מסכת שבת דף צ״ב עמוד א׳

מפקע קורע:

בנסכא שהן חתיכות ארוכות וכל זמן שמקצתן בפנים לא קנה:

ופרכינן וכיון דאיכא שנצין רצועות שקורין אשטולד"ץ:

מפיק ליה עד פומיה ושקיל וכיון דמצי למשקלינהו קני ולענין שבת לא מיחייב עד דמפיק להו לשנצין דעל ידו הוא אגוד לרה"י שהרי לא יצאו:

ומכרכי עילויה שאין יכול להוציאו בלא שנצין:

קם אביי בשיטתיה כו' שניהם חזרו בדבריהם והחליפום:

ביד חייב משיצאו הפירות ואע"פ שגופו ברשות היחיד ולא אמרינן אגד גופו שמיה אגד:

בכלי פטור כל זמן שיש מקצת הכלי בביתו:

דאי בעי מפקע ליה נראה לר"י שכיסין שלהם לא היו תפורות בחוזק כמו שלנו ולהכי פריך ממקום התפירה ולא ממקום אחר:

ורמי דאביי אדאביי קים ליה להש"ס דהך מילתא דמייתי איתמר בתר דהדור בהו:

המוציא בפיו כו' והא דתנן באמרו לו (כריתות ד' יג:) אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב ה"מ אוכלים שדרכן להוציאן בפיו בשעת אכילה:

התם למעלה מג' ונהי דלאו שמיה אגד הנחה ליכא כדפירש בקונטרס הקשה ה"ר אלחנן לרבה דמוקי מתני' בריש מכילתין (דף ד.) כר"ע דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא בהך בבא דמייתי הכא אמאי שניהם פטורין והלא למעלה מג' לר' עקיבא כמו למטה מג' לרבנן וי"ל דרבה סבר אגד גוף שמיה אגד ור"י מפרש התם למעלה מג' ואית לן למימר דשמיה אגד כדאמר בפ"ק (דף ג.) דידו בתר גופו גריר הכא למטה מג' דלאו שמיה אגד:

לאחר ידו ברגלו ולספרים דגרס כלאחר ידו י"ל דברגלו הוי פירוש כלאחר ידו ומיהו גירסא קמא ניחא טפי דהכי תניא בברייתא בגמרא:

במרפקו הוא שקורין קוד"א ולא כמו שפירש בקונטרס אישיל"ש מדתנן באהלות (פ"א מ"ח) רמ"ח אברים באדם שלשים בפיסת היד ו' בכל אצבע שנים בקנה שנים במרפק אחד בזרוע שנים בכתף כו' משמע דמרפק הוא למטה מן הזרוע וכן בפרק האומר משקלי (ערכין יט:) ידי ורגלי עלי ממלא חבית מים ומכניס ביד עד העציל וברגל עד הארכובה ולעציל קרי ליה במתניתין דהתם במרפקו ותרגום של אצילי ידי מרפקי ידיה (יחזקאל י״ג:י״ח) משמע דעציל היינו קוד"א שהוא ביד כנגד ארכובה ברגל ובפ"ב דזבחים (דף יח:) לא יחגרו ביזע שאין חוגרין לא למטה ממתניהם ולא למעלה מאציליהם אלא כנגד אצילי ידיהם ואי אצילי היינו אישיל"ש היאך יחגרו למעלה מהם ועוד א"כ כנגד אציליהן היאך חוגרים אדרבה שם היא מקום זיעה אלא ודאי היינו קוד"א וכן יש להוכיח מכאן דלא כמפרש דמקום תפילין הוי בקנה למטה ממרפק דבכל מקום אמרינן תפילין בזרוע ובמס' אהלות (פ"א מ"ח) משמע דזרוע הוא למעלה ממרפק ועוד דבפ' האומר משקלי (שם ד' יט:) פריך וביד עד העציל והכתיב והיה לאות על ידך ותנא זה קיבורית ומשני דאורייתא קיבורית כולה פירוש קרויה יד בנדרים הלך אחר לשון בני אדם משמע דמקום תפילין למעלה מן העציל:

אישתכח דלמעלה מי' הוה קאי דמכתף אדם עד לארץ שלש אמות כדאמר בתרגום מגלת אסתר פרשנדתא אצטליב על תלת אמין וכן כלהו וראשיהם היו קטועים ומקוה דאמר (יומא לא.) דהוי כל גופו עולה בהן אפילו ראש באמה על אמה ברום ג' אמות דכשיכנס במים יעלו המים למעלה מראשו וכוכין דאמר בסוף המוכר פירות (ב"ב דף ק.) דאורכן ארבע אמות היינו עם ראש וצואר ועובי הארון עם מה שמשקעין ארון בתוך הכוך טפח או טפחיים וגבי היזק ראיה דהצריך ארבע אמות בריש בבא בתרא (דף ב:) משום צואר וראש ובקל יגביה עצמו שיוכל לראות לכך צריך ארבע אמות והא דאמרינן במי שהוציאוהו (עירובין דף מח.) דמקומו של אדם ארבע אמות היינו כשפושט ידו למעלה מראשו:

המוציא בין בימינו בין בשמאלו בתוך חיקו ועל כתיפו חייב שכן משא בני קהת. בגמ' דבני מערבא מפרש כתי' ופקדת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וגו' שמן המאור בימינו וקטורת הסמים בשמאלו ומנחת התמיד של יום תלויה בזרועו שמן המשחה איכן היה נתון ר' אבין בש"ר אלעזר כמין צלוחית קטנה היתה תלויה באפונדתו:

מה משכן עשר אף מזבח עשר אמות בפרק מבוי (עירובין דף ב) אמרו איבעית אימא כי כתי' קלעים חמש עשרה אמה לכתף בגובהה הוא דכתי' גובהה והא כתי' וקומה חמש אמות ההוא משפת מזבח ולמעלה כדי שלא יהא כהן עומד ועבודה בידו והעם רואין אותו מבחוץ נתבאר כבר שהמזבח יש בגבהו י' אמות ובמסכת זבחים בפרק קדשי קדשים (זבחים דף נט) אמרו ר' יהודה לטעמיה דאמר מזבח דמשה נמי גדול הוה דתניא ה' אמות אורך וה' אמות רוחב רבוע יהיה דברים ככתבן דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר נאמר כאן רבוע ונאמר להלן רבוע מה להלן מאמצעיתו הוא מודד אף כאן מאמצעיתו הוא מודד כולה ור' יוסי כי גמיר גזירה שוה בגובהה גמיר דתניא ושלש אמות קומתו דברים ככתבן דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר נאמר כאן רבוע ונאמר להלן במזבח הזהב רבוע מה להלן גובהו כשנים ברחבו אף כאן גובהו כשנים ברחבו הא מה אני מקיים וקומה חמש אמות משפת סובב ולמעלה:

דאמר מר אין השכינה שורה אלא על חכם וגבור ועשיר עיקר דיליה במסכת נדרים בפרק אין בין מודד הנאה מחברו (דף לח) א"ר יוחנן אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על חכם גבור ועשיר ועניו ומנלן ממשה דכתיב (שמות מ׳:י״ט) ויפרוש את האהל על המשכן ואמר מר משה פרשו וכתיב (שמות כ״ו:ט״ז) עשר אמות ארך הקרש אימא דאריך וקטין אלא מן הדין קרא דכתיב (דברים ט׳:י״ז) ואתפש בשני הלוחות ותניא אורכן ו' ורחבן ו' ועוביין ו' עשיר דכתיב (שמות ל״ד:א׳) פסל לך פסילותן שלך תהא חכם רב ושמואל דאמרי תרוייהו נ' שערי בינה נבראו בעולם וכולם ניתנו למשה חסר א' שנא' (תהילים ח׳:ו׳) ותחסרהו מעט מאלהים עניו דכתיב (במדבר י״ב:ג׳) והאיש משה עניו מאד:

קופה שהיא מליאה פירות ונתונה על האסקופה החיצונה אע"פ שרוב פירות מבחוץ פטור עד שיוציא את כל הקופה סבר חזקיה בקופה של קישואין ושל דלועין מתני' שעדיין מקצת כל קישות וכל דלעת בפנים ולא נתקם מבפנים לחוץ אבל קופה שהיא מלאה פירות אחרים כגון אגוזים ושקדים ותאנים ורמונים וכיוצא בהן וכ"ש חרדל כיון שיש מן הפירות גופן מה שיצא כולן לחוץ יש בו שיעור גרוגרת חייב ואע"פ שהן בתוך הכלי ומקצת הכלי עדיין בפנים ויכול למושכו לפנים ולהכניסו וממילא מה שהוא בחוץ נמשך עם הקופה ונכנס אע"פ שלא נגע בו אלמא קסבר חזקיה אגד כלי לאו שמיה אגד ואית ליה למידק מן מתניתין הדין א"ר זירא דתנן אע"פ שרוב פירות מבחוץ פטור רובה של קישות ורובה של דלעת אבל אם הקישות כולה או הגרוגרת כולה בחוץ חייב ואע"פ שהוא בתוך הכלי ומקצת הכלי בפנים ור' יוחנן סבר אפילו קופה מליאה חרדל ויצא רובה לחוץ כיון שהוא מפורצת ואית ליה גדפאני איגד כלי שמיה איגד ועדיין אגודה היא לפנים ופטור עד שתנתק כולה לחוץ ודייק מן מתניתין כדר' זירא עד שיוציא את כל הקופה הא אם הוציא כל הפירות פטור וחזקיה מתרץ לה למתני' כטעמיה ור' יוחנן מתרץ לה כטעמיה ומותבינן לחזקיה המוציא קופת הרוכלין ונתנה על האסקופה החיצונה אע"פ שרוב מינין מבחוץ פטור עד שיוציא את כל הקופה קס"ד דאית בקופת הרוכלים חפצים קטנים כגון חוליות ומרגליות או כיוצא בהן דציירין בצררי וקאמר אע"פ שרובי הצרורות מבחוץ פטור מפני שאגד כלי [שמיה] אגד עד שיוציא כל הקופה ופריקנא אמר לך חזקיה לית בה בהאי קופה צררי דדמי לאגוזים ותאנים ולחרדל אלא הני מינין דאית בה אורנסי וכיוצא בהן שהן דומין לקישואין ולדלועין שכל אחד מהן נותר ממנו כלום בפנים ובלשון ארמי שנודע עכשיו בינותינו אין אנן יודעין [מהו] אורנסי אלא עצים או קנים שעושין אותן לכרוך עליהן צמר או פשתן והאשה נושאה אותן בידה ומושכה מהן וצריא מיניה חוטי לפילכא ונמצאו אלו הוי בה בקופת הרוכלים ויש להן ארך כקישואין ודלועין מיתיבי רב ביבי בר אביי הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגנבה (ואבדה) קודם שבא לידי איסור שבת היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא פטור שאיסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד. ועיקר הא מלתא שכל המתחייב בנפשו פטור מן התשלומין אבל אם נתחייב בתשלומין קודם שיתחייב בנפשו לא מיפטר.

וכי אמר ר' אבין (כתובות לא) הזורק חץ מתחלת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו פטור שעקירה צורך הנחה היא אותיב שם רב ביבי בר אביי כי הא תשובה דקא מותיב מהא מתניתא הגונב כיס בשבת ופריקו ליה וה"נ קא מותיב ליה למאן דאמר אגד כלי שמיה אגד מהא מתניתא וקאמר ליה (את) [אם] אמרת מעות המונחים בכיס ופירות המונחים בקופה אע"פ שהוציא מקצת כיס ומקצת הקופה וכבר יצאו מעות הרבה ופירות הרבה לחוץ כיון שאגודים בכיס ומקצת הכיס בפנים פטור והכא קתני היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא פטור שהרי איסור שבת ואיסור גנבה באין כאחד ואי הוה אגד כלי שמיה אגד היה זה מתחייב בגניבה קודם שיבוא לידי איסור שבת דמן כד מפיק פורתא מן הכלי לחוץ נתחייב בגניבה דאי בעי שרי ושקיל ולדבריך עדיין לא בא לידי איסור שבת שהרי לא הוציא את כל הכיס וכיון שהוא בא לכלל איסור שבת בהוצאת מקצת הכיס שהרי הגנבה והשבת באין כאחד תיובתא דר' יוחנן ופרקינן אמר לך ר' יוחנן או אפקי לכיס דרך פיו הכי נמי דמחייב שהרי נתחייב בגנבה קודם שיבוא לידי איסור שבת והא מתניתין לא אתאמרא אלא בדאפקיה לכיס דרך שוליו דלא מצי למשקל מיניה מידעם עד דמפיק ליה לכוליה ובהכון גנבה ואיסור שבת באין כאחד והדר אקשינן ליה לר' יוחנן והא איכא חלאמא שהוא המקום התפור בשולי הכיס דאי ניחא ליה מפקע ליה ודחיק או בפתח דוכתא מן חלאמא דרך שוליו של כיס ושקול מיניה ופריק ר' יוחנן שאם מעות יש בכיס דמצי למעבד הכי ודאי מחייב בגנבה קודם שיבא לידי איסור שבת ולא בהכין עסיק' בהא מתניתא אי לאמת (הא ברייתא בכי הא דאית ביה שבא) דלא מצי למשקל מיניה מקצת עד מפיק ליה לכוליה ולא מחייב בגנבה קודם שיבא לידי איסור שבת והדר מקשינן והאיכא שנציא ומפרקינן בדליכא ואי בעית אימא לעולם דאיכא ומכרכי עילויה והא קושיא איכא דמרוחי ביה ומרבו ביה מילי כגון פירושא ומשוו לה לענין מי שהוציא את הכיס דרך שוליו ודרך דחוקה היא ולא סליק טעמייהו וגמ' דיקא הכין הואי והאיכא שנצין בדליכא.

איפוך יש מפרשים דלגמרי מהפכין דרבא לדאביי ודאביי לרבא, כלומר: דאביי אמר ביד פטור בכלי חייב ורבא אמר ביד חייב בכלי פטור, ואע"ג דאמר רבא לקמן (שבת ק, א) בעינן הנחה על גבי משהו, הני מילי בזורק אבל במעביר לא וכדאמרינן לעיל בפרק המוציא (שבת פ, א) גמרא דיו לכתוב בו שתי אותיות. ואיכא דקשיא ליה, דהא ר' אבהו אוקי מתניתין דפשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית, בשלשל ידו למטה משלשה (לעיל שבת ה, א), ואפילו הכי קתני נטל בעל הבית מתוכה שניהם פטורים, ורבא לא פליג עליה, אלא דקשיא ליה איכפל תנא לאשמועינן כל הני. ויש לומר דרבא אעיקר דינא נמי פליג עליה, אלא דלא אשכח קושיא דלדחייה מההיא סברא, אלא משום דאי אפשר דליכפל תנא לאשמועינן כל הני. ואי נמי יש לומר דבדינא דרישא בלחוד דהיינו נתן לתוך ידו של בעל הבית הוא דלא פליג רבא עליה דבדידיה איירי רבי אבהו, אבל בסיפא דהיינו נטל בעל הבית מתוכה, אי למטה משלשה כרישא חיובי מחייב רבא ופליג אדרבי אבהו, ומשום דרבא סבר אגד יד לא שמיה אגד, ורבי אבהו סבר דאגד יד נמי שמיה אגד, ואי נמי דידו בתר גופו גרירא. וכתב רב האי גאון ז"ל דלכולהו ביד חייב וליכא מאן דפטר, אלא מאן דפטר בשלא שלשל ידו למטה מג', ומאן דלא פטר בשלשל ידו למטה מג', וכדאוקי' מתניתין רבי אבהו דנתן לתוך ידו של בעל הבית, ואע"ג דהא אקשינן עליה איכפל תנא לאשמעינן כל הני, ולא הביא במתניתין, מימרא מיהא לא בטל הוא ולא נפק הדין טעמא מהלכתא. ונראה דהוא ז"ל מפרש דהא דפרקינן הכא, התם למעלה משלשה הכא למטה משלשה אוקימנא לכולהו, כלומר: התם למעלה משלשה, והוא הדין לדאביי, ורבא למטה משלשה, ורבי אבהו רישא דמתניתין בלחוד הוא דמוקי בלמטה משלשה, אבל סיפא דמתניתין בלמעלה משלשה הוא וכדאוקימנא לה הכא. וזה דחוק. ויש מפרשים דכלי בלבד הוא דמפכינן, אבל יד כדקאי קאי, אביי אמר בין ביד בין בכלי חייב, ורבא אמר בין ביד בין בכלי פטור, ורבא בעיקרא דמימרא פליג על ר' אבהו, וכי אקשינן הכא וביד חייב אדאביי בלבד הוא דאקשינן.

מתני' לאחר ידו ברגלו ובפיו. פירוש: שלא דרך אכילה, הא בשעה שהוא אוכל ונתכוון להוציא כך חייב, דמחשבתו משויא ליה מקום. וכדתנן בכריתות (יג, ב) יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד כו', ר"מ אומר אם היה שבת והוציאו בפיו חייב, ואמרינן עלה לקמן בשלהי פרק הזורק (שבת קב, א) אמאי והא אין דרך הוצאה בכך, ופרקינן כיון דקא מכוין מחשבתו משויא ליה מקום וחייב.

ובמרפקו פירש רש"י ז"ל: מרפקו שחיו שקורין אישילא"ש. והקשו עליו דמרפק היינו אציל וכדמתרגמינן על כל אצילי יָדַי (יחזקאל יג, יח) מרפק ידיה, ועוד דתנן בערכין פרק האומר משקלי (יט, א), משקל ידי עלי ר"י אומר מביא חבית מים ומכניס עד מרפקו ושוקל, ותניא בברייתא (בע"ב) יהודה אומר ממלא חבית מים ומכניס עד האציל, אלמא היינו מרפק היינו אציל, ואציל היינו קובד"ו, וכדאמרינן במסכת סופרים (פ"ג, הי"א) לא יניח אדם ספר תורה על ברכיו ויניח אצילו עליו, ואין דרך להניח השחי אלא הקובד"ו. ועוד דבההיא דערכין תניא וברגל עד הארכובה, דאלמא מרפק ביד היינו כנגד ארכובה ברגל, וארכובה היינו ראש השוק, וכולה שמעתא דערכין ודאי הכין מכרעת, ותנן במסכת אהלות (פ"א, מ"ח) גבי רמ"ח אברים באדם שנים בקנה שנים במרפק אחד בזרוע ארבע בכתף אלמא מרפק למטה מן הזרוע. והרמב"ן ז"ל תירץ שכל אותו עצם מתחילתו ועד השחי נקרא מרפק, ואציל דהתם בערכין, היינו עד תחילת הפרק, וההיא נמי דרמ"ח איברים היינו תחילתו מפני שיש בו שני עצמות שקורין חכמי הטבע קובד"י עליון וקובד"י תחתון, ומפני שרצה לחלק אותו (מסוף) הפרק הוציא תחילתו בלשון מרפק וסופו בלשון זרוע, ולפיכך לענין משנתנו ראוי יותר לפרש שחי כמו שפירש רש"י ז"ל, לפי שכן דרך אדם להוציא תחת שחיו ולא להוציא בקובד"י.

גמרא גירסת הספרים: ומשכן גופיה מנא לן דכתיב (שמות כו, טז) עשר אמות אורך הקרש, וכתיב (שם מ, יט) ויפרש את האהל על המשכן, ואמר רב משה רבנו וכו'. כלומר: דכל שבטו כמוהו, וכדאמרינן בסמוך ואינו נכון. אבל רב האי גאון ז"ל לא גריס ליה כלל, דכיון דגמרינן למזבח שהוא עשר, ממילא ידעינן דאף הלוים קומתן עשר, מדכתיב גבי מזבח גופיה (במדבר ד, יד) ופרשו עליו כסוי עור תחש.

המוציא פירות ברה"ר בידו ולא הניחן נחלקו בה בכאן אביי ורבא אביי אמר חייב ורבא אמר פטור ונאמר עליה אח"כ איפוך כלומר רבא אמר חייב ובתוך שלשה לארץ שכל תוך שלשה כלבוד דמי והרי היא כמונחת בקרקע ואין אומרין ידו בתר גופו גרירא אלא למעלה (מעשרה) [משלשה] כידו של עני ובעל הבית המבוארים במסכתא זו ואע"פ שרבא בעצמו אמר בפרק הזורק תוך שלשה לרבנן צריך הנחה על גבי משהו שמשמע שאע"פ שתוך שלשה כלבוד אינה חשובה הנחה עד שתנוח בכל שהוא מ"מ אף בזו יש קצת הנחה הואיל והיא בידו והוא מעמידה סמוך לקרקע הרי היא כמנחה וכארעה סמיכתא דמיא וכבר ביארנו למעלה שיש מפרשים איפוך על הראשונה באגד כלי ולדעת רבא ביד פטור ואף למטה משלשה הואיל וידו בתר גופיה גרירא אינה חשובה כמנחת בקרקע אלא נגררת היא אחר הגוף וראשון עיקר שאם תהפך את הראשונה על כל פנים אתה צריך להפך את זו מיהא בכלי לומר לדעת רבא שבכלי פטור ועוד שאחר שהם בעצמם החליפו שטתם כמו שאמר קם רבא בשטתיה דאביי ואביי בשטתיה דרבא היאך אנו מהפכין אותה פעם אחרת:

המשנה השלישית המוציא בין בימינו בין בשמאלו בתוך חיקו או על כתפו חייב שכן משא בני קהת לאחר ידו ברגלו ובפיו ובמרפקו באזנו ובשערו ובאפונדתו ופיה למטה בין אפונדתו לחלוקו ובחפת חלוקו במנעלו ובסנדלו פטור שלא הוציא כדרך המוציאים אמר הר"ם פי' הוצאת בני קהת לארון היתה בכתף וקראה השם עבודה שנ' כי עבדת הקדש עליהם בכתף ישאו לאחר ידו פירושו על גב ידו מרפקו כך נקרא בלשון ערבי מרפק והוא הפרק האמצעי מן הזרוע אפונדתו הוא בגד הזיעה והוא בגד צר ילבש אותו האדם דבק לבשרו ובו מקומות תפורים חלולים כמו חריטים ומצניע שם האדם מה שהוא רוצה ולובש עליו בגד הנקרא חלוק וכאשר יהפך אפנדתו מלמטה למעלה ישוב פתיחת אותן החריטים למטה ויפול מה שבתוכם מדבר שיש לו כובד בלי ספק חפת חלוקו שפת בגדו:

אמר המאירי המשנה השלישית והכונה בה בביאור החלק השלישי והוא שאמר המוציא בין בימינו בין בשמאלו או בתוך חיקו או על כתפו חייב שאף הכתף דרך הוצאה היא והוא שאמרו בתלמוד המערב ופקדת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטרת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה שמן המאור בימינו קטרת הסמים בשמאלו מנחת התמיד שבכל יום תלויה בזרועו ר"ל ראש הזרוע שהוא הכתף ושמן המשחה היכן היה נתון כמין צלוחית קטנה היתה תלויה באפונדתו אין תימר שהיה קטן כלומר שמאחר שהיו משתמשין בו בכל אלו אין חשיבותו גדול הא כתיב ונשיא נשיאי הלוי דוך דוכנין היה ר' יודה אומר מרכל ולמה נקרא מרכל שהיה מר על הכל אלא שאין גדלה בפלטרין של מלך למדת שאף הכתף דרך הוצאה הוא והוא שאמרו כאן שכן משא בני קהת ואפי' היה למעלה מעשרה שאף משא בני קהת למעלה מעשרה היה כמו שיתבאר אבל אם הוציא באחורי ידו ר"ל על גב היד וברגלו או בפיו ובמרפקו ר"ל אצילי ידיו פטור שאין זה דרך הוצאה וכן אם הוציא באפונדתו והוא אזור חלול שמניח בו מעותיו ופיה למטה פטור שאין זה דרך השומרים ואע"פ שאפשר לקשור ראש האזור מפני שהקשר עשוי להתיר הא אם פיה למעלה סמוך לראש האזור שבחגירת מתניו שהוא עשוי למשמש בה כל שעה חייב בין פונדתו לחלוקו פטור כגון שתולה אמצע הכיס בפונדתו חציה סמוכה לחלוקו וחציה תלויה על האזור ופעמים שמכביד מצד אחד ונופל לארץ וכן בחפת חלוקו ר"ל שפה התחתונה וכל שהוא רחוק ממנו כל כך אינו מקום שימור וכן במנעלו ובסנדלו פטור שאין זה דרך המוציאים:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ובפיו מיהא באוכלין חייב אם חישב לכך כמו שביארנו בפרק ראשון ודברי' שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

המוציא משאוי למעלה מעשרה בידו חייב שהרי משא בני קהת למעלה מעשרה היה כמו שביארנו ואע"פ שמשא בני קהת בכתף היה והיאך למדין הוצאת יד להוצאה בכתף לחייב למעלה מעשרה שהוא מקום פטור אין זה כלום שמאחר שהוצאה ביד היא היא עיקר הוצאה והוצאת כתף טפלה לה ומצינו חיוב להוצא' כתף למעלה מעשרה מבני קהת למדה היא הוצאת יד מאליה ומה שאמרו הזורק ארבע אמות למעלה מעשרה פטור דוקא בזורק אבל מעביר חייב:

המוציא משאוי על ראשו אפילו למטה מעשרה פטור דאין דרך בני אדם לשאת על ראשיהם ואין זה דרך הוצאה ואע"פ שבהוצל נוהגים כן בטלה דעתם אצל כל אדם ואתה למד מסוגיא זו שאף בני הוצל פטורין בזו אע"פ שהם נוהגין בכך שהרי בסמוך היה סבור לומר שאחד מבני הוצל שהוציא על ראשו חייב ושאל עליה ותבטל דעתם אצל בני אדם עד שתירץ אלא אי איתמר הכי איתמר המוציא משאוי על ראשו פטור וא"ת אנשי הוצל בטלה דעתם אצל כל אדם ואע"פ שבפרק המוציא החמירו בשיעור מים לילך בהם לשיעור רפואה מפני שבגליל היו רגילים ברפואה והיתה רפואה מצויה להם במים וכן בפרק כירה בענין שברי פתילה אמרו שבגליל שהיה להם שמן הרבה ולא היה חשוב להם נמצא עקר הבסיס לשברי הפתילה ואסור לטלטל את הנר הישן על גב השמן שבו שמתוך שאינו חשוב להם אין הנר בסיס לשמן אלא לשברי הפתילה ואין אומרין בכל אלו גליל רובא דעלמא הוא יש מתרצים בה מפני שהגליל מחוז גדול והוצל כפר קטן ואין נראה כן שהרי במסכת קדושין ו' א' אמרו האומר חרופתי מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה ושאלו שם וכי יהודה רובא דעלמא הוא הא למדת שאף בכרך גדול ואף במחוז הם שואלים וכי רובא דעלמא הוא וא"כ מחלו כבודם על הגליל שלא לשאול עליו כן ויראה לי שכך שבני אותו מקום נוהגים כן מצד הראוי לפי ענינם אין אומרין וכי גליל רובא דעלמא הוא שמ"מ רובא דעלמא הם לעצמם ומעתה בגליל שהמים חשובים אצלם לרפואה שיעורם כדי לשוף בהם את הקילור ולא היינו למדין מהם לשאר העולם אלא שבאו עליה אח"כ מטעם כל שקייני מסו ומטללי כמו שהתבאר בפ' המוציא וכן שברי פתילה ראוי להם לחוס על הפתילה יותר מן השמן ואחר שכן רובא דעלמא הם לעצמם אבל מה שמחוז אחד או עיר או כפר או כרך נוהגים מצד פחיתות ורוע סדר ראוי לשאול עליהם וכי רובא דעלמא הם שיקובל מהם מה שהוא אצלם ברוע סדר ואח"כ פירשו בהם שאין הנהגתם מקובלת אף לעצמם הואיל ומצד רוע סדר הוא בא להם ומה שנאמר בקדושין וכי יהודה רובא דעלמא הוא צד אחר והוא שענין קדושין תלוי בהבנת הלשון ואחר שבני העולם אין קורין לארוסה חרופה היאך מקודשת בלשון זה במקום שאין קורין אותו כן והעלה שם שלא אמרוה אלא ביהודה וכן הדין שבמקום שקורין לארוסה חרופה תהא מקודשת בלשון זה כבני גליל אצל שברי פתילה:

וכן מה שאמרו המקיים קוצים בכרם ר' אליעזר אומר קדש שכן בערביא עושין כן לגמליהם ולא שאלו כן וכי ערביא רובא דעלמא הוא מפני שמנהג ערביא אלמלא איסור כלאים מנהג ראוי היה להם מצד שהם צריכים להם ופירוש הדבר הוא שידוע שהרואה בכרם עשב שאין דרך בני אדם לזרעו אע"פ שהוא רוצה בקיומו לבהמה או לרפואה לא קדש עד שיקיים דבר שכמוהו מקיימים רוב העולם באותו מקום ומעתה המקיים קוצים בערביא הרי זה קדש שכל בני אותו המחוז רוצים בקיום הקוצים לצורך גמליהם ומתוך כך ראוי להיותם רובא דעלמא אצל עצמם לאסור להם קיום קוציהם נמצאו כאן שני ענינים שבאחד מהם אומרין שהם כרובא דעלמא אצל עצמם ולא ללמוד מהם לאחרים ובשני אין אומרין לדון אחר מנהגם אפילו אצל עצמם והוא לדעתי מה שבא להם מצד פחיתות ורוע סדר ויש בה כת שלישית שדנין אותה כרובא דעלמא אף ללמוד ממנה לאחרים שבאותו המין והוא שבפרק במה אשה הקשו על חיוב אשה בטבעת שיש עליה חותם והא הוצאה כלאחר יד היא והיו סבורים לתרץ באשה גזברית עסקינן עד שהקשו תירצת אשה איש מאי איכא למימר עד שתרצו פעמים שאדם נותן לאשתו טבעת שיש עליה חותם וכו' למדת מ"מ ממה שתרץ באשה גזברית עסקינן שדרכה לצאת בטבעת שיש עליה חותם שממנה למדנו חיוב לכל הנשים והטעם מפני שכל הנשים ראויות להיות גזברות והיתה הוצאה זו ראוי' להם וכן מה שאמרו למטה שכן לבלרי מלכות עושין כן שהרי כל אדם ראוי לכך וכן מה שאמרו בפרק המוציא ההיא בעירניות וכתבנו שם שהעירניות והם הצנועות שיעורן באחת ובנות הכפרים בשתים אף זה בדין הוא בא שהעירניות מנהגם ראוי לפי מקומן ובנות הכפרים ג"כ מנהגם ראוי לפי מקומן וראוי לדון בכל אחת על פי מנהגה והוא מן החלק הראשון כך נראה לי לדון בענינים אלו והרבה מפרשים טרחו ליישבה בדברים אחרים:

זה שכתבנו במוציא על ראשו שהוא פטור כתבו בה גדולי המחברים דוקא במשאוי קל כגון בגד או סדין או ספר ומוציאו על ראשו ואינו אוחזו בידו שאין דרך הוצאה בכך אבל משאוי כבד כגון שידה תיבה ומגדל ומוציאו על ראשו ותופש בידו חייב שכן דרך הוצאה ואני תמה בדבריהם אם הכל תלוי באחיזה בידו מה הפרש בין קל לכבד ואם הכל תלוי בקל וכבד היאך חלק ביניהם באחיזה בידו וכשאתה מדקדק בדבריהם בכבד חייב בתופס בידו הא כשאינו תופש בידו פטור ובקל פטור כשאינו אוחז הא באוחז חייב וא"כ הכל אחד ויראה לדבריהם שחפץ קל אף באחיזה בידו פטור ובכבד ובאחיזה בידו חייב או שמא כבד אף בלא אחיזה חייב שכך היא דרך הוצאה בדברים הכבדים ובקל באחיזה ביד חייב וראשון עיקר:

תוס' בד"ה במרפקו כו' ועוד דבפרק האומר משקלי כו' ומשני דאורייתא קיבורת כולה כו' משמע דמקום תפילין למעלה מן העציל עכ"ל זו הראייה ה"מ נמי לאתויי לעיל דע"כ מרפק לאו היינו אשיל"ש כפירש"י אלא הוא קוד"א כיון דע"כ מקום תפילין למעלה מן העציל אצל הגוף אם נאמר דעציל ומרפק היינו אשיל"ש דהיינו בית השחי א"כ מקום תפילין למעלה ממנו אצל הגוף היכן הוא ודו"ק:

בפרש"י בד"ה תלתא מלעיל כו' למעלה מראשיהם או מכתיפו כו' עכ"ל הכא איכא לפרושי תלתא מלעיל היינו מראש או לעיל מכתף שנושא עליו דבין כך ובין כך הוי יותר מי' טפחים עד למטה ולכך פי' קרוב לשליש של עשרה אמות ולא במכוון משום דאיכא לאסתפוקי בתלתא מלעיל אי מראש אי מכתף אבל לקמן גבי ארון כתב רש"י וארון אינו תלוי למטה מכתפיהן אלא ששה טפחים וב' כו' דתלתא מלעיל היינו לעיל מכתף ולא לעיל מראש שהרי הי"ח טפחים הן מכתף כמ"ש התוס' ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה ואיבעית כו' לא גביהי אלא ז' אמות ואין כו' אלא ב' או ג' טפחים כו' עכ"ל גם אם נפרש דתלתא מלעיל היינו לעיל מכתף ולא מראש הוי במכוון עד למטה ב' טפחים אלא דמסתפקא ליה דאימא לעיל מראש ולכך נקט נמי או ג' טפחים וק"ל:

במשנה המוציא בין בימינו וכו' או על כתיפו חייב שכן משא בני קהת ופירש"י דלענין כתיפו יפה האי טעמא אבל לענין ימין ושמאל וחיק אורח ארעא הוא. א"כ משמע מדבריו דכתף לאו אורח ארעא הוא. ולפ"ז קשה על מה שכתבו התוספות בריש מכילתין דהאי טעמא דהוי במשכן לחוד לא מהני אלא דוקא היכא דאיכא נמי סברא וא"כ כיון דכתף לאו אורח ארעא הוא אע"ג דהוי במשכן דבני קהת אפי' הכי אין לחייבו כיון דליכא סברא. והנראה לענ"ד בזה דשאני הכא דאשכחן בהדיא דמשא בני קהת קרייה רחמנא מלאכה דכתיב בפרשת במדבר נשא את ראש בני קהת מבן שלשים שנה ומעלה כל הבא לצבא לעשות מלאכה באהל מועד וכתיב בתריה זאת עבודת בני קהת באוהל מועד קודש הקדשים וא"כ כיון שעיקר עבודת קדשי קדשים שהוא הארון היה בכתף אלמא דמיקרי מלאכה וכה"ג גופא כתבתי בריש מכילתין דף ד' בלשון התוספות בד"ה דר"ע סבר דהא דאמרינן נמי בסמוך אמר רבי אליעזר המוציא משאוי למעלה מיו"ד חייב שכן משא בני קהת אע"ג דלמעלה מקום פטור הוא וא"כ הוי ליה למיפטר דלא מיקרי מלאכה כלל והוי ליה כמוציא משא במקום פטור דפטור אע"כ דאפ"ה חייב כיון דקרייה רחמנא מלאכה וכדפרישית. ומה שיש לדקדק עוד בזה ובמימרא דר"א גופא מבואר לקמן בריש פרק הזורק אי"ה:

תוס' ד"ה ורמי דאביי וכו' קים לי' כעין זה בתוס' לעיל ט' ע"ב ד"ה הא לן וש"נ:

גמרא, אמר רבא המוציא פירות לרה"ר ביד חייב, (משיצאו הפירות ואע"פ שגופו ברה"י ולא אמרינן אגד גופי' שמיה אגד, והתנן פשט בעה"ב את ידו לחוץ, ונטל העני מתוכו כו' שניהם פטורין), התם למעלה מג' הכא למטה מג'. פירש"י התם למעלה מג' וטעמא משום דלא נח ולא משום אגד גופו, ובתוס' הקשו [ע"ז לרבה דמוקי להאי מתני' כרע"ק דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא בהך בבא דמייתי הכא אמאי שניהם פטורין, והלא למעלה מג' לרע"ק כמו למטה מג' לרבנן, וי"ל דרבה סבר אגד גוף שמיה אגד. ור"י מפרש התם למעלה מג' ואית לן למימר דשמי' אגד]. קשה לי דא"כ יקשה בהיפוך בנתן לתוך ידו של בעה"ב או בנטל ממנו והוציא אמאי חייב, הא תיכף כשהכניס ידו עם החפץ או כשנטל החפץ מבעה"ב החפץ כמונח מכח קלוטה דלא גרע מדרך הילוכו באויר, וכשחזר והוציאו הוי עקירה חדשה ופטור כיון דכבר הי' מונח ואגוד מבחוץ, והוי כמו ההיא דהמוציא אוכלין ונתנן על האסקופה וחזר והוציאן, ובגליוני למשניות כתבתי ישוב נכון בעזה"י:

אֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה אֶלָּא עַל חָכָם, גִּבּוֹר, וְעָשִׁיר, וּבַעַל קוֹמָה הדקדוק ידוע בשלמא חָכְמָה צריכה, אבל גִּבּוֹר, וְעָשִׁיר וּבַעַל קוֹמָה מה צורך בהם לנבואה? ונראה לי בס"ד לנבואה צריך לה מדת ענוה, דאין הקב"ה משרה שכינתו אלא על עניו באמת, ואמרתי רמז נכון בזה כי שם 'ענו' אשר בע"ב שמות של וַיִּסַּע הוא שם ס"ג שהוא מספר נָבִיא [63], לרמוז כי נביא צריך שיהיה עניו. אך עניו האמיתי הוא מי שיש לו מעלות שהטבע מכריחו להתגאות בהם ועם כל זה אינו מתגאה, אם הוא עניו אמיתי אשר ישובח בענוה שראוי להיות נביא, מה שאין כן אדם חסר המעלות אין לו שבח כל כך אם הוא עניו, וכמו שאמרו (פסחים קיג:) דל גאה אין הדעת סובלתו, ולכן צריך שיהיה הנביא עָשִׁיר וְגִּבּוֹר וּבַעַל קוֹמָה, כדי שהיצר וטבע החומר מכריחו להתגאות ועם כל זה הוא עניו באמת, ובזה הוא ראוי שתשרה עליו שכינה בנבואה כי ענוה שלו בדוקה ומנוסה.