מסכת שבת דף פ״ז עמוד ב׳

לחנייתן שהרי בר"ח חנו והכי קאמר ששי לחנייתן הוא הששי בחדש הוא ששי בשבת:

למסען אף למסען שביום שבאו למדבר סיני נסעו מרפידים:

וקא מיפלגי רב אחא ורבא במצות שבת שנאמר להם במרה אם נצטוו על התחומין בו ביום או לא דכתיב בדברות האחרונות שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ש"מ קודם הדברות נצטוו בה:

ואר"י במרה דכתיב שם שם לו חק ומשפט (שמות ט״ו:כ״ה):

אתחומין לא איפקוד הלכך כשנסעו מרפידים נסעו בשבת שלא הוזהרו לילך יותר מאלפים אמה:

לערב לערב משמע לערב הבא:

ריש ירחא דאייר שבתא שהרי ניסן מלא הוא לעולם וריש ירחא דסיון בחד בשבתא:

השלים ניסן נתמלא בשלשים יום לשון שלם חיסר אייר שהרי אייר חסר כסדרן ומתרמי סיון בחד בשבתא:

ואמר רב יהודה כאשר צוך במרה האי קרא במשנה תורה כתיב וליכא למימר כאשר צוך במתן תורה שהרי משה לא היה מספר אלא על הסדר ובכולהו לא כתיב כאשר צוך:

כאשר צוך במרה ואם תאמר מנא ליה דבמרה איפקוד אשבת דילמא כאשר צוך בפרשת מן דאשכחן דיני שבת כתובין שם את אשר תאפו אפו וגו' וי"ל משום דבכיבוד אב ואם נמי כתיב כאשר צוך ומסתמא כי היכי דהאי כאשר צוך במרה הכי נמי האי וכן מוכח בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נו:) דאיתמר מילתיה דר' יהודה אתרווייהו וא"ת וכיון דבמרה איפקוד אשבת היכי אמרינן בפ' כל כתבי (לקמן שבת קיח:) אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהן אומה ולשון שנאמר ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וגו' וכתיב בתריה ויבא עמלק אמאי קרי להאי שבת ראשונה כיון דבמרה נצטוו והא לא היתה שבת ראשונה דמעיקרא כתיב ויסעו מאילם ויבאו וגו' ואמרינן בסמוך דאותו היום שבת היה ועוד מקשים דמשמע מתוך הפסוקים ששתי שבתות היו קודם ראשונה כשנסעו מאילם ואחר אותו שבת ירד להם המן וכתיב ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה וגו' ויניחו אותו עד הבקר וגו' [ויאמר משה אכלוהו היום וגו' ששת ימים תלקטוהו וגו' ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וגו'] משמע שבשבת שלישית שאחר מרה היא:

אתחומין לא איפקוד אין צ"ל דאתיא כר' עקיבא דאמר תחומין דאורייתא דהא משמע לכ"ע דבסיני לכל הפחות איפקוד אתחומין דלאו דוקא נקט תחומין אלא כלומר הוצאה שהיו מוליכין עמהן כל אשר להן ומר סבר אהוצאה לא איפקוד ומר סבר איפקוד ואע"ג דבפרשת מן כתיב אל יצא איש ממקומו ודרשינן מיניה הוצאה בספ"ק דעירובין (דף יז:) איכא למימר שאחר מתן תורה נאמר אחר שנעשה המשכן [כמו] שאמר הקב"ה להניח צנצנת לפני העדות ומשום דשייכי למילי דמן כתבינהו התם ולמאן דאמר איפקוד אע"פ שבמרה נאמר כתביה התם כדפרישית:

ואותו יום חמישי בשבת היה כו' ואם כן ברביעי שחטו פסחיהם ונמצא בשבת שעברה לקחו פסחיהן שאז היה בעשור לחדש ועל כן קורין אותו שבת הגדול לפי שנעשה בו נס גדול כדאמרינן במדרש (שמות רבה פ' בא) כשלקחו פסחיהם באותה שבת נתקבצו בכורות אומות העולם אצל ישראל ושאלום למה היו עושין כך אמרו להן זבח פסח לה' שיהרוג בכורי מצרים הלכו אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש ממנו שישלחו ישראל ולא רצו ועשו בכורות מלחמה והרגו מהן הרבה הה"ד למכה מצרים בבכוריהם:

וכתיב ששת ימים תלקטוהו תימה היכי מייתי ראיה מהאי קרא דבשבת היה והלא זה הפסוק נכתב אחר שירד כבר מן שבוע כשהגידו נשיאי העדה למשה שלקטו לחם משנה דכתיב ויאמר משה אכלוהו היום וגו' ששת ימים תלקטוהו והמן כבר ירד מיום ראשון שעבר ואור"י דאע"ג דלא נאמר עד אח"כ מ"מ מוכח שפיר דמשה שכח לומר להם והיה אומר היה לי לומר לכם מה שאמר הקב"ה כשנתן את המן שתלקטוהו ששת ימים וא"כ אחד בשבת היה:

עשר עטרות נטל אותו היום הא דלא חשיב ראשון להקמת המשכן משום דאמרינן במדרש (ויקרא רבה ס' סמיני) שכל ז' ימי המלואים היה משה מעמיד המשכן ומפרקו אי נמי משום דעליה דהקמת המשכן קאי דה"ק אותו היום של הקמת המשכן נטל עשר עטרות אחרות:

ראשון לאכילת קדשים ובת"כ במקום אכילת קדשים קתני שחיטתן בצפון:

בחמישי עבד להו פרישה שלא יגשו אל אשה שלא תפלטו שכבת זרע בשעת [מתן תורה] ותטמא והא פרישנן דר' אלעזר בן עזריא הכין סברי ואף הלכתא דאמרה ר' יוחנן ג' עונות שלימות מעת לעת סלקא לפום הכין ושמעו דברות בצפרא דשבתא דהוא ו' בחודש ר' יוסי דסבר בחד בשבא הוה קבועי אמר לך בחד בשבא לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא. בתרין אמר להו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו' בתלתא הגבלה בארבע פרישה וסלקא לר' ישמעאל ור' עקיבא כדפרישנא לעילא ומקשי' אי ר' יוסי דאמר מן צפרא דארבעה עבוד פרישה קרא דכתי' לך אל העם וקדשתם היום ומחר דאלמא היום חמשה ולמחר מעלי דשבתא שמעו דברות. ופריקנ' אמר לך ר' יוסי בארבעה הוא דאמר ליה רחמנא וקדשתם היום ומחר ודרש משה דלאו היום האידנא דהוא יומא דארבעה אלא הכי קאמר ב' ימים דדמי להדדי כי ביום השלישי ירד ה' וצריך למהוי היום כמחר תרוייהו לילותיה' עמהם וה"ק יום ומחר שלו ואינון מתחלת חמישי ומנ"ל דהסכימה דעתו לדעת המקום והסכים הקב"ה ע"י דהא לא שראי שכינה עד שבתא ולרבנן היום ומחר חמשה ומעלי ולא צריכי לילו עמו אבל קרא דאמר להו משה לישראל היו נכונים לשלשת ימים לית מוכח ולא קשי לא למר ולא למר. ת"ש שלישי שלישי לחודש שלישי בשבת אלמא ריש ירחא בחד בשבא ופרקי הא מני ר' יוסי היא:

ואיבעיא לן האי שלישי דאמר ר' יוסי הוא שלישי לשבת ולחודש ולמאי אצטריך ליה והי יומא ניהו ופירוש כיון דבשני אמר להו ואתם תהיו לי בשלישי וגו' וישב משה והוא יום הגבלה לר' יוסי ב"ר יהודה ולרבי הוא יום שהודיען עונשן ומתן שכרן שמשבבין לבו של אדם דאמר שהודיען עונשה פי' ששוברין לבו של אדם ונפיק מן כי שבבים יהיה עגלי שומרון. ומן ל' ארמי נמי ידוע הוא. שקשין כגידין דקא' דל רגש פרשוהו רבנן בלשון ארמית הרזוקלאלי והוא בטיית הנטלי ואיתא ביום הכפורים לענין מן כזרע גד. ת"ש ששי. ששי בחודש ששי בשבת הא נמי רבי יוסי והאי ששי למאי (דקאמר ביה) [קארי ליה] הכי רבה אמר ששי לחנייתן דאלמא בשבת במסען היו ולא היו מצווין על התחומין באותה שעה.

רב אחא בר יעקב אמר אף ביום חנייתן היה מסען והוא חד בשב' ומצווין היו על התחומין.

ת"ש ניסן שיצא בו ישראל ממצרים ביום חמישי הוה דמשכחת אייר בז' וסיון בחד בשבא.

אמרי לך רבנן אייר דההיא שתא עבורי עברוה וסיון בתרין בשבא ת"ש דלא עברוה דתניא יום ט"ו בניסן יום חמישי השלים ניסן אירע אייר להיות בשבת חיסר אייר אירע סיון להיות באחד בשבת הא מני ר' יוסי היא.

אמר רב פפא ת"ש בחמשה עשר יום לחודש השני אותו היום ע"ש היה ומדט"ו באייר בשבתא ריש ירחא דסיון בחד בשבא ופרקי דעיבורי עברוה לאייר וריש ירח סיון תרין בשבתא א"ל רב חבי מחוזנאה לרב אשי ת"ש ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן ותניא אותו היום נטל עשר עטרות ראשון למעשה בראשית אלמא חד בשבא היה ומדר"ח ניסן שנה שנית חד בשבת ר"ח ניסן דראשונה ארבע בשבת דתניא אחרים אומרים אין בין עצרת לעצרת ואין בין ראש השנה לראש השנה אלא ד' ימים בלבד ואם היתה שנה מעוברת חמשה וכיון דר"ח ניסן ארבעה ר"ח סיון שבת.

אין בין עצרת לעצרת ובין ראש שנה לראש שנה אלא ארבעה ימים בלבד ואם היתה שנה מעוברת חמשה ואין פוחתין מארבעה חדשים מעוברין בשנה ואין מוסיפין יתר על שמונה וכבר ביארנו ענינים אלו בראשון של ראש שנה:

לעולם יהא אדם מן הנעלבין ואינם עולבין שומעין חרפתם ואין משיבין עושין מאהבה ושמחים בייסורין שכל שעושה כן עליו הכתוב אומר ואהביו כצאת השמש בגבורתו:

המשנה הרביעית מנין שקושרין לשון של זהורית בראש השעיר המשתלח שנ' אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו אמר הר"ם פי' צורת תכונת המעשה בשעיר המשתלח עוד אבאר אותו בפרק ששי ממסכת יומא:

אמר המאירי המשנה הרביעית והיא מענין משניות שלפניה מנין שקושרין לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח שנאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו וכו' והוא שהיה אות זה בא להם מן השמים שאם זכו היה מלבין ובתלמוד המערב אמרו בתחלה היה כל אחד ואחד קושר בחלונו והיו מתביישין זה מזה התקינו שלא יהו קושרין אותו אלא בחיל ועדיין היו כל ישראל מתביישין כשלא היה מלבין התקינו שיהיו קושרין אותו בהיכל ועדיין היו מתביישין התקינו שיהו קושרין אותו בראש שעיר המשתלח:

משנה מנין לסיכה שהיא כשתיה ביום הכפרים אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנ' ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו אמר הר"מ פי' אינו רוצה באמרו כשתיה שיהיה חייב כרת עליה כמו שהוא חייב על השתיה אבל הכונה שהוא אסור כמו השתיה ויתחייב עליה מלקות כמו שנבאר במסכת יומא:

אמר המאירי מנין לסיכה שהיא כשתיה ביום הכפרים שנ' ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו ומ"מ לא הושוית סיכה לשתיה אלא לענין איסור אבל לענין כרת לא שעל אכילה ושתיה חייב כרת אבל לא על שאר ענוין וכן הלכה כמו שיתבאר במקומו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר:

תוס' בד"ה כאשר צוך כו' ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט כו' עכ"ל כתב מהרש"ל דאין כאן מקומו ושייך לקמן בסוף הדבור ויניחו וגו' ויהי ביום השביעי כו' עכ"ל לפי הגהתו יהיה עיקר הוכחה כאן דויסעו מאלים כו' בשבת היה ובחד בשבתא ירד להם המן שנאמר ששת ימים תלקטוהו כו' אבל א"כ לא הוו צריכי לפרושי בועוד מקשים כו' ראשונה כשנסעו מאלים ואחר אותה שבת ירד כו' וע"כ נראה לקיים נוסחות לשון התוס' שלפנינו דהוכחה זו בפשיטות לפי דברי התלמוד דאותו יום שבת היה ובתר הכי כתיב ששת וגו' ויהי ביום השביעי יצאו וגו' א"כ ע"כ לאו בשבת ראשונה יצאו אבל לדברי ועוד מקשים משמע להו פשטיה דקרא דששת ימים וגו' דנכתב אחר שירד מן שבוע מיום אחד שעבר כשהגידו העדה למשה שלקטו לחם משנה כו' כמ"ש התוס' כל זה לקמן וא"כ אחרי הששת ימים נאמר ויהי ביום השביעי וגו' משמע שבשבת שלישית כו' וק"ל:

בד"ה לרבנן ח' חסרין כו' נקט נמי לרבנן שמנה עכ"ל כתב מהרש"ל ודוחק כו' דהא מסקינן לעיל דעברוה לאייר ע"כ כו' לרבנן ח' חסרין עביד דנהי דבין ניסן לניסן כו' אבל בין סיון לסיון בע"כ איכא ח' כו' עכ"ל לא ידענא אמאי לא קשיא ליה הכי לפירש"י דפי' בהדיא לרבנן ח' חסרין עביד כו' ונמצא דאשתקד בע"ש עכ"ל ולעיל מסקינן דעברוה לאייר לרבנן אלא ע"כ דאית לן למימר דהשתא למאי דקאמר לרבנן ח' חסרים לא קאי אהא דקאמר לעיל דעברוה לאייר והנהו ברייתות דלעיל כר' יוסי אתיין והכי משמע להו ח' חסרין עביד לרבנן היינו מניסן לניסן דומיא דשבעה חסרין עביד לר' יוסי דהיינו נמי מניסן לניסן אבל אי הוה עברוה לאייר לא הוי ח' חסרין מניסן לניסן ותו לא מידי וק"ל:

גמ' ראשון לברכת ישראל כצ"ל:

דהאי שתא חדא בשבת דאשתקד ד' בשבת כצ"ל:

דתניא אחרים אומרים אין בין פסח לפסח ואין בין ר"ה לר"ה וכו' ואם היתה שנה מעוברת ה' ה"ל וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה לשכון בישראל וכו' דעד השתא לא שכן כצ"ל:

ד"ה ז' חסרים עבוד כצ"ל:

בתוס' ד"ה כאשר צוך וכו' והא לא היתה שבת ראשונה דכתיב ויסעו מאילים ויבואו וגו' ששת ימים תלקטוהו וגו' ואמר בסמוך דאותו היום וכו' כצ"ל:

בא"ד ויניחו אותו עד הבקר ויאמר משה אכלוהו היום וגו' ששת ימים תלקטוהו וגו' ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וגו' כצ"ל:

ד"ה ואותו יום וכו' וע"כ קורין אותו שבת הגדול לפי שנעשה נס וכו' כצ"ל:

בתוספות בד"ה כאשר צוך וכו' וא"ת כיון דבמרה מיפקדו אשבת היכי אמרינן בפרק כל כתבי אלמלי שמרו ישראל וכו' עס"ה. ונראה דעיקר קושיית התוס' כיון דרב יהודה משמיה דרב אמר כאשר צוך במרה ובפרק כל כתבי נמי רב יהודה משמיה דרב אמר לה ומ"מ נראה לי ליישב קושית התוס' דלא תיקשי דרב אדרב דהא דאמר רב בפרק כל כתבי אלמלא שמרו ישראל לשבת ראשונה איכא למימר דהאי ראשונה היינו למילתי' מה שהזהיר להם בשעת מעשה אהוצאה דלקיטת המן גופא שא"ל ששת ימים תלקטוהו דבלא"ה נראה דעיקר שכר ועונש בשמירת שבת ומלאכה היינו לענין הוצאה שצריך זהירות ושמירה יתירה כדאמרינן לעיל בפ"ק דף י"ב גבי חייב אדם למשמש בבגדיו ע"ש ואמר רב יוסף הלכת' רבתא לשבת והכי נמי אשכחן בירמיה שאמר לישראל כה אמר ה' השמרו בנפשותיכם ואל תשאו משא ביום השבת וכתיב בתריה ובאו בשערי העיר הזאת מלכים ושרים וגו' וישבה העיר הזאת לעולם וכה"ג טובא בנחמיה בן חכליה כנ"ל:

בד"ה אתחומין לא איפקוד אין צ"ל דאתיא כר"ע דאמר תחומין דאורייתא וכו' עס"ה. ולולי דבריהם היה נ"ל לפרש דברים כפשטן דהא דקאמר אתחומין לא איפקוד היינו אתחומין ממש כיון דהכא אליבא דרבי יוסי פליגי הנך אמוראי ובפרק בכל מערבין שקיל וטרי הש"ס אי סבר ר"י תחומין דאורייתא כר"ע רבי' או כרבנן דר"ע ע"ש בפירש"י וא"כ משמע לתלמודא הכי דלכ"ע ר"י כר"ע ס"ל דתחומין דאורייתא אלא דפליגי הנך אמוראי אי עיקר תחומין היינו מקרא דאל יצא דאע"ג דעיק' קרא להוצאה אתיא אפי' הכי כיון שכבר נצטוו במרה על דיני שבת א"כ מסתמ' דתחומין נמי הוי בכלל לאו דאל יצא דתרווייהו במשמע ומר סבר דאתחומין לא איפקוד במרה א"כ לא הוי נמי בכלל אל יצא דלהוצאה לחודא אתי ולענין תחומין דהוי אלפים אמה אכתי לא ידעינן ליה אלא מהנך קראי דמקום ממקום ומקום מגבול כדאית' בפ' מי שהוציאוהו והנך קראי ע"כ לאו קודם מתן תורה כתיבי. כנ"ל. ולפ"ז לענין איסור הוצאה אפשר שהיו מוליכין כל אשר להן על בהמתן או שנשאו במוט וע"י שינוי דהוי ליה נמי כשנים שעשאוהו ועל כרחך צ"ל כה"ג נמי במאי דלא חיישינן בסתירת ובנין אהליהם בשבת ודו"ק: