בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת שבת דף ס״ה עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת שבת דף ס״ה עמוד א׳

    מסכת שבת דף ס״ה עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 17 קטעים ממוספרים, כ־366 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    שוטחן בחמה מי שנשרו כליו בדרך במי גשמים:

    אבל לא כנגד העם שלא יאמרו כבסן בשבת האי תנא סבר דמידי דמשום מראית העין מותר בחדרים:

    אוסרין כרב:

    עשתה לו בית יד למוך שבאותו מקום מהו למיסריה דילמא שקלה וממטא לה בידים דלא מאיס לאוחזה בבית יד שלה:

    עשתה לה בית יד מותר דלא אמרינן לא מאיס אלא אפילו בבית יד מאיס:

    רבי יוחנן נפיק ביה לבי מדרשא במוך שבאזנו שהיה זקן והיתה לו צואת האוזן מרובה:

    וחלוקין עליו חבריו מפני שלא היה קשור באזנו והוא יוצא בו לרה"ר:

    והא תני רמי והוא שקשור כו' וכי קשור מיהא אפילו לרה"ר מותר ואמאי קאמר לבי מדרשו ולא קאמר לרשות הרבים ומשני דר' יוחנן קשור ולא מיהדק הקשר ולשון ראשון מיושב מזה:

    ועוד 33 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Shabbat 65a · Sefaria

    תוספות

    ליעבד לה פולסא פ"ה חתיכה של עץ ויצור עליה צורה ולפירושו ניחא מה שמקשים דבעלמא אמר מאי אסימון פולסא ופ"ה התם היינו דבר שאין עליו צורה וקשה דהכא משמע דפולסא הוא דבר שיש עליו צורה ולפירש"י ניחא דפירש ליעבד פולסא בלא צורה ויצור עליו הצורה אבל לפיר"ת קשה דפירש אסימון הוי של מתכת ויש עליו צורה אבל אינה חשובה ואינה יוצאה אם כן הכא מאי איריא סלע אפילו אסימון ושמא י"ל דצורת סלע צריך:

    ומפצי ביומי תשרי פ"ה מפני הטיט שלא יהיה חציצה ונותנות המפץ תחת רגליהן ורבינו תם פירש שהיו נותנות מפצי זקופות שלא יראו אותן העולם ויתביישו מהם ולא יטבלו היטב:

    Tosafot on Shabbat 65a · Sefaria

    רבנו חננאל

    ומשני תנאי היא דתניא מי שנשרו כליו שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם ור' אלעזר ורבי שמעון אוסרין ואיהו דאמר כר' אלעזר ורבי שמעון:

    במוך שבאזנה תני רמי [בר יחזקאל] והוא שקשור באזנה.

    ובמוך שבסנדלה והוא שקשור בעקבה.

    במוך שהתקינה לנדתה והוא שקשור בירכותיה ורבא אמר אע"פ שאינו קשור כיון דמאיס לה לא אתיא לאחווייה.

    אמר רבא עשתה לה בית יד מותר פי' בית יד שעושה לידה שתכסה אותה כדי שתבדוק מוך לנדתה ולא תגע בו ולא תטנף בו. והא דאמר במוך שבאזנה ותני רמי בר יחזקאל והוא שקשור באזנה אוקמה במהדק ואי לא מהדק אסור:

    ושן תותבת של כסף דברי הכל מותר:

    ר' שמתיר בשל זהב ור' אלעזר שמתיר בצלוחית של פלייטון ור' שמעון בן אלעזר שמתיר בכל שהוא למטה מן הסבכה אלו כולן סבירא להו כל מידי דגנאי הוא לא אתא לאחווייה והני שיטה נינהו ולית הלכתא כחד מינייהו:

    מתני' יוצאין בסלע שעל הצינית סילעיא שיש עליה צורת מטבע ומעלא לצינית שהוא מכה תחת הרגל. ציניתא בת ארעא.

    ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 65a · Sefaria

    רשב"א

    עשתה לו בית יד מהו רש"י ז"ל ורבנו האי גאון ז"ל פירשו אמוך שהתקינה לנדתה. אבל הראב"ד ז"ל פירשה אמוך שהתקינה לאזנה ושבסנדלה, כלומר: אם עשתה לו בית יד צריך קשירה או לא. ונראה שפירש כן מדאמר רב נחמן בר הושעיא אמר רבי יוחנן עשתה לו בית יד מותר, דמשמע מהאי לישנא דמשום בית יד הוא דמותר, שאילו להתיר אפילו בבית יד היה לו לומר אפילו עשתה לו בית יד מותר. וכן נראה גם מהירושלמי (דפרקין ה"ה), דגרסינן התם א"ר זעירא עשה לו רב חייא בר אשי בית יד למוך שבאזנו.

    אמר אביי רבי ורבי אליעזר ורבי שמעון בן אלעזר כולהו סבירא להו דכל מידי דמיגניא לא אתיא לאחוייה. תמיהא לי דהא אפילו לכולי עלמא לא אתיא לאחוייה, דהא בירית מהאי טעמא הוא דשרינן (לעיל שבת ס, א). ועוד דלישנא דמיגניא לא שייך שפיר בכיפה של צמר אלא משום צניעותא. ועל כן נראה לי דכל הני לא נפקן בהו אלא משום מום שן תותבת וכובלת וצלוחית של פליטון דאמרן לעיל (שבת סב, א) מאן דרכה למיפק בצלוחית אשה שריחה רע, והלכך סברי רבנן דכיון שמומה ניכר דכל הרואה אותה יוצאה בשן של זהב כבר הוא יודע ששינה חסר וכן הרואה אותה יוצאה בכובלת כבר יודע שהיא בעלת ריח רע, וכיון שאינה יכולה להעלים מומיה אף היא אינה מקפדת ושלפה ומחויא. ורבי סבר אע"פ שיכירו שהיא בעלת מום לא שלפה ומחויא, כי היכי דלא תתגנה בהראות מומיה בעין. וכן הטעם בכיפה של צמר שאין אשה מקשטת עצמה באותה כיפה אלא אשה שהיא קרחת מפאת ראשה, והיינו דתני לה בהדי פאה נכרית, והיינו דשרו לה טפי כבול בחצר כדי שלא תתגנה על בעלה משאר תכשיטין, ואפילו כובלת וצלוחית של פליטון לא התירו לה בחצר אע"פ שהוא גנאי לה וקרוב להתגנות בכך על בעלה, אלא שמע מינה דכיפה צריכה לה טפי לסלק גנותה. כך נראה לי.

    מתני' בחוטין וכו' שבאזניהם. כלומר: ולא חיישינן לטבילה משום דלא מיהדק ולא חייצי, כדפירש רש"י ז"ל. ולא כפירוש השני שפירש דבקליעת הראש קא מיירי ומשום דבקטנות לא חיישינן לטבילה, דאין פירוש זה מחוור כמו שדחה הוא ז"ל בפירושיו. ועוד דבהדיא קתני בברייתא דמייתינן בריש פרקין (לעיל שבת נז, א) הבנות יוצאות בחוטין שבאזניהם אבל לא בחבקין שבצואריהן, ומפרשינן לה התם משום טבילה. ועוד מדאמרינן בגמ' אבוה דשמואל לא שביק להו לבנתיה נפקן בחוטין שבאזניהן, ואקשינן עליה ממתניתין דקתני הבנות יוצאות בחוטין, ובנתיה דאבוה דשמואל נשואות הוו וכדקאמרינן עביד להו מקואות ביומי ניסן ומפצי ביומי תשרי, ואפילו הכי קא מקשה ליה ממתניתין.

    נשים המסוללות זו בזו פסולות לכהונה פירש רש"י ז"ל: לכהן גדול משום דכתיב ביה (ויקרא כא, יג) אשה בבתוליה יקח, שיהיו כל בתוליה קיימין. ואין זה מחוור, דבפרק הערל (יבמות עו, א) משמע דמשום זנות קא אסר ליה, דאמרינן התם לית הלכתא לא כברא ולא כאבא, כברא הא דאמרן, כאבא דאמר רב הונא נשים המסוללות זו בזו פסולות לכהונה, ואפילו לרבי אלעזר דאמר (שם סא, ב) פנוי הבא על הפנויה [שלא לשם אישות] עשאה זונה התם באיש אבל באשה פריצותא בעלמא הויא, אלמא משמע דטעמיה דרב הונא משום זונה קא אסר לה ואפילו לכהן הדיוט.

    ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות נט, ב) אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא [נשוי אנוסת חבירו ומפותת חבירו לא ישא ואם נשא] רבי אליעזר בן יעקב אומר הולד חלל, ואמרינן (שם ס, א עי"ש) מאי טעמא דרבי אליעזר אמר רב הונא אמר רב וכן אמר רב גדל סבר לה כרבי אלעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה, ואקשינן ומי סבר ליה [כותיה] והא קיי"ל דמשנת ר"א בן יעקב קב ונקי (שם מט, ב), ואילו בהא לית הלכתא כרבי אלעזר דאמר רב עמרם (שם סא, ב) אין הלכה כרבי אלעזר, ואי איתא דרב הונא בשיטת רבי אלעזר אמרה ומשום זונה קא אסר לה לכהונה מאי קא קשיא ליה התם דמוקי ליה לרבי אליעזר בן יעקב כרבי אלעזר היינו משום דלדידיה סבירא ליה כרבי אלעזר. ויש לומר דתלמודא קא קשיא ליה היכי קאמר הכין רבי אליעזר בן יעקב, דאי בשיטת רבי אלעזר אמרה תיקשי לן הלכתא אהלכתא. ואי נמי יש לומר דמדרב קא מקשה ליה לרב עמרם דרב רבהון דכולהו הוה.

    ומפצי ביומי תשרי פירש רש"י ז"ל: לשים תחת רגליהן מפני טיט הנהרות. וכן פירש הרב בפרק בתרא דנדה (סז, א) גבי אשה לא תטבול בנמל מפני הטיט. וכן היה נראה מאותה סוגיא שם לכאורה, מפני שאמרוה שם סמוך לנתנה תבשיל לבנה לא עלתה לה טבילה ואע"ג דהשתא ליכא אימר בדריוני נפל, וגם אותה שלא תטבול בנמל למד מן הענין, ושניהם משום חציצה. ויש מקצת ספרים שכתוב בהן שם גם בההיא דלא תטבול בנמל אע"ג דהשתא ליכא אימר בדריוני נפל, וזה בפירושו של רש"י ז"ל מפורש. ומכל מקום אינו נראה, לפי שאין טיט בנמל יותר מבשאר נהרות. ועוד שאין חוצץ אלא טיט היון דהיינו טיט הבורות וטיט היוצרים בלבד, כמו ששנינו במסכת מקואות בפרק ט' (מ"ב). ובגירסאות מדויקות ששם (בנדה) לא גריס אע"ג דליכא השתא אימר בדריוני נפל. והגאונים לא גרסי ליה כלל. והנכון כפירוש הגאונים ז"ל שפירשו דמשום צניעות היה עושה להן כן, מפני שהן מתיראות שמא יבא אדם ויסתכל בהן ולפיכך ימהרו לטבול ואינן טובלות כדרכן, ולפיכך היה עושה להן מפצי להיות כמסך להבדיל בין הנהר ובין העם לצניעות בעלמא, והוא הדין והוא הטעם לאותה שלא תטבול בנמל.

    Rashba on Shabbat 65a · Sefaria

    מאירי

    המשנה הששית יוצאין בסלע שעל הצינית הבנות יוצאות בחוטין אפי' בקסמין שבאזניהם ערביות יוצאות רעולות ומדיות פרופות וכל אדם אלא שדברו חכמים בהווה אמר הר"ם פי' צינית חולי הנקרא בערבי סל"עא וחכמים קוראין אותה בת ארעא לעובי חלטיה וקושי עצמה וסלע כמו פשוט מפותח מכסף או נחשת וזולתו כי סגלת התועלת הוא בפתוח וחוטין חוטין קשורין בצואר ובלבד שלא יהו צבועין כי אם היו צבועים מחמת יפים תסיר אותם מצוארה ותראם לחברותיה ברה"ר רעולות כמו פעמונים או זגים כי הנשים הערביות היו יוצאות בזגין כמו שמנהגן לצאת תמיד והוא מין ממיני החלי הנטיפות והשירות והרעלות וכמהו והברושים הרעלו כלומר הונדו והרעלו והונעו כדי שיפול פרים וקסמין שבאזניהם עצים קטנים עגלים היו מכניסי' אותם בנקבי אזניהם כדי שלא יסגר הנקב ופרופות כמו כרוכות ר"ל כי הנשים היו אוספות שולי הרדיד וכנפותיו יחד על דבר קשה כמו אבן או עץ וקושרות מלמעלה ואח"כ אמר כי כל הנשים מותר להם לצאת בזה הענין ומה שייחד ערביות ומדיות לפי שהן הידועות בזה המעשה וזה המנהג:

    אמר המאירי המשנה הששית והכונה לבאר בה ענין החלק הששי והוא שאמר יוצאין בסלע שעל גבי הצינית ופי' בגמ' בת ארעא ר"ל מכה שתחת כפות הרגל והיו רגילים לקשור בה סלע לרפואה ולענין גוף הרפואה שאלו בה בגמ' מאי שנא סלע אי משום דאקושא ר"ל שהיא קשה ומגינה על המכה מקוצים ויתדות ליעביד לה חספא אי משום שוכתא ר"ל חלודה היוצאת מן הכסף שמועיל למכה ליעביד לה טסא ר"ל רדיד של כסף ומה ענין למטבע אי משום צורתא ר"ל הצורה שבמטבע שהיא שוקעת ומניחין מקום שקיעתה על המכה שלא תדחק בדריסתו על המכה ליעביד ליה פולסא ושאלו בזו שנראה מכאן שהפולסא יש עליה צורה ובמציעא אמרו אין מחללין מעשר שני על אסימון ואמרו שם מאי אסימון פולסא אלמא פולסא אין עליה צורה עד שפירשו כאן ליעביד פולסא ויחוק עליה צורה ויש שפירשו כאן פולסא חתיכת עץ ויחוק עליה צורה וגדולי המפרשים פירשו שסתם פולסא ודאי יש עליה צורה על הדרך האמור בסוגיא זו אלא שהוא מטבע שאינו יוצא ולענין מעשר צריך מטבע היוצא ומטבע היוצא צריך לצורה מפורסמת לאותה מלכות כגון כתב שם האדון או שם עירו ותירץ בה שמע מינה כלהו מעלו ר"ל הקושי והצורה והחלודה ואין שלשתם אלא במטבע גדול כגון סלע וצריך שתדע שזו שאמרו אי משום צורתא שנר' ממנה שהם היו רגילים לרפא בצורות לא בצורות הנעשות על פי השעה לפי מבט הכוכבים חלילה שזהו מין ע"ז כמו שביארנו בסנהדרין אלא שהוא סלע מן הסלעים העוברים בהוצאה והיא רפואה המוניית כעשיית הצורה הנקראת צורה שלומיית על הלחי הבולט ולגדולי מפרשי הלכות ראיתי שהצורה שהיא שוקעת מועילה למכה ונראה ביאור דבריהם שמניחין מקום שקיעתה על המכה שלא ידחק מקום המכה בדריסתו וינזק ויפה פירשו:

    הבנות יוצאות בחוטין ר"ל הבנות הקטנות שמנקבים את אזניהם ואין עושים להם נזמים עד שיגדלו ונותנין חוטים או קסמין באזן שלא יסתמו הנקבים וזהו שאמר אפילו בקסמין שבאזניהם כלומר אע"פ שהקיסמין אינם תכשיט כלל וי"מ חוטין שקולעין בהן שערותיהן שאסרנום בגדולה מסרך טבילה והקטנות הואיל ואין טבילה מצויה בהם מותר ויש דוחין פירוש זה מפני שהטבילה לקטנות אע"פ שלענין דמים אינה מצויה לענין טהרות מיהא מצויה ומצויה ועוד שהקסמין מעידין על החוטים שבתכשיטי האזן אנו עסוקים וי"מ בחוטין שבצואריהם ואין כאן סרך טבילה שאין אשה חונקת עצמה כמו שביארנו בראש הפרק:

    ערביות רעולות ר"ל נשים ישראליות שבערביא יוצאות רעולות ר"ל בעיטוף ראשיהן ופניהן חוץ מן העינים והוא מענין הרעלו' הנזכרות בתכשיטי הנשים בנבואת ישעיה וכן מדיות יוצאות פרופות והענין שהיו נוהגות להתעטף בטלית שבו רצועה בשפה האחת כנגד הצואר וכורכת בשפה האחרת אבן או אגוז או מטבע וקושרת הרצועה על אותו הכרך שלא ישמט הטלית מעליה ואותו חבור הבא מצד אחד לחבירו הוא קרוי פריפה על הדרך שמתרגמים קרסים פורפיא והוא שאמר:

    משנה פורפת על האבן ועל האגוז ועל המטבע ובלבד שלא תפרוף כתחלה בשבת אמר הר"ם פי' זאת הפרפה היא בשבת כי אין בה קשר ולא כריכת החוט בלבד ואמר ובלבד שלא תפרוף כתחלה בשבת הוא חוזר על המאמר האחרון והוא אמרו על המטבע לפי שהוא אסור טלטול מטבע בשבת:

    אמר המאירי פורפת על האבן או על האגוז או על המטבע וז"ש אח"כ ובלבד שלא תפרוף לכתחילה בשבת שאלו עליה בגמ' והא אמרת רישא פורפת לכתחילה ופירש בה סופא אתאן למטבע כלומר שהמטבע אחר שאינו ראוי לטלטול לא תפרוף לכתחילה בשבת אלא שאם פרפתהו מערב שבת יוצאה בו אבל אבן אחר שהקצה אותה והכינה לכך ראויה לטלטול היא ומותר ובתי ידים הנקראים גאנץ וכן כובע שעל הראש העשוי להולכי דרכים להגין מן החמה לא הוזכרו כאן ורוב גאונים מסכימים בהיתרם:

    זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

    זה שהתרנו בחוטי הבנות אם היה של מיני צבעונין אסור ויש מתירים ולא הוזכר לדעתם על אבוה דשמואל שלא היה מניח את בנותיו לנשאן אלא מדרך חסידות ועל הדרך שהוזכר בו שלא היה מניחן לישן זו אצל זו ואע"פ שנשים המסוללות זו בזו לא נפסלו לכהונה היה עושה כן שלא יהו רגילות בקירוב בשר אחרים עד שיבאו לידי הרהורים רעים:

    Meiri on Shabbat 65a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בפירש"י בד"ה הא דמהדק כו' ל"א מתלמידי כו' ר"י ובית מדרשו סמוך לביתו הוה כו' עכ"ל לכאורה ה"מ לפרש גם לפי' זה דהיה רה"ר מפסיק ודר"י קשור הוה ובפשיטות פריך על דחלוקין עליו חבריו לאסור אף בקשור והתני רמי כו' וי"ל דלפירוש זה ודאי דמדקדק אמאי נקט בי מדרשא דלא ניחא ליה למימר דמעשה שהיה כך היה דמ"מ ה"ל למנקט נמי דהוה בי מדרשא והוה רשות הרבים מפסקת שזהו עיקר החידוש ודו"ק:

    בד"ה אבל של כסף כו' ויש לתרץ דרבנן מיסר קאסרי מ"מ כו' עכ"ל ר"ל דנהי דרבנן נמי לאו לאתויי חיישינן מ"מ רבנן אסרי לשל זהב מטעמא אחרינא משום דחייכי ותלמודא לא קחשיב אלא הני תנאי דאסקי למלתייהו להיתרא ודו"ק:

    תוס' בד"ה ליעביד ליה כו' וי"ל דצורת סלע צריך עכ"ל ויש לדקדק לפ"ז מנליה דכולהו מעלי אימא דצורת סלע בעי וי"ל דתלמודא סמך עצמו דאי משום צורת סלע לחוד ליעביד ליה של עץ בצורת סלע אי לאו דבעי נמי שוכתא ולא חש התלמוד להאריך בזה מיהו איך שיהיה הפי' גם לפרש"י אכתי מנליה דאקושא מעלי לה וי"ל דפסיקא ליה לתלמודא דאיכא מידי אחרינא דאית ביה שוכתא ותקשי ליעבד ליה צורת סלע אי לאו דבעי נמי אקושא וההוא מידי אחרינא לאו אקושא הוא והתלמוד לא חש להאריך בזה ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Shabbat 65a · Sefaria

    מהר"ם

    בגמ' איתמר נמי אמר רב נחמן בר אושעיא וכו' כצ"ל:

    ברש"י ד"ה יוצאה בה וכו' וד"ה דמיגלי וכו' הכל דבור אחד:

    Maharam on Shabbat 65a · Sefaria

    פני יהושע

    ע"ב בתוס' בד"ה שמא ירבו הנוטפים פי' מי גשמים וכו' וא"ת אמאי חיישינן וכו' לימא קמא קמא בטיל כדאמר בפ"ה דעכו"ם וכו' עס"ה. ונראה דקושיא זו היינו לפי שיטת ר"י בעל התוס' וסייעתו שכתבו התוס' בפרק המוכר את הבית דף ס"ו ובכמה דוכתי דהך ברייתא דת"כ דאיירי בפסול שאובין ודריש מהיקשא דמים למקוה אינו אלא מדרבנן ואסמכתא בעלמא הוא א"כ משמע דלענין זוחלין ונוטפין נמי מדרבנן ומש"ה קשיא להו דנימא קמא קמא בטיל משא"כ לפי' ר"ת וסייעתו דהאי ברייתא דת"כ פסולה דאורייתא היא א"כ אין מקום לקושיא זו דשפיר מצינן לחלק בין פסול מקוה דאורייתא ובין יין נסך שהוא מדרבנן ועיין בתוס' פרק הגוזל דף ק' ע"ב בד"ה אומר לו גדור שהאריכו בזה וע"ש בחידושינו והרשב"א ז"ל בחידושיו בשמעתין האריך בזה ועיין ג"כ בל' הר"ן ודעתי להאריך בהלכות מקואות אי"ה:

    פיסקא פורפת על האבן וכו' והאמרת רישא פורפת וכו' אמר אביי סיפא אתאן למטבע ופרש"י דמטבע לאו בר טלטול הוא אבל אבן שהוקצה לכך ראוי לטלטול עכ"ל. משמע דבאבן מיהא בהוקצה לכך מאתמול וא"כ לפ"ז הו"מ לשנויי דרישא דפורפת היינו שהוקצה מאתמול וסיפא דלא תפרוף היינו בשלא הוקצה אלא כיון דלקושטא דמילתא במטבע לא מהני אע"ג דהוקצה מאתמול כמ"ש הטור והש"ע מש"ה מוקי לה אביי בהכי מיהו הר"ן ז"ל כתב בענין אחר ואפשר שהוא ע"פ שיטת הרמב"ם והא דלא מהני יחוד עכ"פ במטבע נ"ל שאין דרך ליחד מטבע לשום דבר ובטלה דעתיה אצל כל אדם ועיין בשלטי גבורים ודו"ק:

    בד"ה הקיטע יוצא בקב שלו וכו' והקשה ר"ת דבמסכת יומא משמע דלכ"ע מנעל הוא וכו' עס"ה. והרשב"א ז"ל בחידושיו האריך בזה למעניתו וגם מ"ז בס' מג"ש כתב באריכות ליישב הסוגיא דהכא ודמס' יומא ושניהם לדבר אחד נתכוונו דסוגיא דהכא היינו כהנך אמוראי דלית להו הך אוקימתא דרבא במס' יומא ולפי שראיתי שגם בתוס' ישני' דמס' יומא האריכו מאוד בענין זה ועיקר השקלא וטרי' שייך למס' יומא לכן הסכמתי בלבי לבאר הסוגיא במס' יומא אם יגזור ה' עלי בחיים:

    Penei Yehoshua on Shabbat 65a · Sefaria

    גליון הש"ס

    תוס' ד"ה אמר רב וכו' מדתני בחולין ראיה זו כתבו תוספות בחולין בשם ירושלמי:

    Gilyon HaShas on Shabbat 65a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת שבת, דף ס״ה, עמוד א׳, בהיקף של כ־366 מילים ב־17 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 17 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 111 מילים

      נפתחת ב״שׁוֹטְחָן בַּחַמָּה, אֲבָל לֹא כְּנֶגֶד הָעָם. רַבִּי…״

    2. קטע 29 מילים

      נפתחת ב״וּבְמוֹךְ שֶׁבְּאׇזְנָהּ. תָּנֵי רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל: וְהוּא…״

    3. קטע 310 מילים

      נפתחת ב״וּבְמוֹךְ שֶׁבְּסַנְדָּלָהּ. תָּנֵי רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל: וְהוּא…״

    4. קטע 427 מילים

      נפתחת ב״וּבְמוֹךְ שֶׁהִתְקִינָה לָהּ לְנִדָּתָהּ. סָבַר רָמֵי בַּר…״

    5. קטע 530 מילים

      נפתחת ב״בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יִרְמְיָה מֵרַבִּי אַבָּא: עָשְׂתָה…״

    6. קטע 633 מילים

      נפתחת ב״רַבִּי יוֹחָנָן נָפֵיק בְּהוּ לְבֵי מִדְרְשָׁא, וַחֲלוּקִין…״

    7. קטע 718 מילים

      נפתחת ב״בַּפִּלְפֵּל וּבְגַלְגַּל מֶלַח. פִּלְפֵּל לְרֵיחַ הַפֶּה, גַּלְגַּל…״

    8. קטע 837 מילים

      נפתחת ב״שֵׁן תּוֹתֶבֶת שֵׁן שֶׁל זָהָב, רַבִּי מַתִּיר…״

    9. קטע 919 מילים

      נפתחת ב״אָמַר אַבָּיֵי: רַבִּי וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן…״

    10. קטע 1015 מילים

      נפתחת ב״רַבִּי — הָא דַּאֲמַרַן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר —…״

    11. קטע 1126 מילים

      נפתחת ב״רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר — דְּתַנְיָא, כְּלָל…״

    12. קטע 1236 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ יוֹצְאָה בְּסֶלַע שֶׁעַל הַצִּינִּית. הַבָּנוֹת קְטַנּוֹת…״

    13. קטע 135 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ מַאי צִינִּית? בַּת אַרְעָא.…״

    14. קטע 1432 מילים

      נפתחת ב״וּמַאי שְׁנָא סֶלַע? אִילֵּימָא כֹּל מִידֵּי דַּאֲקוֹשָׁא…״

    15. קטע 1525 מילים

      נפתחת ב״הַבָּנוֹת יוֹצְאוֹת בְּחוּטִין. אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל לָא שָׁבֵיק…״

    16. קטע 1615 מילים

      נפתחת ב״לָא שָׁבֵיק לְהוּ יוֹצְאוֹת בְּחוּטִין, וְהָאֲנַן תְּנַן:…״

    17. קטע 1718 מילים

      נפתחת ב״לָא שָׁבֵיק לְהוּ גָּנְיָאן גַּבֵּי הֲדָדֵי, לֵימָא…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    שׁוֹטְחָן בַּחַמָּה, אֲבָל לֹא כְּנֶגֶד הָעָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹסְרִין.

    וּבְמוֹךְ שֶׁבְּאׇזְנָהּ. תָּנֵי רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל: וְהוּא שֶׁקָּשׁוּר בְּאׇזְנָהּ.

    וּבְמוֹךְ שֶׁבְּסַנְדָּלָהּ. תָּנֵי רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל: וְהוּא שֶׁקָּשׁוּר לָהּ בְּסַנְדָּלָהּ.

    וּבְמוֹךְ שֶׁהִתְקִינָה לָהּ לְנִדָּתָהּ. סָבַר רָמֵי בַּר חָמָא לְמֵימַר, וְהוּא שֶׁקָּשׁוּר לָהּ בֵּין יְרֵיכוֹתֶיהָ. אָמַר רָבָא: אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ קָשׁוּר לָהּ, כֵּיוָן דִּמְאִיס לָא אָתְיָא לְאֵיתוֹיֵי.

    בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יִרְמְיָה מֵרַבִּי אַבָּא: עָשְׂתָה לָהּ בֵּית יָד, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: מוּתָּר. אִיתְּמַר [נָמֵי], אָמַר רַב נַחְמָן בַּר אוֹשַׁעְיָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עָשְׂתָה לָהּ בֵּית יָד — מוּתָּר.

    רַבִּי יוֹחָנָן נָפֵיק בְּהוּ לְבֵי מִדְרְשָׁא, וַחֲלוּקִין עָלָיו חֲבֵרָיו. רַבִּי יַנַּאי נָפֵיק בְּהוּ לְכַרְמְלִית, וַחֲלוּקִין עָלָיו כׇּל דּוֹרוֹ. וְהָתָנֵי רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל: וְהוּא שֶׁקָּשׁוּר לָהּ בְּאׇזְנָהּ! לָא קַשְׁיָא: הָא דְּמִיהַדַּק, הָא דְּלָא מִיהַדַּק.

    בַּפִּלְפֵּל וּבְגַלְגַּל מֶלַח. פִּלְפֵּל לְרֵיחַ הַפֶּה, גַּלְגַּל מֶלַח לְדוּרְשִׁינֵּי. וְכׇל דָּבָר שֶׁנּוֹתֶנֶת לְתוֹךְ פִּיהָ. זַנְגְּבִילָא, אִי נָמֵי דָּרְצוּנָא.

    שֵׁן תּוֹתֶבֶת שֵׁן שֶׁל זָהָב, רַבִּי מַתִּיר וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. אָמַר רַבִּי זֵירָא לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁל זָהָב, אֲבָל בְּשֶׁל כֶּסֶף דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: בְּשֶׁל כֶּסֶף דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר. שֶׁל זָהָב, רַבִּי מַתִּיר וַחֲכָמִים אוֹסְרִין.

    אָמַר אַבָּיֵי: רַבִּי וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר כּוּלְּהוּ סְבִירָא לְהוּ דְּכֹל מִידֵּי דְּמִיגַּנְּיָא בֵּיהּ לָא אָתְיָא לְאַחְוֹיֵי.

    רַבִּי — הָא דַּאֲמַרַן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר — דְּתַנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹטֵר בְּכוֹבֶלֶת וּבִצְלוֹחִית שֶׁל פִּלְיָיטוֹן.

    רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר — דְּתַנְיָא, כְּלָל אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: כׇּל שֶׁהוּא לְמַטָּה מִן הַסְּבָכָה יוֹצְאָה בּוֹ, לְמַעְלָה מִן הַסְּבָכָה — אֵינָהּ יוֹצְאָה בּוֹ.

    מַתְנִי׳ יוֹצְאָה בְּסֶלַע שֶׁעַל הַצִּינִּית. הַבָּנוֹת קְטַנּוֹת יוֹצְאוֹת בְּחוּטִין, וַאֲפִילּוּ בְּקֵיסָמִין שֶׁבְּאׇזְנֵיהֶם. עַרְבִיּוֹת יוֹצְאוֹת רְעוּלוֹת וּמָדִיּוֹת פְּרוּפוֹת, וְכׇל אָדָם — אֶלָּא שֶׁדִּבְּרוּ חֲכָמִים בַּהֹוֶה. פּוֹרֶפֶת עַל הָאֶבֶן וְעַל הָאֱגוֹז וְעַל הַמַּטְבֵּעַ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תִּפְרוֹף לְכַתְּחִלָּה בְּשַׁבָּת.

    גְּמָ׳ מַאי צִינִּית? בַּת אַרְעָא.

    וּמַאי שְׁנָא סֶלַע? אִילֵּימָא כֹּל מִידֵּי דַּאֲקוֹשָׁא מְעַלֵּי לַהּ, לֶיעְבַּד לַהּ חַסְפָּא! אֶלָּא מִשּׁוּם שׁוּכְתָּא — לֶיעְבַּד לָהּ טַסָּא! אֶלָּא מִשּׁוּם צוּרְתָּא, לֶיעְבַּד לָהּ פּוּלְסָא! אָמַר אַבָּיֵי: שְׁמַע מִינַּהּ כּוּלְּהוּ מְעַלּוּ לָהּ.

    הַבָּנוֹת יוֹצְאוֹת בְּחוּטִין. אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל לָא שָׁבֵיק לְהוּ לִבְנָתֵיהּ דְּנָפְקָן בְּחוּטִין, וְלָא שָׁבֵיק לְהוּ גָּנְיָאן גַּבֵּי הֲדָדֵי, וְעָבֵיד לְהוּ מִקְוָאוֹת בְּיוֹמֵי נִיסָן וּמַפָּצֵי בְּיוֹמֵי תִשְׁרֵי.

    לָא שָׁבֵיק לְהוּ יוֹצְאוֹת בְּחוּטִין, וְהָאֲנַן תְּנַן: הַבָּנוֹת יוֹצְאוֹת בְּחוּטִין! בְּנָתֵיהּ דַּאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל דְּצִבְעוֹנִין הֲווֹ.

    לָא שָׁבֵיק לְהוּ גָּנְיָאן גַּבֵּי הֲדָדֵי, לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב הוּנָא. דְּאָמַר רַב הוּנָא: נָשִׁים הַמְסוֹלְלוֹת זוֹ בָּזוֹ