מסכת שבת דף נ״ח עמוד ב׳

ושל דלת טהור דלת מחובר לבית הוא שהוא חבור לקרקע ואינו כלי לקבל טומאה וזוג העשוי לו בטיל לגביה כדאמרי' בריש פרקין דלעיל כל המחובר לו הרי הוא כמוהו:

של דלת ועשאו לבהמה טמאה מכאן ולהבא ואע"פ דלא עבד ביה מעשה אלא שחישב עליו ותלאו ותלייה לאו מעשה היא שכל הכלים יורדים לידי תורת טומאה במחשבה שלו:

של בהמה ועשאו לדלת טמא ואפי' מכאן להבא יקבל טומאה שאין חיבורו מעשה עד שישנהו מכמות שהיה:

שאין עולין מטומאתן מתורת טומאה שירדה להן ואע"פ שעדיין לא נטמאו משנמלך עליהן אין עולין מלקבל טומאה אלא בשינוי מעשה:

עינבל בטדי"ל שעשוי בתוכו להשמיע קול:

אי מנא הוא דתכשיט חשיב ליה:

עינבל משוי ליה מנא בתמיה משום העינבל מי הוי תכשיט:

אין עינבל משוי ליה מנא ולא משום תכשיט אלא משום כלי:

אין כדר' שמואל כו' דחשיב ליה כלי תשמיש דאדם משום דבעי ליה לקלא דע"י הזוג ששומע יודע היכן בהמתו עומדת ומוצאה ע"י כך והוי כמקל של בהמה של מתכת דטמאה הואיל ואדם רודה בה וכ"מ לקמן גבי בירית טהורה דמשמיע [קול] בכלי מתכות אינו טמא אלא היכא דבעי ליה לקלא והא דמשני הא דאית ביה עינבל הא דלית ביה עינבל ולא מחלק באית ביה עינבל בין בעי ליה לקלא בין לא בעי אומר ר"י דלא שכיח שיעשו עינבל אלא אם כן בעי ליה לקלא:

כל דבר אשר יבא ואע"ג דהאי קרא לא לגבי טומאה כתיב אלא לגבי הגעלה מסתברא דהתם אין דיבור מעלה ומוריד ואם אינו ענין להגעלה תנהו לענין טומאה:

(אלא) אמר רבא הואיל ויכול להקישו פי' מקבל טומאה הזוג אבל עינבל דאין ראוי להקישו לא ומספורת ואיזמל נמי בלא חיבור ראויין למעין מלאכה ראשונה ומקבלי טומאה כל אחד בפני עצמו כדתני בתוספתא:

מתיב רבא הזוג והעינבל חיבור פי' בקונטרס מדקרי ליה חיבור ש"מ דכי נתפרדו הוי כלי שניטל מקצתו ואע"ג דהדיוט יכול להחזיר כל כמה דלא אהדרי' לאו שלם הוא וקשה לר"י דהא מעיקרא נמי הוי ידענא דהוי כלי שניטל מקצתו ולהכי פריך למאי חזו ומשני דודאי באפי נפשה לא חזו לא זוג ולא עינבל אלא משום דהדיוט יכול להחזירו ומה שפירש נמי והתניא כו' גבי ההיא מספורת של פרקים לא עיין דההוא דזוג ועינבל משנה היא במסכת פרה (פ. "ב משנה ח) וההיא דמספורת בתוספתא דכלים ומפרש הרב פור"ת בשם ר' שמואל הואיל והדיוט יכול להחזירם ואע"ג דהשתא בלא עינבל לא חזי מידי כיון דהדיוט יכול בקל להחזירה כמאן דמיחברי דמי ואם נטמא העינבל נטמא גם הזוג כאילו הן מחוברין נפקא מינה דלכשיתחברו יטמא הזוג את הנוגע בו ומיהו בלא חיבור לא יטמא כי אם העינבל לבדו שנגע בטומאה והכי משמע לישנא דקאמר וכי תימא ה"ק אע"ג דלא מיחברי כמאן דמיחברי דמי משמע דאביי הכי סבירא ליה דמדתלי טעמא בחזרת הדיוט משמע דסבר דלא חזי השתא למידי ואי לאו כמחובר חשיב ליה היאך יקבל טומאה מאחר דלא חזי מידי בלא חזרה:

מתיב רבא הזוג והעינבל חיבור שאם נטמא זה נטמא זה וה"מ כשמחוברים אבל שלא בשעת חיבור אם נטמא זה לא נטמא זה ולא חיישינן להדיוט יכול להחזיר דהשתא מיהא לאו מחוברין נינהו וממשנה זו אין לנו להוכיח דמיירי בשעת חיבור כדקאמר וכי תימא כו' אבל מכח ברייתא מוכיח דבשעת חיבור מיירי ומברייתא גרידתא הוה מצי רבא לאותוביה לאביי אלא דניחא ליה לאקשויי מהך דמיירי בזוג ועינבל בהדיא לאביי דאיירי נמי בזוג ועינבל:

(וכי תימא כו') והתניא מספורת של פרקים ואיזמל של רהיטני שתי ברייתות הן במסכת כלים כל אחד בפני עצמה וברישא קתני בהדיא דכשאינן מחוברין מקבל כל א' טומאה בפני עצמו וגזרו על טומאה שלא בשעת מלאכה שיהא חיבור לטומאה ליטמא זה כשניטמא זה משום דדמי לשעת מלאכה אבל שלא בחיבורין משמע דאפי' גזירה דרבנן ליכא ואם נטמא זה לא נטמא זה דלא חייש למה שהדיוט יכול להחזירו:

אלא אמר רבא כו' פירש בקונטרס דטומאה לא פרח הימנו כשנפרד משקיבל הואיל וראוי להקישו והוה ליה ככלי (עץ) שניקב בפחות ממוציא רמון דלא טהר מטומאה ומשמע שרוצה לומר דמכאן ואילך לא מקבל טומאה וקשה לר"י דלמה לא יקבל טומאה כיון דנפחת פחות מכשיעור דהוי כאילו שלם לגמרי ונראה לר"י דודאי גם מקבל טומאה מכאן ולהבא ולקונטרס דחקו לפרש כן משום דכשלא היה להם עינבל טהורין ולא מקבלי טומאה אף על גב דראוי להקישו ואינו דומה דכשלא היה בו עינבל מעולם ודאי טהור דכיון שעומד ליתן בו עינבל דהא עביד לקלא והוי גולמי כלי מתכות אבל משנגמר שהיה בו עינבל אף על פי שניטל מקבל טומאה שלא בטל מתורת כלי שהיה עליו קודם לכן והר"ם הביא ראיה מחמת שתפרה ושייר פחות ממוציא רמון דטהורה (חולין קלח.) אפ"ג דחמת שלם שנקרע פחות ממוציא רימון מקבל טומאה ועוד קשה לר"י לפי' הקונטרס דלטומאה שהיתה עליהן שלא תפרח מהני שפיר טעמא דהדיוט יכול להחזירו בלא טעמא דראוי להקישו כדאשכחן בפ' שלשה שאכלו (ברכות נ:) גבי מטה דאפי' מפורקת לא פרחה טומאה מינה אא"כ נגנבה או שאבדה חציה או שחלקוה אחים או שותפים שאין סופן לחברה ולא איצטריך כלל לטעמא דהקשה אלא לענין לקבל טומאה מכאן ולהבא דהאי טעמא הואיל והדיוט יכול להחזירו לא מהני לקבל בה טומאה כדקתני התם החזירוה מקבלת טומאה מכאן ולהבא ולאביי נמי הוה בעי למימר דמשום דהדיוט יכול להחזירו מקבלין שניהן זוג והעינבל טומאה מכאן ולהבא וריצב"א הביא ראיה לפי' הקונט' דתניא בתוספתא דמסכת כלים בפ' רשב"ג העושה זוג למכתשת ולעריסה ולמטפחות תינוקות ניטלו עינבליהן טהורין משמע דזגין טהורין ולפירוש הקונט' ניחא דטהורין דלא מקבלי טומאה מכאן ולהבא אבל לפר"י קשה אמאי טהורין ור"י השיב דכמה ברייתות יש בתוספתא דפליגי אש"ס שלנו:

הזוג והעינבל חיבור ראוי לידע כי זה הזוג זולתי הזוג הנאמר גבי נזיר ותמצא פי' דבר זה במסכת נזירות בפ' ג' מינין (נזיר דף לד) חרצנים אלו החיצונים הזגין אלו הפנימיים דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר שלא תטעה בזוג של בהמה החיצון זוג והפנימי עינבל:

ולא קשיא הא דתני אין מקבלין טומאה בדלית ליה עינבל והא דתני טמא בזוג שיש לו עינבל פי' עינבל הברזל שבתוך הזוג המקיש בדופני הזוג ומשמיע הקול וכי הא דאמר כו' מנין למשמיע קול בכלי מתכות שטמא שנאמר כל דבר אשר יבא באש אפילו דבור במשמע ואקשינן במאי אוקימנא להא דתני בזוג בהמה אין מקבלין טומאה בדלית לה עינבל אימ' מציעתא אין העבד יוצא בזוג שבצוארו אבל יוצא בזוג שבכסותו וזה וזה מקבלין טומאה ואי לית ליה עינבל מי מקבלי טומאה והתנן העושה זגין למכתשת ולעריסה ולמטפחות ספרים ולמטפחת תינוקו' כולן יש להן עינבליהן טמאין אין להן עינבליהן טהורין כו'. ושנינן הא בתינוק דלקלא עבידי אבל גדול כגון העבד דלתכשיט עביד ליה רביה אע"ג דלית ליה עינבל מקבל טומאה ואקשינן ניטלו עינבליהן עדיין טומאתן עליהן אי נטלו עינבליהן למאי חזו ושנינן בזה דכיון דהדיוט יכול להחזירו אע"פ שעדיין לא החזירו כמוחזר דמי. איני והא תנינן מספורת של פרקים ואיזמל של רהיטני כו' וכבר פירשנו למעלה (מח:)

כל דבר אשר יבא באש (במדבר לא, כג) אפילו דבור אסור ואם תאמר והא קרא בגיעולי עכו"ם כתיב. איכא למימר אם אינו ענין לגיעול דלענין איסורי עכו"ם אין לחלק בין יש להן עינבל לשאין להן עינבל תנהו לענין טומאה, ואסיפיה דקרא קאי אך במי נדה יתחטא.

הואיל והדיוט יכול להחזירו פירש רש"י ז"ל: לפיכך לא פרחה ממנו טומאתו הישנה, אבל אינו מקבל טומאה מכאן ולהבא. ואיצטריך לפרש כן משום דקתני אין להם עינבל טהורין, דאלמא אין טומאה יורדת להן כל שאין להן עינבל. ובאידך נמי דרבא דאמר הואיל וראוי להקישו על גבי כלי חרס פירש כן ואמר דהוי כניקב בפחות ממוציא רמון שלא פרחה ממנו טומאה ישנה וטהור מכאן ולהבא. אבל בתוס' לא הודו לו, אלא טומאתן עליהן לגמרי ואפילו לקבל טומאה מכאן ולהבא, דכיון שנגמרה מלאכתו שהרי היה להם עינבל וגם עכשיו הדיוט יכול להחזירו לאביי או שהוא ראוי להקישו על גבי כלי חרס לרבא לא יצאו מתורת כלי, אבל כל שלא היה להן עינבל אכתי לא ירדו לידי כלי וגולמי כלי מתכות הן ולפיכך טהורין לגמרי. והקשו בתוס' לפירוש רש"י ז"ל דאי בטומאה ישנה לא פליגי בה אדאביי דכל שהדיוט יכול להחזירו לא פרחה ממנו טומאה ולא פליגי אלא בלהבא, וכדמוכח בפרק שלשה שאכלו (ברכות נ, ב) דגרסינן התם מטה שאבדה חציה או שנגנבה חציה או שחלקוה אחין או שותפין טהורה החזירוה מקבלת טומאה מכאן ולהבא (כלים פי"ח מ"ט), ומפרש רבא התם דלמפרע לא משום דפרחה ממנו טומאה, והיינו דוקא באבדה [אבל לא אבדה לא פרחה ממנו טומאה] אפילו לרבא הואיל והדיוט יכול להחזירה אע"פ שאינה ראויה עכשיו למלאכתה הראשונה ואע"ג דהכא בעי הוא שיהא ראוי למלאכתו הראשונה, אלא על כרחין שלטומאה ישנה אף רבא מודה דלא פרחה ממנו כל שהדיוט יכול להחזיר אבל מכאן ולהבא הוא דבעי שיהא ראוי למלאכה הראשונה, אלא ודאי הכא לקבל טומאה מכאן ולהבא אמרו כדאמרן.

הא ד מותיב רבא הזוג והעינבל חבור הרבה פירושים נאמרו בה, והמחוור שבכולן הוא מה שפירש רבנו שמואל ז"ל. והכי קאמר: אביי אמר הואיל והדיוט יכול להחזירו הרי הוא כאילו לא ניטל, ואע"ג דהשתא בלא עינבל לא חזי למידי כיון דהדיוט יכול להחזירו ודבר קל הוא לחברם ולהפרידם כמו שירצה כמאן דמחברי דמו ואם נטמא העינבל נטמא אף הזוג כאילו הן מחוברין, ונפקא מינה דלכשיתחברו יטמא הזוג את הנוגע, ומיהו בלא חבור לא יטמא כי אם העינבל לבדו שנגע בטומאה. והכי מוכח לקמיה דקא מותיב ליה רבא לאביי וכי תימא הכי קאמר אע"ג דלא מחבר כמאן דמחבר דמי מכלל דאביי הכי סבירא ליה, דכיון דתלי טעמא בחזרת הדיוט אלמא סבירא ליה דלא חזי השתא למידי אלא משום סברא דחזרה מקבל טומאה מאחר דלא חזי למידי בלא חזרה. מותיב רבא הזוג והעינבל חבור שאם נטמא זה נטמא זה והני מילי כשמחוברין אבל שלא בשעת חבור אם נטמא זה לא נטמא זה ולא חיישינן להדיוט יכול להחזירו דהשתא מיהא לאו מחוברין נינהו, ומלשון המשנה הזאת אין לשמוע אם בשעת חבור אי לא כדפריך וכי תימא וכו' אבל דעתו של רבא להוכיח עליה מברייתא דלקמן דבשעת חבור מיירי ותקשי לאביי, ומינה הוה מצי לאותוביה לרבא ומשום מיירי בזוג ועינבל בהדיא אלימא ליה לאקשויי מינה לאביי דאיירי נמי בזוג ועינבל. וכי תימא הכי קאמר הזוג והעינבל לעולם חבור אפילו כשנתפרדו ואע"ג דלא מחברי כמאן דמחברי דמי ואם נטמא זה נטמא זה משום טעמא דהדיוט יכול להחזירו ומחוסר חזרה לאו מחוסר מעשה הוא, והתניא וכו' מספורת של פרקים ואיזמל של רהיטני שתי ברייתות הן במסכת כלים (בתוספתא כלים ב"מ פ"ג ה"ב וה"ו) כל אחת בפני עצמה, וברישא דידהו קתני בהדיא דכשאין מחוברין מקבלת טומאה כל אחת ואחת בפני עצמה, וגזרו על טומאה שלא בשעת מלאכה שיהא חבור לטומאה שיטמא זה בשביל זה משום דדמי לשעת מלאכה, אבל שלא בחיבורן שמעינן דאפילו גזירה דרבנן ליכא ואם נטמא זה לא נטמא זה, והעינבל לבדו לא יקבל טומאה כלל אע"ג דהדיוט יכול להחזירו, וקשיא לאביי. אלא אמר רבא הואיל וראוי וכו', ומספורת ואיזמל נמי בלא חבור ראוין למעין מלאכה ראשונה ומקבלין טומאה כל אחד ואחד בפני עצמו כדתניא בתוספתא.

זוג העשוי לעבד או לשאר בני אדם אם לגדול הרי זה תכשיט ומקבל טומאה אע"פ שאין בו ענבל שאין כאן הרמת קול הא לקטן אינו מקבל טומאה בלא ענבל שלא נעשה לתכשיט אלא להשמעת קול שיהו שומעין אותו כשיתנענע והרי אין כאן קול ואם יש בו ענבל הרי זה מקבל טומאה וכן זוג של בהמה בין של צואר בין של כסות אם אין בו ענבל טהור ואם יש בו ענבל טמא ר"ל מקבל טומאה ואע"פ שכלי בהמה אינו מקבל טומאה כל שהוא נעשה להשמעת קול תשמיש אדם הוא שיהא שומעה אף כשנסתרת בעובי האגם וילך לה לאלתר וכן הדין בזוגים העשויים לכלים כגון למכתשת שמפטמין בה סמנין ועשויים שם בשביל הולדת קול מפני שהקול יפה לבשמים וכן לעריסה שהתנוק בתוכו יקשקש בה עד שיהא לב התינוק עליה ויישן וכן למטפחות ספרים כדי שיהא קול ספר תורה נשמע בהוצאתו ושיהו הכל שומעין ובאים וכן למטפחות התינוקות שישמעו קולו כשיתנענע וכן כל כיוצא בזה אם יש להן ענבל הואיל ולהשמיע קול לאדם נעשו הרי הן כתכשיטי אדם וטמאים ואפי' נטלו ענבליהם שהרי מ"מ ראוי להקיש בו על כלי חרס ונמצא משמיע קול כבתחילה והרי זה מעין מלאכתו אבל ענבל עצמו טהור שאינו ראוי לכך ואין אומרין ליחשב עדין כאלו הוא בתוכו אחר שהדיוט יכול להחזירו שכל כלי שניטל מקצתו אע"פ שיכול להחזירו טהור אא"כ ראוי למעין מלאכתו הא כל שלא היה להם עינבל מתחלה טהורין:

זוג של דלת אע"פ שיש בו ענבל הואיל והדלת מחובר לקרקע והזוג בטל אצלו אין עליו תורת כלי וטהור:

זוג של דלת שעשאו לבהמה טמא משחישב עליו לכך ושל בהמה שעשאו לדלת אפי' קבעו שם במסמר טמא עד שיעשה מעשה בגופו להתקנת דלת שכל הכלים יורדין לידי טומאה במחשבה ואין עולין ממנה אלא בשינוי מעשה כמו שהתבאר:

הזוג והענבל שבתוכו הרי הן חבור בין לטומאה בין להזאה ר"ל שאם נטמא האחד נטמא חבירו ואם הזה על האחד טהר חבירו וכן כשנשבר טהור כל שאין ראוי למעין מלאכתו כגון הענבל:

מספורת של פרקים והוא ששני סכינים שלו מתפרדים ואין תקועים במסמר אלא ע"י חוליות ואחר המלאכה פורקן זו מזו וכן אזמל של רהיטני התקוע בתוך העץ ואחר מלאכה נוטל אזמל ומצניעו דבר תורה שבשעת מלאכה חבור לטומאה ולהזאה ושלא בשעת מלאכה אינו חבור לא לטומאה ולא להזאה אע"פ שהדיוט יכול להחזירו אבל חכמים גזרו בשני אלו שיהא חבורם חבור לטומאה אף שלא בשעת מלאכה ושלא יהא חבור להזאה אף בשעת מלאכה:

לפי מה שכתבנו למדת בפירוש הסוגיא שלדעת אביי שהיה מתרץ הואיל והדיוט יכול להחזירו היה הזוג טמא בלא הענבל והענבל בלא הזוג וכן כשנפסקו אחר שנטמאו לא פקעה טומאה מאחד מהם וכן מיטמאין תחלה זה בלא זה הואיל והיו מחוברים מקודם שכל שנתחברו מקודם ונפרדו והדיוט יכול להחזירו אחד הוא הא אם לא נתחברו מקודם אין כאן כלי כלל ואין אחד מהם מקבל טומאה והקשו לו מזוג וענבל חבור ופירושו שאם נשבר הוי ככלי שנשבר וטהור אע"פ שיכול להחזירו ושמא תאמר ועד שאתה מקשה לאביי צא והקשה לגופה של שמועה שאמרה ניטלו ענבליהן עדיין טומאתם עליהן מ"מ היינו מפרשים אותה מטעם ראוי להקישו ועם הזוג דוקא והיינו מטהרים את הענבל וזו שאמרה חבור עד שאם תפרד טהורה פירושה על הענבל אבל לאביי קשיא ותירץ רבא הואיל ויכול להקישו וכו' וענבל מיהא טהור על הדרך שביארנו ומקצת חכמי צרפת וכן חכמי הראשונים שבגירונאה פירשו בענין זה השמועה דרך אחרת כמו שכתוב בחיבוריהם אלא שאין צרך בכך:

בד"ה מתיב רבא כו' ש"מ דכי נתפרדו כו' ואע"ג דהדיוט יכול להחזירה כל כמה כו' וקשה לר"י כו' עכ"ל אין לפרש שהבינו מפירש"י גם הכא מטעם דהדיוט יכול להחזירה לאביי דאינו טהור מטומאה שהיה כבר עליו אבל אינו מקבל טומאה מכאן ולהבא והמקשה רבא בא למימר דאפילו מטומאה שהיה עליו כבר נטהר דכל כמה דלא הוו אהדדי לאו שלם הוא דאם כן תקשי להו הכא לפירש"י לרבא מההיא דפ' שלשה שאכלו דמוכח בהדיא דלטומאה שהיתה כבר עליהן שלא תפרח מהני שפיר טעמא דהדיוט יכול להחזירה כמו שהקשה ר"י גופיה לקמן לפירש"י גבי הואיל וראוי להקישו אלא נ"ל דהכא יש לקיים פירש"י ונוכל לומר דודאי מטעם דהדיוט יכול להחזירה לא פרחה הטומאה שכבר היה עליו אלא דאביי בעי למימר מטעם דהדיוט יכול להחזירה שהיה כל אחד טמא בפני עצמו כאילו היה מחובר ואהא מתיב רבא מדקרי ליה חיבור ש"מ דכי נתפרדו כו' ואין כ"א טמא בפני עצמו כאילו היה מחובר ואהא קשה לר"י דהא מעיקרא נמי כו' וע"כ הוסיף הרב פורת בשם ר"ש לומר דלפי סברת אביי מטעם דהדיוט יכול להחזיר אמר שכ"א טמא בפני עצמו השני נטמא ממנו בחיבורו דכיון דלא חזי השתא למידי ואי לאו כמחובר כו' וע"ז הקשה רבא מהנהו דמספורת ואיזמל דקתני בהו בהדיא דכל אחד נטמא בפני עצמו ואפ"ה לא יטמא השני ממנו אלא בשהיה מחובר בשעה שנגע האחד בטמא דבשלא בשעת מלאכה לא יטמא אלא דומיא דשעת מלאכה ודו"ק:

בד"ה אלא אמר רבא כו' והר"ם הביא ראיה מחמת שתפרה כו' אע"ג דחמת שלם שנקרע פחות ממוציא רימון מקבל כו' עכ"ל לכאורה אם פסיקא להו בשום מקום דחמת שלם שנקרע פחות ממוציא רימון שמקבל טומאה מהך גופה בפשיטות הוה ליה לאקשויי לפירש"י דס"ל דמכאן ואילך לא מקבל טומאה וצ"ל דלא פסיקא להו הכי בשום מקום אלא מהך שהביא דקתני חמת שתפרה ושייר פחות ממוציא רימון דטהורה מלקבל טומאה איכא למידק מיניה הכי מדלא תני רבותא טפי דאפילו בחמת שלם שנקרע פחות ממוציא רימון דטהור מלקבל טומאה ודו"ק:

בגמ' במאי אוקימתא בדלית ליה עינבל וכו' אי דלית ליה עינבל מי מקבל טומאה כו' דברי המקשה נראים כסותרים דהא לעיל מזה פריך גבי בהמה אי לאו מנא הוא עינבל משוי ליה מנא וצריך לחלק בין כלי דבהמה לכלי דאדם ולעיל קאי אכלי דבהמה ודו"ק:

בתוס' ד"ה אין כדר' שמואל וכו' דחשיב ליה כלי תשמיש דאדם משום דבעי ליה לקלא וכו' פי' ואפ"ה איצטריך ר' שמואל קרא להכי למילף מיניה דמידי דליכא ביה תשמיש אחר אלא דבעי ליה לקלא דמקרי כלי תשמיש בשביל הקול ודו"ק:

ד"ה מתיב רבא הזוג והעינבל חיבור פי' בקונטרס מדקרי ליה חיבור ש"מ דכי נתפרדו הוי כלי שניטל מקצתו וכו' וקשה לר"י דהא מעיקרא נמי הוי ידענא וכו' הפשט הוא מבואר שרש"י מפרש דאביי תירץ דאע"ג דהשתא שניטל העינבל לא חזי למידי מ"מ כיון דהדיוט יכול להחזירו חשוב כאלו עדיין שלם ולא חשיב ניטל מקצתו לענין שמקבל טומאה או לענין שאם נטמא כבר קודם שניטל העינבל דלא פרחה ממנו הטומאה כדין כלי שנשבר ופריך ליה רבא הזוג והעינבל חיבור מדקרי ליה חיבור משמע דכל זמן שנפרד ולא נתחבר לא חשיב שלם אלא הוי כלי שניטל מקצתו אע"ג דהדיוט יכול להחזירו וכי תימא הא דקתני הזוג והעינבל חיבור אינו רוצה לומר דכשנתחבר אלא רוצה לומר שגם בעודו עדיין נפרד השיב כאלו הוא מחובר והא תניא מספורת של פרקים וכו' וההיא דמספורת מיתני' גבי ההיא דהזוג והעינבל וכמו שההיא דמספורת איירי במחוברים דוקא ה"ה ההיא דהזוג והעינבל איירי נמי במחוברים דוקא אבל כל זמן שהן נפרדין חשיב כלי שניטל מקצתו כך היא שיטת רש"י ולהכי מקשו התוס' וקשה לר"י הא מעיקרא נמי הוה ידענא וכו' מה שפי' נמי והתניא וכו' גבי ההיא וכו' ר"ל דההיא דמספורת מיתני' גבי ההיא דהזוג והעינבל וכו' לא עיין וכו' לכך פי' הרר"י פורת שיטה אחדת דהיינו שהמקשה הבין מדברי אביי דס"ל דאע"ג דהשתא כשהם פרודין בלא עינבל לא חזי למידי וא"כ אפי' כל אחד בפני עצמו אינו ראוי לקבל טומאה מ"מ הואיל והדיוט יכול להחזירן חשובין כאלו הן מחוברין ואפי' אם לא נגעה טומאה כ"א באחד מהן כגון בעינבל נטמא גם הזוג אפי' היו פרודים בשעה שנגעה הטומאה בעינבל ועל זה מתיב רבא הזוג והעינבל חבור פי' אם נגעה הטומאה באחד מהן נטמא גם השני אע"ג שלא נגעה בו הטומאה דכיון שהשני מספריים מחוברים חשובים ככלי אחד וה"מ דוקא כשהן מחוברים אבל כשאינן מחוברים אם נטמא זה לא נטמא זה וכ"ת ה"ק אע"ג דלא מחבר כמאן דמחבר דמי פי' והא דקתני הזוג והעינבל חבור ר"ל אפי' כשהן נפרדין הוי כאלו חן מחוברים ואם נגעה טומאה באחד מהן נטמא גם השני מטעם הואיל והדיוט יכול להחזירו דהיינו כאביי והתניא מספורת של פרקים והתם בהדיא קתני ברישא דכשאינן מחוברים מקבל כל אחר טומאה בפני עצמו פי' אם נגע הטומאה באחד מהן לא נטמא השני וכשהן דוקא מחוברין הוי חבור לטומאה פי' ואם נגע הטומאה באחד מהן נטמא גם השני אבל לא להזאה וכדפי' רבא דבשעת מלאכה הוי חבור מן התורה ושלא בשעת מלאכה הוי חבור מדרבנן גזירה אטו שעת מלאכה אכל כשהן עדיין פרודין אם נטמא זה לא נטמא זה ולא חיישינן להא דהדיוט יכול להחזירו וקשה לאביי זו היא שיטת התוס' ואע"ג שדברים פשוטים הם לכל מי שיש לו עיון בתוס' מ"מ כתבתי זאת מחמת שראיתי הפירושים הנדפסים חדשים מקרוב באו וראיתי שפירשו דברי התוס' ורש"י בדרך זר ורחוק ובדרך שאינו נכון ע"כ כתבתי זאת שלא יטעו אחריהם:

ד"ה מתיב רבא וכו' וד"ה וכי תימא וכו' וד"ה אלא אמר רבא הואיל וכו' הכל דבור אחד ותיבת וכי תימא הנרשם בדבור השני ותיבת אלא הנרשם בדבור השלישי הם טעות סופר וכצ"ל אלא דניחא ליה לאקשויי וכו' לאביי דאיירי נמי בזוג ועינבל והתניא מספורת של פרקים וכו' ואם נטמא זה לא נטמא זה דלא חייש למה שהדיוט יכול להחזירו אמר רבא הואיל ויכול להקישו וכו':

ד"ה אלא אמר רבא וכו' פי' הקונטרס דטומאה לא פרחה ממנו כשנפרד משמע שר"ל דמכאן ואילך לא מקבל טומאה דברי התוס' תמוהים דאדרבא בכל פירש"י דשמעתין משמע מדבריו שהוא מפרש דהא דקתני נטלו ענבליהן עדיין טומאתן עליהם דאיירי בין לענין שאם כבד נטמאו קודם שנטלו עדיין הן בטומאתן ואם נטלו קודם שנטמאו מקבלים טומאה מכאן ולהבא וכן בסוף הסוגיא כתב רש"י נטלו ענבליהן בין לפני טומאה בין לאחר טומאה וכו' ודו"ק:

בא"ד והר"ם הביא ראיה מחמת שתפרה וכו' פי' כשעדיין חדשה ולא גמר כל התפירה אלא ששייר אפי' פחות ממוציא רימון טהורה ואע"ג דחמת ישנה ושלימה שכבר נגמרה מלאכתה רק שנקרע אח"כ פחות ממוציא רימון מקבל טומאה א"כ גבי זוג נמי אע"ג דכשלא היה בו עינבל מעולם לא מקבל טומאה מ"מ כשהיה בו עינבל רק שניטל אח"כ מקבל טומאה ולא היה יכול להביא ראיה בקצרה לסתור דברי רש"י מהא דחמת שנקרעה פחות ממוציא רימון מקבלת טומאה דדלמא גבי המת גם כשתהיה חדשה ושייר בה מתחלה פחות ממוציא רימון מקבלת טומאה גם בכאן כתב אותו מפרש בדברי התוס' דברים שאינם נכונים:

בפירש"י בד"ה ושל דלת טהור דלת מחובר לבית כו' וזוג העשוי לו בטל לגביה כדאמרינן בריש פירקין דלעיל כל המחובר לו הרי הוא כמוהו עכ"ל. ומ"ש בריש פירקין דלעיל נראה שט"ס הוא דבפרק במה בהמה לא אשכחן הך מילתא אלא בריש פרק במה טומנין אלא דקשיא לי טובא מאי ראיה מייתי מהתם דאיירי בכלים שהן מחוברים זה לזה בתלוש ומוקמינן לה התם בפלוגתא דר"מ ור"ש ואפילו לר"מ משמע להו דלא הוי אלא טומאה מדרבנן להחמיר משא"כ האי חיבור דהכא להקל הוא וטפי הו"ל לאיתויי מהא דקי"ל בפשיטות דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע לענין טומאה אפילו בתלוש ולבסוף חיברו כדתנן להדיא בפי"א דכלים משנה ב' כל כלי מתכות שיש לו שם בפני עצמו טמא חוץ מן הדלת ומן הנגר וכו' והציר והקורה והצינור שנעשו לקרקע ומה"ט נמי אמרינן הכא דזוג של דלת טהורה אם כן שפיר איצטריך לאשמעינן דאפ"ה של בהמה ועשאן לדלת טמא כדמסיק טעמא שאין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה וצ"ע:

בתוס' בד"ה כל דבר אשר יבא אע"ג דהאי קרא לא לגבי טומאה כתיב כו' מסתברא דהתם אין דיבור מעלה ומוריד ואם אינו ענין להגעלה כו' עכ"ל. והרשב"א בחידושיו הוסיף על דבריהם דלענין הגעלה לא שייך לחלק בין יש לו עינבל לאין בו עינבל ודבריו תמוהים בזה דאכתי שפיר מצינן למימר דפשטא דקרא איירי בשאר כלים העשוין להשמיע קול אלא דבלא"ה יש לדקדק על התוספות והרשב"א דבלא"ה נראה דמילתא דפשיטא היא דאי אפשר לאוקמי הך מילתא דכלי שיר לענין הגעלה דלא שייך אלא בכלים שמבשלין או צולין בהם ויש ליישב בדוחק. מיהו בעיקר דבריהם שכתבו דהך דרשא היינו באם אינו ענין נראה דאי אפשר לאוקמי קרא לענין טומאה גופא הא דקאמר תעבירו באש וטהר היינו שאם נתנן לצורף וריתכן אע"פ שחזר ודיבקן נטהרין מטומאתן מדאורייתא כדאיתא בפ"ק גבי שמונה עשר דבר דהא ודאי ליתא דהא כתיב בסיפא דהך קרא אך במי נדה יתחטא והיינו שטעון הזאה שלישי ושביעי ואי ס"ד דאם נתנן לצורף וריתכן איירי הא לא בעי הזאה כדמשמע מהך סוגיא די"ח דבר גופא דמה"ט גזרו בהן טומאה ישנה משום גדר מי חטאת. מיהו השתא דאתינא להכי יש לי ליישב פשטא דקרא דכתיב אך במי נדה יתחטא באמצע בין תעבירו באש ובין תעבירו במים וטפי הו"ל למכתב האי אך במי נדה יתחטא לבסוף בתר תעבירו במים והוי קאי שפיר אכל הכלים דלעיל מיניה אבל למאי דפרישית א"ש דאי לאו דכתב רחמנא אך במי נדה יתחטא לבתר תעבירו באש הוי אמינא דכשם שהכלים הותרו מאיסורן ע"י ליבון באור כך נטהרו מטומאתן ע"י ליבון זה בלא הזאה שלישי ושביעי ובלא טבילה משו"ה כתב רחמנא אך במי נדה יתחטא וא"כ ע"כ האי תעבירו באש לאו היינו שריתכן באור כדרך הצורפין דא"כ פשיטא דלא בעי הזאה וטבילה דהו"ל כמו נתיצה ופנים חדשות באו לכאן אלא האי תעבירו באש היינו ליבון גרידא מש"ה בעי טבילה והזאה כנ"ל נכון:

בד"ה מתיב רבא כו' פי' בקונטרס כו' וקשה לר"י דהא מעיקרא נמי הוי ידענא כו' עס"ה. ועיין במהרש"א ומהר"ם ז"ל שהאריכו בכוונת התוספות והנראה דעיקר קושיית ר"י כיון דמעיקרא נמי הוה ידענא דהוי כלי שניטל מקצתו ואהא משני אביי משום דהדיוט יכול להחזירו לא הוי ככלי שניטל מקצתו אם כן מאי מקשה רבא מהא דהזוג והעינבל חיבור דהא ודאי מילתא דפשיטא היא דאף ע"ג דלא מחבר כמאן דמחבר דמי לענין טומאה דמעיקרא בעודן מחוברין דלא פרחו מינייהו. וא"כ מעיקרא נמי הו"ל לאיתויי הך ברייתא דמספורת של פרקים בהדי הך דזוג והעינבל כנ"ל בכוונת קושיית ר"י. אלא דלפ"ז אין זו קושיא כ"כ על פירש"י דאפשר דפשטא דלשון חיבור משמע ליה לרבא מעיקרא שבא לומר דדוקא בעודן מחוברין טמאין ולא כשנתפרדו אח"כ מדלא קתני בהדיא דטמאין אף לאחר שנתפרדו ואהא קאמר רבא שפיר וכ"ת הכי קאמר אע"ג דלא מחבר כו' וכוונתו בזה דע"כ בהכי איירי דאי לאשמעינן בעודן מחוברין מילתא דפשיטא היא וע"ז מקשה שפיר מברייתא דתספורת דודאי איירי בעודן מחוברין וא"כ הך דזוג והעינבל נמי בעודן מחוברין איירי כיון דגבי הדדי תני להו לפי שיטת רש"י:

ובר מן דין קשיא לי דלפי שיטת התוספות דהאי הזוג והעינבל חיבור אמתני' דמסכת פרה קאי א"כ מאי קאמר וכ"ת הכי קאמר אע"ג דלא מחבר כמאן דמחבר דמי והאיך אפשר לומר כן דהא עיקר מילתא דזוג והעינבל חיבור דמסכת פרה לענין הזאה תנן דבסיפא דהזוג והעינבל קתני להדיא כוש של רובן לא יזה כו' אם הזה מודה אלמא דלענין הזאה לחוד איירי וכ"כ שם הרמב"ם והרא"ש בפי' המשניות בהך דהזוג והעינבל חיבור דלענין הזאה איירי שאם הזה על אחד מהן טהור וע"כ בעודן מחוברין איירי דלענין הזאה אין סברא לומר שאם הזה על אחד מהן שלא נטמא יהא חבירו טהור מטומאה הנוגעת בו אף אם חיברו לאח"כ וא"כ אפילו את"ל דהאי דהזוג והעינבל חיבור איירי בין לענין הזאה ובין לענין טומאה מ"מ ע"כ בעודן מחוברים איירי וכ"ש דקשה טפי על פי' הרב פורת בשם רבינו שמואל דהאי דהזוג והעינבל חיבור היינו שאם נטמא העינבל נטמא גם הזוג ונפקא מיניה דלכשיתחברו יטמא הזוג את הנוגע בו וכתב דהכי משמע לישנא דוכ"ת ה"ק אף ע"ג דלא מחברי כו' וא"כ לא שייך הך מילתא לענין הזאה כלל אף לכשיתחברו כדפרישית:

ונראה שלכך הוכרח רש"י לפרש דהא דמותיב רבא מזוג ועינבל חיבור לאו אמתניתין דפרה קאי דההיא לענין הזאה אתמר ואף את"ל דאיירי נמי לענין טומאה כדקתני סיפא דסיפא דהך מתניתין גופא דקתני המלבן אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה (דהיינו הזאה) ע"ש מ"מ ע"כ דוקא בעודן מחוברין איירי דומיא דהזאה כדפרישית אע"כ דרבא לאו מהך מתני' קמותיב אלא מברייתא דכלים שהביאו התוס' בס"ה וכמו שאבאר כן נ"ל בשיטת רש"י ושיטת התוספות צ"ע ליישב ודו"ק:

בגמ' והתניא מספורת כו' ואמרינן ממ"נ אי חיבור הוא אפילו להזאה כבר כתבתי בזה לעיל בפרק במה טומנין דאין שום סברא לומר דהאי חיבור לטומאה היינו מדרבנן לחומרא מש"ה לא הוי חיבור להזאה כיון דלקולא הוא והיינו משום דלא שייך גזירה בכה"ג במידי דליכא דררא דטומאה אי לאו כדמסיק רבה דבשעת מלאכה מדאורייתא מש"ה שייך לגזור אף שלא בשעת מלאכה ע"ש וק"ל:

בתוס' בד"ה אלא אמר רבא פי' בקונטרס דטומאה לא פרח ממנו כשנפרדה משיקבל כו' ומשמע שרוצה לומר דמכאן ואילך לא מקבל טומאה עכ"ל. בפירש"י שלפנינו לא נמצא כן ואדרבה מבואר להדיא להיפך בין במ"ש ואין מקבל טומאה העינבל עצמו אבל הזוג טמא לעצמו ולשון ואינו מקבל טומאה משמע דלהבא איירי וא"כ מ"ש אבל הזוג טמא לעצמו משמע נמי דלהבא איירי ומכ"ש במ"ש בד"ה הואיל וראוי להקישו כו' דמסיים רש"י להדיא ניטלו עינבליהן בין לפני טומאה בין לאחר טומאה אלא דמהרש"ל ז"ל בח"ש מחק כל זה מלשון רש"י והגיה בפירש"י כמו שהעתיקו התוס' כאן:

אלא דאף לפי גירסא זו לא ידעתי מהיכן משמע להו להתוספות דרש"י רוצה לומר דמכאן ואילך לא מקבל טומאה דהא בפשיטות מצינן לפרש להיפך דלרבותא כתב רש"י כן דאפילו לענין טומאה ראשונה שהיה עליה אמרינן דטומאתן עליהן דעיקר סוגיא דשמעתין בהכי איירי אבל לעולם דמכ"ש דמקבל טומאה מכאן ולהבא כיון דראוי לקבל בו מים או מאותן הקושיות וראיות שהקשה ר"י עצמו וצ"ע ועיין בסמוך:

תוס' ד"ה אין וכו' הוי כמקל של בהמה לעיל נב ע"ב: