דף ביאור
מסכת שבת דף נ״ד עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת שבת דף נ״ד עמוד ב׳
מסכת שבת דף נ״ד עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 21 קטעים ממוספרים, כ־461 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
והתניא ובלבד שיגביה מן הקרקע טפח אבל כל כמה דבעי ניפוק מתותיה ידיה:
בחבלא דביני ביני שבין ידו לגמל בההוא קאמר כמה דבעי נהוי ובלבד שיגביהנו מן הקרקע טפח כדי שתהא נראה הבהמה נמשכה בו דאי לא לא מיתחזי נטירותא דבהמה אלא כמשאוי בעלמא שאין נראה שאוחז ראשה בידו:
מתני' בזוג אישקליט"א:
אע"פ שחללו פקוק במוכין שאין העינבל שלו מקשקש להשמיע קול ובגמ' מפרש טעמא:
סולם ורצועה וכל הנך דמתניתין מפרש בגמרא וכולהו משום דחייס עלייהו ואי נפלי אתי לאיתויי:
עגלה כגון קרון קטן שעושין לו תחת זנבו שראש זנב אותן האילים רחב כמין כר קטן ואין בו עצם אלא שומן ועב וכבד וכשנגרר לארץ נשרט ונשחת ועושים לו עגלה מתגלגלת אחריו כשהוא הולך והזנב קשור עליה:
קופר שרץ הוא שנימיו חדין כמחט וקורין לו הריצו"ן וקושרין עורו בדדי הפרה שלא יניקוה שרצים:
ולא ברצועה שבין קרניה דמשאוי הוא לה כדמפרש בגמרא:
ועוד 23 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Shabbat 54b · Sefaria
תוספות
מאי טעמא דילמא נפיל ואתי לאתויי אע"ג דאוקימנא לעיל דאיירי בקשורה הכא מפרש לפום משמעות ריהטא דמתני' ומשום שהאריך לעיל לא חש להאריך הכא ומתוך פי' הקונט' משמע דל"ג דילמא נפיל ואתי לאתויי:
משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא אבל משוי אינו שבטל אגב אפסר ומשום דילמא נפיל נמי ליכא למיחש כדחייש גבי זוג בריש במה אשה (לקמן שבת דף נח: ושם) דהכא מיירי באריג ואמר התם כל שהוא אריג לא גזרו:
דלא למציוה יאלי פירש"י שאנשוא"ש דהיינו עלוקה ואין נראה דאין מוצצות אלא דם ועוד דהוה ליה למימר עלוקות ולא אשכחן דקרי להו יאלי בשום מקום ונראה דיאלי היינו נמי קופר דמתני' כדאמר בריש בבא בתרא (דך ד.) גבי הורדוס אהדר ליה כלילא דיאלי ונקרינהו לעיניה והאנקה מתרגמינן יאלי (ויקרא יא) והוא שקורין הירצו"ן:
הוה מעשר ר' אלעזר בן עזריה כל שתא ושתא הקשה ר"ת דאמר בפ' בתרא דבכורות (דף נג: ושם) דאין מעשר בהמה נוהג אחר החורבן מפני התקלה א"כ בזמן הבית הוה מעשר ומסתמא בן י"ג שנה היה כשעישר וא"כ מאי קאמר דהוה מעשר כל שתא ושתא דע"כ לא היה בשעת חורבן הבית לכל היותר כי אם בן י"ד או ט"ו שהרי רבי יוחנן בן זכאי משך נשיאותו אחר החורבן שנה או שנתים דכמה תקנות תקן אחר החורבן כדתנן משחרב בהמ"ק התקין רבי יוחנן בן זכאי ואחריו ר"ג היה נשיא שנתים או ג' קודם שמינו רבי אלעזר בן עזריה כדאמר בפרק תפלת השחר (ברכות דף כז:) אשתקד צעריה לרבי צדוק וקודם לכן צעריה לרבי יהושע על תקנת המועדות וכשהעמידוהו נשיא היה בן י"ח שנה כדאמר התם הרי בשעת החורבן היה בן י"ד או ט"ו לכל היותר וי"ל דקודם גזרה הוה מעשר אי נמי אפוטרופוס הוה מעשר בקטנותו והר"ר אלחנן מפרש הוה מעשר אחר חורבן בהמת ארנונא למלך:
רב ור' חנינא ור' יוחנן ורב חביבא מתני פירוש מתני הך שמעתא דאמר בסמוך והשתא פסק הש"ס למילתיה וקאמר בכולי (הש"ס) כל כה"ג זוגא מיחלפא רבי יוחנן כו' ולא קאי מתני אחילוף כך קבל רבינו שמואל בשם רבינו שלמה ששמע מרבי אליעזר רבו:
Tosafot on Shabbat 54b · Sefaria
רב נסים גאון
אמר ליה רב נחמן אם כן עשיתה ילתא ילתא היא אשתו של רב נחמן ותגד דאלך בסוף פרק שלשה שאכלו כאחת (ברכות דף נא) עולא בר רב איקלע לבי רב נחמן בריך וכו' שמעא ילתא ואיקפדה ובעשרה יוחסין (קדושין דף ע) אמר רב נחמן לרב יהודה נישדר מר שלמא לילתא:
Rav Nissim Gaon on Shabbat 54b · Sefaria
רבנו חננאל
וכן הלכה פי' מטוטלת צפיחה. פי' דלא נחמטה שלא יעלה כעין עיפוש באליה. חנונות עץ ושמו עץ וחנון. ומניחין קיסם ממנו בחוטמו כדי שתתעטש ויפלו דרני ראשה. שמעון גזירא אומר כו'. גמון עץ קטן כמו עול.
לא פרה בעור הקופר ברצועה שבין קרניה אי לרב בין כך ובין כך אסור אי לשמואל לשמר מותר לנוי אסור וזה היתה לנוי:
כל מי שיש בידו ספק למחות ואינו מוחה נתפס עליו כו'.
ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו אם שרים חטאו זקנים מה חטאו אלא על שלא מיחו:
Rabbeinu Chananel on Shabbat 54b · Sefaria
מאירי
משנה אין חמור יוצא במרדעת בזמן שהיא קשורה לו ולא בזוג אע"פ שהוא פקוק לא בסלם שבצוארו ולא ברצועה שברגלו אין התרנגולים יוצאים בחוטין ולא ברצועות שברגליהם אין הזכרים יוצאים בעגלה שתחת האליה שלהן ואין הרחלין יוצאות חנונות ואין העגל יוצא בגימון ולא פרה בעור הקופד ולא ברצועה שבין קרניה פרתו של ר' אלעזר בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא כרצון חכמים אמר הר"ם פי' בזמן שאינה קשורה לו מערב שבת כאשר ביארנו קודם זה וזוג פעמון ותולין אותו בצוארי הבהמה כדי שישמע קולה בעת מרוצתה ואסור להוציאה בזוג שדומה כמי שמוציאה לשוק ופקוק הוא שממלאין הפעמון בצמר או בצמר גפן וכיוצא בו כדי שלא ישמע קולו וסולם שבצוארו פירושו עצים שעושין כמו שתי וערב על צואר החמור כדי שלא יחזיר ראשו לגבו לחכך חבורתו אם יש שם חבורה ולא יניחנה להתרפא ורצועה שברגלו עור שקושרי' ברגלו כשפרסתו סדוקה עד שתדבק ותרנגול ידוע הוא והוא שם הזכר ושם הנקבה תרנגולת ושם הכללי לכלן תרנגולין וחוטין שברגליהן הוא חוט קשור על הרגל סביב ולא יתלה ממנו כלל והוא עשוי לסימן שלא יתערב ורצועה היא הרצועה התלויה מן הרגל ומן הכבשים מין שיש להם אליה גדולה כמו הכבשי' הנמצאים במצרים שיש להם אליות גדולות כבדות בחלק גדול מגופם עושי' לאותן אליות עגלות כדי שלא יתחככו על הארץ ויפשיטו העור מעליהם וחנונות מגזרת צמח ששמו יחנון והוא צמח עשב שמשימין אותו בנחירי הנקבות מן הצאן כדי שישליכו התולעים שהם במוחן והזכרים אינן צריכים לזה לפי שהם מנגחין זה את זה ונופלים התולעים וגימון מחרישה של גמי ישימו אותו עליה כדי שתתלמד לחרוש וחברו הלכוף כאגמון ראשו ועור הקופר עור של שרץ מלא קוצים קושרים אותו על שדי הפרה כדי שלא יינקו אותה הנחשים כשתישן בלילה וכשבאין לינק מכין אותן הקוצין שבעור ובורחין מהם ואמר פרתו של ר' אלעזר בן עזריה ר"ל כי הוא דן בזה הדין לאשה בשכנתו ואין הלכה כמותו לפי שהוא כמו משאוי ומזה הטעם אסרו כל מה שאסרו:
אמר המאירי אין חמור יוצא במרדעת בזמן שאין קשורה בו ר"ל מערב שבת וכמו שביארנו ולא בזוג אע"פ שהוא פקוק ואינו משמיע קול שמ"מ נראה כמוליכו למכור ולא התרנו למעלה בפקוק אלא בחצר ולא בסולם שבצוארו פי' בגמ' בדלועא וענינו שכשיש לו מכה בזרועו או מגבו עושין דפין ומניחין אותן בצדי הצואר מכאן ומכאן והוא הרמוז בלועא ר"ל לחי שלא יהא פושט צוארו אצל המכה ומחככה וטעם האיסור מפני שהדפים חשובים אצלו ונפילתם מצויה ואע"פ שהתרנו בכתיתין שבשבר כבר ביארנו הטעם שאינן חשובין אצלו עד שאם יפלו יהא חס עליהם או שמתוך שהם נקשרים על השבר עצמו אין נפילתם מצויה וכן שאין נראין כמשאוי אחר שהם על השבר עצמו:
ולא ברצועה שברגליו ופירשו בגמ' דעבידי לגיזרא וענינו כשפסיעותיה צרות עד שרגליה מכים זה את זה בהליכתו וניזוקין רגל ברגל כורכין להם מטלית או עושין להם טבעת של הוצי דקל או רצועות רחבות של עור קשה שלא יזוקו זה בזה ואף זו טעם איסורה מתוך שנפילתה מצויה וחס עליה:
ואין התרנגולים יוצאין בחוטים והוא שעושין סימנים ברגליהם שלא יתחלפו בשל שכניהם ולא ברצועות שברגליהם והוא שקושרין רגלי התרנגול זה בזה ברצועה קצרה שלא תוכל להרס ולשבר את הכלים:
ואין הזכרים יוצאים בעגלה שתחת האליה פי' זכרים אלים ועושים כמין קרון קטן שכל ארך הזנב עליה ומתגלגלת הקרון עם הזנב בהליכת האיל ועושין כן בשל עור או של עץ מפני ששומן האליה עב וכשהולך בהרים וגבעות נשרט ואין הרחלות יוצאות חנונות ופי' בגמ' שיש בכרכי הים עץ אחד ששמו יחנון ומביאים קיסם ממנו ומניחין בחוטמה שתתעטש ויפלו הדרנים שבראשה ומ"מ הזכרים אין צריכין לכך שמתוך שמנגחים זה את זה נופלים אותם הדרנין מאליהן וכל אלו מתוך שנפילתם מצויה ויחוס עליהם וי"מ בכלם משום משאוי:
ואין העגל יוצא בגימון והוא עול קטן שנותנין בצוארו להדריכו בכפיית ראשו כדי שילמד לכוף ראשו לכשיגדל וקורין לו בר נירא:
ולא פרה בעור הקופר והוא עור חיה ששערותיה חדים וממאירים וקושרים אותו בדדיה שלא יינקוה השרצים וי"מ שמנעלים עושין לה מזה עד ארכובותיה שלא יינקוה עלוקות כשעומדת במים ולא ברצועה שבין קרניה הן לנוי הן לשמור לדעתנו על הדרך שכתבנו למעלה פרתו של ר"א היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים ושאלו בגמ' וכי פרה אחת היתה לו וכו' עד שתרצו של שכנתו היתה ומתוך שלא מיחה בה העלו עליו כאלו היתה שלו ובירושלמי לא נראה כן ששם אמרו תני ר' יודא אמרו לו או העבר רצועה מפרתך או עבור מבינותינו אף הוא הושחרו שיניו מפני צומותיו ר"ל שחזר בו ועוד אמרו לא פרתו היתה אלא אשתו כדכתיב לולי חרשתם בעגלתי וכו':
זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:
ועוד 3 קטעי פירוש על דף זה.
Meiri on Shabbat 54b · Sefaria · CC0
מהר"ם
רש"י בד"ה מתנו בכולי סדר דמועד כו' ארבעתן יחד חלופי ר' יוחנן יש מחליפין ר"י וכו' כצ"ל ומלשון רש"י משמע שהוא מפרש מתני בכולי סדר דמועד וכו' פירוש דכל האי זוגא ארבעתן יחד הוי מתנו כל סדר מועד והדר קאמר שיש מחליפין ר' יוחנן ומעיילים רבי יונתן:
בתוס' ד"ה רב ור' חנינא וכו' פי' מתנו הך שמעתא וכו' ר"ל הך שמעתא כל שאפשר למחות לאנשי ביתו וכו' והשתא פסק הגמ' למלתיה וכו' וזהו שלא כפי' רש"י וק"ל:
Maharam on Shabbat 54b · Sefaria
פני יהושע
בגמרא ולא בזוג אע"פ שהוא פקוק משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו דמאי איצטריך להאי טעמא תיפוק ליה דהוי לנוי ולעיל משמע בפשיטות דכל דבר שהוא לנוי אסור לכו"ע ותירץ בדוחק ע"ש. ולפי מה שכתבתי לעיל בשיטת רש"י דלנוי נמי לא מיתסר אלא בדבר שאין דרכן לצאת תמיד באותו נוי משא"כ היכא שדרך אותו מין בהמה לצאת תמיד בנוי כזה אדרבה מסברא יש להתיר בנוי טפי מלשמר כמו שכתבתי מילתא בטעמא ודקדקתי כן מל' רש"י גבי בעלי שיר אם כן שפיר איצטריך הכא לטעמא דאזיל לחינגא. ועד נראה לי דניחא ליה טפי האי טעמא דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא משום דמה"ט אין החמור יוצא בזוג אפילו בי"ט דהא שייך בהאי טעמא גופא משא"כ מטעמא דלנוי הוי משוי הוי שרי בי"ט למאי דקיי"ל אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בי"ט כן נ"ל:
Penei Yehoshua on Shabbat 54b · Sefaria
גליון הש"ס
תוס' ד"ה הוה מעשר וכו' והד"ר אלחנן מפרש ע' מ"ל רפ"ו מהלכות בכורות:
Gilyon HaShas on Shabbat 54b · Sefaria
בן יהוידע
מִשְׁנָה פָּרָתוֹ שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הָיְתָה יוֹצֵאת בִּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ, שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן חֲכָמִים. גְּמָרָא: וַחֲדָא פָּרָה הַוְיָא לֵיהּ. כתב הרב עיון יעקב ז"ל מקשים העולם, לפי פירוש רש"י בפסוק (בראשית לב, ה) וַיְהִי לִי שׁוֹר, דרך ארץ לומר על שוורים הרבה 'שׁוֹר' אם כן מאי מקשה הכא? עיין שם. ונראה לי בס"ד דמשום שורת דרך ארץ לא ישנה אלא תיבה אחת דקרי לרבים בלשון יחיד, אבל היכא דיצטריך לשנות שלש תיבות ויותר כגון הכא, בתיבת הָיְתָה, ותיבת יוֹצֵאת, ותיבת קַרְנֶיהָ, כל כהא לא עביד דמשני משום שורת דרך ארץ. ועוד נראה לי דלשון בני אדם בדברם זה עם זה לחוד, ודברי חכמים בהלכה לחוד. ועוד נראה לי בס"ד הכי קשיא ליה כיון דרבי אלעזר בן עזריה ידוע שהיה לו כמה אלפים פרות, על כן אם בקושטא היו כל פרותיו יוצאין ברצועה לא הוה ליה לתנא למנקט פרתו כלשון בני אדם, כי שמא יש שחושב דברי התנא כפשוטן דחדא פרה היתה יוצאה, ויבא למידק דגם רבי אלעזר בן עזריה לא התיר אלא בכהאי גוונא שלא היה דבר של פרהסייא, כי היתה פרה אחת יוצאה כך בין כמה אלפים פרות דאינו ניכר. ועוד יש לומר כיון דרבי אלעזר בן עזריה היה לו כמה אלפים פרות אם באמת היו כולם יוצאים ברצועה היה לו לתנא למנקט לשון רבים בפירוש, לאשמעינן דעביד רבי אלעזר בן עזריה מעשה רב בכמה אלפים פרות, וראיתי להגאון חיד"א ז"ל בפתח עינים שהקשה על תירוץ הרב עיון יעקב ז"ל, וכונתו להקשות דלפי זה היה צריך להאריך יותר אות אחת ברצועות, ואות אחת בקרניהם, ועוד אות וא"ו בתיבת יוצאות עיין שם. ונראה להמליץ בעד הרב ז"ל, דלא היה צריך להאריך בכך אלא הכי הוה ליה למימר הָיוּ יוֹצְאוֹת בִּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנַיִם, ונמצא לא הוסיף כלום בתיבת רְצוּעָה ובתיבת קַרְנַיִם, ועל אות וא"ו שמוסיף בתיבת יוֹצְאוֹת אין זה תוספת, ועוד דהא חיסר עתה אות בתיבת הָיוּ כי בפרתו נקיט הָיְתָה ודו"ק. והנה על דרך הרב עיון יעקב ז"ל דתלי טעמא לומר על שוורים 'שׁוֹר' משום לשון קצר, נראה לי בס"ד לומר התירוץ באופן אחר, והוא דכונת המקשן לומר בעל כרחו צריך לומר דלא נקיט התנא הכא כסדר לשון בני אדם דקורין לשוורים 'שׁוֹר' דהתם הוא משום לשון קצר ואלו הכא חזינן דלא חש התנא ללשון קצר, דהא הוסיף תיבה שלא לצורך דאמר פָּרָתוֹ שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה והוה ליה למימר 'פָּרַת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה' ונמצא הוסיף וא"ו והוסיף תיבה אחת שלא לצורך, ולכך מקשה אמאי נקיט 'פָּרָתוֹ'? ודע כי על המשנה הוה קשיא לי בלאו הכי אמאי לא נקיט 'פָּרַת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה' ותרצתי דאי נקיט פָּרַת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הוה משמע טפי שהיתה שלו ממש שתיבת פרה דבוקה עם רבי אלעזר בן עזריה, אך עתה דנקיט 'שֶׁל' רבי אלעזר בן עזריה שהאריך בא ללמדנו דלא שלו היתה אלא של שכנתו, ונקראת על שמו.
תְּרֵיסַר אַלְפֵי עִגְלֵי הֲוָה מְעַשֵּׂר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מֵעֶדְרֵיהּ כָּל שַׁתָּא וְשַׁתָּא. נראה לי בס"ד דמן השמים זיכו אותו לכך, להורות על תיקון שהיה עושה במעשר שלו כנגד י"ב פרצופי האצילות שהם סוד אלפים, ובמסכת ביצה גרסינן תליסר ושם פרשתי בס"ד טעם לתליסר יעוין שם.
תָּנָא לֹא שֶׁלּוֹ הָיְתָה, אֶלָּא שֶׁל שְׁכֶנְתּוֹ הָיְתָה, וּמִתּוֹךְ שֶׁלֹּא מִחָה, נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ. יש להקשות למה לא מיחה, ואם דסבירא ליה 'מותר' שחולק על חכמים, הוה ליה לתנא לומר להדיה דרבי אלעזר בן עזריה מתיר ואמאי נקיט באופן זה? ונראה לי בס"ד דרבי אלעזר בן עזריה לא פליג על חכמים להדיא, ורק כשראו פרת שכנתו יוצאה ולא מיחה בה ידעו שסברתו להתיר. ומה שאמר בביצה (פ"ב משנה ח') שלשה דברים רבי אלעזר בן עזריה מתיר, וחכמים אומרים רק שתים בפירושא אתמר, אבל האי דפרה יוצאה לאו בפירושא אתמר, וגדולה מזו אמרו בחולין על רב, עיין שם.
Ben Yehoyada on Shabbat 54b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת שבת, דף נ״ד, עמוד ב׳, בהיקף של כ־461 מילים ב־21 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 21 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 112 מילים
נפתחת ב״וְהָתַנְיָא: וּבִלְבַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ מִן הַקַּרְקַע טֶפַח! כִּי…״
- קטע 222 מילים
נפתחת ב״מַתְנִי׳ אֵין חֲמוֹר יוֹצֵא בַּמַּרְדַּעַת בִּזְמַן שֶׁאֵינָהּ…״
- קטע 314 מילים
נפתחת ב״וְאֵין הַתַּרְנְגוֹלִים יוֹצְאִין בְּחוּטִין וְלֹא בִּרְצוּעָה שֶׁבְּרַגְלֵיהֶם,…״
- קטע 430 מילים
נפתחת ב״וְאֵין הָרְחֵלִים יוֹצְאוֹת חֲנוּנוֹת, וְאֵין הָעֵגֶל יוֹצֵא…״
- קטע 55 מילים
נפתחת ב״גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא — כְּדַאֲמַרַן.…״
- קטע 612 מילים
נפתחת ב״וְלֹא בַּזּוּג אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּקוּק:…״
- קטע 720 מילים
נפתחת ב״וְלֹא בְּסוּלָּם שֶׁבְּצַוָּארוֹ: אָמַר רַב הוּנָא: בֵּי…״
- קטע 86 מילים
נפתחת ב״וְלֹא בִּרְצוּעָה שֶׁבְּרַגְלוֹ: דְּעָבְדִי לֵיהּ לְגִיזְרָא.…״
- קטע 911 מילים
נפתחת ב״וְאֵין הַתַּרְנְגוֹלִין יוֹצְאִין בְּחוּטִין: דְּעָבְדִי לְהוּ סִימָנָא…״
- קטע 1018 מילים
נפתחת ב״וְלֹא בִּרְצוּעָה: דְּעָבְדִי לְהוּ כִּי הֵיכִי דְּלָא…״
- קטע 1137 מילים
נפתחת ב״וְאֵין הָרְחֵלִים יוֹצְאוֹת חֲנוּנוֹת: יָתֵיב רַב אַחָא…״
- קטע 1238 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא יָתֵיב רַב פָּפָּא בַּר שְׁמוּאֵל קַמֵּיהּ…״
- קטע 1336 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא אָמַר רַב הוּנָא: עֵץ אֶחָד יֵשׁ…״
- קטע 1415 מילים
נפתחת ב״בִּשְׁלָמָא דְּרַב הוּנָא, הַיְינוּ דְקָתָנֵי ״חֲנוּנוֹת״, אֶלָּא…״
- קטע 1526 מילים
נפתחת ב״וְאֵין הָעֵגֶל יוֹצֵא בְּגִימוֹן. מַאי עֵגֶל בְּגִימוֹן?…״
- קטע 1611 מילים
נפתחת ב״וְלֹא פָּרָה בְּעוֹר הַקּוּפָּר: דְּעָבְדִי לָהּ כִּי…״
- קטע 1722 מילים
נפתחת ב״וְלֹא בִּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ. אִי לְרַב דְּאָמַר…״
- קטע 1833 מילים
נפתחת ב״פָּרָתוֹ שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: וַחֲדָא…״
- קטע 1915 מילים
נפתחת ב״תָּנָא: לֹא שֶׁלּוֹ הָיְתָה אֶלָּא שֶׁל שְׁכֶינְתּוֹ…״
- קטע 2050 מילים
נפתחת ב״רַב וְרַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי יוֹחָנָן וְרַב חֲבִיבָא…״
- קטע 2128 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב פָּפָּא: וְהָנֵי דְּבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא…״
חכמים הנזכרים בדף
- רב אחא · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
מהעיר לוד היה דיין בעירו.
מקור: מסכת שבת דף נ״ד עמוד ב׳ · קטע 11 — “…יוֹצְאוֹת חֲנוּנוֹת: יָתֵיב רַב אַחָא בַּר עוּלָּא קַמֵּיהּ דְּרַב…”
לשון המקור
וְהָתַנְיָא: וּבִלְבַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ מִן הַקַּרְקַע טֶפַח! כִּי תַּנְיָא הַהִיא בְּחַבְלָא דְּבֵינֵי בֵּינֵי.
מַתְנִי׳ אֵין חֲמוֹר יוֹצֵא בַּמַּרְדַּעַת בִּזְמַן שֶׁאֵינָהּ קְשׁוּרָה לוֹ, וְלֹא בַּזּוּג אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּקוּק, וְלֹא בְּסוּלָּם שֶׁבְּצַוָּארוֹ, וְלֹא בִּרְצוּעָה שֶׁבְּרַגְלוֹ.
וְאֵין הַתַּרְנְגוֹלִים יוֹצְאִין בְּחוּטִין וְלֹא בִּרְצוּעָה שֶׁבְּרַגְלֵיהֶם, וְאֵין הַזְּכָרִים יוֹצְאִין בָּעֲגָלָה שֶׁתַּחַת הָאַלְיָה שֶׁלָּהֶן.
וְאֵין הָרְחֵלִים יוֹצְאוֹת חֲנוּנוֹת, וְאֵין הָעֵגֶל יוֹצֵא בְּגִימוֹן, וְלֹא פָּרָה בְּעוֹר הַקּוּפָּר, וְלֹא בִּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ. פָּרָתוֹ שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הָיְתָה יוֹצְאָה בִּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן חֲכָמִים.
גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא — כְּדַאֲמַרַן.
וְלֹא בַּזּוּג אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּקוּק: מִשּׁוּם דְּמֶיחְזֵי כְּמַאן דְּאָזֵיל לְחִינְגָּא.
וְלֹא בְּסוּלָּם שֶׁבְּצַוָּארוֹ: אָמַר רַב הוּנָא: בֵּי לוֹעָא. לְמַאי עָבְדִי לֵיהּ? — לְהֵיכָא דְּאִית לֵיהּ מַכָּה, דְּלָא הָדַר חָיֵיךְ בַּיהּ.
וְלֹא בִּרְצוּעָה שֶׁבְּרַגְלוֹ: דְּעָבְדִי לֵיהּ לְגִיזְרָא.
וְאֵין הַתַּרְנְגוֹלִין יוֹצְאִין בְּחוּטִין: דְּעָבְדִי לְהוּ סִימָנָא כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיחְלְפוּ.
וְלֹא בִּרְצוּעָה: דְּעָבְדִי לְהוּ כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיתְבְּרוּ מָאנֵי. וְאֵין הַזְּכָרִים יוֹצְאִין בָּעֲגָלָה: כִּי הֵיכִי דְּלָא לִחְמְטָן אַלְיָיתַיְהוּ.
וְאֵין הָרְחֵלִים יוֹצְאוֹת חֲנוּנוֹת: יָתֵיב רַב אַחָא בַּר עוּלָּא קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא וְיָתֵיב וְקָאָמַר: מִשָּׁעָה שֶׁגּוֹזְזִין אוֹתָהּ טוֹמְנִין לָהּ עֶזֶק בְּשֶׁמֶן וּמַנִּיחִין לָהּ עַל פַּדַּחְתָּהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּצְטַנֵּן. אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא: אִם כֵּן, עֲשִׂיתָהּ מָר עוּקְבָא.
אֶלָּא יָתֵיב רַב פָּפָּא בַּר שְׁמוּאֵל קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא וְיָתֵיב וְקָאָמַר: בְּשָׁעָה שֶׁכּוֹרַעַת לֵילֵד טוֹמְנִין לָהּ שְׁנֵי עֲזָקִין שֶׁל שֶׁמֶן, וּמַנִּיחִין לָהּ אֶחָד עַל פַּדַּחְתָּהּ וְאֶחָד עַל הָרֶחֶם כְּדֵי שֶׁתִּתְחַמֵּם. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: אִם כֵּן, עֲשִׂיתָהּ יַלְתָּא.
אֶלָּא אָמַר רַב הוּנָא: עֵץ אֶחָד יֵשׁ בִּכְרַכֵּי הַיָּם וְ״יַחְנוּן״ שְׁמוֹ, וּמְבִיאִין קֵיסָם וּמַנִּיחִין לָהּ בְּחוֹטְמָהּ כְּדֵי שֶׁתִּתְעַטֵּשׁ וְיִפְּלוּ דַּרְנֵי רֹאשָׁהּ. אִי הָכִי זְכָרִים נָמֵי! כֵּיוָן דִּמְנַגְּחֵי זְכָרִים בַּהֲדָדֵי מִמֵּילָא נָפְלָן. שִׁמְעוֹן נְזִירָא אָמַר: קִיסְמָא דְּרִיתְמָא.
בִּשְׁלָמָא דְּרַב הוּנָא, הַיְינוּ דְקָתָנֵי ״חֲנוּנוֹת״, אֶלָּא לְרַבָּנַן מַאי ״חֲנוּנוֹת״? דְּעָבְדִינַן לְהוּ מִילְּתָא דִּמְרַחֲמִינַן עֲלַיְיהוּ.
וְאֵין הָעֵגֶל יוֹצֵא בְּגִימוֹן. מַאי עֵגֶל בְּגִימוֹן? אָמַר רַב הוּנָא: בַּר נִירָא. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי ״גִּימוֹן״ לִישָּׁנָא דְּמֵיכַף — דִּכְתִיב: ״הֲלָכוֹף כְּאַגְמוֹן רֹאשׁוֹ״.
וְלֹא פָּרָה בְּעוֹר הַקּוּפָּר: דְּעָבְדִי לָהּ כִּי הֵיכִי דְּלָא לִמְצְיוּהָ יָאלֵי.
וְלֹא בִּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ. אִי לְרַב דְּאָמַר בֵּין לְנוֹי בֵּין לְשַׁמֵּר — אָסוּר. אִי לִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר לְנוֹי — אָסוּר, לְשַׁמֵּר — מוּתָּר.
פָּרָתוֹ שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: וַחֲדָא פָּרָה הַוְיָא לֵיהּ? וְהָא אָמַר רַב, וְאָמְרִי לָהּ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: תְּרֵיסַר אַלְפֵי עִגְלֵי הֲוָה מְעַשַּׂר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מֵעֶדְרֵיהּ כׇּל שַׁתָּא וְשַׁתָּא.
תָּנָא: לֹא שֶׁלּוֹ הָיְתָה אֶלָּא שֶׁל שְׁכֶינְתּוֹ הָיְתָה, וּמִתּוֹךְ שֶׁלֹּא מִיחָה בָּהּ נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ.
רַב וְרַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי יוֹחָנָן וְרַב חֲבִיבָא מַתְנוּ: בְּכוּלֵּיהּ דְּסֵדֶר מוֹעֵד כָּל כִּי הַאי זוּגָא חַלּוֹפֵי רַבִּי יוֹחָנָן וּמְעַיֵּיל רַבִּי יוֹנָתָן. כׇּל מִי שֶׁאֶפְשָׁר לִמְחוֹת לְאַנְשֵׁי בֵיתוֹ וְלֹא מִיחָה — נִתְפָּס עַל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. בְּאַנְשֵׁי עִירוֹ — נִתְפָּס עַל אַנְשֵׁי עִירוֹ. בְּכָל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ — נִתְפָּס עַל כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ.
אָמַר רַב פָּפָּא: וְהָנֵי דְּבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא מִיתַּפְסוּ אַכּוּלֵּי עָלְמָא. כִּי הָא דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מַאי דִכְתִיב ״ה׳ בַּמִּשְׁפָּט יָבֹא עִם זִקְנֵי עַמּוֹ וְשָׂרָיו״ — אִם שָׂרִים חָטְאוּ,