בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת שבת דף כ״ט עמוד ב׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת שבת דף כ״ט עמוד ב׳

    מסכת שבת דף כ״ט עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 12 קטעים ממוספרים, כ־480 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    הניחו בקופסא גלי דעתיה דחשיב ליה:

    במגוד קביל"א דגרע מקופסא ועדיף מאחורי הדלת ואחורי הדלת עדיף מזרקו לאשפה ומוכן דר' אליעזר היינו קופסא ושלא מן המוכן מגוד ואחורי הדלת:

    ומאי קרי ליה שלא מן המוכן הואיל ולרבי אליעזר חשיב לקבולי טומאה דלגבי קופסא לאו מוכן הוא:

    ורבי יהושע סבר כו' ומוכן דרבי יהושע מגוד ואחורי הדלת ושלא מן המוכן זרקו לאשפה:

    ומאי קרי ליה למגוד מוכן הואיל ולר' יהושע בטל דלגבי אשפה דאיירי בה רבי יהושע מוכן הוא ורבי עקיבא תלאו במגוד קרי מוכן ואחורי הדלת שלא מן המוכן:

    והדר ביה ר' עקיבא לגבי ר' יהושע ומטהר אף במוכן:

    מדקתני במתניתין פתילת הבגד דמשמע שעדיין בגד הוא קצת וחשבו בעיניו ואפ"ה קאמר רבי עקיבא במתני' טהורה היא אלמא הדר ביה:

    של בגד משמע שקפלה מבגד הבגד משמע שקפל הבגד עצמו שלם ולענין הדלקה כדאוקימנא לעיל טעמא דרבי אליעזר דבעי פתילה מחורכת שתדלק יפה:

    ועוד 34 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Shabbat 29b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    תוספות

    גזירה עיליתא דשישא אטו עיליתא דעלמא והא דקאמר בסוף המצניע (לקמן שבת דף צה. ושם) אמימר שרא זילחא במחוזא ומפרש דטעמא מאי אמור רבנן דילמא אתי לאשוויי גומות הכא ליכא גומות ומפרש בקונטרס דכולה מחוזא רצפה היתה התם אין לגזור מחוזא אטו שאר עיירות אבל בעיר אחת גזרינן עלייה זו אטו עלייה אחרת:

    ה"ג מחלוקת בקטנים אבל בגדולים ד"ה מותר ול"ג ד"ה אסור דבפרק כל שעה (פסחים דף כ: ושם) משמע דטפי שרי היכא דלא אפשר מהיכא דאפשר:

    ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה וכו' ובענין דלא הוי פסיק רישיה כגון שהוא לבוש מלבושים אחרים להגין עליו מפני החמה ומפני הצינה:

    Tosafot on Shabbat 29b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    רב נסים גאון

    מותיב רבא מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. זו המשנה שנויה בפרק ט' דמסכת כלאים בסוף המסכת לפי שאמרו קודם לכן אין עראי לכלאים כו' הוצרכו להתיר לאלו דברים שהם רגילים בהם ובלבד שלא יתכוונו בהם להרחיק הזק החמה בעת החום והזק הגשמים בעתם וכמוהו התירו לתופרים כמו ששנינו תופרי כסות תופרין כדרכן כו' כלומר [ש"מ ר' יהודה היא].

    Rav Nissim Gaon on Shabbat 29b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    רבנו חננאל

    ר' יהושע אומר בין מוכן בין שאינו מוכן טהור [רע"א מן המוכן טמא שלא מן המוכן טהור] ואוקימנא בשזרקו לאשפה דברי הכל טהור הניחו בקופסא דברי הכל טמא. כי פליגי בשתחבו בבגדו או בשהניחו אחורי הדלת. רבי אליעזר סבר מדלא זרקו לאשפה דעתיה עילויה לפיכך הוא טמא ואמאי קרי ליה אינו מוכן דלגבי קופסא לאו מוכן הוא. ורבי יהושע סבר כיון שלא הניחו בקופסא בטליה הלכך טהור הוא. ואמאי קרי ליה מוכן דאחורי הדלת או תחוב בבגדו לגבי אשפה מוכן הוא. ור' עקיבא (סבר מספקא ליה) בתחבו בבגדו סבר לה כר' אליעזר שהוא טמא בהניחו אחורי הדלת סבר לה כר' יהושע והדר ביה ר' עקיבא לגבי ר' יהושע ואמר אפי' התחובה בבגדו טהור ממאי מדקתני במתני' פתילת הבגד ולא קתני פתילה של בגד ש"מ דעדיין בגד הוא ותני ר' עקיבא אומר טהורה ומדליקין בה. ומאן דחזא רב המנונא דאייתי ראיה מג' על ג' מוקים לה לפתילה דקתני במתני' פתילה שיש בה פחות מג' [טפחים] והא דחויה היא דהכי קתני ר' עקיבא אומר טהורה ומשנה שלימה שנינו מפני שאמרו ג' על ג' שנתמעטה טהורה אבל שלשה על שלשה שנתמעטה אע"פ שטהר מן המדרס טמא בכל הטומאות אלא פחות משלש הוא (וכן) [וכיון] דאוקימנא רב אדא בג' אוקימנא רב המנונא בפחות משלש והאי (דקתני) [דקאמר] שלשה דהכנת מטליות בהדיא [בפחות] משלשה קתני לה והוא הדין לפחות מג' והלכה כר"ע דקאי ר' יהושע כוותיה דהא הדר ביה ר' עקיבא לגבי דר' יהושע וכן מפורש בכירה:

    מתני' לא יקוב אדם שפופרת של ביצה כו' ופשוטה היא זו השפופרת של חרס.

    תנא אם חיברה זו השפופרת של חרס בסיד ובגפסים כעין היוצר מותר.

    ומלאנוה שמן ונקבנוה והנחנוה ע"פ הנר והיה שם ר' טרפון והזקנים ולא אמרו לנו דבר אמרו לו משם ראיה מפני כי [בית] נתזה (זהיר) [זריז] הוה:

    תנא (תוספתא פ"ב) נותנין טיט או חרסית תחת [הנר] או גרגיר מלח או גריס של פול ע"ש מבעוד יום ע"פ הנר להיות שוהה.

    אבין ציפוראה גרר ספסלא בעיליתא דשישא לעילא מר' יצחק בן אלעזר אמר ליה [אי] שתוקי לך כי האי דשתקו ליה חבריא לר' יהודה בשפופרת של ביצה ונפיק מינה חורבה דהוראה להיתר לאו שפיר עבדת בגרירת ספסילא גזירה עיליתא דשישא דלית בה חריץ אטו עיליתא דעלמא.

    ריש כנישתא דבצרה גרר ספסילא לעילא מר' ירמיה רבה א"ל כמאן כר' שמעון אימור דשרי ר' שמעון בגדולים דלא אפשר להגביהן בקטנים דאפשר להגביהן מי אמר. עולא אמר מחלוקת בקטנים אבל בגדולים דברי הכל מותר ומותבינן לתרווייהו מהאי ר' שמעון אומר גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ הנה קתני מטה דהיא גדולה וקתני כסא וספסל שהן קטנים מכלל דפליגי בקטנים ובגדולים קשיא לתרווייהו ופרק' ר' ירמיה רבה כסא וספסל גדולים הן דומיא דמטה.

    עולא מפרק לטעמיה מטה קטנה שיכול להגביהה דומיא דכסא וספסל.

    ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 29b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition

    רשב"א

    ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ואף על גב דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, הכא בהיה לבוש יפה שאינו צריך לאותו בגד כלאים לא לחמה ולא לגשמים.

    Rashba on Shabbat 29b · Sefaria · מהדורה: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    מאירי

    המשנה הרביעית לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת ואפי' היא של חרס ור' יהודה מתיר אבל אם חברה היוצר מתחלה מותר מפני שהוא כלי אחד לא ימלא אדם קערה שמן ויתננה בצד הנר ויתן ראש הפתילה בתוכה בשביל שתהא שואבת ור' יהודה מתיר אמר הר"ם פי' שפופרת של ביצה קליפת ביצה ר"ל העליונה הקשה והטעם שאסרו חכמים אלו השלשה דברים ר"ל שפופרת של ביצה ושל חרס וקערה גזרה שמא יסתפק מאותו השמן לסוך בו ויהיה מכבה ור' יהודה התיר זה לפי שהוא עושה זה המעשה לפני החכמים ולא הקשו על מעשה ולפיכך חשב כי יהיה מותר לעשותו לכתחלה ולפיכך לא מנעוהו מזה ולא היה הדבר כן אבל מה ששתקו לפי שלא היה אפשר לו לשלוח יד לשמן הנר כי הם היו רואים אותו ובטול טעם האיסור באותו המעמד ולפיכך לא הקשו עליו ומה שהיה צריך לתנא להשמיענו מחלקותם באלו השלשה דברים לפי שלא היה מספיק לנו ידיעת המחלקת באחת מהן אלא בכלן כי אלו השמיענו המחלקת בשפופרת של ביצה בלבד היינו אומרי' כי שפופרת ביצה לנקיותה אפשר לאדם להסתפק משמנה ובה נחלקו החכמים אבל בשל חרס לא נחלקו ואלו השמיענו המחלוקת בשל חרס היינו אומרי' גם כן כי זאת היא בלבד מה שהתיר ר' יהודה לפי ששמנה מטונף ומאוס ואין אדם נמשח בו אבל שפופרת של ביצה אסור ואלו השמיענו המחלקת באלו השנים היינו אומרים בכאן התיר ר' יהודה כי אין ביניהם ובין הנרות חבור אבל קערה שיש שיש בינה ובין הנרות חבור הפתילה אסור על כן הודיענו שהם חולקין בכלן והלכה כחכמים:

    אמר המאירי המשנה השלישית והכונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת טיפה אחר טיפה בתוך הנר כדי שיתקיים הנר זמן כששמנה מתחסר והולך שמתוך שהוא כלי אחר מובדל מן הנר עצמו אינו נותן אל לבו ושמא ישתמש בו ומאחר שהקצהו לכך כבר ביטלו לשם ונמצא עכשיו גורם לכיבוי בתשמישו ואפי' היתה אותה שפופרת של חרס שהוא מאוס והיה לנו לומר שמיאוסו ירחיקהו מלהשתמש אינו כן שהרבה דברים אדם משתמש בשמן שאין מיאוס החרס מרחיקו מאותו תשמיש ור' יהודה מתיר שאינו חושש לכך ואין הלכה כמותו ומ"מ אם חברה היוצר מתחלה מותר מפני שהוא כלי אחד ואין חשש לטעות בכך שהרי הכל כלי אחד בעיניו ופי' בגמ' אפי' לא חברה היוצר מתחלה אלא שנתחבר אח"כ בסיד ובחרסית שהוא כעין חיבור שמתחלה מותר ועל הדרך הזה בעצמו אמר שלא ימלא אדם קערה שמן ויתננה בצד הנר ויתן ראש הפתילה לתוכה בשביל שתהא שואבת ומטעם שהזכרנו תחלה ור' יהודה מתיר והלכה כחכמים בשתיהן ואף בזו כל שנעשה כלי אחד אפילו ע"י חיבור שאחר עשיית הכלי מותר:

    זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

    כל תלמיד חכם שרואה באחד שהוא עושה שלא כהוגן ויודע בעצמו שבידו למחות ואינו מוחה גורם תקלה לעולם וכל שכן בדברים הקרובים לטעות שאדם נעזר אח"כ בעשייתן מצד שכבר עשוהו לפניו ולא מיחה דרך הערה ספרו בסוגיא זו אמר רבי יהודה פעם אחת שבתנו בעליית בית נתזא בלוד והבאנו שפופרת של ביצה ונקבנוה ומלאנוה שמן ונתננוה על פי הנר והיה שם ר' טרפון וזקנים ולא אמרו לנו דבר והרי שר' יהודה הביא שתיקתם לראיה במה שנתפרסם איסורו ודרך צחות חזרו ואמרו באחד מגדוליהם שמיחה בדבר ונענה והוא שאמרו אבין צפוראה גרר ספסלא בעלייתא דשישא לעילא מר' יצחק בן אלעזר ר"ל לפניו מצד שאחר שהיה של שיש לא חשש לעשות חריץ אמר ליה אי שתיקנא לך כדשתקי חבריה לר' יהודה נפיק מינה חורבה גזירה עלייתא דשישא אטו עלייתא דעלמא ושמא תאמר למעשה זה מ"מ והרי במסכתא זו אמרו אמימר שרא זילחא במחוזא אמר טעמא מאי אמור רבנן דילמא אתי לאשויי גומות הכא ליכא גומות והרי שלא גזר על אלו שהיו של שיש מתוך האחרות אפשר שבמחוזא כל העיר היתה כן ואין גוזרין מעיר לעיר אבל זו שבכאן אם זו של שיש הרי יש בעיר כמה שאינם של שיש ועוד טעם אחר שהגרירה נשמעת אף למי שאינו רואה אותה ואינו יודע שבמקום שיש הוא גורר אבל הזילוח אינו נשמע ואם מפני הרואים הרי ראיית הזלוח וראיית קרקע השיש באים כאחת:

    שמא ממה שכתבנו תטעה לומר שהגרירה אסורה ואינו כן ואף אנו לא כתבנוה אלא להודעה שהחכם צריך למחות ולהודעה שגוזרין בדברים אלו מקום היתר מחשש מקום איסור אבל הגרירא מ"מ מותרת מפני שכל דבר שאינו מתכוין מותר והוא שאמרו גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ ואין בזה חילוק בין קטנים לגדולים שאף הגדולים אין בהם פסיק רישיה וכן לענין כלאים מוכרי כסות מוכרין כדרכן ולובשין אותם בשוק להראותם ללוקחים ובלבד שלא יתכוין להנאת לבישתם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ומ"מ הצנועים הרוצים להרחיק עצמן מכל לזות שפה מפשילין במקל לאחוריהם ומ"מ לעיקר הענין מותר הוא לכל שכל דבר שאין מתכוין מותר ואע"פ שזו מיהא פסיק רישיה הוא אפשר שאינו פסיק רישיה כגון שהיה לבוש בכדי צרכו או שמא לא אסרה תורה אלא לבישה שמדרך כונת הנאת לבישה:

    מה שהוצרכנו לפרש כן בכלאים מפני שאם לא פירשנוה כן היה קשה לנו לפרשה מפני שהיה הדבר פסיק רישיה וכן בגרירה לפרש שאף הגדולים אין בהם פסיק רישיה וכמו שראינו בסוגיא שהגדולים מותרים בגרירה כקטנים ולא עוד אלא שהיתר הקטנים היה להם יותר בפקפוק מצד שאפשר בהגבהה אלא שמ"מ נשאר היתר בכלם:

    כל אלו הוצרכנו להם לדעת גדולי הרבנים שפירשו דבר שאין מתכוין בדבר שעסוק בהיתר ושמא יבוא לידי מה שאנו חוששים שמא לא יבא ופסיק רישיה הוא דבר שבודאי יבא ומ"מ חכמי פורווינצא כתבו שאף דבר שבודאי יעשה מותר הואיל ואין כונתו לכך כל זמן שאותה מלאכה הנגררת מחמת מעשה של היתר קשה לו ואין איסור מצד פסיק רישיה אלא שבאות' הנגררת ממנה ניחא ליה ומביאים ראיה לדבריהם ממוכרי כסות האמור כאן וממיעוט הדס שבפרק לולב הגזול וממורט כנף שבמסכת בכורות שבכולן נעשה הדבר בודאי והתרנוה הואיל ואינו מתכוין והם מפרשים הענין מצד שאין האיסור הבא נוח לו ומ"מ בפ' כלל גדול לא יראה כן אלא כשהמלאכה הנגררת קשה לו הא אם אין קשה לו ר"ל שאינו קפיד בה ר"ל שאינו צריך לו פטור אבל אסור וא"כ אתה צריך לפרש בגרירה מפני (שהארץ) [שהחריץ] קשה לו וכן נר' ממה שאמרו בפרק תולין לא ליהדק איניש אודרא אפומא דחביתא דילמא אתי לידי סחיטה אע"פ שאין הסחיטה צריכה לו ואינו קפיד בה הואיל ומ"מ אינה קשה לו וכן שאמרו האי מסוביתא דנוזייתא אסור להדוקה ביומא טבא ומ"מ הם מפרשים דילמא אתי בכונה לידי סחיטה:

    ויש מוסיפים לומר שלא אסרו פסיק רישיה אף בניחא ליה אלא בחשש איסור שאלו היה עושהו בכונה היה בו איסור תורה הא כל שלא היה בו אלא איסור חכמים אף בניחא ליה מותר ואע"פ שבפרק כתבי אמרו נר שאחורי הדלת פותח ונועל ואם כבתה כבתה והעלינו בה שהוא אסור כמו שיתבאר שם ואע"פ שאינו מתכוין ומצד פסיק רישיה והרי הכיבוי מדברי סופרים הוא הואיל ואינו צריך לגופו אפשר הואיל ולפעמים הוא מן התורה כשהוא צריך להבהב הוא קוראה מן התורה ויש סותרים ראיה זו ממה שאמרו בסוף פרק כירה כל היכא דכי קא מכוין איכא איסורא דרבנן כי לא מכוין שרי ר"ש ואפילו הכי מודה בפסיק רישיה ואין זו ראיה שהרי טעם זה לא עלה שם במסקנא ולא שנא בדרבנן לא שנא בדאורייתא כל שאינו מתכוין הוא מתיר ומ"מ כשמודה בפסיק רישיה שמא דוקא בדאוריתא וכן מה שאמרו במיעוט ענפי הדס והא מתקן מנא ותירץ שלקטן לאכילה ודבר שאין מתכוין הוא והקשו עליה והא מודה ר"ש בפסיק רישיה אע"פ שתקון כלי אינו אלא מדברי סופרים שמא לא נאמר שתקון כלי אינו אלא מדברי סופרים אלא במקום שאין בו מעשה כגון הפרשת תרומה ומעשרות אבל לקוט בידים מדאורייתא הוא ואע"פ שאין הענף מחובר לאילן מ"מ במקום תקון אסור:

    ועוד 7 קטעי פירוש על דף זה.

    Meiri on Shabbat 29b · Sefaria · מהדורה: Meiri on Shas · unknown

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בד"ה ה"ג מחלוקת כו' דבפרק כל שעה משמע דטפי שרי היכא דלא אפשר כו' עכ"ל מהא דקאמר רבי ירמיה רבה אימור דאמר רבי שמעון בגדולים דלא אפשר בקטנים מי אמר ה"מ לאוכוחי הכי דהך גירסא ליתא דאם לא כן הוה ליה סברת עולא הפוכה מדרבי ירמיה אלא דניחא ליה לאתויי מפרק כל שעה דכל הסוגיא התם אית ליה הך סברא דטפי שרי היכא דלא אפשר וליכא מאן דפליג התם כי הכא דפליגי וק"ל:

    Chidushei Halachot on Shabbat 29b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    פני יהושע

    במשנה לא יקוב אדם שפופרת כו' בשביל שתהא מנטפת ופירש"י משום גזרה שמא יסתפק ממנו וכיון שהוקצה לנר חייב משום מכבה עכ"ל. ולכאורה לשון רש"י תמוה דבתחילת דבריו שכתב כיון שהוקצה לנר משמע דהיינו מטעם מוקצה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל באמת בחיבורו בפ"ה מהלכות שבת וא"כ מה זה שסיים רש"י דחייב משום מכבה והיינו כמ"ש הרמב"ם ז"ל כאן בפי' המשניות והיינו ממאי דאמרינן בפ"ב דביצה דף כ"ב דהמסתפק משמן שבנר חייב משום מכבה וא"כ אפילו לא הוקצאו לנר שייך האי חיובא וא"כ לשון רש"י בזה הוי כמאן דארכבי אתרי רכשי. והנלענ"ד בזה דבלא"ה משמע מ"ש רש"י חייב משום מכבה לאו דוקא דאפילו בהאי דאמרינן בביצה דהמסתפק ממנו חייב משום מכבה כתבו התוספת שם דהיינו דהואיל דבאותו שעה שהוא מסתפק ממנו מכבה קצת ומכסה אורו דלא יוכל לאנהורי כולי האי לכך נראה ככיבוי עכ"ל התוס'. משמע דנראה כמכבה ואינו מכבה ממש ואפילו לשיטת הרא"ש ז"ל שכתב בפ"ב דביצה דהמסתפק ממנו חייב משום מכבה ממש ע"ש וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות שבת מ"מ בהאי דהכא בשפופרת דלא שייך האי טעמא דמכחיש אורו כיון שאין מסתפק אלא מהשמן שבשפופרת ולא מהשמן שבנר עצמו (ונראה שמזה הטעם חזר הרמב"ם ז"ל בחיבורו בפ"ה מהלכות שבת שכתב הטעם דמוקצה ממה שפי' כאן בפי' משניות דהטעם משום מכבה) ולכך כתב רש"י כאן דאפ"ה כיון שהוקצה לנר הוי השמן שבשפופרת כמו שמן שבנר דשייך ביה טעמא דמכבה לשיטת הרמב"ם והרא"ש או דמיחזי כמכבה לשיטת התוספות כנ"ל בכוונת רש"י ודו"ק ועיין בסמוך ועיין עוד במה שאכתוב בזה בפ"ב דביצה:

    בגמרא תניא אמר ר' יהודא פעם אחת כו' והיה שם ר' טרפון וזקנים ולא אמרו לנו דבר כו'. מכאן נראה לי ראיה לשיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות שבת בטעמא דשפופרת דהוי משום מוקצה דאי משום מכבה אם כן אמאי מייתי ר"י ראיה מר"ט וזקנים שלא אמרו לו דבר דשמא ר"ט וזקנים סברי דמלאכ' שאינה צריכה לגופה פטור כחכמים דפליגי עליה דר"י ומש"ה לא אמרו לו דבר כיון דליכא למיחש לשמא יכבה כיון שאפילו אם יכבה ליכא איסורא דאורייתא דהא כל כיבוי מלאכה שא"צ לגופה היא כדאמרינן במתני' דבסמוך גבי כחס על הנר או על השמן משא"כ לר"י גופא דמחייב במלאכה שאצ"ל לעולם אימא לך דיש לאסור בשפופרת של ביצה אע"כ דלא שייך הכא טעמא דמכבה כלל מטעמא דפרישית לפי שיטת הרמב"ם אלא טעמא דמוקצה לחוד כיון שהוקצאו לנר וא"כ שפיר מייתי ר"י ראיה דהא אפילו לר"ש דמיקל במוקצה ופליג אדר"י אפ"ה מודה בשמן שבנר בשעה שהוא דולק דאסור משום מוקצה כדאמרינן לקמן בפרק כירה דף מ"ה דהואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו כן נראה לי בשיטת הרמב"ם ז"ל ודו"ק:

    Penei Yehoshua on Shabbat 29b · Sefaria · מהדורה: Penei Yehoshua, Warsaw 1861 · Public Domain

    גליון הש"ס

    גמ' גזרה עיליתא דשישא עיין לקמן דף קנא ע"ב:

    תוס' ד"ה גזרה וכו' אטו עלייה אחרת ועיי' לקמן דף קנא ע"ב ברש"י ד"ה קרקע:

    Gilyon HaShas on Shabbat 29b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת שבת, דף כ״ט, עמוד ב׳, בהיקף של כ־480 מילים ב־12 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 12 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 166 מילים

      נפתחת ב״הִנִּיחוֹ בְּקוּפְסָא — דִּבְרֵי הַכֹּל טָמֵא. לֹא…״

    2. קטע 229 מילים

      נפתחת ב״וַהֲדַר בֵּיהּ רַבִּי עֲקִיבָא לְגַבֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.…״

    3. קטע 353 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ לֹא יִקּוֹב אָדָם שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁל בֵּיצָה…״

    4. קטע 477 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ וּצְרִיכָא. דְּאִי אַשְׁמְעִינַן שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁל בֵּיצָה…״

    5. קטע 519 מילים

      נפתחת ב״וְאִם חִבְּרָהּ הַיּוֹצֵר מִתְּחִלָּה מוּתָּר וְכוּ׳. תָּנָא…״

    6. קטע 641 מילים

      נפתחת ב״תַּנְיָא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: פַּעַם אַחַת שָׁבַתְנוּ…״

    7. קטע 730 מילים

      נפתחת ב״אָבִין צִיפּוֹרָאָה גְּרַר סַפְסַלָּא בְּעִילִּיתָא דְשֵׁישָׁא לְעִילָּא…״

    8. קטע 836 מילים

      נפתחת ב״רֵישׁ כְּנִישְׁתָּא דְּבׇצְרָה גְּרַר סַפְסַלָּא לְעֵילָּא מֵרַבִּי…״

    9. קטע 922 מילים

      נפתחת ב״מֵתִיב רַב יוֹסֵף: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר גּוֹרֵר…״

    10. קטע 1024 מילים

      נפתחת ב״עוּלָּא מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ וְרַבִּי יִרְמְיָה רַבָּה מְתָרֵץ…״

    11. קטע 1141 מילים

      נפתחת ב״מֵתִיב רַבָּה: מוֹכְרֵי כְּסוּת מוֹכְרִין כְּדַרְכָּן, וּבִלְבַד…״

    12. קטע 1242 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ הַמְכַבֶּה אֶת הַנֵּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְיָרֵא…״

    חכמים הנזכרים בדף

    • רבי עקיבא בן יוסף · תנאים · תנאים — עשרת הרוגי מלכות

      ביום הכפורים היה רבי עקיבא מתדיין לפני טורנוסרופוס קיסר שחיק עצמות, והגיע עונת קריאת שמע, והיו מסרקים את בשרו במסרקות של ברזל…

      מקור: מסכת שבת דף כ״ט עמוד ב׳ · קטע 2 — “וַהֲדַר בֵּיהּ רַבִּי עֲקִיבָא לְגַבֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. מִמַּאי? אָמַר…

    • רב יוסף · דור שלישי לאמוראים

      סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.

      מקור: מסכת שבת דף כ״ט עמוד ב׳ · קטע 9 — “מֵתִיב רַב יוֹסֵף: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר גּוֹרֵר אָדָם מִטָּה…

    • עולא · אמוראים · דור שני לאמוראים

      נקרא עולא רבה, תלמידו של ר' יוחנן וחבירו של רבה בר בר חנה.

      מקור: מסכת שבת דף כ״ט עמוד ב׳ · קטע 8 — “…וּפְלִיגָא דְּעוּלָּא. דְּאָמַר עוּלָּא מַחֲלוֹקֶת בִּקְטַנִּים, אֲבָל בִּגְדוֹלִים דִּבְרֵי…

    לשון המקור

    הִנִּיחוֹ בְּקוּפְסָא — דִּבְרֵי הַכֹּל טָמֵא. לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא שֶׁתְּלָאוֹ בְּמַגּוֹד אוֹ שֶׁהִנִּיחוֹ לַאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר מִדְּלֹא זְרָקוֹ בָּאַשְׁפָּה דַּעְתֵּיהּ עִילָּוֵיהּ. וּמַאי קָרֵי לֵיהּ ״שֶׁלֹּא מִן הַמּוּכָן״ — דִּלְגַבֵּי קוּפְסָא לָאו מוּכָן הוּא. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר מִדְּלֹא הִנִּיחוֹ בְּקוּפְסָא בַּטּוֹלֵי בַּטְּלֵיהּ, וּמַאי קָרֵי לֵיהּ ״מוּכָן״ — דִּלְגַבֵּי אַשְׁפָּה מוּכָן הוּא. וְרַבִּי עֲקִיבָא, בִּתְלָאוֹ בְּמַגּוֹד סָבַר כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, בְּהִנִּיחוֹ אֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.

    וַהֲדַר בֵּיהּ רַבִּי עֲקִיבָא לְגַבֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. מִמַּאי? אָמַר רָבָא: מִדְּקָתָנֵי ״פְּתִילַת הַבֶּגֶד״. מַאי אִירְיָא דְּתָנֵי ״פְּתִילַת הַבֶּגֶד״? לִיתְנֵי ״פְּתִילָה שֶׁל בֶּגֶד״. מַאי ״פְּתִילַת הַבֶּגֶד״ — דַּעֲדַיִין בֶּגֶד הוּא.

    מַתְנִי׳ לֹא יִקּוֹב אָדָם שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁל בֵּיצָה וִימַלְּאֶנָּה שֶׁמֶן וְיִתְּנֶנָּה עַל פִּי הַנֵּר בִּשְׁבִיל שֶׁתְּהֵא מְנַטֶּפֶת, וַאֲפִילּוּ הִיא שֶׁל חֶרֶס. וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר. אֲבָל אִם חִבְּרָהּ הַיּוֹצֵר מִתְּחִלָּה — מוּתָּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּלִי אֶחָד. לֹא יְמַלֵּא אָדָם קְעָרָה שֶׁל שֶׁמֶן וְיִתְּנֶנָּה בְּצַד הַנֵּר וְיִתֵּן רֹאשׁ הַפְּתִילָה בְּתוֹכָהּ בִּשְׁבִיל שֶׁתְּהֵא שׁוֹאֶבֶת. וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר.

    גְּמָ׳ וּצְרִיכָא. דְּאִי אַשְׁמְעִינַן שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁל בֵּיצָה — בְּהָא קָאָמְרִי רַבָּנַן, דְּכֵיוָן דְּלָא מְאִיסָא אָתֵי לְאִסְתַּפּוֹקֵי מִינַּהּ. אֲבָל שֶׁל חֶרֶס דִּמְאִיסָא — אֵימָא מוֹדוּ לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה. וְאִי אַשְׁמְעִינַן שֶׁל חֶרֶס — בְּהָא קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֲבָל בְּהַהִיא — אֵימָא מוֹדֵי לְהוּ לְרַבָּנַן. וְאִי אַשְׁמְעִינַן הָנָךְ תַּרְתֵּי, בְּהָנֵי קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה מִשּׁוּם דְּלָא מִיפְּסַק, אֲבָל קְעָרָה דְּמִיפַּסְקָא — אֵימָא מוֹדֵי לְהוּ לְרַבָּנַן. וְאִי אַשְׁמְעִינַן בְּהַהִיא, בְּהַהִיא קָאָמְרִי רַבָּנַן, אֲבָל בְּהָנֵי תַּרְתֵּי — אֵימָא מוֹדוּ לְרַבִּי יְהוּדָה. צְרִיכָא.

    וְאִם חִבְּרָהּ הַיּוֹצֵר מִתְּחִלָּה מוּתָּר וְכוּ׳. תָּנָא אִם חִבְּרָהּ בְּסִיד וּבְחַרְסִית מוּתָּר. וְהָאֲנַן ״יוֹצֵר״ תְּנַן! מַאי ״יוֹצֵר״, כְּעֵין יוֹצֵר.

    תַּנְיָא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: פַּעַם אַחַת שָׁבַתְנוּ בַּעֲלִיַּית בֵּית נַתְּזָה בְּלוֹד, וְהֵבִיאוּ לָנוּ שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁל בֵּיצָה וּמִלֵּאנוּהָ שֶׁמֶן וּנְקַבְנוּהָ וְהִנַּחְנוּהָ עַל פִּי הַנֵּר. וְהָיָה שָׁם רַבִּי טַרְפוֹן וּזְקֵנִים, וְלֹא אָמְרוּ לָנוּ דָּבָר. אָמְרוּ לוֹ: מִשָּׁם רְאָיָה?! שָׁאנֵי בֵּית נַתְּזָה דִּזְרִיזִין הֵן.

    אָבִין צִיפּוֹרָאָה גְּרַר סַפְסַלָּא בְּעִילִּיתָא דְשֵׁישָׁא לְעִילָּא מֵרַבִּי יִצְחָק בֶּן אֶלְעָזָר. אֲמַר לֵיהּ: אִי שְׁתִיקִי לָךְ כְּדִשְׁתִיקוּ לֵיהּ חַבְרַיָּא לְרַבִּי יְהוּדָה נָפֵיק מִינֵּיהּ חוּרְבָּא. גְּזֵירָה עִלִּיתָא דְשֵׁישָׁא אַטּוּ עִלִּיתָא דְעָלְמָא.

    רֵישׁ כְּנִישְׁתָּא דְּבׇצְרָה גְּרַר סַפְסַלָּא לְעֵילָּא מֵרַבִּי יִרְמְיָה רַבָּה. אֲמַר לֵיהּ: כְּמַאן, כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? — אֵימַר דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בִּגְדוֹלִים דְּלָא אֶפְשָׁר, בִּקְטַנִּים מִי אָמַר?! וּפְלִיגָא דְּעוּלָּא. דְּאָמַר עוּלָּא מַחֲלוֹקֶת בִּקְטַנִּים, אֲבָל בִּגְדוֹלִים דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר.

    מֵתִיב רַב יוֹסֵף: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר גּוֹרֵר אָדָם מִטָּה כִּסֵּא וְסַפְסָל, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּין לַעֲשׂוֹת חָרִיץ. קָתָנֵי גְּדוֹלִים, וְקָתָנֵי קְטַנִּים, קַשְׁיָא לְתַרְוַויְיהוּ!

    עוּלָּא מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ וְרַבִּי יִרְמְיָה רַבָּה מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ: עוּלָּא מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ — מִטָּה דּוּמְיָא דְּכִסֵּא. וְרַבִּי יִרְמְיָה רַבָּה מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ — כִּסֵּא דּוּמְיָא דְּמִטָּה.

    מֵתִיב רַבָּה: מוֹכְרֵי כְּסוּת מוֹכְרִין כְּדַרְכָּן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּין בַּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים, וְהַצְּנוּעִין מַפְשִׁילִין בְּמַקֵּל לַאֲחוֹרֵיהֶן. וְהָא הָכָא דְּאֶפְשָׁר לְמִיעְבַּד כִּצְנוּעִין — דְּכִי קְטַנִּים דָּמֵי, וְכִי לָא מִתְכַּוֵּין — שָׁרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן לְכַתְּחִלָּה. תְּיוּבְתָּא דְּרַבִּי יִרְמְיָה רַבָּה. תְּיוּבְתָּא.

    מַתְנִי׳ הַמְכַבֶּה אֶת הַנֵּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְיָרֵא מִפְּנֵי גּוֹיִם וּמִפְּנֵי לִיסְטִים, מִפְּנֵי רוּחַ רָעָה, מִפְּנֵי הַחוֹלֶה שֶׁיִּישַׁן — פָּטוּר. כְּחָס עַל הַנֵּר, כְּחָס עַל הַשֶּׁמֶן, כְּחָס עַל הַפְּתִילָה — חַיָּיב. רַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר בְּכוּלָּן, חוּץ מִן הַפְּתִילָה — מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹשָׂהּ פֶּחָם.