מסכת שבת דף ע״ח עמוד ב׳

נייר מחוק שוב אינו ראוי לכתוב לפיכך צריך שיעור גדול לכרוך ע"פ צלוחית:

קלף כדי לכתוב פרשה קטנה דאיידי דדמיו יקרים לא עבדי מיניה קשרי מוכסין אלא תפילין ומזוזות ולא מיחייב בשיעורא זוטא:

דיו לכתוב שתי אותיות לרושם על שתי חוליות של כלי או על קרשים לזווגן:

כדי לכחול עין אחת לקמן פריך עין אחת הא לא כחלי:

דבק גליד:

כדי ליתן בראש השפשף בגמרא מפרש לה:

כדי לעשות נקב קטן כלי שנותנין בו כסף חי סותם פיו בזפת או בגפרית ונוקב בתוך הסתימה נקב דק להוציא בו:

חרסית לבינה כתושה:

רבב פירש בקונטרס שומן או שמן וע"כ אינו שמן דשמן נתנו בו חכמים שיעור אחר במתני':

תחת איספוגין קטנה ואע"ג דבפ' כל שעה (פסחים ל:) אמרינן אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת כולה אסורה הא אמר התם בההיא פרקא דכעין תורא שרי:

ובית אחיזה בשעת כתיבה צריך בית אחיזה וקשר מוכסין צ"ל דיכול לכותבו בלא אחיזה ובקונטרס פי' בשעה שרואה בו בעי אחיזה:

והמוציא קשר מוכסין חייב אצטריך לאשמועינן אפילו כתב על הקלף אע"ג דקתני בסמוך דשיעור קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין:

ת"ק סבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ומשום הכי כי אמר לוה פרעתי פטור דאין השטר ראוי לגבות בו ומיירי שיודע שלא יוכל כלל למצוא עדי קיום וא"ת כי לא פרע נמי אמאי חייב מה תועלת יש בשטר כיון שאינו יכול לקיימו שאם יטעון הלוה פרעתי או מזוייף יפטור ואם יודה זה אינו מכח השטר וי"ל דמועיל לו השטר דמתוך כך נזכר הלוה שלוה ממנו אי נמי לטרוף ממשעבדי אם יודה הלוה שאינו מזוייף וא"ת ומשפרעו אמאי פטור המוציא נהי דלא חזי לגבות חובו הא ראוי הוא לצור ע"פ צלוחיתו ואע"ג דאסור להשהות שטר פרוע הכא היאך נוציאנו מידו כיון שהוא עומד וצווח שאינו פרוע וי"ל דמיירי כגון שאמר אין לי עדים ואין לי ראיה ולא אמצא קיום ואפילו מצא אחרי כן אינו מועיל ולכך אסור להשהותו שמא לבסוף יקיימנו ויגבה בו שלא כדין ואי לא הוה טענינן ללקוחות וליתומין מזוייף הוה אתי שפיר דאסור להשהותו אך פירשתי בבבא קמא ובבבא מציעא ובגיטין דטענינן ללקוחות וליתומין פרוע ומזוייף ושם הארכתי ואם תאמר ואמאי לא קאמר איפכא דת"ק סבר אין צריך לקיימו ומשפרעו הוי כמשמעו שפרעו ממש ולכך פטור דאסור להשהות שטר פרוע שמא יגבה בו פעם אחרת שכשיטעון הלוה האמת שפרעו לא יהא המלוה צריך לקיימו ויגבה שנית ור' יהודה סבר צריך לקיימו ואף משפרעו חייב דצריך הוא לצור על פי צלוחיתו ואין אסור להשהותו דמיירי כגון בידוע שלא ימצא עדי קיום ולא יוכל לגבות שנית דכשיטעון הלוה האמת שפרע יצטרך המלוה לקיימו ויש לומר דאף לר' יהודה הוה אסור להשהותו שמא יקיימנו באקראי בעלמא ויגבה בו שלא כדין:

רש"י גריס דכולי עלמא מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וכן נראה דהכי קי"ל דאית ליה לרב נחמן הכי בפרק שני דכתובות (דף יט.) וקיימא לן כוותיה בדיני:

ותנא כמה קשר מוכסין ב' אותיות לא שנו אלא באותו קשר [מוכסין] שהן מכירין אותו באותו פרק שכותבין בו ב' אותיות בכתב יווני שהן גדולות מאותיות שלנו אם יש בנייר החלק שיעור ב' אותיות הללו חייב עליו ואם לאו פטור. ורמינהי המוציא נייר חלק אם יש בו כדי לכתוב ב' אותיות חייב ואם לאו פטור. מדקאמר ב' אותיות סתם אסיקנן אדעתין ב' אותיות דילן דזוטרן מן ב' אותיות של קשר מוכסין וקא מחייב עליה. ומן ההיא קמייתא פטור. אמר רב ששת ב' אותיו' דתנינא בהא ברייתא שנייה נמי דקשר מוכסין. רבא אמר ב' אותיות דילן ובית אחיזה. הכי אמר רבא לא תימא אם מוכיל הנייר ב' אותיות חייב עליו אלא אימא הכי אם אפשר לכתוב עליו ב' אותיות ואי אפשר עד שיהא בו בית אחיזה כדי לכתוב למעלה הימנו ונמצא מקום ב' אותיות ובית אחיזה כשיעור קשר מוכסין:

מיתיבי המוציא נייר מחוק ושטר פרוע אם יש בלובן שלו כדי לכתוב ב' אותיות או בכולן כדי לכרוך על פי צלוחית קטנה של פלייטון חייב ואם לאו פטור. לרב ששת דאמר בב' אותיות של קשר מוכסין שפיר דהוה ליה כמתנית' ופירושה אלא לרבא דאמר צריך שיהא הנייר החלק כולו כשיעור ב' אותיות של קשר מוכסין והוא שיעור ב' אותיות דילן ובית אחיזה. והא הכא דשטר גדול הוא שיש בו לבן ויש בו בית אחיזה ומקום הלובן שלו ב' אותיות שלנו. ולא צריך מקום ב' אותיות של קשר מוכסין. קשיא:

הא דתנן המוציא קשר מוכסין חייב אוקימנא בברייתא עד שלא הראהו למוכס מפני שהוא צריך לו. אבל אם הראהו למוכס ואינו צריך לו פטור. ור' יהודה פליג ואמר אף משהראהו למוכס חייב מפני שהוא צריך לו. ובעינן למידע במאי פלוגתייהו ומאי בינייהו אמר אביי (דאטו) [רהיטי] מוכסא איכא בינייהו בזמן שיש כמה רצין לפני המוכס מחפשין מי נתן המכס ונטל הקשר ומי שלא נתן קאמר ר' יהודה חושש הוא שמא ישיגוהו רצי המכס בזמן שאין עמו קשר לפיכך צריך לו לדחותם. אע"פ שהראהו לגדול. אבל היכא דליכא רהטי מכסא קאמר אביי אפילו ר' יהודה מודי דפטור.

רבא אמר מוכס גדול ומוכס קטן איכא בינייהו ומימריה קרוב למימרא דאביי וסבירא ליה שאם אין שם מוכס קטן משהראהו למוכס לא פליג ר' יהודה דפטור. רב אשי אמר לעולם פליגי ולא מילתא איכא בינייהו אלא לב' אפי' היכא דליכא רהטי אלא שני מוכסין צריך ליה לקשר דכד אתי מוכסא שני מחווי ליה למוכס דקדים מוכס שני וא"ל חזי דגברא דמכס אנא ורגילנא לשלומי מכסא שיהא לו פנים אצלו. או דמאחר ליה ולא דחיק ליה:

המוציא שטר חוב שהוא עליו עד שלא פרעו כגון שגנבו מן המלוה או שנפל מן המלוה ומצאו המלוה בשבת עד שלא פרעו והעבירו ד' אמות ברה"ר כו' לא פליגי שהוא חייב. כי פליגי כגון שהוציאו לוה אחר שפרעו. רבנן סברי פטור משום דלית ליה צורך ביה. ור' יהודה סבר עדיין צריך לו ואע"ג שפרעו וחייב. מאי בינייהו דפליגי ביה. אמר רב יוסף לשהות שטר פרוע איכא בינייהו. ת"ק סבר אסור. וכיון שהמלוה אסור לשהותו אין הלוה צריך לשטר ואם הוציאו פטור. דהוה ליה כמתעסק. ור' יהודה סבר מותר לאדם לשהות שטר פרוע בתוך ביתו. והרי הלוה חושש מן השטר ויש לו צורך בהוצאתו וחייב.

אביי אמר דכולי עלמא אסור לשהות שטר פרוע והכא במודה בשטר שכתבו קא מיפלגי. ת"ק סבר צריך לקיימו. ור' יהודה סבר אין צריך לקיימו. ועיקר דהא שמעתתא בהאשה שנתארמלה ובכמה דוכתי נמי איכא.

נייר מחוק שאין ראוי עוד לכתוב עליו שיעורו גדול מזה והוא בכדי לכרוך על פי צלוחית קטנה של פוליטון ובגמ' יתבאר בה עוד שיעור אחר והוא אם יש בלובן שלו ר"ל הגליון כדי לכתוב בו שתי אותיות של קשר מוכסים:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם:

המוציא הוצין והן של לולבי דקל שיעורן כדי לעשות אזן לכפיפה מצרית והוא סל קטן העשוי מאותו המין סיב והוא אותן הוצים קטנים שנעשים סביב הדקל וי"מ גמי לח שאינו ראוי לעשות ממנו תלאי אלא שמפזרין אותו בקרקע הבית שיעורו כדי ליתן על פי משפך של יין והוא שלוקחין כמלא היד מהם ונותנים על נקב המשפך כשרוצים להריק היין ממנו לכליו של קונה כדי שלא יכנסו היתושים לתוך הכלי או שמעכב את הפסולת ואת הפקטים:

רבב והוא שומן כדי לשוף תחת אספוגית קטנה ר"ל רקיק והוא עוגה קטנה שעושין אותה לקטן ונותנים אותה באלפס או בתנור וטחין אותן בשומן וכל שמוציא רבב בכדי שיעור טיחה הראויה לעוגה קטנה ששיעורה כסלע או כגרוגרת חייב וי"מ כדי לטוח מקום המכה ליתן עליה אספלנית קטנה כשיעור סלע ר"ל רטיה שנוהגין לטוח מקום המכה קודם שיתנו עליה אספלנית ומפרשים אספוגית כאספלנית ואין נראה כן מוכין כדי לעשות ממנו כדור כשיעור אגוז:

המוציא קשר מוכסים עד שלא הראהו למוכס חייב משהראהו למוכס פטור שאינו מועיל לכלום וגדולי המחברים פוסקים כר' יהודה שאע"פ שהראהו ונפטר לו חייב שמועיל הוא לו להחזיק עצמו כנאמן ושאינו עובר על המכס והוא שאמרו כאן חזי גברא דמכיס אנא וחזקתו מועלת לו לאחר זמן ועוד הוזכרו בה טעמים אחרים והם רהוטי מכסא ומוכס גדול וקטן על הדרך שהתבאר ענינם בפירושי גדולי הרבנים:

המוציא שטר חוב עד שלא פרעו חייב ואין כאן שיעור אלא בכמות שהוא משפרעו שיעורו כנייר מחוק אם יש בלובן שלו כדי לכתוב שתי אותיות או בכלו כדי לכרוך על פי צלוחית של פוליטון חייב ואם לאו פטור וא"ת מה הוצאת שטר פרוע מועלת והלא אסור לשהות שטר פרוע וא"כ אם המלוה מוציאה אינו כלום שלא ישהנה כדי לצור על פי צלוחיתו הואיל ואיסור יש בדבר ואף לוה לא ישהנה שהרי מתירא הוא שתפול לידי מלוה ויחזור ויגבנה תדע שבהוצאת לוה אנו עסוקים ומועיל לו שמחזיק עצמו בגברא פרענא אבל מלוה פטור לעולם בפרוע ומ"מ כשאינו פרוע אפי' אמר הלוה פרעתי ואין ביד המלוה לקיימו אע"פ שהלכה מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואין הודאתו של זה מועלת לו אחר שאף הוא שדי בה נרגא לומר פרעתי ואע"פ שידוע שאין בידו של זה לקיימה מ"מ חייב שהרי מ"מ צריך הוא להשהותה שמא היום ומחר יזדמן לו לקיימה ואין אומרין בכיוצא בו שיהא אסור לו להשהותה ואע"פ שבסוגיא זו נראה שלדעת האומר צריך לקיימו אם הוציאה המלוה פטור אין לסמוך עליה ומ"מ לענין פירוש אתה צריך לפרש בה כן ר"ל שמשנודע שאין בידו לקיימה יהא נדון כפרוע אבל לענין פסק אינו ולענין ביאור הסוגיא במה שנזכר כאן בכותבין שובר כך היא הצעה של שמועה דכלי עלמא אסור לשהות וצריך לקיימו ובכותבין שובר קא מפלגי תנא קמא סבר כותבין שובר ויכול המלוה לטעון אכתוב לך שובר ואיני מחזיר שטרך ואין לוה יכול להכריחו להחזיר לו שטרו ונמצא שאינו צריך למלוה כלל ואע"פ שלא נאמר כותבין שובר במקום שיש שטר בודאי מ"מ הואיל ואי בעי קלתה ועל כרחו כותב שובר אין הוצאתו חשובה לענין שבת ולר' יהודה אין כותבים שובר ועל כל פנים הוא צריך לה להחזירה שאם לא יחזיר אף הוא תובעו מה שפרעו ויש גורסים ומפרשים בדרך אחרת ושבוש הוא ומ"מ הלכה כותבים שובר ומלוה פטור בהוצאת שטר פרוע כמו שביארנו:

המשנה השלישית עור כדי לעשות קמיע קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפלין שהיא שמע ישראל ודיו כדי לכתוב שתי אותיות כחל כדי לכחול את העין אחת זפת וגפרית כדי לעשות נקב שעוה כדי ליתן על פי נקב קטן אמר הר"ם פי' לעשות בו קמיע לכסות בו קמיע וקלף ידוע ועל הקלף יכתבו התפלין וזו הלכה למשה מסיני ופרשיות התפלין ארבע קדש לי כל בכור והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע וכבר כי השעוה היא הדונג:

גמרא המוציא כו' ושטרא פרוע כו' כדי לכרוך ע"פ צלוחית קטנה כו' לכאורה לכל הנהו אמוראי דאסור להשהות שטר פרוע ולוה נמי לא משהי ליה הך ברייתא לא אתיא כרבנן דפטרי לקמן בשטר פרוע דאין צריך לו כלל וכר' יהודה נמי לא אתיא דבשטר קטן נמי חייב דצריך לו וראיתי בתוספתא דרבנן לא פליגי אדר' יהודה אלא בשטר קטן אבל בגדול דראוי לכרוך ע"פ צלוחית קטנה של פלייטון מודו רבנן דחייב והיינו אף דלא משהי ליה מ"מ האי שיעורא דשל פלייטון חשוב לרוב בני אדם ודו"ק:

תוס' בד"ה ת"ק סבר כו' מה תועלת יש בשטר כיון שאינו יכול לקיימו כו' עכ"ל ויש לדקדק ומאי קושיא דאימא דנהי דלא חזי השטר לגבות חובו הרי ראוי הוא לצור ע"פ צלוחיתו וי"ל דסמכו עצמם אמה שכתבו לקמן בפרעו אמאי פטור והא ראוי הוא לצור ע"פ צלוחיתו ותירצו בו דאסור להשהותו שמא לבסוף יקיימנו כו' ה"נ נימא הכא בלא פרעו כיון דאין יכול לקיימו יפרע לו הלוה ולא איכפת ליה ללוה שיחזיר לו השטר ושמא לבסוף יקיימנו ויגבה בו שנית כמ"ש התוס' לקמן וק"ל:

בא"ד וא"ת ואמאי לא קאמר איפכא דת"ק כו' ומשפרעו הוי כמשמעו כו' עכ"ל ק"ק דלא תקשי להו אמאי לא קאמר דמשפרעו הוי כמשמעו ובהא פליגי דת"ק סבר צריך לקיימו ואין צריך השטר למלוה כדי שיחזירו ללוה דא"נ לא מיהדר ליה לא איכפת ליה ללוה כיון דאינו יכול לתובעו שהרי צריך לקיימו ורבי יהודה סבר אין צריך וצריך ליה השטר למלוה כדי שיחזירו ללוה דאי לא מיהדר ליה חוזר ותובע לו בו ויש ליישב ודו"ק:

במתני' עור כדי לעשות קמיע קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה וכו' ומה שכתוב בספרים דוכסוסטוס כדי לכתוב מזוזה טעות הוא וכן מוכח ג"כ לקמן (שבת דף ע"ט ע"ב) בגמ' שם ובתוס' ע"ש:

כפיפה מצרית פי' רש"י סל שעשוי מצורי דקל פי' סיב הגדל סביב הדקל וכרוך עליו או מנצרים של דקל ועיין בסוטה דף ז' ודף י"ד שם בפירש"י:

ת"ר הוצין כדי לעשות אוזן לכפיפה וכו' כצ"ל:

תנא כמה קשר מוכסין שתי אותיות ורמינהו וכו' כצ"ל ומה שכתוב בספרים של קשר מוכסין ליתא באלפסי ובאשר"י:

ברש"י ד"ה כפיפה וכו' מצורי דקל בסוטה דף ז' פי' רש"י חבל מצרי עשוי מצורי דקל מסיב הגדל סביב הדקל וכרוך עליו ובדף י"ד שם פירש"י כפיפה מצרית סל עשוי מנצרי דקל וכו' ע"ש:

ד"ה מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ולומר לא פרעתי וכו' מדברי רש"י משמע שהוא מפרש צריך לקיימו היינו הלוה ולא משמע כן בגמ' דכתובות וכן בכל המפרשים דהא פשוט הוא דצריך לקיימו קאי אמלוה שאע"פ שהלוה מודה שהוא כתבו ונתנו למלוה ואינו מזוייף ואפ"ה צריך המלוה לקיימו דאי לא מקיים נאמן הלוה לטעון פרעתי ויתר טענות במגו דמזוייף וק"ל:

בתוס' ד"ה ת"ק סבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וכו' וא"ת כי לא פרע נמי אמאי חייב וכו' פי' כי לא פרע כלומר עד שלא יאמר פרעתי אמאי חייב כשמוציא השטר מה תועלת יש בשטר וכו' ויש מקשין דלמה לא תירצו התוס' דצריך ליה לצור ע"פ צלוחיתו דהכא ליכא למימר דאסור להשהות שטר פרוע וכו' דהא עדיין לא אמר הלוה פרעתי וגם המלוה אכתי לא אמר אין לי עדים ואין לי ראיה דנימא דנוציאנו מיד המלוה כמו שכתבו התוס' לבסוף אבל שיבוש הוא כי אין שום מלוה לוקח שטר חוב כדי לצור על פי צלוחיתו ודוחק לתרץ דכשלקהו היה סבור שימצא עדים לקיימו ועכשיו נודע לו שלא נמצא עדים כלל לקיימו ויחזיקו כדי לצור ע"פ צלוחיתו מ"מ אין דרך לשום מלוה לצור ע"פ צלוחיתו שט"ח שעדיין לא תבע בו את הלוה לכך עדיפא מינה משני התוס' שאפי' לצורך החוב בעצמו צריך השט"ח ומועיל לו דע"י השט"ח מתוך כך נזכר הלוה:

בא"ד א"נ לטרוף ממשעבדי אם יודה הלוה וכו' כצ"ל אבל מ"מ דברי תימה הן שבשביל הודאתו של הלוה יטרוף המלוה ממשועבדים בשטר שאינו מקויים ודו"ק:

בגמרא ת"ר המוציא שט"ח עד שלא פרעו וכו' אמר אביי במודה בשטר שכתבו צריך לקיימו פליגי ופרש"י דהאי צריך לקיימו קאי אלוה שצריך שיאמר לא פרעתי ולכאורה פירושו תמוה דבכמה דוכתי אשכחן האי לישנא דצריך לקיימו וקאי אמלוה שצריך לקיימו דכל כמה דלא קיימו המלוה נאמן הלוה לומר פרעתי וכן פרש"י גופא ולמה מפרש כאן בעניין אחר. וכבר הרגיש בזה מהר"ם ז"ל בחידושיו ולע"ד דלישנא דגמרא דייק כפרש"י מדמסיק מאי עד שלא פרעו ומשפרעו עד שיאמר פרעתי ולא פרעתי אלמא דמה שאומר הלוה לא פרעתי זה קיומו לעשותו שטר גמור לגבות אף ממשעבדי כמו שכתבו התוספות בסמוך ונראה דמשמע לרש"י דעיקר חשיבות השטר להתחייב היינו דוקא היכא שיש לו דין שטר גמור והיינו דנקיט בברייתא המוציא שט"ח משמע דבכתב יד פטור דכיון שנאמן לומר פרעתי ואינו גובה ממשועבדים בלא"ה לא חשיב להצניעו. והשתא א"ש נמי טובא לישנא דברייתא דנקיט עד שלא פרעו ומשפרעו וטפי הו"ל למיתני עד שלא קיימו אע"כ דהא גופא קמ"ל דמשיאמר הלוה לא פרעתי זה קיומו והו"ל שטר גמור לגבות אף ממשעבדי כנ"ל:

בתוס' בד"ה ת"ק סבר וכו' וא"ת כי לא פרע נמי וכו' עכ"ל והקשה מהרש"א ז"ל דהא צריך לו לצור ע"פ צלוחיתו וכו' ע"ש מה שתירץ ולפי מה שאבאר בסמוך יבואר דלמאי דקשיא ליה לאו שפיר משני דדברי התו' שכתבו דאסור להשהותו בלא"ה תמוהין והבו דלא להוסיף עלייהו אלא דהעיקר כדברי מהר"ם ז"ל דהשתא אכתי לא נחתו התוס' לסברא זו וניחא להו לשנויי ברווחא דצריך לשטר ממש וכמו שאבאר:

בא"ד וי"ל דמועיל לו השטר שמתוך כך יזכור וכו' אי נמי לטרוף ממשעבדי וכו' עכ"ל. נראה דבשינויא קמא לא פסיקא להו כ"כ דליהוי הוצאה חשובה בשביל שמתוך כך יזכור כיון שכבר הודה בפני עדי' או בפני ב"ד קלא אית ליה למילתא ואין צורך להצניע השטר בשביל כך וכמו שכתבתי בלשון רש"י בסמוך דמדלא נקיט כתב ידו אלא שטר חוב ע"כ מוכח כדפרישית לכך ניחא להו לפרש בענין אחר דלענין משועבדים נמי מועיל. אמנם ראיתי בחידושי מהר"ם ז"ל שכתב דדברי תימה הן לומר דבשביל הודאת הלוה יגבה ממשועבדים וכו' ולע"ד יש לתמוה על תמיהתו דהא גמ' ערוכה היא בפרק איזהו נשך דף ע"ג אמר רב אשי מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו וגובה מנכסים משועבדים ואף שבחידושי כתובות דף צ"ב כתבתי לחלק מסברא דדוקא למ"ד אין צריך לקיימו דלא מהימן לומר פרעתי במיגו דמזוייף משום דזיוף לא שכיח א"כ מה"ט גופא יש לומר דגובה ממשועבדים משא"כ למ"ד צריך לקיימו דאם לא כן מהימן לומר פרעתי במיגו דמזוייף א"כ אפשר דלא מהני הודאת הלוה לענין משועבדי' דאכתי חיישינן לזיוף ולקנוניא מ"מ אין כאן מקום תימא אם נאמר דהתוס' לא משמע להו לחלק בכך כיון דמסקי התוס' בדבריהם דאפי' בלא הודאת הלוה אפשר דלא טענינן מזוייף אם לא היכא שטוען הלוה מזויף א"כ אפילו למאי דפשיטא להו לחד גיסא דטענינן ללקוחות מזויף שפיר יש לומר דהיינו דוקא היכא שאין הלוה בפנינו אבל היכא שהלוה בפנינו שפיר פשיטא להו דמהני הודאתו נמי לענין משועבדים ולא חיישינן לזיוף ולקנוניא כ"ש היכא דלא איתרע דכי היכי דפשיטא לכ"ע דלא חיישינן לפרעון ולקנוניא הכי נמי לא חיישינן לזיוף ולקנוני' ואף שיש לחלק אפי' הכי אין כאן מקום תימה אם נאמר דלא חיישינן כלל לקנוני' אם לא היכא דאיתרע השטר. ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש בחידושי כתובות דף צ"ב דקצת מרבוותא מפרשים לההיא דפרק איזהו נשך דגובה מנכסים משועבדים דקאמר רב אשי היינו מאותן הלקוחות שלקחו לאחר הודאת הלוה ע"ש א"כ בהאי עניינא גופא מצינן לפרש כאן כוונת התוס' דמועיל השטר לגבות ממשועבדים שקנו לאחר הודאת הלוה. כן נ"ל נכון וברור ודו"ק:

בא"ד וא"ת ומשפרעו אמאי פטור וכו' הא ראוי לצור ע"פ צלוחיתו וי"ל דמיירי שאומר אין לי עדים וכו' ואפי' מצא אחר כך אינו מועיל ולכך אסור להשהותו שמא יגבה בו שלא כדין עכ"ל. ולא זכיתי להבין דבריהם בזה בכל מה שכתבו בזה עד סוף הדיבור דמאי חשש איסור יש כאן כיון שהוא יודע האמת שלא זייף השטר מעיקרא ויודע בעצמו ג"כ שלא יחזור אחר עדים שקרים לקיימו שלא כדין וא"כ למה יהא אסור להשהותו ואפשר דס"ל שהב"ד כופין אותו לקרוע השטר ומש"ה אף שעודנו בידו לא חשוב לצור ע"פ צלוחיתו וכ"ז דוחק גדול:

ובאמת לא ידעתי מי הכריחם לכל זה דהא בפשיטות מצינן למימר דנהי דלאוקימתא דרב יוסף איירי חיובא דברייתא לרבי יהודה משום דראוי לצור ע"פ צלוחיתו מ"מ לאביי מתוקמא שפיר דאיירי בדלית ביה שיעור כדי לצור ע"פ צלוחיתו כגון בשטר הבא הוא ועדיו בשטה אחת ואין זה דוחק דהא קתני להדיא בברייתא דלעיל בסמוך המוצא שטר פרוע אם יש בו כדי לכרוך ע"פ צלוחית חייב ואם לאו פטור אלמא דאיכא שטר שאין בו שיעור לצור ע"פ צלוחית וה"נ קתני להדיא בתוספתא שהביאו התוס' בשמעתין בד"ה חזי גברא דפרע דקתני ר"י אומר אף המוציא שטר פרוע כל שהוא חייב והאי כל שהוא ע"כ איירי שאין בו כדי לצור וא"כ בהך גוונא גופא מפרש אביי לברייתא בשמעתין לר' יהודה ולכאורה קושיא עצומה היא על שיטת התוספות שבחנם הוצרכו לדחוק. ולכאורה היה נ"ל ליישב דודאי הוי קשיא להו להתוס' אאוקימתא דאביי קושיית מהרש"א ז"ל מי הכריחו לאביי לפרש משפרעו היינו שאומר פרעתי דבפשיטות הוי מצי לפרש דמשפרעו היינו משפרעו ממש ואפ"ה פטר ליה ת"ק דברייתא לפי שאין צריך להחזיר ללוה דלא קפיד עליה כיון דס"ל צריך לקיימו ויהא נאמן לומר פרעתי משא"כ לרבי יהודה דא"צ לקיימו מש"ה מחייב ליה שצריך לו השטר כדי להחזירו להלוה דקפיד עליה אע"כ מדלא מוקי לה אביי בהכי היינו משום דמשמע ליה דמסתמא איירי ברייתא בשטר שראוי לצור וא"כ אי ס"ד דבפרעו ממש איירי אמאי פטר ליה ת"ק הרי צריך למלוה כדי להחזירו ללוה לצור ע"פ צלוחיתו כיון דלא קפיד הלוה להשהותו לפי שלעולם אף אם יאבד וימצאנו המלוה יהא נאמן לומר פרעתי ומש"ה מוקי לה אביי במילי אוחרי ולפ"ז ע"כ דאית בה שיעורא לאביי ומקשו התוספות שפיר דאכתי חזי למלוה לצור ע"פ צלוחיתו והוצרכו לתרץ בדוחק. כך היה נ"ל לכאורה ליישב שיטת התוס'. אמנם עם כל זה לע"ד אין זה מוכרח דבלא"ה מצינן ליישב קושיית מהרש"א ז"ל בענין אחר דלאביי אין שום סברא לחייב המלוה משפרעו בשביל שצריך להחזירו ללוה דמ"מ לא קפיד המלוה להצניעו מאחר שכבר קיבל המעות ואם לאח"כ יאבד השטר ממנו לית ליה ללוה עליה מידי ולהפיס דעתו של הלוה כתב ליה שובר עליה אף לר' יהודה דס"ל בעלמא אין כותבין שובר אפ"ה היכא דלא אפשר ודאי כתבינן כדפרישית באריכות בחידושי כתובות בכמה דוכתי וכמו שאבאר ג"כ בסמוך בלשון רש"י ז"ל. נמצא דלפי זה שפיר מצינן למימר דלאביי איירי ברייתא בדליכא שיעורא:

גמ' רבנן סבר אסור לשהות ק"ל הא חזי ליה למחוק השטר ויהיה מותר להשהותו לצור ע"פ צלוחיתו וצ"ע:

גמרא רבנן סברי אסור לשהות שטר פרוע [ולהכי סברי המוציא ש"פ בשבת פטור]. קשה לי הא חזי לי' למוחקו ולהשהותו לצור עפ"י צלוחיתו: