מסכת שבת דף פ״ב עמוד א׳

דלא מקנחיתו בחספא שאוכל לעשות לכם כשפים:

ולא קטיל לכו כינא אמנייכו ואין אתם הורגין כינה בבגדיכם:

ולא אכיל לכו ירקא מכישא דאסר גינאה אין אתם מוציאין שום וכרישא ובצל מאגודה שאוגדין הגננים ואוכלים אלא אתם מתירין האגודה תחילה ש"מ כל הני קשה לכשפים:

מותיב לי במילי דעלמא מושיבני לפניו בדברי חנם שאינו תורה:

לא ליתיב בהדיא במהרה ובחוזק לפי שנפתח הנקב בחזקה וניתקין שיני הכרכשא ויוצאת:

ולא ליטרח טפי פדיימבר"א בלע"ז:

מקנח בצרור בשבת אע"פ דלאו בר טלטול הוא בעלמא:

ואינו מקנח בחרס משום סכנה:

מתני' אמר רבי עקיבא מניין לע"ז כו' פי' בקונטרס דנקט לה הכא משום דבעי למיתני מנין שמרחיצין את הקטן ואין נראה דא"כ בההוא הוה ליה להתחיל ועוד דהוה ליה למתנייה בפרק רבי אליעזר דמילה אלא נראה אגב דתנא לעיל בסוף המוציא קראי דאסמכתא גבי חרס נקט נמי הני קראי דאסמכתא וקרא דתזרם כו' הוא סמוך לההיא קראי דאייתי לעיל לא ימצא במכיתתו חרש וגו':

אסור לבנותו אפילו למ"ד בפרק קמא דמס' ע"ז (דף יג.) נהנה אסור מהנה מותר ה"מ לגבי מכס שאין נראה כל כך לע"ז כוונתו אלא שנותן כדי שיניחוהו לעבור אבל הכא נראה כאילו בונה לה בית ר"י:

כונס לתוך שלו ד"א במסכת ע"ז פריך עלה והא שביק רווחא לעבודה זרה ומשני לה:

וכיון שמניחו ע"ג יתדות הרי הוא מעבירו ממקו' שמתחבר ומתחייב משום תולש אבל אם זרעו מעיקרא להניחו ע"ג יתדות בזמן שמניחו על גבי קרקע הרי הכינו במקום שמתחבר לקרקע ונמצא חייב משום נוטע. ולענין חרס מיסברא שיעורא ר' יהודה [זוטר] ור"מ נפיש מיניה ודר' יוסי נפיש מיניה אבל מן קראי שיעורא דר"מ נפיש דאי ס"ד שיעורא דר' יוסי נפיש דההוא כדי לקבל רביעית לייט להו תחלה שלא ימצא דבר קטן שהוא כדי לחתות אש מיקוד והדר לייט שלא ימצא דבר גדול כדי לקבל רביעית ומקשינן היכי אמרת דמקרא דשיעורא דר"מ נפיש מדר' יוסי והלא דבר ידוע שיש לחתות אש בחרס קטנה שאין בה כדי לקבל רביעית. ופרקיה אביי להאי קושיא לא תימא לחתות אש כדי להדליק ממנה במקום אחד אלא לחתות אש מיקידה גדולה כדי להתחמם כנגדה. ומקשי' אי מחשב (קא' השבת) [לענין שבת מאי דחשיב] מקראי ושיעורא דר' מאיר נפיש שפיר קאמר ליה ר' יוסי משם ראיה. דהא חשיב חרס לחשוף מים. ומפרקינן לדר"מ דאמר ולחשוף מים לא חשיבותא היא ולא חשיב אלא לחתות אש.

ולא מיבעיא קאמר דלא מיבעיא מידי דחשיב דלא שבקינא אלא מאי דלא חשיב נמי לא שבקינא. ולעולם שיעור הוצאה מאי דחשיב הוא:

אמר ר' עקיבא מניין לע"ז שהיא מטמאה במשא כנדה שנאמר תזרם כמו דוה. אגב דתניא אסמכתא מן קראי בסוף המוציא יין לענין שיעור חרס אדכר נמי (הנשאה) [הני משניות].

חרס כל שהוא חושש לסכנת חבורה או לכשפים ידועים אצלם שהיו שולטים במי שהיה דרכו לקנח בחרס אסור אף בחול ששמירת עצמו מן הסכנות בכלל המצוות הוא אבל במקום או באדם שאין לחוש לכך מותר אף בשבת ואע"פ שהוא קרוב להשיר שער דבר שאין מתכוין מותר שהרי אף בנזיר אמרו שהוא חופף ומפספס ביד אלא שאינו סורק במסרק כמו שיתבאר במקומו:

היו לפניו צרור וחרס מוטב לקנח בצרור אע"פ שאינו בר טלטול שכל לגבי קינוח בר טלטול הוא ומוטב לו משיקנח בחרס אם מצד הסכנות שהזכרנו אם מצד השרת נימין ואם הוא מאגני כלים שהוא חלק ואין בו סכנת חבורה ולא השרת נימין מקנח בחרס שיש עליו תורת כלי ולא בצרור ואף אתה מפרשה במקום שאין בו סכנת כשפים:

היו לפניו צרור ועשבים מחוברים מקנח בעשבים בעוד שהם מחוברים ואין גוזרים שמא יתלשם ומשום משתמש במחובר לקרקע אין כאן איסור שכל שאין גבוהים מן הקרקע שלשה טפחים מותר להשתמש בו במחובר וכן באילן מותר להשתמש בסמוך לארץ פחות משלשה כמו שיתבאר בשלישי של עירובין והילכך מותר לישב על גבי עשבים בשבת שלא אסרו אלא בעוזרדין וקנים שהם קשים ונשברים מהרה ולמדת לפי דרכך בפי' שמועה זו שבשבת היא אמורה ואתה צריך לפרש על מה שאמרו מקנח בעשבים ולא בצרור והקשו עליה ממה שאמרו המקנח בדבר שהאור שולט בו שיניו נושרות ר"ל שינים שהכרכשא תלויה בהם עד שתרצו כאן בלחים כאן ביבשים צריך אתה לפרש שכך הוא מקשה היאך יקנח בעשבים בשבת והרי אף בחול אסור ותירץ שלא נאסרו בחול אלא ביבשים הא בלחים מותר ובשבת מקנח בעשבים בחבורן שהרי לחים הם ויש אומרים בהפך מפני שהיבשים אין בהם משום תלישה וכך היא בפירושי ההלכות אלא שאין הדברים נראין ויש מפרשה בשבת ובעשבים תלושים אלא שיש לתמוה היאך יחלוק האחר לומר יקנח בצרור ולא בעשבים אלא שהם מפרשים שהלחים חותכין את הבשר וי"מ כל השמועה בחול:

לעולם יקדש אדם עצמו בנקיות כמה שאיפשר לו ואל ישהא את נקביו בשום צד שכל העושה כן רוח רעה ורוח זוהמא שורין עליו ואף אם מוצא עצמו שטבעו עצור ואינו יכול לטהר עצמו כמה שצריך לו יהא משתדל בכל כחו להכין עצמו לכך וכ"ש כשהוא עומד לילך לסעודה והוא שאמרו הצריך ליפנות ואכל דומה לתנור שהוסק על גבי אפרו וזהו תחלת ריח הפה אכל ולא שתה אכילתו דם וזהו תחלת חולי מעים אכל ולא הלך ארבע אמות אכילתו מרקבת וזו היא תחלת רוח רעה רחץ ולא סך שמן תחלה דומה לזולף מים על גבי חבית רחץ בחמין ולא שתה מהם דומה לתנור שהסיקוהו מבחוץ ולא הסיקוהו מבפנים רחץ בחמין ולא נשתטף בצונן דומה לברזל שהכניסוהו באור ולא הכניסוהו במים:

אבנים של בית הכסא יש מי שפוסק ברה"ר אסור להוליכם בפחות פחות מארבע אמות אבל בכרמלית מותר:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

פרק תשיעי בעזר הצור:

אמר ר' עקיבא וכו' כבר ביארנו על פרק זה שעיקר הכונה בו מה שהתחיל לבאר בסוף פרק כלל גדול ובפרק המוציא בעניני השיעורין שבהם יתחייב המוציא בכל דבר ודבר ושלא יושלם זה החלק עדיין עד שיצטרף עמהם פרק המצניע ומ"מ נתגלגלו בזה הפרק הרבה ענינים שלא מן הכונה כלל ופירשו גדולי הרבנים שמתוך שהיה לו לשנות מנין שמרחיצין את המילה וכו' שהוא מצרכי שבת נתגלגלו בה כל האחרות שנאמרו בלשון מנין ולא יראה לי כן שהרי אף זו טפלה היא ושלא מן הכונה שלא היתה הכונה בפרק זה אלא בחיוב שיעור ההוצאה על הדרך שביארנו ועיקר הדברים שמאחר ששנה בסוף פרק המוציא ענין הוצאת כלי חרס והביא בו מקרא דרך אסמכתא גלגל דברים אלו שבכל אחת מהן הביאו עליה מקרא דרך אסמכתא ושלא במכוין לאותו ענין וכל שכן ממה שהיה צריך לשנות מוציא משמשי ע"ז שהוא חייב בכל שהוא ולהביא עליו מקרא של ולא ידבק בידך מאומה מן החרם וכן יראה לי עוד ממה שהמקרא שהביאו בסוף פרק המוציא נדרש במדרשות על עניני ע"ז לא ימצא במכתתו חרש לחתות אש מיקוד להדליק נר לפני ע"ז ולחשוף מים מגבא לזלף לפני ע"ז ונתגלגל מזו לענין ע"ז וממנה לכל הדומים לה הנאמרים בלשון מנין ושהוא מביא עליהם מקראות דרך אסמכתא ואמר על זה:

ברש"י ד"ה ואינו מקנח בעשבים כו' ורבותינו מפרשים משום תלישה וכו' כראמרי' בעירובין פ"ג דלא אסרו אלא באילן וקנין ועוזרדין ופירושן קשין כן הוא בספרים שלנו ויש ספרים שגורסים לפי שהן קשין ול"נ שיש לגרוס ופירושו קשה וקאי אפירוש של רבותינו וק"ל:

אמר ר"ע פרק תשיעי

במשנה אמר ר"ע מניין לע"ז שמטמאה במשא כנדה וכו' ופרש"י דמשום דבעי למיתני בהדייהו מנין דמרחיצין את המילה כייל להו להנך דדמיא לה. ובתוספות הקשו על זה דא"כ בהאי דמרחיצין הו"ל להתחיל ועוד דלקמן בפרק ר"א דמילה הוי ליה למיתני לכך פירשו בענין אחר דאגב מתניתין דס"פ דלעיל קתני להו נמי הנך קראי דאסמכתות ועוד דקרא דתזרם סמוך להנך קראי דלעיל בס"פ ומ"ז ז"ל בספר מג"ש כתב ליישב פרש"י ממה שהקשו בתוספות דמשום דר"ע גופא בהך סדרא קאמר להו וכו' ע"ש. ולענ"ד לא יתכן לפרש כן דהא ודאי כל הנך מתני' דלקמן לא פסיקא דר"ע גופא אמרינהו תדע דהא מתני' דפולטת דקתני מקמי האי דמרחיצין מסקינן לקמן דאיכא מאן דתני מניין לפולטת ביום ג' שהיא טהורה וא"כ ודאי ר"ע פליג עלה כמ"ש התוס' לקמן ואפילו למאן דתני טמאה נמי משמע דהוי דלא כר"ע דלר"ע בעונות תליא מילתא וא"כ הדרא קושיית התוספות דהכא לדוכתא. לכך נראה דודאי רש"י גם כן סובר כפירוש התוספות דאגב מתניתין דלעיל קתני לה כמ"ש ג"כ מ"ז ז"ל אבל לא מטעמיה דדבריו נראין דחוקין ע"ש אלא דעיקר כוונת רש"י דכיון דאגב מתני' דלעיל קתני לה הו"ל למיתני הך מתניתין דר"ע ואינך משניות דבתריה בפרקא דלעיל ואמאי קבע להו רבי בפרק בפני עצמו כיון דלא שייכי כלל במסכת שבת אלא אגב גררא דמתניתין דס"פ דלעיל וע"ז יפה כתב רש"י דודאי שייך הני מתניתין נמי במסכת שבת משום דקתני בהדייהו הך בבא דאסמכתא דמרחיצין. וכיוצא בזה מצינו בפ' השולח דאיידי דקתני התם במתני' בראשונה היה משנה שמו וכו' התקין ר"ג וכו' מפני תיקון העולם דמשום הכי קתני רבי התם כמה משניות דלא שייכי לגיטין אלא משום דטעמייהו נמי משום תיקון העולם ובתר הכי קתני בפרק הניזקין נמי כמה משניות דהוי משום תיקון העולם אע"ג דלא שייכי במסכת גיטין והיינו משום דקתני נמי התם העיד רבי יוחנן בן גודגדא על החרשת שהיא יוצאה בגט דהך בבא שייך למס' גיטין וכיון דבעדותו של רבי יוחנן הוי נמי אינך בבי התם דטעמייהו מפני תיקון עולם כמו שפרש"י שם להדי' משום הכי שייך למיתני בפרק מיוחד בפני עצמו א"כ היינו נמי טעמא דרש"י כאן שהוצרך לפרש דאגב בבא דמרחיצין קתני להו בפרק בפני עצמו כנ"ל ברור בכוונת רש"י ודו"ק:

בתוס' בד"ה אמר ר"ע פי' בקונט' וכו' אלא נראה וכו' נקיט נמי הני קראי דאסמכתא וקרא דתזרם סמוך להאי קראי דאייתי לעיל וכו' עס"ה. ולכאורה נראה מלשון התוס' דתרי טעמי נינהו אלא דלקושטא דמלתא נראה לי דכולה חדא מלתא היא ותרוייהו צריכי דמ"ש דאיידי דאיירי לעיל באסמכתא קתני נמי הך אסמכתא דר"ע אכתי יש לדקדק דאמאי שביק רבי מלתא דרבנן בהך מלתא גופא דאיירי בה רבנן דר"ע בהך מתניתין דמייתי הש"ס בסמוך וס"ל דמטמא כשרץ שנא' שקץ תשקצנו ומסקינן לקמן דהוי אסמכתא דע"ז טומאה דרבנן בעלמא והך אסמכתא עדיפא טפי מקרא דדברי תורה דומיא דאסמכתא דפולטת ומרחיצין והא ודאי דהלכה כרבנן דהא קי"ל הלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו וכן פסק הרמב"ם ז"ל להדיא פ"ד מהלכות אבות הטומאה אע"כ מדקתני רבי מלתא דר"ע טפי מרבנן היינו משום דהאי קרא דתזרם סמוך להאי קרא דלעיל אלא דבה"ט לחוד נמי לא סגיא דא"כ אכתי תקשי כל הנך מתני' דספינה וערוגה ופולטת וכו' אמאי קתני להו רבי הכא אי לאו משום דכולהו אסמכתא נינהו ואאסמכתא דס"פ דלעיל קאי כנ"ל ודו"ק:

הוּא עָסִיק בְּחַיֵּי דִּבְרִיָּתָא יש להקשות הוה ליה למימר 'מְדַבֵּר' ומאי 'עָסִיק' ועוד דאמר לו 'כָּל־שֶׁכֵּן' איך יהיה כָּל־שֶׁכֵּן דהא ודאי דברי תורה עדיפי מדברי רפואת הגוף, כי נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא ואיך יאמר לו כָּל־שֶׁכֵּן? ונראה לי בס"ד רצונו לומר אף על פי שמדבר דברים שהם דברי רפואה ודאי הוא מרמז בהם דברי תורה, ואומר אותם בדרך משל על דברי תורה, לקיים מה שנאמר (אבות ב, ב) יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ, כלומר בדברים של דרך ארץ מלביש דברי תורה, ולזה אמר עָסִיק בְּחַיֵּי דִּבְרִיָּתָא, רצונו לומר 'עָסִיק' בתורה בדברים שהם 'חַיֵּי דִּבְרִיָּתָא' ולכן 'כָּל־שֶׁכֵּן ' דְּתָּזִּיל לְגַבֵּיהּ דהשתא איכא תרתי דברי תורה וגם דברי דרך ארץ. ועל כן חל עלינו חובת הביאור לבאר מה נרמז דברי תורה בזה? ונראה לי בס"ד 'בֵית הַכִּסֵּא' רמז לעמל עולם הזה, שהאדם עמל בגשמיות הן במשא ומתן הן במלאכה, ונקרא בֵית הַכִּסֵּא מלשון לְיוֹם הַכֵּסֶא יָבֹא בֵיתוֹ במשלי (ז, כ), שהוא לשון זמן וועד, וכן כל ענייני עולם הזה אין להם נצחיות אלא לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ (קהלת ג, א), מה שאין כן עניני עולם הבא שהם עסק התורה והמצות יש להם נצחיות. וזה שאמר מַאן דְּעַיִיל לְבֵית הַכִּסֵּא הוא עסק עולם הזה, לָא לֵיתִיב בְּהֶדְיָא פירוש במהירות כמו שכתב רש"י ז"ל, כלומר לא יהיה מהיר ולהוט בעסק זה, וגם לָא לִיטְרַח טְפֵי, רצונו לומר לא יהיה דוחק את השעה להשיג מבוקשו בחזקת היד כשיראה ההצלחה רחוקה, יען דְּהַאי כַּרְכַּשְׁתָּא היא עולם הזה, וקראה 'כַּרְכַּשְׁתָּא' שהיא מעבר לפסולת של המאכל הגופני, כן עולם הזה היא מעבר פסולת החומר הגשמי. גם נראה לי דקראה 'כַּרְכַּשְׁתָּא' כי היא מלה מורכבת משתי תיבות שהם 'כרך שתא' והיינו 'כרך' זו אכילה, ו'שתא' זו שתיה, ששניהם בפה, וכן עולם הזה כל עמלה הוא בשביל פעולות של הפה שהם אכילה ושתיה, וכמו שנאמר (קהלת ו, ז) כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ. ואמר אַתְּלָת שִׁינֵי יָתִיב, כי עולם הזה עומד על שלשה דברים, כמו שאמרו (אבות א, ב) עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים, ואם יהיה האדם להוט בעסקי עולם הזה שיהיה אָץ לְהַעֲשִׁיר וגם דוחק את השעה, אז יבא להרוס את שלשה עמודים הנזכרים שהעולם עומד עליהם, שאז יהיה לו ביטול תורה, וגם בלבול תפלה שהיא עמוד העבודה, וגם יהיה לו ביטול גמילות חסדים, מאחר שהוא טרוד בעסקי עולם הזה בטרדה גדולה ועצומה, נמצא בדברים אלו נרמז דברי תורה ויראת שמים.