מסכת שבת דף פ״א עמוד ב׳

מהו להעלותם אחריו לגג אם עלה שם לפנות מי חיישינן לטירחא יתירתא או לא:

שדוחה את לא תעשה דכתיב (דברים כ״ב:א׳) והתעלמת מהם פרט לזקן ואינו לפי כבודו והכא נמי טלטול דרבנן אלאו דלא תסור אסמכוה רבנן ובמקום כבוד הבריות נדחה:

משלפניו קסמין המוטלין על גבי קרקע ולא אמרינן מוקצין נינהו:

לחצות לטול הבשר שבין השינים ולחצות ביניהן:

מן האבוס שהוא מוכן אלמא העמידו דבריהם במקום כבוד הבריות שפעמים שנראה מבחוץ וגנאי הוא לו:

התם אדם קובע לסעודה והיה לו להכין שם מאתמול:

הכא אדם קובע לבה"כ בתמיה פעמים שמוצא אדם שם והולך למקום אחר בית הכסא לא היה מצוי להם בבתיהן שהיו דרין בבתיהן בעלייה מפני דוחק בתים:

בשדה ניר חרישה ראשונה ועומד לזריעה:

מהו להעלותם לגג פי' בקונט' מי חיישינן לטרחא יתירתא וקשה לר"י א"כ הא דפריך דאסור ליטול קיסם משלפניו תיקשי לכולה שמעתין דשרי לטלטל אבנים מקורזלות ונראה לר"י דהכא מבעיא ליה משום דבית הכסא קרוב על הגג ויכול להכין שם מע"ש ומהדר ליה דאפ"ה שרי ולהכי פריך ליה דאסור לטלטל קיסם משלפניו לפי שהיה יכול להזמין מאתמול אבל אכולה שמעתא לא מצי פריך שדרכן היה לפנות בשדה ובית הכסא רחוק ולא אטרחוה רבנן להכניס שם מע"ש וגם אם יזמינם שמא יקחם אחר:

וחכמים אומרים לא יטול אלא מן האבוס כו' נראה לר"י דלאו דוקא מן האבוס אלא מן הראוי לאבוס דליכא למימר דכשאינו באבוס אסור דבטל אגב קרקע דהא תנן בהמביא כדי יין (ביצה דף לג:) וחכמים אומרים מגבב משלפניו ומדליק אלמא לאו בטל הוא והא דלא שרו בקיסם לחצות שיניו אלא להדליק משום דסברי לא ניתנו עצים אלא להסקה אבל בדבר הראוי לאבוס בהמה שרי אפי' לחצות שיניו ור"א דאמר התם נוטל אדם קיסם משלפניו לחצות שיניו ומגבב מן החצר ומדליק סבר דמה שבבית מוכן לכל מה שירצה אפי' לחצות שיניו אבל שבחצר אינו מוכן אלא להסקה:

והניחו ע"ג יתדות מיחייב משום תולש האי מיחייב מכת מרדות מדרבנן כדפירש בקונטרס מדשרי ריש לקיש וקשה לר"י דאמרי' בפ"ק דגיטין (דף ':) א"ר יוחנן עציץ נקוב המונח ע"ג יתדות באנו למחלוקת ר"י ורבנן דלר"י פטור מן המעשר כדמפליג בין ספינה גוששת לשאינה גוששת ולרבנן חייב אמר רבא דילמא לא היא ע"כ לא קאמרי רבנן אלא דספינה דלא מפסיק אויר אבל עציץ דמיפסיק אוירא אפילו רבנן מודו הא בשמעתין חשבינן ליה כמחובר מדאורייתא אפי' הניחו על גבי יתדות ולא מיחייב משום תולש אלא מדרבנן ונראה לר"י דשמעתין לא סברא דחויא דרבא דהתם:

והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה כו' וא"ת והא בהגוזל קמא (ב"ק קב.) ובפ"ק דמס' ע"ז (דף ז.) אמר בתרי מסכתות אין סדר למשנה והכא סתם בנזיר ופלוגתא בפרק שני דביצה (דף כג:) ר' יהודה אומר כל הכלים אין נגררין חוץ מן העגלה שכובשת ואין הלכה כסתם דשמא סתם ואח"כ מחלוקת היא ואין לומר דלר' יוחנן אפי' סתם ואח"כ מחלוקת הלכה כסתם דהא מסקינן בהחולץ (יבמות מב:) אליבא דר' יוחנן דרמי לך לא חש לקימחיה סתם ואח"כ מחלוקת היא ואין הלכה כסתם ותירץ רבינו שמואל מוורדון דבמחלוקת ואח"כ סתם בחדא מסכת לכ"ע הלכה כסתם כדפריש בפ"ק דמס' ע"ז (דף ז.) בהא דפסיק כר"י דכל המשנה ידו על התחתונה פשיטא דמחלוקת ואח"כ סתם הוא אבל בתרי מסכתות כל אמוראי סברי דאין הלכה כסתם ור' יוחנן אית ליה דאפי' בתרי מסכתות הלכה כסתם או סתם במתני' ומחלוקת בברייתא דמסתמא סתם לבסוף ואין לנו לומר שסתם רבי קודם ושוב חזר ממה שפסק ואמוראי נינהו אליבא דרבי יוחנן כדאמר באלו טרפות (חולין דף מנ.):

א"ל אביי לרב יוסף ירדו עליהן גשמים ונטשטשו מהן כך שמעתי פירושו שאם נראו לו אבנים מקורזלות דבוק עם הקרקע מורידה גשמים. וזהו טשטוש. דתניא התם נטשטשו ואין עושין פירות מי חיישינן שמא יהא (כסות) [ככוסח] או בטוחן ואמרו אם היה רישומן ניכר של אבנים מותר לו ליטלן ולקנח בהן:

וכי שרא רב חסדא להעלותו אחריו לגג דקאמר גדול כבוד הבריות:

איתיביה רבינא למרימר וחכ"א אינו נוטל קיסם לחצות בו שיניו אלא מן האבוס של בהמה. מאי טעמא מפני שהוא מוכן. הכא נמי לא יטול אבנים לקינוח. אלא מרשות שנפנה בו. ולא יעלה לגג. א"ל מרימר הכי השתא. אדם קובע מקום לסעודה. ומאי דליתיה התם לאו מוכן הוא. אבל בית הכסא לא הוה רגילין דקבעין ליה מקום. והלכך מן כל היכא דשקיל מוכן הוא:

אמר רב הונא אסור לפנות בשדה נירה בשבת פירוש נירה. חרישה. כדכתיב נירו לכם ניר. ותניא נדשנה קרע שנתים. מ"ט אי משום (רושה) [דוושא] שלא יזיק את בעל השדה. אפי' בחול אסירי. אי משום עשבים הא אמר ר"ל מותר לקנח בו. אלא משום דשקיל מן מוליא ושדי בי ניצא. ומיחייב משום דרבה:

אמר רב פפי שמע מינה מדר"ל האי פרפיסא שרי לטלטלה בשבת פי' פרפיסא פייס גדול. כהאי דאמרינן (אחורן) [לעיל] מאי פייס א"ר זירא (קרשינן) [כרשיני] בבלייתא דזרועין עליו זרעונים בשמים וזולתו וצומחין ודומה לצרור שעלו בו עשבים. ולשון (פרסי) [פר] דהכא מלשון פרסי בכנפי יונה. אף הזרע הצומח עליו נקרא פר וזהו פרפיסא. וכיון דקא אמר ר"ל מותר לקנח בו קא שמעת מינה רב פפא דשרי לטלטלה:

מתקיף לה רב כהנא אם אמר לצורך יאמרו שלא לצורך הא קאמר ר"ל מותר לקנח אבל לטלטולי שלא לצורך לא שרי. והלכך לא צרכינן לדרב פפא:

אמר אביי האי פרפיסא הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא היה מונח ע"ג קרקע והניח על גבי יתדות חייב משום תולש כי כשזורעין אותו עושין לו מקום כמו כן או כמו שוליים שיושב עליו שיעור שיניח ע"ג קרקע ואפשר שהוא משרש שם ומתחבר לקרקע.

אבנים של בית הכסא כל שהותר טלטולם לא סוף דבר אחר שנפנה אלא אף קודם שנפנה מטלטלם ומביאם למקום שהוא נפנה לשם ואין מטריחין אותו לילך למקום שאבנים מצויות לשם ולא עוד אלא שאין שיעור לטורח הבאתם בבית או בחצר אפי' עלה לראש הגג ליפנות מעלה אותן עמו ואין חוששין לטירחא יתירא גדול כבוד הבריות שדוחה כל לא תעשה מדברי סופרים כמו שהתבאר:

במסכת יום טוב התבאר שיש צדדין שאדם נוטל קיסם מלפניו לחצות בו שניו אע"פ שלא נתנו עצים אלא להסקה והוא שכל דבר שראוי למאכל בהמה קוטמו לכתחילה אף בשבת אבל כל שאינו ראוי למאכל בהמה אסור כמו שביארנו שם:

שדה נירה אם היא של חבירו אסור ליפנות בה אף בחול שהרי דש את נירו ומזיק לזריעה ואם שלו אסור ליפנות בה בשבת שמא יטול מן התלמים ויניח על הגומות וכבר אמרו היתה לו גומא וטממה בבית חייב משום בונה בשדה חייב משום חורש:

צרור שנפלו בו עשבים מצד לחלוחית הניר מותר ליטלו כדי לקנח הואיל והצרור בפני עצמו עומד ואינו מחובר לקרקע כל כך אע"פ שיונק מן הארץ אין כאן עקירה ואע"פ שיש לחוש שמא יתלוש עשבים מן הצרור הרי מ"מ אינו מתכוין והתולש ממנו ר"ל שתולש העשבים מן הצרור במתכוין חייב כדין עוקר דבר מגדולו:

זה שהתרנו לעקור צרור ממקומו אע"פ שהעשבים יונקים מן הקרקע לא הותר אלא לצורך כגון כבוד הבריות על הדרך שביארנו אבל שלא לצורך אסור מעתה עציץ נקוב המונח על הקרקע אסור לטלטלו שהרי יונק הוא מן הארץ אא"כ היה מונח על גבי יתדות שאינו יונק מן הארץ והוא שאמרו היה מונח על גבי קרקע והניחו על גבי יתדות חייב משום תולש היה מונח על גבי יתדות והניחו על גבי קרקע חייב משום נוטע ומ"מ גדולי הרבנים כתבו שלא נאמר כאן חייב אלא משום אסור שאלו חייב ממש היאך יתירו איסור סקילה וכרת משום כבוד הבריות ואין כבוד הבריות דוחה אלא לאו דלא תסור אלא שהוא אסור ודומה לו חייב משום נשג"א ומשום נשג"ז והדברים נראים ומ"מ בשאינו נקוב יראה שאין איסור בדבר וכן כתבוה חכמי הדורות ובתלמוד המערב אמרו הנותן עציץ נקוב על עציץ נקוב חייב משום קוצר ומשום זורע וי"מ בזה שקוצר התחתון שעשבים שבו אין יכולין ליגדל וזורע העליון שמוסיף לו יניקה מן התחתון ונמצא לדבריהם שאם אין מוסיף לו יניקה אלא שמשנהו ממקום למקום פטור ולי נראה שמשהעתיקו ממקומו נקרא קוצר וכשהניחו במקום יניקה אפי' אינה כיניקה ראשונה נעשה זורע ולמדת שאסור לשנותו ממקום יניקה כלל ומ"מ הניח עציץ נקוב על שאינו נקוב אינו נעשה קוצר מצד התחתון שהרי התולש מעציץ שאינו נקוב פטור ואם בתולש ביד אמרו כן כל שכן בזו:

בד"ה והניחו ע"ג כו' הא בשמעתין חשבינן ליה כמחובר כו' עכ"ל דליכא למימר דלהכי לא מחייב משום תולש משום דכשהיה מונח ע"ג קרקע נמי לאו מחובר הוה דהא לכ"ע התם במונח ע"ג קרקע חייב במעשר והוי מחובר ודו"ק:

בד"ה והאר"י הלכה כו' או סתם במתני' ומחלוקת בברייתא כו' עכ"ל אין לזה מקום כאן גם בדברי התוס' דפרק החולץ אינו ויש ליישב דבריהם דהכא דנראה להם להשוות מחלוקת וסתם במשנה בתרי מסכתי כסתם במתני' ומחלוקת בברייתא במסכת אחת לר"י דהוי הלכה בשניהם כסתם כדמוכח הכא במחלוקת וסתם בב' מסכתא וכדמוכח בפ' כירה בתוס' בד"ה אמר רבה בב"ח כו' דהלכה כסתם במתני' ומחלוקת בברייתא וק"ל:

בא"ד ואין לנו לומר שסתם רבי קודם ושוב חזר כו' עכ"ל כתב מהרש"ל חוזר אהא דלעיל במחלוקת ואח"כ סתם דהלכה כסתם ואפילו בתרי כו' משום שאין לנו לומר כו' עכ"ל וכדבריו מוכיחין דברי התוס' דפרק החולץ ע"ש אבל מה שכתבו התוס' בתר הכי ואמוראי נינהו אליבא דר"י כו' אין לו מקום ולא שייך הכא כלל אם לא נאמר להגיה א"נ אמוראי נינהו ואליבא כו' ועוד נראה לקיים כל נוסחות לשון התוס' שלפנינו דלא כתוב בהן א"נ אלא דאינו חוזר אדלעיל והוא מלתא באנפי נפשיה ור"ל ואין לנו לומר לר"י נמי במחלוקת וסתם בתרי מסכתות שסתם רבי קודם ושוב חזר כו' כדאמרי' בפ"ק דע"ז והך סוגיא דהכא לא תקשה משום דאמוראי נינהו ואליבא דר"י דאיכא מאן דסבר לר"י בסתם ואח"כ מחלוקת נמי הלכה כסתם ופליג אהך דפרק החולץ כדאמר בפרק אלו טריפות דאיכא אמוראי אליבא דר"י דאין לומר כן והיינו משום דלאו בכה"ג קאמר התם דאיכא אמוראי אליבא דר"י ע"ש ודו"ק:

בתוס' ד"ה מהו להעלותם וכו' ונראה לר"י דהכא מבעיא ליה וכו' כצ"ל:

ד"ה והניחו על גבי יתידות וכו' האי חייב מכת מרדות מדרבנן וקשה לר"י וכו' התוס' מפרשים דלכך לא מחייב מדאורייתא משום דגם לאחר שהניח על גבי יתידות חשיב עדיין כמחובר ולכך אינו חייב משום תולש מדאורייתא וכן כשהיתה מונחת על גבי יתידות והניחה על גבי קרקע אינו חייב משום נוטע משום דגם כשהיתה מונחת על גבי יתידות היתה מחוברת ונטועה לכך הקשה ר"י וכו' וכי תימא דמנא להו להתוס' לפרש חכי נימא דמשום הכי אינו חייב משום תולש מדאורייתא משום דגם כשהיתה מונחת ע"ג קרקע לא חשיבי כמחובר זה אינו דהא התם בגיטין משמע דכשהספינה גוששת בקרקע הוי לכ"ע כמחובר בין לרבי יהודה בין לרבנן וע"ש ונראה לר"י דשמעתין לא סברא דיחוי דרבא ר"ל אלא כדיחוי קמא דקאמר דלמא ע"כ לא קאמר רבי יהודה אלא בספינה משום דעשויה לברוח וכו' ע"ש:

ד"ה והאמר רבי יוחנן וכו' בסופו ואמוראי נינהו אליבא דר"י וכו' נראה לי דהוי כמו והשתא א"ש דלפי מה דס"ד דהא דקאמר ר"י הלכה כסתם משנה קאי דווקא במחלוקת ואחר כך סתם כחדא מסכתא א"כ יקשה לן הא דקאמר בפרק אלו טריפות דאמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן וס"ל לחד אמורא דלא אמר ר"י הלכה כסתם משנה וזה דוחק דהא קיי"ל בכל מקום דמחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם אבל השתא איירי בתרי מסכתות א"ש דפליגי בה אמוראי וק"ל:

בגמרא והא א"ר יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן נזיר חופף ומפספס וכו' ויש לדקדק דאכתי מאי מקשה מדר"י אדר"י דלמא דוקא גבי נזיר דאינו אלא לאו משום הכי סתים לן תנא כר"ש בדשא"מ משא"כ בשבת דאיסור סקילה מש"ה סבר ר' יוחנן כר"י ואע"ג דנראה דהכא לענין השרת נימין אפילו במתכוין ליכא אלא איסור דרבנן אפ"ה הא אשכחן בכמה דוכתי שהחמירו חכמים טפי בדבר שעיקרו איסור סקילה או כרת מדבר שעיקר איסורו אינו אלא בלאו ואפשר דשאני הכא לענין דשא"מ משמע ליה לתלמודא דיש להקל יותר באיסור שבת כיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה אפילו במתכוין למלאכה אלא שא"צ לגופה מיקל ר"ש וכ"ש הכא דאיכא תרתי למעליותא. ועוד דכיון דדשא"מ מותר מדאורייתא א"כ הכא לענין קינוח בחרס דאיכא נמי כבוד הבריות יש להקל טפי כדאמרינן לעיל בשמעתין משום הכי מקשה שפיר דרבי יוחנן אדר"י כן נ"ל:

גמ' ותנן נזיר חופף עי' פ"ט מ"ו דכלאים בר"ש שם:

רש"י ד"ה חייב משום תולש וכו' חייב לאו דוקא אלא אסור וכדמשני לעיל דף מ ע"ב מאי חייב מכת מרדות:

גמרא, וחכ"א לא יטול אלא מן האבוס תמוה לי דלמה פריך מר"א ורבנן דברייתא, ולא פריך מר"א ורבנן דמתני' ביצה (דף לג ע"א) [אב"ה עי' בתשובות אבא מארי נ"י].

גמרא א"ר הונא אסור לפנות בשדה ניר בשבת (משום תלישת עשבים) והאר"ל צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בה, והתולש ממנה בשבת במתכוין חייב חטאת. וא"ת הא טעמא דר"ל דס"ל כר"ש דדבר שאינו מתכוין מותר. והא ר"ה תלמיד דרב ופרכינן עליו מדרב כדאיתא לקמן (דף קכח ע"א) מש"ה אסר דהא רב ס"ל כר"י דדבר שאינו מתכוין אסור, וי"ל דמר"ה מוכח דהוי פסיק רישי' דאי לא"ה אף לר"י בשבת דשא"מ הוי רק דרבנן כמ"ש תוס' לעיל (דף מא ד"ה מיחם) וכ"כ רש"י לקמן (דף קכא ע"ב ד"ה דלמא לפ"ת) והי' מותר לקנח משום כבוד הבריות. ואכתי קשיא דהא ר"ל ס"ל כר"ש והוי פסיק רישי' דלא ניחא ליה בתלישת העשבים, והוי רק דרבנן, מש"ה שרי לקנח משום כבוד הבריות, אבל ר"ה כרב דסבר כר"י וי"ל דס"ל כר"י בכולה דמלאכה שאצ"ל חייב. גם הא חזינן בסוגי' דאסר ר' יוחנן לקנח בחרס משום דשא"מ אסור, הרי דאם דשא"מ אסור, הדין דאסור לקנח, וע"כ כיון דשבות זה חמור כיון דשורש איסור תלוי בדאורייתא, א"כ ר"ה שהוא תלמיד דרב מש"ה אסר לקנח, ור"ל מתיר דס"ל דשא"מ מותר:

גמרא בעי מרב חסדא מהו להעלותם אחריו לגג, (אם עלה שם לפנות כדי לקנח בם, מי חיישינן לטרחא יתירתא או לאו) א"ל גדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת שבתורה (כתב רש"י דכתיב והתעלמת מהם פרט לזקן ואינו לפי כבודו). קשה לי הא באמת כ"ה אינו דוחה לאו דבקום ועשה כדאיתא בברכות (דף כ') והכא דהוא בקום ועשה דעושה הטלטול מוקצה בידים ראוי שלא לדחות מפני כ"ה אלא הטעם דחז"ל לא העמידו דבריהם במקום כ"ה, וא"כ ל"ש כלל הכא דרשא דוהתעלמת:

גמרא והא אר"י הלכה כסתם משנה, [ותנן נזיר חופף ומפספס דדשא"מ מותר, ואיך אר"י הכא דאסור לקנח בחרס), הקשו בתוס' הא בתרי מסכתות אין סדר למשנה, והכא סתם בנזיר, ופלוגתא בפרק ב' דביצה, ולא זכיתי להבין דהא בפרק ב' דביצה ליכא פלוגתא, והתם סתם דדשא"מ אסור כדקתני ואינה נגררת אלא על גבי כלים, ודייקינן מינ' דעל גבי קרקע לא משום דעושה חריץ, מני ר"י דדשא"מ אסור, ור"י דפליג וסובר דעגלה נגררת, היינו משום דכובשת ואינה עושה חריץ, א"כ הוי סתם בביצה, ולא יספיק תירוצם, ועי' עירובין (דף צג ע"ב תוס' ד"ה ל"ת כו') דנקטו הקושיא דהוי סתם בביצה, ודבריהם כאן איני מבין, [אב"ה עי' מ"ש אבא מארי נ"י בתשובותיו]. ודע דבדינא דשא"מ מצינו עוד סתמות חלוקות דבכלאים סתם מתני' מוכרי כסות מוכרין כדרכן וכו', והיינו כר"ש, וכן (לקמן דף קמ ע"א) במתני', אבל נוטל בכברה, ופירש"י דמתני' כר"ש, ועוד לעיל(דף נד ע"א) מתני' ובלבד שלא יכרוך, דמסקינן בסוגיין שם דמשום כלאים דחבלים, פירש"י דאתיא כר"י דדשא"מ אסור ועי' בהר"ש (פ"ט מ"ט דכלאים), והא דאר"י וכו' ולא משני סתמא אחרינא אשכח וכו' דבתרייתא היא וכו' ומיהו איכא עוד סתמא לעיל בפ' כירה וכו' ועוד תנן בפ' במה בהמה וכו'. ותמוה לי, הא גם על זה יש לתרץ דהא איכא סתמא לקמן (דף קמ) אבל נוטל בכברה, ופירש"י דדשא"מ מותר, והיא בתרייתא, וצע"ג:

רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא, הֲווּ קָאַזְלֵי בְּאַרְבָּא אָמְרָה לְהוּ הַהִיא מַטְרוֹנִיתָא: אוּתְבַן בַּהֲדַייְכוּ, וְלָא אוּתְבוּהָ. נראה לי דודאי לא היו הם הַמַּלָּחִים דְבְּאַרְבָּא אלא ודאי היו שם מַּלָּחִים, והחכמים ההם שכרו כל הארבא לעצמן, שלא היה יכול בעל הארבא להושיב אדם אחר בלי רשותם, ולכן הגויה בקשה מהם שיתנו רשות שתשב עמהם. וראיתי להגאון חיד"א ז"ל במראית העין שהביא טעם בשם הרב עיון יעקב ז"ל שלא רצו שתשב עמהם, משום דסבירא ליה כרב בפרק במה מדליקין (שבת לב.) דלא אזיל בארבא בהדי גוי דילמא מפקיד דיינא עליה [דילמא מיפקיד נכרי דינא על חטאיו ומתפיסנא בהדיה], וכתב דיש להרגיש בזה דסתם אַרְבָּא הוא שְׁרַב הַחוֹבֵל וגם הַמַּלָּחִים גוים יעוין שם. ונפלאתי על דברי הגאון ז"ל לפי זה גם על אַרְבָּא דנקיט הש"ס גבי רב לימא 'סתם ארבא רב החובל והמלחים גוים' ואיך קאמר לא אזיל רב בארבא 'בהדי גוי'? וכמו שתאמר בהאי ארבא תאמר בההיא ארבא! ומאי קשיא ליה בדברי הרב עיון יעקב ז"ל? אך באמת אין זה מוכרח דסתם ארבא המלחים הם גוים, דאפשר בימיהם היו עוסקים בזה ישראלים גם כן. ועוד אפילו נימא שהיו גוים הנה הם אין להם סכנה במים כי המלחים יודעים לשוט בטוב, ואם תטבע הארבא לא יסתכנו, יען כי הארבא דנקיט הש"ס הכא והתם לא היתה בים הגדול אלא היתה בנהרות דחדקל ופרת ששם היו דרים רבנן הנזכרים, ובאלו הנהרות אין פחד וסכנה למלחים, ורב קפיד על גוים אחרים שיורדים לתוך הארבא דילמא מפקד דינא עליה ותטבע הספינה כדי שיטבע הוא, אבל גבי המלחים לא שייך זה, כי לא ינזקו אם תטבע הספינה ולא אכפת להו.

אָמְרָה לְהוּ מַאי אַעָבִיד לְכוּ, דְּלָא מְקַנַּח לְכוּ בְּחַסְפָּא וְכוּ'. עיין להרב חיד"א ז"ל בפתח עיניים מה שכתב בשם הרב עיון יעקב ז"ל ומה שכתב על דבריו יעוין שם [ז"ל פתח עינים שם: ומ"ש מאי איעביד לכו וכו' כתב הרב עיון יעקב וז"ל אף על גב דבאמת הועיל הכשוף לקשור הספינה לא יכלה לעשות כשוף בגופן עד כאן דבריו. וצריך להבין לפירושו ממה נפשך אי ידעה שהם על ידי מה שאמרו התירו הספינה אם כן מאי קאמרה הגם דלא הוו זהירין בהני מילי יגדל נא כח חכמתם לבטל כשופיה? ואי לא ידעה שניתרה הספינה מכח מאי דאמור ואף על גב דנקשרה מעט זמן מעצמו ניתר הכשוף דהוו זהירין בדברים האלו, אם כן מי דחקנו לפרש שרצתה לעשות בגופן כשוף? לא כי אלא על כשוף לקשור הספינה קאמרה דאי לא הוו זהירי הוה מצלח בידה! ולי ההדיוט אפשר עוד לומר דיש כשוף דאף מכשף לא יוכל להתירו אלא העושה בעצמו כדמוכח בירושלמי פרק ד' מיתות דר' אליעזר ור"י ור' עקיבא עלו למסחי בהדין דימוסון דטבריא חמיתון חד מיאני אמר מה דמר ותפשתהון כיפה וכו' מי נפיק אר"י מה דמר ותפס יתיה תרעא וכו' שרון מה דעבדתון א"ל שרי ואנן שריין. משמע דלא היה יכול להתיר אלא העושה. ואפשר דהזהיר בהנך מילי יוכל להתיר כל כשוף בחכמתו וז"ש 'מאי אעביד לכו' כלומר דאם לא נזהרתם לא הייתם יכולים להתיר הכשוף שאני עשיתי ואין להאריך.] ונראה לי דכונת הרב עיון יעקב ז"ל פשוטה דודאי אזהרתן בשלשה דברים אלה לא יועיל שלא ישלוט הכשוף אספינה, כי אם רק יועיל שלא ישלוט בגופן, אך כונתה לומר שאם לא היו נזהרים בשלש אלה היתה עושה להם כשוף לקשור אותם שלא יוכלו לעשות שום פעולה, כי יתבטלו כוחותיהם ואז לא יהיו יכולים לעשות דבר להתיר הכשוף שתעשה בספינה לקשור אותה.