד אלא שהיו נזהרים מזה כדי שלא יתעכב גלגול האופן בסמיכת הקרש עליו והיו עושין מפני זה דופן העגלה גבוהה על האופן וכשאתה מונה רחב גוף העגלות עם רחב שבצדיהם הפנימיים הם עשר אמות כארך הקרשים ואע"פ שהאופנים של זו ושל זו הפנימיים נושקים זה את זה אין עכוב לגלגל בכך שהרי בבת אחת מתגלגלים ואין קודם אחד לחבירו ולא עוד אלא שאפשר שעץ אחד מחברם להיות גלגולם ביחד וא"כ היו הקרשים מונחים שלש שורות של שמנה שמנה ומה ששאל באמתא ופלגא סגיא הוא שנחסר מן הצדדין או מן העגלות אמה ר"ל שתי אמות בין שתיהן שהרי כשתחסר שתי אמות בין שתיהן יהא רחב גוף העגלות וצדיהן הפנימיים ה' אמות וכשאתה סומך ח' אמות מגוף הקרשים מה לנו אם יצאו אמה מכאן ואמה מכאן לשפה חיצונה שבכל עגלה ועגלה והשיבו שלא היו רוצים שיהו יוצאות כלום שמא על יד מה שהם יוצאות יבאו לידי נדנוד והדברים מחוורים ואף ענין הטעינה אתה מפרש לדרך זה שהיה זוג ראשון עומד כנגד הפתח שבמשכן וטוען ואין כאן הושטה שמגביהים היו מעצמם ואע"פ שבני עגלה שבצדה מסייעים מ"מ אותה הסמוכה למשכן אוחזים אותה ג"כ ואין הושטה אלא במה שכשאדם נותנו לחברו הוא מניחו אבל כשהיו הפורקים כנגד זוג שני היו נותנין לבני זוג שני והם מושיטים לשלפניהם על הדרך שביארנו ומ"מ אמה של בן לוי אתה צריך לפרשה ג"כ במקום שפרשנוה ואע"פ שאין בה אויר שהרי אמצעית הקרשים הוא בין עגלה לעגלה אין קפידא בכך שכל שאין בלבול האופנים ומיני החשוק והחשור היוצאין מהן מעכבו אין הקרשים מעכבין שלא לעבור תחתיהן הלוך מועט לראות אם הקרשים עומדים מכוונים זה כנגד זה לסייע בנטילתן אם היו צריכות תקון זהו מה שנראה לי לשיטה זו:

ושאר מפרשים פירשו אמה של בן לוי לסביב העגלות ואין נראה לי שהרי כל המדבר לפניו לנטות ימין ושמאל ומה אנו צריכין לו שם לאמה אלא ודאי לא היו צריכין לה אלא לבין העגלות כדי שיהא אדם יכול להלך בין העגלות לכל צד חצון ופנימי ומעתה השמועה פשוטה לפניך והוא שהם שאלו והא עגלות מקורות היו שהרי כל אורך העגלה מקורה ברחב הקרשים ואעפ"כ אמר רב שהוא רה"ר שהרי אמר צדיהן ר"ל האופנים ותחתיהן ר"ל קרקעיתן של עגלות וביניהן ר"ל ריוח שבין עגלה לעגלה אע"פ שמכוסה בקרשים הכל רה"ר ואע"פ שביניהן היה אמה אויר לבן לוי הרי מ"מ הוא אמר כן על כל מה שביניהם אלמא עגלה גופה אף כשהקרשים מסודרים עליו רה"ר היא וכן ריוח שבינה לחברתה ותירץ כי קאמר רב בדראתא ואין גורסים בדרא תתאה אלא בדראתא כלומר לא אמרה אלא מפני שאין הכל מקורה שהרי שורות שורות מסדרן ונמצא אויר בין השורות ועל אותו אויר הוא אומר שהוא רה"ר והקשה לו שהרי כשתפרנס אורך העגלה שהוא חמש אמות ורחב הקרש אמה ומחצה ושלש שורות באורך העגלות לרחב הקרשים אין אויר אלא שלשה טפחים כמו שכתבנו וכשתחלקה בשני אוירים שבין שני צדי השורה האמצעית אין בידך אלא טפח ומחצה בין כל אחת ואחת והרי הוא לבוד והשיב שהשורות לא היה מושיב בהם הקרשים אלא דרך חודן שהוא אמה רחב והקשה ומה תועלת והרי אחר שכן אתה צריך להושיב בהם ארבעה שורות של שלש שלש שאם תושיב ארבעה זו על גב זו דרך חודן מתנדנדות על כל פנים וכשתושיב ארבעה שורות יש לך שלש אוירים ולא נשאר לך אויר אלא אמה ונמצא שאין בין אויר לאויר אלא שני טפחים בשלמא למאן דאמר שעובי הקרש מלמטה הוא שעבה אמה אבל מלמעלה כלה והולך ומשתפע בחוץ עד שאין עביו בשפתו אלא כאצבע שפיר שמאחר שמעמידן דרך חדן הרי יש אויר לצד העליון הרבה יותר משלשה טפחים שראשו העבה הולך כלפי חוץ ומה שמשתפע והולך מונח על העגלה ויוצא ראשה לצד הפנימי שבינה ובין חברתה ועליו אתה רשאי לומר שאינו מקורה והויא ליה רה"ר ואע"פ שמ"מ צדיהן מקורה אפשר שנותנן זו ראשה החד כלפי חוץ וראשה העבה כלפי פנים וזו ראשה העבה כלפי חוץ וראשה החד כלפי פנים ונמצא אויר בצדיהן ותחתיהן וביניהן אלא למאן דאמר שעביין שוה אמה לשני ראשיהן מה תועלת ופרשה רב כהנא באטבי ופירושו טבעות שהיו לקרשים להיות הבריחים נכנסים בהם והענין שאינו מפרנס את האויר בין הד' שורות אלא שתי שורות הקרשים מדבק לצד אחד שבעגלה ושתי שורות האחרות לצד האחר וטבעות שבקרשים שבראש העגלה הולכים לצד חוץ וטבעות שבשורה השניה הסמוכה לה טבעותיה לפנים כדי שיהיו שתי השורות דבקות זו בזו ועל דרך זה בשורה האחרת ונמצאו הטבעות שבשורות הפנימיות מכוונים זה כנגד זה ואותו אויר צריך להם בין שתיהם ושאל לו אח"כ דרך שאלה לא דרך קושיא אמרי [אטבי] היכא מנח להו כלומר לאיזה מקום שבעגלה היו ופירש בהם אגבה דעגלה רוצה לומר שפת העגלה ועוביה וחיפוי הנסרים שבסביבותיה והקשה ומאחר שהזכרתני שיש לעגלה חיפוי סביבותי' ממקום שבאת נהי שמצד הקרשים אינה מקורית מ"מ מקורית היא מצד עצמה בנסרים סביב ברחב ארבעה כדי לילך על הנסרים כשירצו בכל סביבותיה ופירש שלא היתה מקורית אלא ביתדות קצרות רחוקות זו מזו ואין היתדות מבטלות אויר שלה ומגדולי הראשונים מפרשים באטבי כלומר לא אמר רב שהוא רה"ר בזמן שהקרשים לשם אלא בעוד שאין שם קרשים אלא האטבי והם כעין עמודים נתונים על גב עגלה להעמיד הקרשים כבושות זו בזו והקשה אטבי היכא מנח להו אגבה דעגלה שכן דרכן לנעצן למטה בנסרים שהעגלה מחופה בהם וזקופים כלפי מעלה וא"כ אחר שהזכרתני מקומן ושיש לעגלה נסרים מחפים את סביבותיה הרי עגלה גופה מקורית היא ותירץ שלא היתה מחפה בנסרים אלא ארוגה ביתדות על הדרך שביארנו כעין העגלות שנושאין בהם אבנים ובאותם יתדות היו נקבים שבהם היו נועצים אותם האטבי:

בפרש"י בד"ה כי קאמר רב תחתיהן ר"ה עכ"ל אפשר דנקט תחתיהן משום דמיניה עיקר הקושיא אבל מצידיהן וביניהן איכא למימר דלא קשיא משום דהא איכא ריוח כשמונחין על רחבן היה ריוח החריצין שבכל קרש למטה באמצע חצי אמה רחב בגובה אמה כפרש"י לקמן וכן כשהיו מונחין על חודן כשמחסר מן הידות מב' צידיהן בגובה אמה הוה ריוח הרבה בין ב' קרשים כשמונחין זה אצל זה עם הריוח שביניהן ואף לפירש"י שהקרשים ע"כ היו נוטים למעלה מן האהלים והחצירות ב' אמות כמ"ש התוס' לקמן מ"מ אפשר לפרש מצד שלמטה של הקרשים אשר היו שם החריצין היה מונח ביניהן ולכך לא הוה עיקר הקושיא הכא אלא מתחתיהן ודו"ק:

בד"ה כמה מותיב כו' ועוד מפני בליטת הטבעות כו' עכ"ל גם לפי שיטתו של רש"י דאטבעי דקאמר לאו היינו טבעות ואפשר דלא היו זקופין אלא שוכבין מ"מ גם בשוכבין היו בולטין קצת וא"א להושיב חמש בחמש וק"ל:

בד"ה אמר רב כהנא כו' לפיכך מושיב ב' זו אצל זו בראש כו' עכ"ל וה"ה דאיכא לפרושי שהיו מושיבים הפנימים זו אצל זו באמצע ופונה הטבעות לחוצה להן זו שלא כנגד זו דע"כ אף לפי פי' רבותיו שלא היו הטבעות זקופין יותר מחצי אמה דא"כ השתא נמי דמושיבין כ"א אצל החיצונה לא יוכלו לעמוד זו כנגד זו בשביל הטבעות אלא דלפי פירוש רבותיו לא הרגישו לפרש שהיו מונחין הטבעות זו שלא כנגד זו דא"כ תקשי להו כקושיית רש"י לקמן לשלחפינהו לקרשים כו' שלא יהיו טבעותיהן מכוונים זו כנגד זו דהיינו ר"ל שכל הטבעות יהיו פונים לצד מזרח או לצד מערב או ששנים זה אצל זה יהיו פונים לצד מזרח ושנים האחרים זה אצל זה יהיו פונים לצד מערב דמסתמא לא היו הטבעות זקופין יותר מב' טפחים וגם אם נדחוק לפרש קושיות רש"י לשלחפינהו לקרשים כו' ר"ל שיהיה קרש אחד יוצא ואחד נכנס ויבאו הטבעות זו אצל זו ולא זו כנגד זו ע"כ אית לן למימר דמסתמא לא היו הטבעות זקופין יותר מב' טפחים דאל"כ לא היה ריוח ביניהן בשוה דבין האמצעית יהיה ריוח יותר מב' טפחים ועוד מוכח מפירש"י לקמן שלא היו הטבעות זקופין יותר מטפח וחצי ע"ש ודו"ק:

תוס' בד"ה הניחא כו' ויחזיקו ששה סדרים ג' אמות כו' וכי שדית להו ביני כו' עכ"ל ר"ל דיש לחלק ריוח בין כל ו' סדרים גם בין חודו של זה לעוביו של זה ולא להניח חודו של זה אצל עוביו של זה בלא ריוח וק"ל:

בא"ד וא"ת מנלן דילפינן ממה שאינו מקורה נילף מן המקורה שבו כו' עכ"ל נראה מדבריהם דלא קשיא להו אלא למ"ד דכלין והולכין עד כאצבע ואפשר משום דלמ"ד דלמעלה נמי עוביין אמה הוה איכא למימר דליכא למילף ממקורה שהיה שם דאימא דקושטא הוא דההוא מקורה נמי רה"י הוה כיון דרחבה אמה אפילו אי מונחין על חודן אמרי' פי תקרה יורד וסותם מכל צד אבל למ"ד דכלין והולכין עד כאצבע ליכא למימר פי תקרה יורד וסותם כה"ג וליכא פי תקרה רק מב' צדדין והוה המקורה נמי רה"ר ונילף מיניה ודו"ק:

ברש"י ד"ה כמה מותיב כמה סדרים הוא מסדר ארבע דעל כדחך כל מה שיכול לסדר וכו' כצ"ל:

ד"ה אמר רב כהנא באטבעי וכו' ואותן טבעות זקופים היו וכו' וא"א לעמוד זה כנגד זה פי' אם לא היה פונה הטבעות זה כנגד זה דהשתא היה צריך ר' רווחים לד' טבעות שבד' קרשים פשיטא שלא היה אפשר להושיבן אלא אפי' אם פונה הד' קרשים באופן שבריוח האמצעי היו פונים הטבעות של הקרשים של שני הצדדים זה כנגד זה לא היו יכולין לעמוד אם היה אמה ריוח ה"ז נחלקה בין כל קרש וקרש והיו דוחקין זה את זה וק"ל:

בתוס' ד"ה הניחא למ"ד קרשים מלמטה עוביין אמה וכו' יכולים לסדר ששה סדרים וכו' פי' ששה קרשים זה אצל זה דהא כל כמה שהיה יכול לסדר על פני אורך העגלה היה מסדר כדי שלא יצטרך להגביה להושיב הקרשים זה ע"ג זה:

בא"ד ור' יצחק אומר דשמא מחציין ולמעלה היו כלין וכו' פי' וכיון שלא היה מתחיל השיפוע שהיו כלין והולכין מתחלת עוביין אלא מחציין לא מסתייעא שיהיו יכולין ליתן חודו של זה כנגד עביו של זה שיהיו מונחים שני קרשים באמה אחת דהא לא הוי יכולין להיות מונחים שיפוע זה כנגד שיפוע זה כ"א עד חציו וחצי הקרש שהוא צד העבה של זו וזו ארכן של כל אחת היה צריך להיות נמשך לחוץ מרוחב העגלה וא"א להתקיים כאשר מובן מעצמו:

גמ' עגלות תחתיהן וביניהן עי' עירובין ו ע"א תוד"ה כיצד מערבין: