מסכת שבת דף נ״ח עמוד א׳

אין בה משום עטרות כלות דגזרו עליהן שלא תצא בהן מחורבן ואילך משום צער במס' סוטה (דף מט.):

ושמואל אמר כבול דמתני' כבלא דעבדא ופליג אדר' אבהו:

חותם שבצוארו הוא כבלא דעבדא והיו עושין אותו משל טיט:

דעביד ליה רביה אית ליה אימתא ולא שקיל ליה מצוארו להוליכו בידו מיפסק החותם ונשבר ומירתת מרבו שלא יאמר שהוא נטלו להראות בשוק שהוא בן חורין:

ומקפל ליה הטלית על כתפיו כדי שלא יראה מקום החותם ולא יבינו שנפל ודמי הטלית על כתפו כמשוי:

חייב חטאת דאינו תכשיט אלא בזמן שלובשו דרך מלבוש:

כולהו רבנן לא ליפקו בסרבלי חתימי היו עושין חותמות לטליתות שלהן כעין עבדים להראות שהן כפופין לריש גלותא לא ליפקו דאי מפסקי מרתתי ומקפלי להו:

דלא קפדי עלך אם תלך בלא חותם:

והאמר שמואל יוצא העבד בחותם כו' ולא בעי לאוקמי מתניתין בחותם שבכסותו דניחא ליה לאוקמה בדעבד איהו לנפשיה ואיירי מתני' בכל חותמות:

הא דעבד איהו לנפשיה קשה לרשב"א אמאי שריא מתני' בדעבד איהו לנפשיה בחצר כיון דליכא קפידא דרבו וי"ל דאיכא קצת קפידא אבל לא כל כך כמו בעבד ליה רביה:

במאי אוקימתא להא דשמואל בדעבד ליה רביה כו' אבל אי מיירי בדעבד איהו לנפשיה אתי שפיר דבצוארו ליכא למיחש דלמא פסיק ליה בידים כדי שלא יבינו הרואין שהוא עבד אבל בכסותו איכא למיחש דלמא מקפל טליתו לכסות החותם ולא ידע דיש בזה חיוב חטאת אבל בדעבד ליה רביה משום אימתא דרביה ירא לקפל והשתא נמי ידע הש"ס לדרב יצחק אלא דלא ידע שיש לחוש דילמא מיפסיק ובתר דמשני מייתי דרב יצחק ונחת לפרושי שיש חיוב חטאת בקיפול:

דילמא מיפסק ומרתת ומקפל ליה דניחא ליה טפי שיהיה מקופל משיראה רבו שנפסק לגמרי ויסבור שבמזיד פסקו למרוד בו:

לא תצא בהמה כו' דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא כדפי' בקונ' דלא מצינן למימר משום דילמא מיפסיק ואתי לאתויי דהא לעיל (דף נד:) מפרש דזוג אסור משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא ולא קאמר דלמא מיפסק דומיא דחותם:

מאי שנא זוג שבצוארו דלמא מיפסיק ואתי לאתויי והא דתנן לקמן (שבת דף סו:) בני מלכים יוצאין בזוגין וכל אדם אלא שדברו חכמים בהווה אומר ר"י דמיירי בזוגין יקרים שיוצאין בהן בני מלכים כגון של כסף ושל זהב דליכא למיחש בהו דילמא מיפסיק דמסתמא תקועין הן יפה בשלשלאות של כסף והכא מיירי בזוג דעלמא דומיא דזוג של בהמה ולמאי דמוקי לה בגמרא באריג בכסותו אתי נמי שפיר:

הב"ע דמחי וא"ת כי היכי דזוג איירי במחי הכי נמי איירי חותם שבכסותו במחי ואם כן אמאי אסור וי"ל דזוג מותר לפי שדרך לאורגו בבגד שאין שום בגד שלא יהא ראוי לנוי ותכשיט כזה ולא הטריחוהו לפוסקו מכל בגדים ולגנות הבגד אבל חותם אין דרך לעשותו בכל הבגדים שאינו יפוי הבגד ולכך גזרו חכמים אפילו בארוג בכסותו שיהא צריך לפוסקו אטו היכא שאין ארוג וא"ת אדמפליג בין זוג שבצוארו לזוג שבכסותו ליפלוג בזוג שבכסותו גופיה בין מחי ללא מחי ויש לומר דניחא ליה לאשמעינן דזוג שבצוארו אסור אפילו בחתיכת הבגד שסביב צוארו ואינה יכולה ליפול אלא ע"י חתיכה:

כדרב הונא כו' ואע"ג דמילתא דרב הונא אייתי לעיל (שבת דף נז.) גבי חציצה מדקאמר כל שהוא אריג משמע דה"ק בין לענין חציצה בין לענין דלמא מיפסיק לא חיישינן באריג:

[אמר] רב הונא טוטפת עניות עושות של מיני צבעונין עשירות עושות אותן של כסף ושל זהב:

הא דאמר שמואל יוצא העבד בשבת בחותם שבצוארו אבל לא בחותם שבכסותו הא והא בחותם דעבד ליה רביה ובחותם שבכסותו אמאי לא נפיק חיישינן דלמא מיפסק ומירתת מרביה ומכפל לכסותיה ומנח ליה אכתפיה וכר' יוחנן דאמר היוצא בטלית מקופלת ומונחת לו על כתיפו בשבת חייב חטאת וכדאמרו ליה לרב חנניא בר שילא רבנן כולהו לא ליפקו בסרבלא חתימה פי' דת המלך היתה באותה העת כל הקונה סרבלא מייתי לה גבי מוכס ויהיב ליה מיכסיה וחתים עליה במטבע של אינך כדי לידע שניטל מיכסא וכל טלית שנמצאת בלא חותם אינך נתפש לובשה כגנב המכס הלכך מתיירא כל אדם לצאת בטלית שתלוי עליה חותם זה חיישינן שמא יפסק החותם ומפני פחדו מן המוכס יסירה מעליה ויקפלה וישאנה על כתיפו כמשא לפיכך אסורה לכל אדם לצאת בטלית שיש עליה חותם אבל רב חנינה בר שילא שיש לו נשיאות פנים ואינו חושש מן המוכס מותר לו לצאת בטלית שיש בה חותם שאם יחתך החותם אינו חושש שאינו מתיירא מן המוכס ולא מזולתו ומפני זה הטעם אסר שמואל לצאת העבד בחותם שעשה לו רבו בכסותו. תנ"ה יוצא העבד בחותם שבצוארו אבל לא בחותם שבכסותו איני והא תנינן לא יצא העבד לא בחותם שבצוארו ולא בחותם שבכסותו וזה וזה אין מקבלין טומאה כו' ושנינן הא והא דעביד ליה רביה.

ומי אמר שמואל הכי והאמר שמואל וכו', לא קשיא הא דעבד ליה רביה הא דעבד איהו לנפשיה. והוא הדין דהוה מצי לתרוצי כאן בשל טיט כאן בשל מתכת וכדאיתא בסמוך, ואי נמי כאן בכסותו כאן בצוארו, אלא דניחא ליה לאוקומי למתניתין בכל החותמות ובכל מקום שהוא נתון בין בכסותו בין בצוארו.

הא דאקשינן במאי אוקימתא להא דשמואל בדעביד ליה רביה בכסותו אמאי לא. ואוקימנא משום דילמא מפסיק ומקפל. הוא הדין לדעת המקשה דלית ליה פתרי אלא בהכין, אלא דסבירא ליה למקשה דבשלמא אי עביד ליה איהו לנפשיה איכא למיגזר דילמא מפסיק ומקפל, משום דמימר אמר אי לא מקפלנא השתא אמר רבי דאימלכי ושקלי ואי מקפלנא לא רמיא אנפשיה דמימר אמר לאו לכסויי עביד דהא מנפשיה עביד ליה, אבל אי עביד ליה רביה אי מפסיק לא מקפל ליה דמאי אהני ליה דאי חזי ליה רביה חשיד ליה דמשום דבעי לכסויי הוא דמקפל והלכך לא מיקפל, ואהדר ליה דאף בדעבד ליה רביה נמי איכא למיחש להכי.

כולהו רבנן לא ליפקו בסרבלי חתימי פירש רש"י ז"ל שהוא סימן לריש גלותא. אבל רבנו האי גאון ז"ל פירש בענין אחר, וז"ל: כך פירש גאון אבי אבינו, שהיו המלכים טובעין בקרן כל טלית חשובה מטבע של מלך כדי שלא להבריחה מן המס וכדי שיודע שנלקחה מנתו ממנו, ע"כ אם תפול בשבת אפשר שיתירא ויקפל טליתו ויניחה על כתפו, ומי שאינו מתירא מן המלכות אינו פוחד. עד כאן. וזה נראה יותר.

דרכן היה בימי רבותינו שהיו בעלי בתים מניחים חותם לעבדיהם כסימן שלהם כדי שיכירו רואיהם שהם של פלוני פעמים בצוארם פעמים על כסותם פעמים בשל טיט פעמים בשל מתכת אלא שפעמים היו להם מקצת עבדים כשרים היו חסים על קלונם ולא היו מניחין להם חותם ואעפ"כ לזמנים היו הם בעצמם מניחי' אותם בשעה שהיה להם עסק עם בעלי מכסים או בעלי טסקא וארנוניות כדי לפרסם שהם של פלוני אלם ולא יזדלזלו בעיניהם לגבות מהם במדה גדושה וכבר ידעת שכשם שאדם מצווה על שביתת בהמתו כך הוא מצווה על שביתת עבדו ואמתו מעתה כל שעושה העבד חותם זה מעצמו בין של טיט בין של מתכת בין בצוארו בין בכסותו אסור לצאת עמו פעמים שיראה קצת בני אדם שהוא מתבייש מהם ונוטלו עד שיעבור מהם ומביאו בידו אחר שאין לו אימת הרב בנטילתו הניח לו רבו אינו עשוי ליטלו משום בושת כלל שמא יודע לרבו ויאמר שהוא נטלו להראות שאינו עבד ומ"מ אם הוא של מתכת אסור לצאת עמו בין בצואר בין בכסות שמא יפול ממנו ומתוך שרבו מקפיד בו על המתכת יתירא ויביאנו ד' אמות ואם הוא של טיט שאין כאן חסות אם בכסותו אסור שמא יתירא שיהא רבו חושב עליו שהוא נטלו ויקפל טליתו על כתיפו עד שלא ירגיש הרב במקום החותם והיוצא בטלית מקופלת ומונחת על כתפו חייב חטאת שאינה תכשיט אלא כשלובשה דרך מלבוש אבל אם היתה בצוארו מותר שאם תפול אין כאן חסות וליראת רבו אין כאן לו תקנה שאפי' יביאנה בידו אין כאן הוכחה של עבדות שאין הוכחה אלא או בצוארו או בבגדו על הכתף זהו הנראה לנו בפסק שמועה זו ולרוב פוסקים ראיתי שאין מחלקין בין עבד לנפשיה לעבד ליה רביה אלא בכסותו אסור בכלם ובצוארו מותר בשל טיט על כל פנים כתירוץ שבסוף הסוגיא ולא יראה לי כן:

עבד זה שאנו מצווים על שביתתו לא סוף דבר בקטן שהוא תלוי בדעתנו אלא אפי' בני דעת שעל דעת עצמם הם עושים מצות עשה עלינו לשמרם ולמנעם שנ' וינפש בן אמתך והגר:

עבד זה שהוטלה שמירתו עלינו גדולי המחברים כתבו בעבדים שמלו וטבלו לשם עבדו' אבל אותם שלא מלו וטבלו לשם עבדות אע"פ שקבלו עליהם ז' מצות מותרין לעשות מלאכה בפרהסיא בשבת לעצמן אפי' היה עבדו של ישראל אבל לרבו אינו עושה אפי' לא היה עבדו אם הוא שכירו ולקיטו של ישראל וגדולי המפרשים כתבו שאם מלו וטבלו לשם עבדות אין כאן חיוב שמיר' לרבו כלל אלא הרי הן בני עונשין לעצמם כנשים ולא הזהירה תורה אלא על התושבים שלא יעשו מלאכת רבן או של ישראל שלא תאמר שבות בעלמא הוא כאמירה לגוי אלא בעלים באיסור לאו אע"פ שעשה מעצמו אבל לצורך עצמן עושין וכבר כתבנו מזה בשני של י"ט:

לא יצא העבד בזוג שבצוארו שמא יפסק ויחוס עליו ויביאנו אבל יוצא הוא בזוג שבכסותו ובלבד שיהא ארוג על הבגד שכל שהוא אריג לא גזרו עליו כמו שביארנו אבל בהמה לא תצא בחותם לא בצוארה ולא בכסותה אפי' הוא אריג שאין זה תכשיט אצלה והרי הוא משאוי וכן לא תצא בזוג לא בצוארה ולא בכסותה ואפי' פקוק שאין בה השמעת קול מפני שנראה כמי שמוליכין אותה למכור כמו שביארנו:

כלי גללים ר"ל של צפיעי בקר וכלי אבנים וכלי אדמה אין מקבלים טומאה כלל לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים בין פשוטיהם בין מקבליהם וכלי אדמה אלו פירושן בשלא נצרפו בכבשן הא אם ניצרפו בכבשן הרי הן כלי חרש ואע"פ שברביעי של ביצה נראה שאף בשלא נצרפו טמאות יש להעמידן בנצרפו כמו שביארנו שם ומ"מ י"מ שכל שנתגבל עד שנראה לעשות כלי מקבל טומאה ואין כלי אדמה אצלם במגבל אלא בנטל צרור וחקקו וזו שבכאן ר"ל בחותם של טיט שאמרו עליו שאינו מקבל טומאה פירושו כשאינו מגובל ושמא תאמר א"כ מהו שדקדקו בכאן אלא אי אמרת בשל טיט הני הוא דלא מקבלי טומאה הא כלים דידהו מקבלי טומאה והא תנן כלי אדמה וכו' והרי כלים שבמינן מקבלים טומאה כל שמתגבלים אפשר שסתם חותמות של טיט אינן מגבלין אלא שנוטלין מטיט של חוצות וחותמין ואינו קורא כלים דידהו אלא כגון זה שאינו מגובל:

חותם של עבד הן של כסותו הן של צוארו וכן חותם של בהמה הן של צואר הן של כסות כלן טהורים אין לך חותם שמקבל טומאה אלא חותם של מתכת שחותמין בו לבד:

גמרא ומי אמר שמואל הכי כו' יוצא העבד בחותם שבצוארו כו' מגופא דמתני' ה"מ לאקשויי אדשמואל דאמר יוצא העבד כו' דא"נ כבול היינו כיפה של צמר הא קאמר דכ"ש כבלא דעבדא אלא דניחא ליה לאקשויי דשמואל אדשמואל וק"ל:

תוס' בד"ה והאמר שמואל כו' ולא בעי לאוקמא מתני' בחותם שבכסותו כו' עכ"ל ודלא מוקי ליה מתני' נמי בחותם של מתכות ואפילו בשל רבו כדלקמן משום דסתם חותם של טיט הוא כפירש"י לקמן וק"ל:

בד"ה במאי אוקימתא כו' ליכא למיחש דילמא פסיק ליה בידים כו' עכ"ל דבדעבד ליה איהו לנפשיה איכא נמי קצת קפידא כמ"ש התוס' לעיל אבל בכסותו כשיהיה מקופל לא חייש אף לקפידא קצת כיון דיכול להראותו לרבו מחובר בכסותו וק"ל:

בד"ה לא תצא כו' דהא לעיל מפרש דזוג אסור משום דמחזי כמאן דאזיל לחינגא ולא קאמר כו' עכ"ל לכאורה דר"ל דאיירי הכא לפירש"י אריג ולהכי ליכא למיחש לדילמא מפסיק ואתי לאתויי אלא משום דמחזי דאזיל לחינגא וכ"כ התוס' אמתני' דפרק במה בהמה ע"ש אבל קשה אמאי לא תקשי להו הכא גבי בהמה כמו שתקשה להו לקמן גבי עבד דכי היכי דזוג איירי במחי ה"נ איירי בחותם שבכסותה וא"כ אמאי אסור דהא באריג ליכא למיחש לשמא יפסוק ואינו דומה לומר דבחותם של בהמה דמתחזי כמאן דאזיל לחינגא דלא משמע כן מדברי התוס' שכתבו ולא קאמר דלמא מפסיק דומיא דחותם ויש ליישב דר"ל דמחזי הכא בברייתא איכא לאוקמא גבי בהמה בלא אריג דומיא דחותם ואיכא טעמא דמשום דלמא מפסיק אלא דמ"מ טעמא שפי' הקונטרס הכא משום דמחזי כאזיל לחינגא גם הוא אמת כדמפרש ליה לעיל בפרק במה בהמה במתני' ומיהו לא איצטריך להך טעמא אלא התם באריג וק"ל:

בגמ' ושמואל אמר כבלא דעבדא תנן ומי אמר שמואל הכי וכו' השתא שסובר המקשה דלשמואל כבלא דעבדא שרי אינו רוצה לומר שיפרש שמואל כבול דמתני' בכבלא דעברא א"כ במאי נקיט שמואל למתני' אי בכיפה של צמר הא קאמר לעיל דלמ"ד כיפה של צמר אסור כ"ש כבלא דעבדא וצ"ל או שהמקשה סובר ששמואל מפרש כבול דמתני' במלתא אחריתי או שיפרש לה בכיפה של צמר ולית ליה דכ"ש כבול דעבדא דבכיפה של צמר דהוה תכשיט ואשה שלפא ומהויא ואתי לאתויי ארבע אמות ברה"ר לכך אסור משא"כ בכבול דעבדא וק"ל:

בתוס' ד"ה והאמר שמואל וכו' דניחא ליה לאוקמי בדעבד איהו וכו' וכי תימא מ"מ יש להקשות מאי ס"ד דהמקשה הא ודאי יש לאוקמי מתני' בחותם שבכסותו י"ל דהמקשה נמי היה נראה לו דוחק לאוקמי מתני' בחותם שבכסותו דוקא דסתמא קתני ולא בכבול וק"ל:

ד"ה במאי אוקימתא להא דשמואל וכו' דבצוארו ליכא למיחש דלמא פסיק ליה בידים וכו' נראה דהאי פסיק ליה בידים שכתבו התוס' אין רצונם לומר שישבור החותם בידים דאי ישבור מה בכך הא כיון דבחותם של טיט איירי כיון שנשבר לא שוה כלום ולמה ליה לאתויי בידים:

ד"ה לא תצא בהמה וכו' דהא לעיל מפרש דזוג אסור משום דמחזי כמאן דאזיל לחינגא כו' ואם תקשה לך דהכל טעמא מאי דלמה ליה לגמ' לעיל בפ' במה בהמה טעמא דמחזי כמאן דאזיל לחינגא תיפוק ליה דאסור מטעם דלמא מפסיק כמו גבי חותם דאיכא למימר דמטעם זה אסור זוג גבי בהמה אפי' היכא דליכא למיחש דמיפסיק כגון היכא דארוג אלא שלפי זה צ"ל דחותם דקתני גבי בהמה לא בצוארה ולא בכסותה איירי דוקא היכא שאינו ארוג דאי אפי' בארוג דגזרו אטו שאינו ארוג כמו גבי עבד כמו שכתבו התוספות בסמוך ד"ה הכא במאי עסקינן דמחי א"כ הדרא קושיא לדוכתא דלמה ליה לגבי זוג טעמא דמחזי כמאן דאזיל לחינגא תיפוק ליה מטעם דלמא מיפסק דאסור אפי' בארוג כמו גבי חותם אלא ודאי על כרחך צדיך לומר דגבי בהמה לא אסרו חותם אלא היכא שאינו ארוג דוקא ויש לדקדק דמאי שנא גבי עבד דגזרו בחותם אפי' בארוג אטו שאינו ארוג ונ"ל דדוקא גבי עבד איכא למיגזר טפי דלמא מפסיק ואתי העבד ונופה לאתויי מחמת אימת רבו משום פסידא לכך לא חילקו בין ארוג בין לא ארוג אבל גבי בהמה דהחשש הוא דלמא מיפסק ואתי בעל הבהמה לאתויי ואינו מצוי כל כך שיהיו הבעלים אצל הבהמה כשיפסק דאתי לאתויי ועוד דמסתמא חותם של בהמה אינו חשוב כל כך ואין הבעלים מקפידין עליו כל כך משום פסידא ולכך לא גזדו אלא היכא דאינו ארוג ודו"ק:

ד"ה מ"ש זוג שבצוארו וכו' ולמאי דמוקי בגמ' באריג בכסותו וכו' פי' לקמן מוקי רבא ההיא מתני' דבני מלכים יוצאים בזוגים וכו' באריג בכסותו ועיין לקמן (שבת דף ס"ו:)

ד"ה הב"ע דמחי וכו' עד ואינה יכולה ליפול אלא ע"י חתיכה הוא סוף דבור ואח"כ מה"ד כדרב הונא וכו':

בגמ' ושמואל אמר כבלא דעבדא תנן ופירש"י ופליג אדר' אבהו ופירושו בזה נראה שהוא ע"פ גירסת הספרים שלנו דלא גרסינן לעיל פלוגתא דרב ושמואל בהך מילתא אלא בהלכות דרב אלפס גרסינן לעיל פלוגתא דרב ושמואל וכן הוא בש"ס חדשים. וא"כ לפ"ז לא הוי צריך רש"י לפרש דפליג אדר' אבהו דהא קמן בהדיא דעיקר מימרא דשמואל היינו דפליג אדרב אלא דעל גירסת הרי"ף קשה לי דמאי נפקא מיניה איכא בין פלוגתא דרב ושמואל כיון דכבלא דעבדא לתרווייהו אסור כדאמר ר' ינאי דאפילו אי כיפה של צמר תנן כ"ש כבלא דעבדא ואי בכיפה של צמר אפילו לשמואל דאמר כבלא דעבד' תנן ולא איירי מתניתין בכיפה של צמר אפ"ה הא פלוגתא דתנאי היא בברייתא ות"ק אוסר ומאי דוחקיה לשמואל לאוקמי מתני' כיחידאי ואי משום דסבר כרשב"א הול"ל הלכה כרשב"א. ויש ליישב שיטת הרי"ף ע"פ מה שכתבתי לעיל דנ"מ לענין כבלא דעבדא גופא מאיזה כבלא דעבדא איירי מתני' והמעיין יבין:

מיהו לפי גירסת ופירש"י נראה לי דכוונתו דנהי דר' ינאי בל' אבעי' קאמר דאי כבלא דעבדא תנן אבל כיפה של צמר שפיר דמי היינו משום דלא אסיק אדעתיה הך ברייתא דפליגי תנאי בכיפה של צמר ומש"ה הוי פשיטא ליה להיתירא בכיפה של צמר ע"כ בעי למידחק ולאוקמי מתניתין בכבלא דעבדא משא"כ במימרא דשמואל הכא דמייתי לה הש"ס אמימרא דרבי אבהו דמייתי סייעתא מברייתא דפליגי תנאי בכיפה של צמר ומוקי למתניתין כת"ק ואפ"ה פליג עליה שמואל ושינה ג"כ בלישניה דלא קאמר אלא כבלא דעבדא תנן ולא הוזכר בדבריו כיפה של צמר כי היכא דקאמר רבי ינאי אע"כ דאדרבה לשמואל כיפה של צמר פשיטא דאסור ושמעינן לה שפיר ממתניתין דסיפא דקתני להדיא יוצאה בכבול ובפיאה נכרית לחצר משמע דלר"ה אסור וא"כ אמאי איצטריך למתניי' ברישא וליכא למימר דאפ"ה דרך התנא למיתני דבר והפוכו כדמשמע בכמה דוכתי הא ליתא דא"כ ליתנייה נמי פיאה נכרית ולא ניחא ליה לרש"י לפרש כפי' התוספות לעיל דפיאה נכרית מילתא דפשיטא הוא משום דמחכו עלה שכבר כתבתי דלפירש"י לקמן משמע איפכא דשבח הוא לה ומקישוטים הנאים שבאשה הוי אע"כ הוצרך שמואל לפרש דאה"נ דרישא לא איירי בכיפה של צמר אלא בכבלא דעבדא לחוד אע"ג דכבלא דעבדא הוי כ"ש דאסור אפ"ה איצטריך למיתני דהא שמואל מוקי למתני' בחותם שבצוארו דלא הוי כ"ש כדפרישית לעיל בתחילת הסוגיא ולפ"ז נתיישב היטב מה שהקשו התוספת לעיל בד"ה אי כבלא דעבדא על פירש"י דלקמן במתניתין בסיפא דמפרש רש"י דאפילו למ"ד כבלא דעבדא תנן אפ"ה כבול דסיפא הוי כיפה של צמר וא"כ הוי דלא כשמעתין דהא אמר ר' ינאי להדיא אי כבלא דעבדא תנן כיפה של צמר ש"ד ולמאי דפרישית לק"מ דדוקא רבי ינאי קאמר הכי למאי דלא אסיק אדעתיה הך ברייתא דפליגי תנאי בכיפה של צמר משא"כ לרבי אבהו ושמואל דפליגי בהך ברייתא גופא א"כ יפה כתב רש"י לקמן דכבול דסיפא לא איפליגו בה אמוראי דלכ"ע כיפה של צמר עכ"ל וכוונתו מבואר דהנך אמוראי אפלוגתא דרבי אבהו ושמואל נתכוונו ואדרבה עיקר טעמא דשמואל מה"ט גופא דסמיך אמתני' דסיפא כדפרישית כן נ"ל נכון בעזה"י בכוונת רש"י ודוק היטב ולקמן במקומו אבאר עוד בזה אי"ה:

שם ומי אמר שמואל הכי והאמר שמואל יוצא העבד בחותם שבצוארו כו' והקשה מהרש"א ז"ל בחידושיו דבלא"ה הוי מצי לאקשויי בפשיטות אהך מימרא דשמואל דקאמר יוצא העבד בחותם שבצוארו ולעיל אמרינן דאפילו אי כיפה של צמר תנן כ"ש דכבלא דעבדא אסור ויישבו בדוחק ולמאי דפרישית בסמוך בלא"ה לק"מ דלענין חותם שבצוארו ודאי לא הוי כ"ש. ולפ"ז יש ליישב ג"כ מה שהקשו התוספות כאן דהוי מצי לאוקמי מתניתין בחותם שבכסותו ותירצו דבעי לאוקמי בכל חותמות וזה דוחק גדול דהא אכתי לא מצי לאוקמי מתניתין אלא בדעביד איהו לנפשיה דוקא ולא בדעביד ליה רביה ולא הוי דומיא דהנך תכשיטי נשים דרישא דמסתמא עביד לה בעלה אבל לפי מ"ש אין צורך לזה דהמקשה מכולה מימרא דשמואל מקשה בין ממאי דקאמר יוצא העבד בחותם שבצוארו ובין ממאי דקאמר אבל לא בחותם שבכסותו דהא למאי דפרישית מוקי שמואל למתניתין בכבלא דעבדא משום דכיפה של צמר שמעינן לה מסיפא א"כ מאי הוצרך שמואל לומר אבל לא בחותם שבכסותו מאי קמ"ל מתניתין היא והכי הול"ל לא שנו אלא חותם שבכסותו אבל יוצא הוא בחותם שבצוארו. ועוד דכיון דלשמואל לא אסור אלא בחותם שבכסותו א"כ לא יצטרך לאשמעינן במתניתין דאסור דהא בלא"ה שפיר שמעינן לה מכ"ש מכיפה של צמר דקתני בסיפא דאסור וכדפרישית משום הכי משני הש"ס שפיר דלעולם שמואל איירי בחותם שבצוארו דלא הוי כ"ש והוצרך נמי לאסוקי במימרא אבל לא בחותם שבכסותו לאשמעינן חותם שבכסותו אפילו בדעביד ליה רביה אסור כי היכי דלא תימא דהא דאסור במתניתין בחותם שבכסותו היינו דוקא בדעביד איהו לנפשיה מהטעם שכתבו התוס' בד"ה במאי אוקימתא כנ"ל ודוק היטב:

שם גופא אמר שמואל כו' תנ"ה יוצא העבד כו' ורמינהו לא יצא העבד כו'. נראה דאי לאו מימרא דשמואל לא הוי מצי למירמי ברייתות אהדדי משום דאיכא לאוקמי כתנאי והיינו רשב"א ורבנן דפליגי לעיל בכיפה של צמר ואם כן למאן דאוסר הא אמרינן לעיל כ"ש כבלא דעבדא והיינו אפילו בחותם שבצוארו כדמוכח מהסוגיא וכדפרישית לעיל וא"כ לפ"ז איכא לאוקמי הך ברייתא דלא יצא בחותם שבצוארו כת"ק דרשב"א שאוסר בכיפה של צמר והך ברייתא דקתני יוצא העבד בחותם שבצוארו היינו כרשב"א מכ"ש למאי דפרישית לעיל דבתרווייהו חד טעמא אית להו כיון דעיקר פלוגתא דתנא קמא ורשב"א היינו אי אמרינן כל מידי דמיגניא ביה לא אתי לאתויי כדאמר אביי לקמן דף ס"ה ואם כן שייך הך פלוגתא גופא בכבלא דעבדא בחותם שבצוארו כדפרישית לעיל משא"כ במימרא דשמואל דלבתר דמקשינן דידיה אדידיה מוקמינן לה הן מימרא דיוצא העבד בדעביד ליה רביה ומדפלגינן בין עביד ליה רביה לעביד לנפשיה אלמא דלא הוי טעמא משום דאתי לאתויי אלא משום דשקיל ליה מחמת אימתא דרביה. א"כ לפ"ז לא שייך מילתא כלל בפלוגתא דת"ק ורשב"א א"כ מקשה שפיר מהך ברייתא דלא יצא אמימרא דשמואל ואברייתא דקתני יוצא וכגון דמייתי סייעתא מהן ברייתא אמימרא דשמואל אלמא דבחדא גוונא ובחדא טעמא איירי כן נראה לי ודו"ק:

שם וזוג דבהמה אין מקבל טומאה ורמינהו זוג של בהמה טמאה ושל דלת טהורה כו' וקשיא לי מעיקרא מאי קס"ד דזוג של בהמה טמאה משום תכשיט דבהמה הרי משנה שלימה שנינו בפרק י"ב דכלים טבעת אדם טמאה וטבעת בהמה טהורה והיינו ע"כ משום דתכשיט דבהמה לא הוי מנא לענין טומאה כדאיתא לעיל בפרק במה בהמה דף נ"ב. ואף אם נאמר דהמקשה דהכא אסיק אדעתיה דהא דקתני זוג של בהמה טמאה היינו בדאית ליה עינבל וטמא משום דמשמיע קול ואפ"ה מקשה ברייתות אהדדי משום דלא משמע ליה השתא כלל לאוקמי לשון זוג של בהמה בדלית ליה עינבל דסתם לשון זוג משמע שנקרא כן על שם שעשוי כשני כלים כמו זוג של ספרים וכ"כ הרמב"ם להדיא בפי' המשניות אמתני' דהזוג והעינבל חיבור דמייתי הש"ס לקמן בסמוך אלא דאכתי קשה הא דמקשה הש"ס בסמוך ממ"נ אף ע"ג דלית ליה עינבל מאי ס"ד לומר דמנא הוא דהא תנן טבעת בהמה טהורה:

לכך נלענ"ד דקס"ד דהמקשה דהכא ובסמוך דסתם זוג שרגילין להשים בו עינבל תחלתו עשוי לכל דבר שיש בו צורך להשמיע קול כגון לתינוק ולבהמה ולקבעו בדלת כיון שלעולם העינבל גופא אינו משתנה כלל בצורתו וראוי להשתמש בכל תשמישין הללו ובכה"ג נמי מצינן למימר דהא דטבעת בהמה טמאה היינו כשעשאה לכתחילה לכך ולכך לאדם ולבהמה דבכה"ג ודאי טמא כדאיתא בכמה דוכתי במשניות דמסכת כלים. ולפ"ז לא דמי לטבעת דיש היכר בין טבעת המיוחד' לאדם ובין טבעת המיוחד' לבהמה והשתא א"ש נמי הא דאיצטריך לאיתויי הכא כל הנך בבות דשל דלת דהשתא תו לא מצינן לאוקמי טעמא דשל בהמה טמאה משום דראוי נמי לאדם משום דמסתמא עשוי לכך ולכך דא"כ של דלת אמאי טהורה וכל הנך בבי דסיפא נמי לא אתי שפיר אע"כ דבעשאן לדלת לחוד איירי א"כ מסתמא רישא דשל בהמה נמי בכה"ג איירי א"כ מקשה שפיר:

והשתא א"ש נמי הא דמקשה בסמוך ממ"נ אי מנא הוא אף על גב דלית ליה עינבל ופירש"י דתכשיט חשיב ליה דאפשר דהיינו נמי מה"ט גופא דראוי לתכשיט אדם אע"ג דסיפא דברייתא לא משמע הכי כדפרישית מ"מ ניחא ליה לאקשויי בדרך ממ"נ מיניה וביה כנ"ל. מיהו לולי פירש"י בסמוך היה נ"ל לפרש דהא דקאמר בסמוך אי מנא הוא לאו משום דתכשיט חשיב ליה אלא משום דכלי הוא הואיל וראוי לגמע בו מים לתינוק כדאמר רבי יוחנן לקמן לענין ניטלו עינבליהן וקס"ד השתא דמה"ט אפשר דטמא נמי בתחלתו אפילו בלא עינבל ודו"ק:

בתוס' בד"ה אע"פ שחיברו כו' הא דאמר בהקומץ רבה כו' אלא מיירי שעשה שום שינוי מעשה כו' עס"ה. ולכאורה דבריהם דחוקים ועוד אכתי תקשי להו מהא דתנינן בפי"ח דכלים משנה ה' בסיפא דהך מתני' דכפה טמא מדרס וקתני נמי חמת שעשאו שטיח וחמת שעשאו תורמל וכר שעשאו סדין טהור כמ"ש הר"ש שם בפי' המשניות שבכל משניות מדוייקות גרסינן טהור א"כ התם לא שייך הך סברא שכתבו התוס' כאן ואפ"ה טהור אפי' בלא שינוי מעשה כמ"ש הר"ש להדיא שם. ולולי דברי התוספות היה נראה לי דכל הנך דמייתי התוספות הכא והנך נמי דפרק כ"ח דכלים טעם טהרתן משום דחשבינן להו ככלי שנשבר משום שינוי השם כמו שכתבתי בריש פרק במה בהמה גבי בעלי שיר וטבעת של בהמה ע"ש והבאתי ראיה מסוגיא דפ' מרובה דף ס"ו ע"ב גבי עוצבא אלא דבאמת לאו ראיה גמורה היא דאפשר דהאי שינוי השם לא מהני אלא לענין דלא מהני מחשבת הגנב והגזלן כיון דבקנין דידהו תליא מילתא. אמנם לאחר שעיינתי בסיפא דמתני' בפרק כ"ח דכלים דמסיים התם זה הכלל כל ששינהו לשמו טמא לשם אחר טהור א"כ משמע להדיא דבשינוי השם תליא מילתא ולענ"ד טעמא רבה נמי איכא דלכאורה הא דמשמע בכולה שמעתין ובכמה דוכתי דכל כלי שנשתנה קצת מתשמישו הראשון טהור משום דחשבינן ליה כנשבר ובאמת דאפילו שבירה גופא בכלי מתכות וכלי שטף דטהור לא ידעינן להו אלא מק"ו דכלי חרס דאין להם טהרה במקוה ואפ"ה שבירתן מטהרתן אפילו אם עדיין ראויין לתשמיש אחר כדאיתא בברייתא דת"כ סוף פרשת שמיני דדרשינן להו מדכתיב תנור וכירים יותץ וכתיב טמאים יהיו לכם ומשמע יהיו בהווייתן והמעיין שם היטב בכל דיני התנור דשנויין שם יראה דכולה מילתא בשמא תליא מילתא דכל שאין שם תנור עליו הוי כניתוץ ואם כן ה"ה לשארי כלי מתכות נמצא דלפ"ז ממילא נתיישבו קושיות התוספות דבכל הנך איכא שינוי השם כדפרישית משא"כ בזוג של בהמה ושל דלת ליכא שינוי השם לגבי הזוג עצמו דלעולם זוג קרינן ליה כנ"ל לולי שהתוס' לא פירשו כן והנלע"ד כתבתי ודו"ק:

רש"י ד"ה כלי גללים צפיעי בקר ע"ל דף טז ע"ב ברש"י ד"ה גללים. וע' מנחות סט ע"ב תד"ה כלי גללים: