מסכת שבת דף י״ט עמוד ב׳

לא יגמור אסור להניחם מבעוד יום תחת כובדן כדי לגמור משתחשך:

ור' אלעזר אומר הוא ר' אלעזר בן פדת דהוא אמורא:

ר' אלעזר היא הוא ר' אלעזר בן שמוע סתם ר' אלעזר של משנה וברייתא:

חלות דבש שהכוורת רודה ועשויין כמין חלות של שעוה והדבש בתוכן:

שריסקן כותתן:

אסורין לאותו שבת באכילה: דבש לאחר שזב מן החלות נמי אוכלא הוא הלכך ליכא למיגזר ביה שמא יסחוט משתחשך דלא שייכא ביה סחיטה:

הכא זיתים וענבים דמתני' דמעיקרא אוכלא והשתא משקה איכא למיגזר שמא יסחוט משתחשך דהא ודאי סחיטה היא:

ור' יוסי בר' חנינא הך ברייתא דקתני דפליג ר' אלעזר אף בזיתים ובענבים לא הוה שמיע ליה ומההיא דחלות דבש שהיא משנה בפרק חבית שנשברה לא הוי מצי לדמויה למתני' משום פירכא דלעיל:

שמן של בדדין פ"ה המשתייר בזוית בית הבד וקשה לר"י דמה לו להזכיר כאן דין מוקצה ועוד דלמה יהיה השמן מוקצה ותירץ ר"י דקאי אדלעיל דקאמר דאם טען בית הבד מבעוד יום והשמן זב והולכת כל השבת רב אסר אותו שמן משום מוקצה דהוי נולד גמור דמחמת קורות והעיגול שעליו לא היה ראוי בין השמשות לאכילה אע"ג דע"מ כן הניחו וסמך על זה שיזוב כל השבת כיון דאין משקין בעולם האי סמיכה לאו מידי הוא והוי נולד גמור ולא דמי לקדרה חייתא דשרי אע"ג דבין השמשות לא חזי לאכילה דהתם כיון דהבשר בעולם מהני דע"מ כן מניחה וכן מעיינות הנובעות כבר הם בעולם וכן צואת קטן שהיה כבר במעיו מהני בהן סמיכה ולא דמי לזיתים וענבים שריסקן מבעוד יום וכן השום והבוסר. שריסקן מבערב דהתם חזו מבערב לאכילה אבל הכא דלא חזו בין השמשות לאכילה והמשקה אינו בעולם הרי נולד גמור ואסור לרב וא"ת בפ"ב לקמן (דף כמ.) דאמר רב אכל תמרי ושדא קשייתא לחיותא מאי לאו בפרסייתא ולא קבלה לא בארמייתא וקבלה והשתא היכי המ"ל דהוי פרסייתא והא רב אסר נולד הכא ויש לומר דה"פ מאי לאו בפרסייתא ולא קבלה משום דלא חשיבא ליה רב נולד כיון דמעיקרא גרעין והשתא גרעין אבל הכא שמן הבלוע בזיתים כל זמן שלא יצא הוי נולד גמור ולא הוי משקה:

ושמואל שרי תימה דבס"פ נוטל (לקמ ן קמג.) אמרי' דשמואל הוה מטלטל גרעיני פרסייתא אגב ריפתא פי' בשולות כל צרכן שאין נשאר מן האוכל עליהם כלל וכיון דשרי נולד כר"ש בלא ריפתא נמי לישתרי ותירץ ר"ת דשמואל מחמיר על עצמו היה לפי שהיה אדם חשוב וכן מוכח סוגיא התם דאמר אביי אי לאו דאדם חשוב אנא:

הני כרכי דזוזי רב אסר לטלטל משום מוקצה תימה דבפ' מפנין (לקמן שבת דף קכח.) אמרינן דרב במוקצה לאכילה סבר לה כר' יהודה ובמוקצה לטלטל סבר לה כר"ש והכא אוסר לטלטל לכרכי דזוזי ומפרש ר"ת דכרכי דזוזי הן מוקצה מחמת מיאוס כגון בגדים ומחצלות שמכסין בהם דגים ושאר דברים המלכלכין אותם והתם דקאמר רב דבמוקצה לטלטל סבר לה כר"ש במוקצה שמקצה האדם מדעתו לעיסקא לאוצר שאין בו מיאוס והא דאמר בפרק בתרא (דף קנו:) דאף רב ס"ל כר' יהודה מדכרכי דזוזי דרב אסר מפרש ר"ת דנבילה המתנבלת בשבת מוקצה מחמת איסור הוא דאף לכלבים אינו ראוי מחיים ומוקצה מחמת איסור חמור ממוקצה מחמת מיאוס והא דאמר בפ"ק דחולין (דף יד:) בשמעתא ונסבין חבריא למימר מתני' ר' יהודה היא אימור דשמעת ליה לרבי יהודה במוקצה מחמת מיאוס במוקצה מחמת איסור מי שמעת ליה דיחוי בעלמא הוא ולפי המסקנא נאמר דמוקצה מחמת איסור טפי חמור תדע דהא קאמר התם אימור דשמעת ליה לר' מאיר במבשל דראוי לכוס שוחט דאינו ראוי לכוס מי שמעת ליה משמע דאית ליה לר' מאיר מוקצה מחמת איסור ובפרק כירה משמע דלית ליה מוקצה מחמת מיאוס גבי מטלטלים נר חדש אבל לא ישן ר' מאיר אומר כל הנרות מטלטלים חוץ מן הנר שהדליקו בו באותו שבת:

וחד מציל בארבע וחמש מאני פי' בקונטרס ומקפלן כולן בתוך כלי אחד ונושאן בבת אחת ואין נראה לר"ת דבפ' כל כתבי (לקמן שבת דף קכ.) לא פליגי אמוראי בהא דבעיא היא ופשיט דכבא להציל דמי ושרי לכ"ע ומפרש ר"ת דחד מציל בחד מנא אפי' מאה סעודות אבל בארבע וחמש מאני כגון להציל ולחזור ולהציל אפי' באותו חצר לא וחד מציל בד' וה' מאני לאותו חצר ובהא פליגי התם רבה בר זבדא ורב הונא:

אמר רב נחמן עז לחלבה ורחל לגיזתה כולה פלוגתא דר' יהודה ור"ש נתבאר פלוגתם במוקצה ועיקר דבריהם בפרק כירה (שבת דף מד) דתנו רבנן מטלטלין נר חדש בשבת אבל לא ישן דברי ר' יהודה ר"ש אומר כל הנרות מטלטלין בשבת חוץ מן הנר הדולק בשבת כבתה מותר לטלטלה ובסוף המס' (דף קנו) מחתכין את הדילועין לפני הבהמה כו' ואמרו פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בכולה שבת הלכה כר"ש לבר ממוקצה מחמת כו' ובמקומות הרבה מן תלמוד תמצא פלוגתן והנה תמצא עיקר פלוגתן לדבריהן אין מוקצה לר"ש אלא גרוגרות וצימוקין ופרישו טעמא דהא מילתא בגמ' דבני מערבא במס' יום טוב (פ' המביא ה"א) ובמס' מעשרות (פ"א) אמר רב שמואל בר סוסרטא מפני שמסריחות בנתים:

אוקמה רבי יוסי ב"ר חנינא לר' ישמעאל ור' אלעזר בן פדת אוקמה לר' אלעזר ב"ר (שמעון) [שמוע]. חלות שריסקן פירשנוהו בפ' חבית שנשברה כי שם מקומה. הורה ר' חנינא [כר' ישמעאל] שמן של בדדין [ומחצלות של בדדין] רב אסר ושמואל שרי פירוש שמן הנמשך מתחת קורות בית הבד וזב בשבת אסור באכילה ובשבת ומחצלות המוקצות למלאכת בית הבד אסור לישב עליהן (כרב) [לרב] פי' כרכי דזוגי מחצלות סדורות שתים שתים זוגות זוגות והן עשויות לסחורה להשתלח בספינות אסור להתירן בשבת ולישב עליהן אמר רב נחמן עז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה ותורי דרידיא ותמרי לעסקא פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון פי' כל אלו שהעמידו לדברים הללו ולא העמידו לאכילה עכשיו אם ביקש לוכל מן התמרים הללו בשבת או העז והרחל וכיוצא בהן לשוחטן ביו"ט מותר וקיי"ל הלכה כר"ש דלית ליה מוקצה אלא גרוגרות וצימוקים בלבד.

דאסיר כי פליגי במחוסרין שחיקה ובודאי רבי יוסי ברבי חנינא דאוקמה למתניתין כרבי ישמעאל לית ליה דרבי יוחנן, דהא מתני' לכולי עלמא במחוסרין דיכה הן, אלא ודאי לית ליה דר' יוחנן. וקיימא לן כר' יוסי ברבי חנינא דעביד עובדא כר' ישמעאל, ומעשה רב. והתימה מן הרב אלפסי ז"ל, שהביא הא דר' יוסי בר' חנינא והא דרבי יוחנן. ועוד יש תימה בדבריו, שהוא ז"ל פסק בפרק חבית (לקמן שבת קמה, ב) כר"א ור"ש שאמרו בזיתים וענבים שרסקן מערב שבת ויצאו מעצמן שהוא מותר, ואע"פ שהן כמחוסרין דיכה כדאיתא התם. וזו מן התשובות שהשיב עליו הראב"ד ז"ל.

שמן של בדדין פירש רש"י ז"ל: שמן המשתייר בזוית הבד. והקשו בתוס' מה ענין [מוקצה] בכאן. ופירשו הם ז"ל דקאי אדלעיל דאיירי בטעינת קורת בית הבד, וקאמר שאותו שמן שזב והולך מתחת הקורה בשבת רב אסר משום נולד, דבין השמשות לא היה ראוי לא למשקה ולא לאכילה, ולא דמי לקדרה חייתא דההיא מכל מקום בין השמשות היתה בעולם, אבל המשקין האלו בין השמשות לא היו בעולם. אי נמי יש לומר דהתם היה ראוי לכוס, אבל זיתים וענבים מרוסקין לא חזו למידי.

הנהו כרכי דזוגי רב אסר ושמואל שרי פירש רש"י ז"ל: מחצלאות שמכסין בהם את הסחורה. ורב אלפסי ז"ל פירש שכרוכות ועומדות לסחורה. והקשה ר"ת דבפרק מפנין (לקמן שבת קכח, א) אמרינן דרב במוקצה לאכילה סבר ליה כרבי יהודה ובמוקצה לטלטול סבירא ליה כרבי שמעון. על כן פירש רבנו תם ז"ל שהן מחצלאות שמכסין בהן דג מליח, והן מוקצות מחמת מיאוס. והא דדייק בפרק מי שהחשיך (לקמן שבת קנו, ב) מהא דכרכי דזוגי דרב סבירא ליה כרבי יהודה גבי בהמה שמתה, מפרש רבנו תם ז"ל דנבלה שנתנבלה בשבת אפילו לכלבים אינה ראויה דמוקצה מחמת איסור היא, ולהכי דייק שפיר דרב סבר לה כרבי יהודה מהא דכרכי דזוגי, דמוקצה מחמת איסור חמיר ממוקצה מחמת מיאוס, כדמוכח בפרק מי שהחשיך (שבת קנז, א) גבי חד אמר במוקצה מחמת מיאוס הלכה כר' שמעון.

[מתני':] הא דתנן רבי אליעזר אומר כדי שיקרמו פניה התחתונים. ר"א להקל הוא דאתא. והכי איתא בירושלמי (בפרקין ה"י) דגרסינן התם מודה רבי אליעזר בלחם הפנים שאין קרוי לחם עד שיקרמו פניו בתנור, דאלמא הכא הוא דלא בעי אלא קרימה כל דהו הא בלחם הפנים בעי קרימה מעליא.

כבר ביארנו במסכת יום טוב שכל מוקצה מחמת הכנה מותר בשבת ואסור ביום טוב מעתה שמן של בדדין ר"ל היוצא מתחת הקורה ומחצלאות ר"ל מחצלאות המוקצות לבית הבד וכן כרכי דזוגי ר"ל מחצלאות הכרוכות ומונחות לסחורה ועומדות קשורות שתים שתים ויש מפרשים אותן שמשואות הבגדים שמוליכין לסחורה מכסות בהם וכן עז העומדת לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה ותמרי דעיסקא ושאר פירות העומדים לסחורה ושוורים העומדים לחרישה וכן כל כיוצא באלו בשבת מותרין כלם בטלטול והראוי מהם לאכילה לאכילה אבל ביום טוב אסור ואע"פ שנחלקו בה רב ושמואל והיה רב אוסר אפי' בשבת והיה לנו לומר הלכתא כרב באיסורי כבר אמרו שרב המנונא סובר כר' שמעון ואע"פ שנדה תלמיד אחד על שהורה במקום אחד כר' שמעון כבר אמרו באתריה דרב לא הוה ליה למעבד הכי כלומר שלא עשו כן אלא לכבודו של רב ובמקומו:

מצילין סל מלא ככרות מן הדליקה אע"פ שיש בו שיעור מאה סעודות ודוקא בבא להציל הכל בכלי אחד אבל אם בא לקפל ר"ל להצילו בשנים ושלשה כלים ולקפל אח"כ אותם הכלים עם אוכלים שבתוכם לתוך הטלית כדי להוציא הכל ביחד ר"ל הכלים והאוכלים אסור אא"כ כשיעור שלש סעודות ובמקומות שבמסכתא זו יתבאר עקר הענין:

בד"ה שמן של בדדין כו' דמחמת קורות והעיגול שעליו לא היה ראוי בין השמשות כו' ולא דמי לזיתים כו' וכן השום והבוסר כו' עכ"ל נראה מדבריהם דהך דשום ובוסר לא איירי בטעון עליהם קורה ועיגול בין השמשות ופלוגתייהו דר"י ור"ע לא הוה אם צריך לסלק טעינת הקורה מבעוד יום או לא אלא פלוגתייהו אי לענין אכילה אי לענין סחיטה בידים כמו שכתבו התוס' לעיל וקצת קשה דא"כ מאי מייתי פלוגתייהו אמתני' הא במתני' לכ"ע אסור לאכול משום נולד דהא איירי בטעון קורה ועיגול מבעוד יום כמו שכתבו התוס' הכא וי"ל דמ"מ לענין מידי דאתי ממילא אם חייב חטאת אם לא מייתי שפיר מפלוגתייהו אמתני' ודו"ק:

בד"ה הני כרכי כו' ובפרק כירה משמע דלית ליה מוקצה מחמת מיאוס כו' חוץ מן הנר כו' עכ"ל ומהך דנר שהדליקו בו באותו שבת דאסור לר"מ ליכא לאוכוחי דאית ליה לר"מ מוקצה מחמת איסור דיש לומר דאימא היינו דוקא באיסור דדחייה בידים כגון נר שהדליקו בו באותו שבת אבל באיסור דממילא כגון שנתנבלה בשבת לא כמו שכתבו התוס' בפ"ב בהדיא ומזה יתיישב דלא ה"מ התוס' לאתויי בפשיטות דמוקצה מחמת איסור חמיר ממחמת מיאוס מהא דאמר פ"ב וח"א במוקצה מחמת מיאוס נמי הלכה כר"ש לבד ממוקצה מחמת איסור דאימא כדמפרש התם ומאי ניהו נר שהדליקו בו באותו שבת דהיינו דדחייה בידים ודו"ק:

בגמ' הורה רבי יוסי בר חנינא כרבי ישמעאל שמן של בדדים כו' כן צריך להיות:

במתניתין אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיתבשלו וכו' ס"א כדי שיצולו וכן הוא באלפסי:

ברש"י ד"ה ומאחיזין את האור וכו' כדאמרינן בזבחים הואיל ורצפה מקדשתו וכו' ע"ש בזבחים פ"ב דף כ"ד ששם ברש"י משמע שצ"ל הואיל ורצפה מקודשת וכלי שרת מקודש אבל לפירוש התוספות שם יש לגרוס מקדשת ופירוש מקדשת האדם שעובד עבודה שם וגם שם ברש"י אינו מביא הפסוק דכתיב ביום ההוא קידש המלך וכו' אלא פירוש הואיל ורצפה מקודשת לעמוד לשרת שהרי דוד קדשה בשתי תודות וכו' וכדאמרינן לקמן בשמעתין כי קדש חד וכו' וכן כתבו שם התוספות שדוד קדש הרצפה ע"ש ופסוק זה שמביא רש"י כאן בשמעתין כתיב גבי שלמה ואותו קידוש שקידש שלמה הוא ענין אחר שקידש הרצפה בקדושת מזבח כי המזבח היה קטן מהכיל את כל העולות והמנחות כדכתיב שם בקרא וכבר נתעורר לזה הרב בספר ח"ש:

בגמרא ור' יוסי בר ח נינא מ"ט לא אמר כר"א ויש לדקדק דלפירש"י דיגמור דר"י היינו לענין טעינה א"כ פשיטא דניחא ליה לריב"ח טפי לאיתויי ממתני' דעדיות דאיירי לענין טעינה גופיה דאיירי ביה מתניתין דהכא וכ"ש דקשה טפי למאי דמסיק בסמוך דריב"ח ברייתא לא שמיע ליה ובפשיטות הוי מצי למימר דאפילו אי שמיע ליה הך ברייתא אפ"ה ניחא ליה טפי לאתויי ממתני' דעדיות כדאשכחן כה"ג טובא דמתני' עדיפא לאתויי טפי מברייתא כ"ש הכא דמייתי טעינה מטעינה. מיהו למאי דפרישית בסמוך א"ש דנהי דריב"ח דמייתי משום ובוסר ומלילות אזיתים וענבים היינו משום דס"ל כר"י דאין לחלק ביניהם לענין חיוב חטאת אפ"ה כיון דכמה אמוראי סברי דיש לחלק ביניהם וברייתא דתנא דבי מנשה מסייע להו א"כ טפי הו"ל לאתויי מברייתא דזיתים וענבים גופיה כנ"ל וק"ל:

שם אמר לך לאו איתמר עלה ארב"ח אר"י במחוסרין דיכה כ"ע לא פליגי כו' והני נמי כמחוסרין דיכה דמי. פירוש בהנך דמתני' דקפסיק ותני דמותר לטעון אפילו סמוך לחשיכה אע"ג דבשעה קלה כזו אין הטעינה עושה הדיכה מבע"י אלא הריסוק בלבד אפ"ה שרי ומש"ה לא מצי לאוקמי כר"י אלא דאכתי קשה דסוף סוף כיון דלמאי דמוקי לה ר"א בן פדת כר"א ור"ש דאיירי בזיתים וענבים וע"כ היינו משום דסבר דלענין טעינה נמי שרי בזיתים וענבים א"כ האיך קאמר ר"י במחוסר דיכה כ"ע ל"פ דאסור ומנ"ל הך מילתא דילמא ר"י כר"א ור"ש ס"ל דשרי אפילו בזיתים וענבים וכדקתני נמי במתני' דידן ושוין שטוענין. ונראה ליישב דהא דקאמר דהני נמי כמחוסרין דיכה דמי לאו משום דלקושטא דמילתא הכי הוא אלא דאי לאו דאשכחן ברייתא דזיתים וענבים שרי היה מקום לומר דמדנקיט ר"י שום ובוסר ומלילות טפי מזיתים וענבים היינו משום דזיתים וענבים מסתמא מחוסר דיכה נינהו טפי משום ובוסר משא"כ השתא דאשכחן לר"א ור"ש דקתני זיתים וענבים שריסקן סתם אלמא דסתמא נמי לאו מחוסרי דיכה נינהו שאין לחלק בזה בין שום ובוסר לזיתים וענבים והא דנקיט במתני' דעדיות שום ובוסר ומלילות היינו לרבותא דר"ע דאפילו בהנך לא יגמור דכה"ג כתבו התוס' לעיל כנ"ל ובזה נתיישב ג"כ שיטת הרי"ף ז"ל לנכון ואין להאריך כאן יותר ודוק היטב:

בתוס' בד"ה שמן של בדדין פי' הקונטרס ונשתייר בבית הבד וקשה לר"י כו' עד סוף הדיבור. ונראה דרש"י לא רצה לפ' כפי' התוס' משום דלפירושם לא שייך שפיר לישנא דשמן של בדדין וכיון דאדלעיל קאי הו"ל למימר אותו שמן היוצא מהן רב אוסר ושמואל שרי לכך הוכרח לפרש דשמן של בדדין היינו שמן שנשתייר בזויות הבד שזה ניתן לבדדין. ולפ"ז הוי שפיר דומיא דמחצלת של בדדין שהמחצלת הוא של בדדין עושי המלאכה ולא של בעל השמן. ואפשר ג"כ לומר דלא רצה לפרש כפי' התוספות דאשמן היוצא מאליו בשבת קאי דהא קתני לעיל בהדיא דזיתים וענבים שיצאו מעצמן קיי"ל כר"א ור"ש דשרי ולא ניחא ליה לרש"י לחלק כמ"ש התוספות דבכה"ג הוי נולד מאותה הקושיא שהקשו התוספות בעצמן מהאי דרב אכל תמרי. ומה שהקשה התוספות דלמה יהא השמן מוקצה נראה שכבר נזהר רש"י בזה במ"ש המשתייר בזויות הבד תחת הטעינה ומש"ה הוי שפיר מוקצה כיון דאין דרך להסיר הטעינה עד שיצא כל המשקה אם כן מעיקרא בין השמשות אסח לדעתיה מינייהו שאינו יודע מתי תכלה משיכת השמן ואפשר ג"כ שלא ישאר שום שמן בזויות כנ"ל בשיטת רש"י. מיהו בירושלמי משמע כפירוש התוספות במאי דפליגי רבי יוחנן ורבי יוסי ברבי חנינא אם מותר ליגע במושך או אסור ע"ש וכן כתב הרמב"ם ז"ל בחיבורו ומה שיש לדקדק עוד בל' התוס' כאן ובסמוך בדיני מוקצה ונולד אין כאן מקומו ויבואר כ"א במקומו בפרקים הבאים לפנינו בעזה"י:

במשנה אין צולין כו' ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד ופרש"י בית המוקד היינו שהכהנים מתחממים שם מפני שמהלכים יחפים כו'. אבל הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות כתב דבית המוקד היינו שהיה שם מדורות אש בוערות תמיד לצורך עצי המערכה שצריכה להיות יוקדת תמיד על המזבח כו' ע"ש. ונראה מזה דאע"ג דעיקר מצות עצי המערכה דוחה שבת ואע"ג דעצים גופייהו נמי לאו עיקר קרבן הם אלא מכשירי קרבן ואפשר לעשותם נמי מאתמול אפילו הכי דוחה שבת כמו שמצאתי בת"כ פרשת צו דדרשינן אש תמיד תוקד תמיד אפילו בשבת. נמצא דלפ"ז היינו דוקא בעיקר עצי המערכה שמדליקין בבקר בבקר על המזבח משא"כ במדורת בית המוקד שאינה עיקר המצוה אלא שהמדורה היתה מוכנת שם כדי להדליק ממנה עצי המערכה משום הכי לא דחי שבת כן נ"ל לפי שיטת הרמב"ם ז"ל ועיין מה שאכתוב עוד בסמוך:

גמ' דמעיקרא אוכל עי' בר"ש פ"ג מי"א דעוקצין:

שם ותמרי דעיסקא רב אסר ושמואל וכו' גי' הרי"ף והרא"ש ותמרי דעיסקא פלוגתא דר"י ור"ש דר"י אית ליה מוקצה ור"ש לית ליה מוקצה:

רש"י ד"ה דארגיז וכו' כך מצאתי בתשובה וכ"כ רש"י בעירובין דף סג ע"א ד"ה דארגיז:

תוס' ד"ה שמן של בדדין וכן צואת קטן. לקמן דקכ"א ע"ב:

שם ד"ה הני כרכי דזוזי כו' הן מוקצה מחמת מיאוס עי' תוס' לקמן דקל"ט ע"ב ד"ה תלא דבישרא: