מסכת שבת דף פ״ו עמוד א׳

כטבלא מרובעת אלמא עגולה לאו ערוגה היא:

התם דבעי מרובעת לאחשובה שדה קאמר להתיר ראש תור כו' ולית ליה לר' יוחנן הא דאמר לעיל אין ראש תור בערוגה אי נמי אית ליה מערוגה לערוגה אבל משדה לערוגה יש ראש תור:

מתני' שהיא טמאה דיום השלישי אכתי לא מסרחה שכבת זרע וראויה לקלוט ולהיות ולד נוצר הימנה וקרינן שכבת זרע הראוי להזריע:

לג' ימים דהקפיד הכתוב על טומאת קרי במתן תורה וקס"ד עם יום הפרישה קאמר דבד' בשבת פירשו מנשותיהן וקבלו תורה בשבת שהוא רביעי לאותם ששימשו מטותיה' ברביעי לפני הפרישה וטבלו לילי שבת ולא חש הכתוב אם יפלוטו בשבת דמסרח ואינו שכבת זרע הראוי להזריע אבל אם פלטו ע"ש בשלישי טמאות לכך הפרישן שלשה ימים:

מנין שמרחיצין דאף ביום ג' מסוכן הוא:

כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו מקיש סיכה לשתיה:

גמ' רישא דמתני':

דלא כר' אלעזר בן עזריה דאילו לדידי' שמעינן ליה פולטת ביום השלישי טהורה לקמן בברייתא:

מנין לפולטת כו' שנא' היו נכונים לשלשת ימים אע"פ שבאותה שעה עדיין לא ניתנה תורה מ"מ מסתמא הקפידה תורה על דבר שעתיד להיות טומאה אחר מתן תורה ואע"ג דלא הקפידה על זבין ומצורעין ובועלי נדות היינו משום טעמא דתניא בפרק מי שמתו (ברכות כב.) כתיב והודעתם לבניך ולבני בניך וכתיב יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע כו' מכאן אמרו זבין ומצורעים ובועלי נדות מותרין לקרות בתורה בנביאים ולשנות במשנה ובש"ס בהלכות ובאגדות ובעלי קריין אסורין פירוש דבעל קרי אינו באימה וביראה דמחמת קלות ראש הוא בא:

אע"פ שאין ראייה לדבר זכר לדבר שנאמר ותבא כמים וגו' ומיהו ראיה גמורה לא הוי משום דקרא לא מישתעי בשתיה אלא ברחיצה משום דמשמע מים דומיא דשמן מה שמן מאבראי אף מים מאבראי וקשה לר"י דבפרק בתרא דיומא (דף עו.) קאמר דרחיצה איקרי עינוי מנלן א"ר זוטרא מהכא ותבא כמים בקרבו וגו' מים דומיא דשמן מה שמן מאבראי כו' ופריך והא האי תנא איפכא נסיב לה דתנן מנין לסיכה כו' ומאי פריך הא תנא דמתני' קאמר שאין ראיה לדבר אלא זכר לדבר משום דמים דומיא דשמן כדפרישי' ואומר ר"י דפריך הכי דאי חשיבא ראיה גמורה דרחיצה כסיכה כדקאמרת לא הוה ליה להאי תנא למעבד מינה אפי' זכר בעלמא קשה לרשב"א דאמאי מייתי האי קרא שאינו אלא זכר בעלמא הוה ליה לאיתויי קרא דלחם חמודות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי וסוך לא סכתי (דניאל י׳:ג׳) דהוי דרשה גמורה ומיניה נפקא לן בפרק בתרא דיומא (שם) דסיכה איקרי עינוי:

תני רישא טהורה ומוקי לה כו' אומר ר"י דמשום הכי אינו מגיה למיתני טהורה כדי לאוקמי כולה כרבי אלעזר אלא בלאו הכי איכא דתני טהורה ואיכא דתני טמאה הלכך מאן דלא מוקי כתנאי נוח לו לשנות כאותן ששונין טהורה ומאן דמוקי כתנאי לא קפיד לשנות טמאה וא"ת אכתי הויא מתני' כתנאי דרישא דמתני' רבי עקיבא קתני לה וסיפא דקתני פולטת טהורה היינו דלא כר"ע דפליג בסמוך אר' אלעזר בן עזריה וי"ל דלא קפיד לאוקמי כתנאי אלא בתרי בבי דסמוכות זו אחר זו אבל אההיא דריש פירקין המרוחקות מההיא דפולטת לא קפיד וא"ת למאן דתני טהורה טפי הוה ליה למנקט במתני' קרא דוקדשתם היום ומחר (שמות ינו) דמשמע כרבי אלעזר בן עזריה ואומר ר"י דניחא ליה לאתויי היו נכונים לשלשת ימים דמוכח דמשום פליטת זרע הקפיד דכתיב ביה אל תגשו אל אשה:

פעמים שהן ד' כו' במלתא דרבי אלעזר בן עזריה ה"מ נמי לשנות בענין זה פעמים שהן שתים פעמים שהן ג' כו' אלא להכי נקט ר' ישמעאל משום דסבר ברביעי עבוד פרישה כרבי עקיבא ובעונות לא בעי למתלי כמו שתולה רבי עקיבא:

בהשכמה עלה אליבא דרבי עקיבא איירי:

ישראל קדושים הן כו' ובלאו הכי היו פורשין דאמר בוזה דרכיו ימות זה המשמש מטתו ביום ועוד דקראן קדושים ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש:

סופה כר' אלעזר בן עזריה הוא זה ששנינו מניין שמרחיצין את הקטן ביום השלישי ודבר זה אמור משום ר' אלעזר בן עזריה בפרק ר' אליעזר אומר אם לא הביא כלי:

והכין קא חזיינא דעל מימרא דשמואל קאי דקאמר בערוגה בין הערוגות שנינן שנוטע שורה לכאן ושורה לכאן כדפרישנא לעילא ועלה בען במערבא ואם הפקיע מצד הערוגה תלם אחד על פני כולה ושבקיה ולא זרעיה ומהנותרין זרע בערוגה אחרת ערבוב ולא זרע שורה כדאמר שמואל ב' שורות שורה אחת (שנוטעה) [שנוטה] לכאן ושורה (שנוטעה) [שנוטה] לכאן מהנותרו' בשורה שבזו והפקעת תלם אחד מצדה ופשטה רב ששת לאיסורא ואמר בא עירבוב (ונטל) [וביטל] את השורה אע"פ שהפסיק תלם א'. כיון שזרע עירבוב הרי זו שהיא נטועה שורה כאילו אף היא נטועה עירבוב ולא מהניא שורה אלא כנגד שורה שזו נוטה לכאן וזו נוטה לכאן. דהוי היכרא. אבל הכא כיון דחדא עירבוב בטילה לה שורה דאידך ובעירבוב דמיא. וההוא תלם שהפקיעו אם אין בו כדי עבודה לא מהני ואסור. ואתא רב אשי ושריא. ואעפ"כ אין עירבוב מבטל את השורה אלא שורה של זו. והפקעת תלם בזו מתירין אותה:

איתיבי' רבינא לרב אשי הנוטע שתי שורות של דילועין שתי שורות של קישואין שתי שורות של פול המצרי מותר. שורה אחת של קישואין. שורה אחת של דלועין. שורה אחת של פול המצרי אסור. דאלמא אם ב' שורות הן שהיא נוטה אחת לכאן ואחת לכאן מוכחא מילתא שהן מובדלות זו מזו ומותר. אבל אם יש שורה בשדה זו. ואין בשדה זו שורה שכנגדה אלא עירבוביא היא ואסור. וצריך להרחיק כדי עבודה. ופריק רב אשי (שאתנן) [שאני] קשואין ודלועין ופול המצרי דאית להו שראכי אבל (דאד) (מינייהו) [שאר המינים] אע"פ שזה נוטע שורה וזה הפקיע תלם אחד מותר. ופי' שראכי עלין רחבין שאוחזין בארץ ורווחן כדאמרינן לענין תני חדא אסור להלך ע"ג עשבים בשבת ותניא אידך מותר אי תימא הא והא בימות הגשמים ולא קשיא הא דאיכא שראכי והא דליכא שראכי. ואי תימא הא והא דאיכא שראכי ולא קשיא הא [דסייס] מסאני והא דלא [דסייס] מסאני. אבל בזו מן הני אין עירבוב שבזו מבטל שורה שבזו:

אמר רב כהנא אמר ר' יוחנן הרוצה שימלא את גנתו ירק עושה ערוגה ששה טפחים ועוגל בה חמשה ונמצא ממלא את גנתו ירק כן צורת מרובעת זה ו' על ו' שיש בה ה' עגולין. אקשינן על ר' יוחנן והא איכא בין הביניים. ומפרקינן אמרי דבי ר' ינאי במחריב בין הביניים שמרחיק מה שהוא צריך להרחיק בין כל ירק וירק אלא שנשכר מה שבין העגול למרובע. והרבה הוא נשכר בזאת ולא קא מעיין ר' יוחנן להרחיק את הקרנות כדי שיזרע כנגדן כי אותה הערוגה דהוי ששה על ששה אין בה זריעה אלא י"ג טפחים מכלל ל"ז טפחים ובהעגילו כך ה' עגולים אע"פ שהוא מניח בין ירק לירק כדי צורכו הרי הוא נשכר הרבה:

רב אשי אמר אם היה זורע שתי זורע את האחר ערב כגון זה. זורע בזה שתי ובזה ערב כי היכי דליהוי היכרא ואין צריך להרחיק אלא מעט:

איתיביה רבינא לרב אשי עבודת ירק בירק שנכנס לתוך שרש ירק אחר רואין אותה כטבלא מרובעת. והכי קא מקשי כטבלה מרובעת הוא דשרי הא למהוה אחד שתי ואחד ערב לא. ופריק רב אשי האי דקאמר כטבלא מרובעת לאו לאחמרי אלא לאקולי בה קלא אחרינא להתיר ראש תור הנכנס לה וראש תור היוצא ממנה:

מתני' מנין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי שהיא טמאה כו' ותנן התם הפולטת שכבת זרע ביום שלישי טהורה דברי ר' אלעזר בן עזריה. הויא מתניתין דהכא דלא כר' אלעזר בן עזריה. ואקשינן אימא סיפא. מנין שמרחיצין את הקטן ביום שלישי שחל להיות בשבת. ותנן לקמן בהא מסכתא רבי אלעזר בן עזריה אומר מרחיצין את הקטן ביום שלישי שחל להיות בשבת ופריקנן למאן דמוקים כתנאי [תני תאני טמאה ורישא רבנן וסיפא ר' אלעזר בן עזריה דלא מוקים כתנאי.

המשנה השלישית מנין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי שהיא טהורה שנ' היו נכונים ליום השלישי אל תגשו אל אשה מנין שמרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת שנ' ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים אמר הר"ם פי' ממה שהזהיר על משכב האשה קודם מתן תורה בשלשה ימים ראיה כי כשתפול מן האשה שכבת זרע תוך שלשה ימים לבעילתה שהיא נטמאת באותה שכבת זרע ואם הפילה השכבת זרע תוך שלשה ימים הרי היא טהורה לפי שאותה שכבת זרע כבר נפסדה ולא תטמא בה ופסק ההלכה כי פולטת בשלישי טהורה ועוד נבאר זה בפרק שמיני ממקואות ומאמרו בהיותם כואבים ראיה כי היום השלישי קשה למהול כי הליחות נגרות ויורדות ומתהוה מהם חבורה ורבו המכאובות ומפני זה התירו לרחצו במים חמין בשבת ואפי' הוחמו בשבת לפי שהיא סכנת נפשות:

אמר המאירי המשנה השלישית והיא מענין משניות שלפניה מנין לפולטת שכבת זרע בשלישי שהיא טמאה וכו' ביאור הענין הוא ששכבת זרע הוא אב הטומאה לטמא אדם וכלים במגע אלא שאינו מטמא במשא וכן אינו מטמא בגדים וטומאתו בין לנוגע בין לרואה ושניהם ראשון לטומאה כדין נוגע באב הטומאה אין בין נוגע לרואה אלא שהנוגע בכעדשה והרואה בכל שהו כמו שיתבאר במקומו ולמדת שהמשמש מטתו טמא ואף האשה טמאה כמוהו אלא שאין טומאתה מדין נוגעת בשכבת זרע שמגע בית הסתרים אינו מטמא אלא שדנו כל הראויה לביאה ששמשה כרואה קרי ואם טבלה לתשמישה ואח"כ פלטה שכבת זרע נטמאת בפליטתה ובלבד בשיעור שלא הסריח ושעדיין הוא ראוי לקלט להיות עובר נוצר ממנו שכל כשיעור זה שם שכבת זרע עליו ונטמאת היא בפליטתו וכן אחרים אם נגעו בו אבל משעבר עליו זמן שכבר הסריח ואינו ראוי עוד ליצירת ולד אינה טמאה בפליטתו וכן אחרים אין מיטמאין בו בנגיעה שכבר נפסדה צורתה ואע"פ שבאיש שפרש ממנו שכבת זרע הרי שכבת זרעו מטמאה כל זמן שהיא בלחותה בפליטת האשה אינו כן ובאו במשנה זו לבאר שכל שלשה ימים טמאה וסמכו לה ממה שנאמר במתן תורה היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה שנמצא שהקפיד הכתוב שלא ליתן תורה לבעלי קריין והפרישן שלשה ימים וברביעי נתן תורה והוא שבתחלת רביעי פרשו וקבלו תורה בשבת אחר שטבלו בליל שבת ומשום אנשים לא הוצרך לכך שבעל קרי אין טומאתו אלא טומאת ערב אלא בשביל הנשים ומחשש פליטה ואע"פ שלא הקפידה על שאר טומאות כגון נדה וזב ומצורע מפני שכל אלו לבם דואג עליהם אבל טומאה זו שבאה להם מחמת תענוג ובחירת תאוה הזהירם בכך כדי לקבל את התורה באימה ברתת ובזיע וכל שכן שלא הקפידה תורה על טבולי יום ולענין פסק אין הלכה כן אלא אם פלטתו בתוך שלש עונות היא טמאה וכן הנוגע בו טמא מכאן ואילך טהורה וכן הנוגע בו טהור ועונה זו פירושה או יום או לילה ואין עונת התשמיש בכלל ולמדת שאם ביום חמשי [שמשה] שיעור כל שתפלוט עד נקדת שחרית של שבת שהרי שלש עונות הם ליל חמישי ויום ששי וליל שבת כמו שיתבאר במקומו:

מנין שמרחיצין את המילה ר"ל שמחמין לו חמין אפי' בשבת מפני שסכנה היא אפי' ביום השלישי וכל שכן ראשון ושני שאלו לא נמול אין מקלין להחם לו חמין אלא ממתינין לו עד לאחר השבת אבל כשנמול מרחיצין אותו שנ' ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים כלומר שעדיין היו כואבים וכל שכן שהיו כואבים בראשון ושני אלא שהיו נמלכים בעצמם אם יעשו אם לא יעשו וכשהגיעו לשלישי ודנו בעצמם שאם לא יעשו באותו היום אף הם מתרפאים למחרתו נמנו וגמרו להרגם אלמא כאב של מילה ושאר הפצעים אף בשלישי הם וכ"ש בראשון ושני וכן הלכה:

וזהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מדרכי הקדושה והפרישות שלא יהא אדם משמש מטתו ביום ובבית אפל מותר ותלמיד חכם שיודע בעצמו שנזהר מן הכיעורין ועוצם עיניו מראות ברע מאפיל בטליתו ודיו:

בפירש"י בד"ה לג' ימים כו' וקס"ד עם יום הפרישה קאמר דבד' כו' עכ"ל ק"ק מאי קאמר דקס"ד עם יום הפרישה הא קאי הכי לכולהו תנאי דשמעתין למר ג' ימים ולמר ד' ימים עם יום הפרישה קאמר ויש ליישב דאליבא דחכמים דמצרכי לקמן ו' עונות שלמות לא הוי הפרישה בתוך הימים ולא קאי הא דקס"ד עם יום הפרישה לכולהו תנאי דשמעתין ועוד י"ל דקס"ד דקרא דהיום ומחר עם יום הפרישה קאמר ותקשי למ"ד ד' ימים כדלקמן עד דמסיק דהיום ומחר בלאו יום הפרישה דהיום כמחר כו' כדלקמן וק"ל:

בגמ' רישא טהורה שמענא ליה כצ"ל:

ברש"י ד"ה לג' ימים דהקפיד הכתוב וכו' וקס"ד עם יום וכו' נ"ל שצ"ל וקסבר עם וכו' דו"ק היטב:

במשנה מניין לפולטת ש"ז וכו' שהיא טמאה שנאמר וכו' ומפרשינן בגמרא דאיכא מאן דתנא במתניתין טמאה ואיכא מאן דתנא טהורה וכמ"ש התוס'. ולפ"ז נראה דמאן דתני טהורה שפיר שייך לשון מניין משום דמסברא אית לן למימר דפולטת לעולם טמאה כל זמן שהיא לחה כמו באיש כדאיתא לקמן ועוד דמסברא הוי לן למימר דלענין פולטת לא שייך למימר מקצת היום ככולו כיון דבשיעור ראוי להסריח תליא מילתא א"כ ממילא משמע דבעינן מעת לעת מש"ה מייתי לה מקרא א"כ ממילא משמע דמקצת היום ככולו דהכי קי"ל בכל התורה כולה וכמ"ש רש"י בסמוך. ולמאן דתני טמאה נמי א"ש לשון מניין מהאי טעמא גופא דפרישית לאשמעינן דאע"ג דכתיב וקדשתם היום ומחר דמשמע שני ימים ותו לא אפ"ה זימנין דטמאה נמי ביום השלישי במקצתו כיון דכתיב נמי והיו נכונים ליום השלישי כן נ"ל ויש לפרש עוד בדרך אחר לפי שיטת הירושלמי דשמעתין שאביא לקמן במימרא דר' חייא ב"א אר"י דלחכמים שש עונות שלימות בעינן דמייתי לה בירושלמי מקרא דאיתקש שכבת זרע לזב וכמו שאבאר שם ודו"ק:

שם שנאמר והיו נכונים לג' ימים ויש לדקדק בהא דמשמע בכולה שמעתין דעיקר מלתא דפרישה בשעת מתן תורה הוי משום פליטת ש"ז של הנשים ואכתי למה הוצרכו לפרוש ג' ימים דהא איכא תקנתא אפי' ביום ראשון לשמושן ע"י שתקנח יפה את ביתה קודם הטבילה כדתנן להדיא במתניתין דפ"ח דמקואות ע"ש. והכי איתא נמי בלשון התו' בפרק יוצא דופן דף מ"ו ע"ש וכדמשמע נמי שם בל' הגמרא דבאזלה בכרעי לבית הטבילה ליכא למיחש כ"כ לפלטה. ואפשר דאפ"ה לאו כולהו נשי דינא גמירי ובדיקה זו של כיבוד ביתה ע"י קינוח צריך בקיאות וזהירות וכיון דבשעת מתן תורה הוי טרידי טובא כדמשמע לקמן מש"ה הוצרכו לפרוש ג' ימים שלא תבואנה לידי ספק כנ"ל:

בגמרא רישא דלא כראב"ע וסיפא כראב"ע דאי כראב"ע טהורה שמענא ליה מאן דלא מוקי כתנאי וכו' ופרש"י דפלוגתא היא בהמפקיד גבי חבית וכו'. ולכאורה יש לתמוה טובא דאין הנדון דומה לראיה דהתם בהמפקיד מאן דמוקי לה בתרי תנאי רישא וסיפא סותרין אהדדי שהן שני הפוכין בנושא אחד ממש מש"ה ניחא ליה לאוקמי כחד תנא ובתרי טעמי קצת ע"ש משא"כ הכא לא שייך לומר כן לשבש המשנה בשביל כך דהא אשכחן בש"ס טובא דרבי נסיב אליבא דתנאי וא"כ מעיקרא לא מקשה הש"ס מידי כיון דרישא וסיפא משני ענינים הם שפיר מצינן למימר דרבי סבר ברישא כר"ע או כרבנן וסיפא כראב"ע וכ"ש כה"ג במשנתינו דלא מייתי לכולהו בבי אלא משום גררא לקראי דאסמכת' ואף את"ל דמשמע ליה לתלמודא דכל הני מניין דתני במתניתין ר"ע גופא אמרינהו אפ"ה שפיר מצינן למימר דר"ע בהאי דמרחיצין סבר כראב"ע:

מיהו למאי דפרישית בסמוך יש לי ליישב דמשמע ליה לתלמודא דהך דפולטת והך דמרחיצין כחדא מילתא היא והא בהא תליא דכיון דפשטא דלישנא דמתני' דקתני ביום השלישי טמאה משמע דאתיא כר' ישמעאל בסמוך דבימים תליא מלתא ולא בעונות משום דמקצת היום ככולו אע"ג דמסברא משמע דלא שייך בכה"ג למימר דמקצת היום ככולו כיון דבראוי להסריח תליא מלתא א"כ משמע דבעינן מעת לעת אע"כ דאפ"ה כיון דמאסמכתא דקרא ילפינן לה אמרינן מקצת היום ככולו דדרשינן קרא כדכתיב א"כ תיקשי סיפא דקאמר מניין שמרחיצין ביום ג' שחל להיות בשבת כראב"ע דקפסיק ותני אפילו בשבת לעת ערב נמי מרחיצין ודחינן שבת ומנ"ל להקל כ"כ ואי מקרא דכתיב ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים אכתי מנ"ל דבסוף יום שלישי הוי עובדא שהיו כואבים דלמא בתחלת יום שלישי ושפיר קרי ליה יום שלישי דמקצת יום ככולו אע"כ דבלישנא דקרא כה"ג דלא איירי בעיקר הדין אלא כעין מעשה שהיה לא אמרינן מקצת היום ככולו א"כ קשיא רישא דקתני ביום השלישי טמאה דממ"נ אי מהאי קרא דהיו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה א"כ ליבעי שש עונות ואי מקרא דוקדשתם היום ומחר ד' עונות משמע כן נ"ל הענין כפתור ופרח ובישיבה הארכתי יותר ומתוך מה שכתבתי נתיישבו כל קושיות התוס' דשמעתין ואין להאריך ודוק היטב:

בתוס' בד"ה פעמים שהן ד' וכו' במלתא דראב"ע הוי מצי נמי לשנות בענין זה וכו' עס"ה. נראה דהתוס' בזה נמי לשיטתייהו למאי דמשמע להו בפשיטות דלענין פולטת אמרינן מקצת היום ככולו בתחילתו כמו בשאר דיני טומאה וטהרה וכפירש"י והיינו נמי דמהדרינן בשמעתין דטעמא דר"ע דתליא בעונות משמע דלאינך תנאי אין סברא לתלות בעונות כלל מיהו למאי דפרישית בסמוך דאדרבה מסברא אית לן למימר דלא שייך לומר בכה"ג מקצת היום ככולו כיון דבראוי להזריע תליא מילתא והיינו כל זמן שאינה מסרחת א"כ משמע דבעינן מעל"ע א"כ לפ"ז אין דברי התו' מוכרחין דשפיר מצ"ל דלראב"ע הא דקאמר פולטת ביום ג' טהורה היינו אחר שני ימים שלימים מעל"ע שהן ד' עונות וטעמא רבה נמי איכא דהכי משמע ליה לראב"ע האי קרא דוקדשתם היום ומחר אי משום דדריש היום ומחר לבר מהאי עונה כדלקמן וא"כ בד' בשבתא סמוך ללילה עביד פרישה והטבילה היתה קודם ליל שבת הרי ד' עונות או משום דסבר נמי דבהשכמה עלה ובהשכמה ירד וא"כ וקדשתם היום ומחר היינו כפשטיה מבה' עביד פרישה בהשכמה והטבילה נמי היה בהשכמת יום השבת אם היו צריכות לכך וכדמסקי' לקמן דתורה ניתנה לטבולי יום. כן נראה לי ודו"ק:

בגמרא משה בהשכמה עלה ובהשכמה ירד וכו' לכאורה לאו לגמרי דמו להדדי דהאי דבהשכמה עלה ודאי משמע דכל עליותיו היו בהשכמה כפרש"י דיליף לה רב אדא בר אהבה מיתורא דקרא דוישכם דלגופא לא איצטריך שהקב"ה אמר לו בלוחות השניות ועלית בבוקר אע"כ שבא ללמוד על כל עליות ועיין בח"א משא"כ האי דבהשכמה ירד היינו דוקא היכא דכתיב בקרא לשון ירידה אבל היכא דלא כתיב לשון ירידה בפירוש ודאי אשכחן שירד לפעמים לעת ערב כמו שפרש"י לקמן בדף הסמוך בד"ה בתלתא אמר להו מצות הגבלה ע"ש אלא דבאמת לא ידעתי מי הכריחו לרש"י לפרש כן דהא שפיר מצינן למימר דאפילו בעליה וירידה דחד יומא תרווייהו בהשכמה הוו כגון עליה בעלות השחר וירידה בהנץ החמה ואידי ואידי בהשכמה מיקרי דע"כ בכה"ג גופא איירי האי קרא דכתיב לך רד ועלית אתה ואהרן עמך ובהשכמת היום דמתן תורה כתיב אלמא דעליית משה וירידתו ועליית אהרן עמו שנית הכל בהשכמה דחד יומא הוי ודו"ק ועיין לקמן:

בתוס' בד"ה דבהשכמה עלה אליבא דר"ע איירי עכ"ל נראה בכוונתן דדוקא אליבא דר"ע דאיכא נפקא מינה לדינא בהנך דרשות לענין פולטת דבעינן ה' עונות א"כ שפיר שייך הנך דרשות דרב אדא משא"כ לאינך תנאי דפליגי עליה בדינא דפולטת א"כ הך מילתא דבהשכמה עלה נמי לא איצטריך כלל כיון דלא נ"מ מידי:

תוס' ד"ה תני רישא וכו' אלא בלא"ה איכא וכעין זה איתא במגילה דף ב ע"ב:

מִנַּיִן שֶׁקּוֹשְׁרִין לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית בְּרֹאשׁ שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ יש להקשות איך יליף דבר זה מן פסוק זה, ונראה לי כי הם היו תולין לשון של זהורית בפתחו של היכל והיה מלבין, ועל זה שואל התנא מנין שקושרין גם בשעיר המשתלח, ועל זה יליף מן הכתוב דכתיב כשנים לשון רבים, והוה ליה למימר כשני אלא ודאי תרי שני איכא, דמלבד של היכל קושר אחר כך בשעיר גם כן, והא דלא שאל על של היכל מנין שתולין אף על גב דקושרין בראש השעיר, כי זה מן הסברה הוא דעדיף לתלותו בפתח היכל כדי שכל ישראל יראו אותו וישמחו, מה שאין כן בראש השעיר אין רואה אותו אלא האיש המוליכו בלבד:

מֹשֶׁה, בְּהַשְׁכָּמָה עָלָה וּבְהַשְׁכָּמָה יָרַד נראה לי בס"ד טעם לזה, כי משה רבינו ע"ה היה מן החסדים בסוד (שמות ב, ב) וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא, ולזה אמר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ (שמות ב, י) שה"ס [שהוא סוד] החסדים כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל, ולכן בְּהַשְׁכָּמָה שהוא זמן שליטת החסד עָלָה וּבְהַשְׁכָּמָה יָרַד. או יובן בס"ד על פי מה שנאמר באדרא רבא, משה לא פסיק טעמא בגווייהו כי קדמאה שלים, בתראה שלים, דמיומא דאתייליד שלים הוה עיין שם. והכונה כי מיום שנולד התחיל לקבל מוחין דגדלות, מה שאין כן שאר צדיקים בתחלה מקבלים מוחין דקטנות, ולכן בְּהַשְׁכָּמָה עָלָה וּבְהַשְׁכָּמָה יָרַד כי השכמה בבקר מורה על גדלות, והוא ראשו וסופו בגדלות, ולכן תמצא בשבעה באדר נולד ובשבעה באדר נפטר, להורות ששוה תחילתו עם סופו, ושבעה בחודש הוא מלוי הלבנה שהוא זמן ברכה שלה.