מסכת שבת דף י״ז עמוד ב׳

טבי שם האיש:

רישבא פורס נשבין לצוד חיה ועוף:

גידולי תרומה אם זרעה ואפי' דבר שזרעו כלה כגון תבואה וקטנית:

תרומה טהורה ביד ישראל ועינו צרה ליתנה לכהן וזורעה לבטלה מתורת תרומה:

אי דחשידי להכי אפרושי נמי לא ליפרשו אלא חטה אחת מן הכרי כדשמואל ומדאפרשו ש"מ לא חשידי:

משום תרומה טמאה ביד כהן שאסורה באכילה ובא לזורעה וגזור שתהא בשמה הראשון והרי היא תרומה טמאה דחיישינן דילמא משהי לה עד זמן זריעה ואתי למיכל בטומאתה:

נותן כיסו לנכרי ולא יטלטלנו פחות פחות מד' אמות:

סנוותאה שם מקום:

כיון דאפשר למיעבד כשמואל מהימני הקשה ריב"א תרומת מעשר דלא אפשר להו למיעבד כשמואל ליגזור ותירץ ר"י דמ"מ אמת הוא שגזרו אף על גידולי תרומה גדולה ורוצה לפרש טעם בכולן: ומהר"ם אמר דתרומת מעשר מהימני הלוים דאין נותנין מעשר אלא לחברים וריב"א תירץ דאותן שהיו חשודים לא היו מפרישין כלל כדאמ' בסוטה וחברים שהיו מפרישים מהימני [תוס ישנים]:

דילמא משהי ליה גביה ואתי ביה לידי תקלה פי' בקונטרס ולכך גזרו דאפי' יזרענה דהוי טמאה וקשה לר"י דאמר בהדיא בפרק כל שעה (פסח. ם דף לד. ושם) שתילי תרומה טמאה טהורים מלטמא ואסורין מלאכול פי' לזרים כדמפרש התם אלמא לכהנים שרי וי"ל כיון דאין נאכלין לזרים משום ריוח פורתא שמטהרין לא משהי גביה והא דהכא חיישינן לתקלה ובספ"ק דפסחים (דף כ:) אמרי ב"ה תעשה זילוף איכא למימר דהכא מודו ב"ה דפעמים שצריך להשהות שנה שלימה עד זמן זריעה:

הניחא לר' מאיר אלא לרבי יוסי שבסרי הויין ה"מ נמי למימר אלא לר' טרפון מאי איכא למימ' רש"י חשיב אין פולין ואין קורין בתרתי וכן משמע מדקתני בברייתא אלו מן ההלכות ולא קתני בברייתא אלא הנהו תרתי והא דלא חשיב מבחין בין בגדו לבגדי אשתו ושמש הבודק כוסות וקערות לאור הנר הנך. נפקו מכלל הני תרתי שהן עיקר מיהו קשה דלא מני רש"י הך דלא יאכל הזב עם הזבה דודאי מי"ח דבר הוה דקתני לה במתניתין בהדיא ולפי זה אוכל ראשון ואוכל שני חדא חשיב להו א"נ הבא ראשו ורובו במים שאובין וטהור שנפלו כו' חשיב חדא משום דאי לא הא לא קיימא הא כי היכי דפתן ושמנן ויינן ובנותיהן חשיב גזירה אחת וההיא דלא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ דקתני עלה בתוספתא אלו מן ההלכות איכא למימר דהוי בכלל לא יאכל הזב עם הזבה:

על פתן ושמנן משום יינן הקשה ריב"א מ"ש שהחמירו טפי ביין לאסור בהנאה מפת ושמן ותירץ מפני שהיין משמח אלהים ואנשים והיו רגילין לנסכו אפי' שלא בפני ע"ז הואיל והוצרכו לאוסרו משום בנותיהם נתנו בו חכמים דין וחומר יין נסך ממש כיון דפעמים היו מנסכין אותו אפי' שלא בפני ע"ז:

ועל בנותיהם משום דבר אחר ואם תאמר הניחא למ"ד דמפרש בפרק ב' דמסכתא ע"ז (דף לו:) דעל בנותיהם גזרו יחוד דשייך למיגזר משום ע"ז אלא למ"ד דעל בנותיהם גזרו נדות מה שייך הך גזירה לע"ז וי"ל דע"י שגזרו עליהם נדות יפרשו ממגען ולא יטמעו בהם כ"כ:

אונין פי' בקונ' נותנים בתנור ומתלבן וכן משמע בפ"ב (דף כז:) דאמרי' האונין של פשתן משיתלבנו:

אין פורסין מצודות כו' אע"ג דבשבת נמי אם פירש מצודה אינו חייב חטאת שאינו יודע אם יצוד אם לאו מ"מ גזרו לפרוש מצודה דפעמים אתי לידי חיוב חטאת כגון שבשעת פריסתו ילכוד דהכי. קתני בתוספתא הפורס מצודה לבהמה או לעוף ונכנס לתוכה חייב:

אלא בכדי שיצודו וא"ת מנא ידע מתי יבא החיה וי"ל דבירושלמי מוקי לה בפורש בחורשין דמצוין שם חיותא ומיירי בענין זה שלא יוכל ללכוד במצודה אלא א' או ב' דהא מה מועיל שיצודו מבעוד יום אם יכול לצוד גם משחשכה:

אלא אמר רבה ישראל כיון דאפשר למיעבד כשמואל ולא קא עבדי דאמר שמואל חטה אחת פוטרת את הכרי ותמצא במס' קידושין (דף נח) בסוף האיש מקדש ובמסכת בכורות בפרק יש בכור לנחלה ובשחיטת חולין בפ' ראשית הגז (חולין דף קלז).

ואידך אמר באלי גיותאה משמיה דרב פיתן ושמנן ויינם ובנותיהם כולן אסורין משמונה עשר דבר תמצא בפ' אין מעמידין בהמה (ע"ז דף לו) כבר הודו ואמרו בנותיהן דאורייתא היא דכתיב (דברים ז׳:ג׳) לא תתחתן בם והזכירו בזה הענין הרבה פנים ולא נתקיימו וביררו בסוף הדברים דאורייתא יחוד דאשת איש אתא דור גזר אפילו דפנויה אתו אינהו גזור אפילו יחוד דנכרית ונתבאר עוד בזה הפרק כי תינוק נכרי מטמא בזיבה בן ט' שנים ויום אחד לדבריהם אימתי ראוי לביאה בן ט' שנים ויום אחד אימתי מטמא בזיבה בן ט' שנים ויום אחד:

גידולי תרומה תרומה אסיק' משום תרומה טמאה ביד כהן אבל משום טהורה ביד ישראל לא פי' דאפשר למעבד כדשמואל דאמר חטה אחת פוטרת את הכרי ומפורשת הא דשמואל בסוף ע"ז. הא דאמר עולא והא דאמר באלי פשוטות הן:

י"ח דברים שגזרו בו ביום אלו הן שפוסלין את התרומה האוכל אוכל ראשון או אוכל שני אע"ג דסוגיין הכא כר' יהושע דאמר זה וזה שני הוא הא מיפרש בשחיטת חולין פרק השוחט (חולין דף לד ע"א) מימרא דרבה בר בר חנה (דילג) האוכל אוכל אוכל ראשון והאוכל אוכל שני כי שנים הם והשותה משקין טמאים והבא ראשו ורובו במים שאובין וטהור שנפלו עליו על ראשו ועל רובו ג' לוגין מים שאובין והספר והידים אבל טבול יום לא דאמרינן (פוסל האוכלין) סמי מיכן טבול יום כלומר טבול יום אינה גזירה אלא מן התורה פוסל.

האוכלין והכלים לר' מאיר דמחשב להו בחדא הרי ח' דברים הללו שפוסלין את התרומה גזרו בו ביום ועוד גזרו עשרה אחרים ואלו הן המניח כלים תחת הצינור וכל המטלטלין מביאין הטומאה והבוצר לגת וגדולי תרומה ומי שהחשיך ופיתן ושמנן ויינן ובנותיהן ודבר אחר הרי י"ח דברים אליבא דר' מאיר ולר' יוסי דאמר כי המניח כלים תחת הצינור לא גזרו בו אלא עדיין הוא מחלוקת פיחת זה ומחשב זה אוכלין והכלים שנטמא במשקין שניים הרי גם לר' יוסי י"ח דבר שגזרו ובנות כותים נדות מעריסתן ותינוק נכרי שיהא מטמא בזיבה כדי שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו בעבירה:

ירושלמי ר' אליעזר אומר בו ביום גדשו סאה לחבית מלאה אגוזים כל מה שאתה נותן לתוכה שומשמין מחזקת פי' הוסיפו גזירות לגזור גזירות ר' יהושע אומר בו ביום מחקו סאה לא הוסיפו ולא גרעו אלא התירו המותר ואסרו האיסור לחבית מלאה שמן אם יתן לתוכה מים מקיא השמן. תני רשב"י בו ביום גזרו פיתן ויינן וגבינתן וחמצן וצירן ומורייסן וכבושיהון ושלוקיהן ומלוחיהן ועל החליקה ושחיקה טיסני ועל לשונם ועל עדותן ומתנתן ובכוריהן ובניהן שנטמאו בזיבה מבן ט' שנים ויום אחד כדי שלא יהא תינוק ישראל מצוי אצלו במשכב זכור ובנותיהן מבת ג' שנים ויום א'. פת עימעמו עליה והתירוה במקום שאין פת ישראל מצויה מפני חיי נפש. שמן רבי ובית דינו התירוה מפני שלא פשט איסורו ברוב ישראל ופירושן במס' ע"ז [ל"ו ע"א]. רבי חייא רבה מפקד לרב אין את יכול מיכל כל שתא בטהרה אכול. ואין לא תהא אכול ז' יומין בשתא. מיכן היה ר' פנחס בן יאיר אומר זריזות מביאה [לידי נקיות נקיות מביאה] לידי טהרה טהרה מביאה לידי קדושה קדושה מביאה לידי ענוה ענוה מביאה לידי יראת חטא יראת חטא מביאה לידי רוח הקודש רוה"ק לידי חסידות חסידות לידי תחיית המתים תחיית המתים לידי אליהו ז"ל זריזות לידי נקיות שנאמר וכלה מכפר נקיות לידי טהרה שנאמר וכפר וטהר וגו'. תני בשם ר"מ כל הקבוע בא"י ואוכל חולין בטהרה ומדבר בלשון הקודש וקורא את שמע בבקר ובערב מובטח לו שהוא בן העולם הבא:

אלו כולן ששנינו במשנתינו כגון שריית דיו ונתינת אונין של פשתן לתנור וכיוצא בהן:

מתני' אין פורשין מצודות חיה ועוף. פירוש: אף על פי שאינו צד בידים אפילו הכי גזרו דדילמא אתי ביה לידי חיוב חטאת, דפעמים שבשעת פרישתו ילכד חיה או עוף וחייב, כדתניא בתוספתא (פי"ג, ה"ה) הפורש מצודה לבהמה או עוף אם נכנסו לתוכה חייב, כך כתבו בתוס'. ואין אנו צריכין לכך אלא לרבה דקא מפרש טעמא דבית שמאי משום דכל מלאכה שהוא חייב עליה חטאת גזרו עליה מערב שבת, אבל לרב יוסף דמוקי פלוגתייהו בשביתת כלים אי דאורייתא אי לא, לא צריכי להך, דכל שמצודתו פרושה ולוכדת בשבת אסור משום שביתת כלים.

ואונין של פשתן לרב יוסף דוקא בתנור מטלטל, הא בקרקע מותר שאין מוזהר על שביתת קרקעו.

בכדי שיצודו ואם תאמר והיאך ידע מתי תבא החיה או העוף. ויש לומר דפורש במקום גדודי חיות דמסתמא יכנסו שם לזמן מועט. והכי איתא בירושלמי (בפרקין ה"ז) דמוקי [לה] בפורש בחורשין.

ד' גידולי תרומה ר"ל שזרע זרעונים של תרומה בדבר שזרען כלה כגון גרעיני חטה ושעורה ושאר התבואות והקטניות מן הדין פרחה תורת תרומה ממנה ומותרת אף לזרים ומ"מ יראה מסוגיא זו שהן מכח גזרות אלו כתרומה עצמה ולא מגזרת תרומה טהורה ביד ישראל שיחשד לזרעה כדי להפקיע תורת תרומה ממנה שהרי מ"מ בשעת זריעה הוא נעשה גזלן ואם על הגזל אתה חושדו יש לך לחושדו שלא יפריש כלל אלא משום תרומה טמאה ביד כהן שעומדת לשריפה שאינה ראויה לו אף לימי טומאתו ושמא יזרענה להפקיע טומאתה ולעשותה חולין שהכל מופקע מן הדין ממנה ר"ל הן שם טומאה הן שם תרומה ומתוך כך גזרו שתהא בחזקתה לתרומה ולטומאה וכן יראה בשני של פסחים לפי המסקנא שעשו מעלה לתרומה לענין זה ומ"מ גדולי המחברים כתבו שהן כחולין ופקעה מהן שם תרומה ושם טומאה אף לאחר גזרה ולא נשארה הגזרה אלא לאסרן לזרים הא ליאסר אכילתה בטומאה לכהן לא וכן היא בשני של פסחים בתחלת הסוגיא ולא אמרו גדולי תרומה כתרומה אלא לזרים ופירשו גזרת תרומה טמאה ביד כהן שלא ישהנה אצלו לזורעה כדי שתצא לחולין ולדעתם מותר לכהן לאכלם אפי' בטומאה אבל בזורע תרומה טמאה כתבו שאסורה הואיל ואסור' היתה כבר נדחית:

ה' המוציא בפיו וברגליו ובמרפקו ובאזנו בשערו ובאפונדתו פטור שלא הוציא כדרך המוציאין וא"כ מי שהחשיך לו בדרך וכיסו עמו היה מן הדין להתירו לכתחלה בהולכתה הואיל ובכל מקום פטור במקום פסידא גדולה מותר שהרי זה באפונדתו הוא ואע"פ שמ"מ כך דרכו בחול אפשר לשנות ומ"מ חכמים גזרו ליתנה לנכרי ושלא יביאנה בעצמו בשינוי הוצאה ואם אין שם נכרי התירו לו מצד אחר בפרק אחרון להוליכה הוא פחות פחות מארבע אמות ולמדת שהבאה ע"י נכרי קודמת להולכה פחות פחות מד' אמות וכן יראה בפ' אחרון ומגדולי המחברים הקלו בהולכה פחות פחות מד' אמות יתר על הבאה שביד נכרי והוא תימה ושם יתבאר בע"ה:

ו' פתן ז' שמנן ח' יינן וכלם משום חתנות וענין יינם ר"ל סתם יינם ט' בנותיהם פי' אפי' ייחוד שלהם כמו שביארנו במסכת ע"ז זהו מנין שמונה עשר דבר ויש מונין בנות כותיים וצינור אלא שמונים פת ושמנם כאחת ויש מונין אין קורין ואין פולין בשמנה עשר דבר וכן בנות כותיים וצינור ומונין פת ושמן ויין ובנות כאחת הואיל וכלם מטעם א':

המשנה החמשית בית שמאי אומרי' אין שורין דיו וסממנין וכרשינין אלא כדי שישורו מבעוד יום ובית הלל מתירין אמר הר"ם פי' שורין ידוע ודיו שם לדבר שכותבי' בו ואמרו בכאן שורין דיו ענינו שלא ישרו עירוב סממני הדיו וסם הוא שם העקר אי זה עקר שיהיה ממיני העקרים ובלשון רבים סממנים וכרשינים הכוסמת לפי שבתחלה שורין אותה ואחר כך מאכילין אותה לשורים:

אמר המאירי המשנה החמשית וענינה בביאור החלק השלישי ר"ל בדברים שהותרה התחלת עשייתן בערב שבת אע"פ שהמלאכה נגמרת בשבת ומתוך שמשניות אלו נקשרות זו בזו נבאר את כלם ביחד והוא שאמר ב"ש אומרים אין שורין דיו וכו' ר"ל שריית העפצים במים להשחירן לכתוב בהן וכן סמנין וכן שריית סמנין ידועים בכל צבע וצבע לצבוע באותן המים וכן כרשינין ר"ל כרשינין קלופים ששורין אותם במים כשהם רכים ונימוחים שם קצת והמים מתעבים בסבתם ונעשים כמים שעיסה או קמח בלולים בתוכו ומאכילין לבהמה להשמינה ויש מפרשים שמתוך שהם קשים מתרככים על ידי שרייה זו ומפרשים הכרשנים קטנית הנקרא ויצא"ש ובכל אלו אוסרים ב"ש לעשותן סמוך לחשיכה ופירשו הטעם בגמ' מפני שהמלאכה נגמרת בשבת ע"י כליו והם סוברים שאדם מצווה על שביתת כליו כשביתת בהמתו והילכך לא יעשה כן אלא אם יש שהות שיגמר הענין מבעוד יום ולמדת שיש לדעת זה שביתת כלים אף במה שאין בו מעשה ובית הלל מתירין שאין להם אזהרה לשביתת כלים ומ"מ לענין שריית דיו יש מפרשים ששניהם סוברים שנתינת מים לדיו היא שרייתו ואין צרך לגבול אחר ואלו שרה בשבת אע"פ שלא גבל ר"ל הגסה בכף חייב חטאת ואם נשרה שיעור שרייתו מבעוד יום מותר אף לב"ש אע"פ שלא נתגבל ואם גבלו אחר שרייתו בשבת אינו חייב חטאת שכבר נעשה הכל ומאחר שהשרייה לבד מחייבת חטאת בשבת נאסר אף סמוך לחשיכה הואיל ושרייה נאסרה בשבת ואלו היה צריך לגבול לא היתה השרייה מחייבת חטאת והיה מותר לשרות אף לב"ש סמוך לחשיכה שלא גזרו אלא במלאכה שאלו עושה בשבת חייב חטאת ואף בזו ב"ה מתירין הואיל וע"י כליו נעשית והלכה כב"ה ומ"מ לב"ש שאלו בגמ' נר וקדרה וגיגית כלומר היאך מדליקין את הנר סמוך לחשיכה והיא דולקת בשבת או מניחין קדרה שאינה מבושלת כל צרכה ומתבשלת כל הלילה וכן שכר בגיגית שהמים עומדים על החטים או השעורים או איזה מין מן המינים שהשכר נעשה מהם והמים צריכין לשהות שם ונמצא כשמשליכן קודם שבת שהמלאכה נגמרת בשבת ומתרץ אפקורי מפקר להו ופירשו רבים שהוא צריך להפקירן עד שלא יהו קרויים כליו ומפני הצורך התירו לו בכך על ידי הפקר ויש מפרשים שסתמן של אלו הוא שמפקיר מפני שבימים מועטים נפסדים במלאכה זו ואין נקראים כלים:

המשנה הששית בש"א אין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור אלא כדי שיהבלו מבעוד יום ולא את הצמר ליורה אלא כדי שיקלוט את העין ובית הלל מתירין אמר הר"ם פי' אונין ערב המטוה שיהבלו בכדי שיעלה מהם הבל ושם האד בלשון חכמי' הבל וכן מנהג מבשלי המטוה להריק התנורים ולהשליך בהם מטוה הפשתים אחר שרייתו במים ואפר ויכסוהו בבגדים עד שיתלבן ויורה קדרת הצבע ואין מודים בזה בית הלל אלא בשני תנאים האחד שתהיה יורה עקורה ולא תהיה תחתיה אש שמא יחתה בגחלים והשני שתהיה היורה טוחה כלומר פיה סתום גזרה שמא יצניע הצבע בשבת פי' לקלוט את העין משיקבל הגוון והענין שיתחיל להצטבע:

אמר המאירי ובאה המשנה הששית אחריה לומר שלדעת ב"ש אין נותנין אונין לתוך תנור וכו' ונתינת אונין ר"ל אגודות של פשתן שמשימין אותם בקדרה ומניחין אותה קדרה מלאה מהם לתוך התנור והפשתן מתלבן וכן צמר ליורה לצבוע אא"כ יש שהות ביום באונין לקבל החום הצריך לכך והוא מה שאמר עד שיהבלו מלשון הבלא ובצמר שיקלוט את העין ר"ל את הצבע וב"ה מתירין הואיל ועל ידי כליו הוא נגמר ומשנה זו לא הוצרכה לדעת ב"ש ולמדה היתה מן הראשונה אלא שבא להשמיענו לב"ה שאין חוששין לחיתוי גחלים והטעם באונין מפני שהרוח קשה להם ונזהר הוא מלגלות ובצמר מפני שפירשוה בעקורה מעל האש ואם מחשש שמא יגיס בה להפך הצמר פירשוה בטוחה ר"ל שפניה טוחות בבצק או בטיט הא אם אינה עקורה וטוחה אף לב"ה אסור כשאינה עקורה שמא יחתה ובעקורה שאינה טוחה שמא יגיס בה והלכה כבית הלל:

המשנה השביעית אין פורסין מצודות חיה ועופות ודגים אלא כדי שיצודו מבעוד יום ובית הלל מתירין אמר הר"ם פי' זה הפירוש מובן בעצמו:

בפי' רש"י בד"ה אי חשידי כו' לא ליפרשו אלא חטה אחת מן הכרי כו' עכ"ל הד"א ור"ל הא דפריך אפרושי נמי ליפרשו סמיך אדלקמן כשמואל דחטה אחת פוטרת וא"כ לא ליפרשו אלא חטה אחת כדי לתקן טבלה אלא ע"כ דלא חשידי להכי משום גזילת כהן אבל דלא ליפרשו כלל ודאי דלא פריך ליה דמשום איסור טבל ודאי כ"ע חוששין וק"ל:

בד"ה אוכלין וכלים מטמאין משקין חדא כו' עכ"ל כ"ה בכל ספרים ישנים שבפרש"י ומהרש"ל הגיה בפרש"י אוכלין וכלים שנטמאו במשקין כו' ולפי הגהתו זו מחק בגמ' שנטמאו במשקין שזה הוא שהוסיף רש"י בפירושו לפי דעתו וא"א ומי הוא שישגיח במחקים כאלו אבל כל ספרים הישנים נכונים הם בגמרא אוכלים וכלים שנטמאו במשקין כו' שהוא לשון המשנה בעצמו שהביא לעיל גם כל פירש"י שלפנינו ישרים הם ור"ל אוכלים וכלים ודאי ב' דברים הם אלא דמטמאין של שניהם חד הוא דהיינו משקין מש"ה חשיב להו כחדא וק"ל:

תוספות בד"ה דילמא משהי כו' אלמא לכהנים שרי וי"ל כיון דאין כו' עכ"ל נקטו הכי למאי דס"ד מעיקרא התם דשרי לאכול לכהנים ולא אסור אלא לזרים אבל למסקנא אסור לאכול אף לכהנים ולאו משום טעמא דהיסח הדעת כמ"ש מהרש"ל דהאי טעמא נמי לא קאי התם אלא משום מעלה עבוד רבנן דלא תיהני זריעה להיתר אכילה אפילו לכהנים כדמסיק התם אבל לטהר מידי טומאה ודאי דמהני זריעה וזה שדקדקו בתירוצם משום ריוח (פורתא) שמטהרין לא כו' דהיינו למסקנא שאין כאן ריוח אלא לטהר דלאכילה לכהנים נמי אסור גם מה שנדחק מהרש"ל לומר שר"ל דרש"י ג"כ נתכוין כדברי התוס' אין צורך דגזור שתהא בשמה הראשון והרי היא תרומה טמאה עכ"ל מרש"י ודאי לא משמע כן ודו"ק:

בד"ה הניחא כו' אוכל ראשון ואוכל שני חדא חשיב להו א"נ הבא ראשו כו' עכ"ל ק"ק מאי קשיא להו לעיל גבי ידים הבאות מחמת ספר נמי בו ביום גזרו והוי טפי מי"ח דבר אימא דאוכל ראשון ואוכל שני חדא חשיב להו והבא ראשו ורובו כו' וטהור שנפלו כו' נמי חדא חשיב להו דהשתא א"נ ידים מחמת ספר בו ביום גזרו לא הוי טפי מי"ח דבר ודו"ק:

ודע שבעל המאור לא חשיב אין פולין ואין קורין בכלל י"ח דבר שנחלקו בו וצ"ל שהוא מפרש בי"ח גזרו ובי"ח נחלקו דאמר שמואל היינו בי"ח דבר גזרו בלא מחלוקת ובי"ח אחריני נחלקו ודקאמרי' לעיל אין פולין ואין קורין כו' ואלו מן הלכות היינו מן י"ח הלכות שגזרו בו ביום ולא הוו מי"ח שנחלקו בו וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה בי"ח גזרו ובי"ח אחריני נחלקו מיהו מה שהוסיף בפי' הרמב"ם לומר עוד י"ח אחריני שהושוו בהן אינו ע"פ תלמוד שלנו דמסיק אהא דתני הושוו דהיינו באותן שנחלקו בו ביום למחר הושוו בהם והוא ע"פ הירושלמי כמ"ש בספר הראב"ן ע"ש ודו"ק:

בד"ה אין נותנין כו' אבל קבלנות דמחובר דהוי ברשות ישראל כו' עכ"ל לאו דוקא ברשות ישראל דצורך מחובר אף ברשות נכרי מפרסמא מילתא ואסור והכי מוכח בירושלמי שהביאו דאמר בד"א בתלוש אבל במחובר אסור דהיינו ע"כ אפילו ברשות נכרי צורך מחובר כמו לסתת אבנים הוא דאסור דבבית ישראל תלוש נמי אסור וכ"ה בתוס' סוף פ"ק דע"ז וברא"ש ע"ש וק"ל:

בגמ' אמר רבא אי חשידי אפרושי נמי לא ליפרשו אלא כיון דאפשר למיעבד חטה אחת כדשמואל וכו' מהימני אלא נזירה משום תרומה מטאה וכו' כך נראה שהיתה הגירסא לפירוש התוס' ומפירש"י נראה שגורס אי חשידי להכי לא לפרשו אלא חטה אחת מן הכרי כדשמואל אלא גזירה משום תרומה טמאה וכו':

ברש"י ד"ה שמטמא בזיבה ואפילו אינו זב כצ"ל:

ד"ה אוכלין וכלים שנטמאים במשקין וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה כיון דאפשר למיעבד כדשמואל מהימני הקשה ריב"א תרומת מעשר דלא אפשר למיעבד כשמואל ליגזר ר"ל למה הוצרך למיהדר משינויא קמא וקאמר אלא גזירה משום תרומה טמאה ביד כהן נימא דהא דגזרי גידולי תרומה שיהיו כתרומה היינו בתרומת מעשר שמפריש הלוי שלא יהיה עינו צרה לתתו לכהן ויזרענה לבטלה מתורת תרומת מעשר דהתם ליכא להוכיח דמהימני דהא התם לא אפשר למיעבד כשמואל להפריש חטה אחת דזה אינו כ"א גבי תרומה גדולה דלא נתנה בה התורה שיעור ותירץ ר"י דמ"מ אמת הוא וכו' ורוצה לפרש טעם אחד בכולן ר"ל לכך קאמר משום תרומה טמאה ביד כהן כזה דזה הטעם שייך גם בתרומה גדולה:

ד"ה דלמא משהי להו וכו' וקשה לר"י דאמר בהדיא פרק כל שעה טהורות מלטמא ואסורים מלאכול וכו' אלמא לכהנים שרי יש לתמוה על דברי התוספות הללו דהא התם בפרק כל שעה לא קאי הכי במסקנא אלא מסיק שם דמעלה עשו בתרומה דאין זריעה מועלת בה לטהרה מתורת תרומה טמאה להתידה באכילה לכהנים והא דקתני טהורה מלטמא היינו שאינה מטמאה לאחרים בנגיעתה אבל לענין אכילה נשארת בטומאתה ואסורה באכילה אף לכהנים כמו שפירש"י כאן וצ"ל על כרחך דלא מקשה ר"י קושיא זו אלא לפי מה דהוה סלקא אדעתא דהתם מעיקרא דהוה מפרש דהא דקתני ואסורים באכילה היינו לזרים אבל לכהנים שרי לפי אותו ס"ד מקשה ר"י והיאך היה ס"ד לפרש הכי הא מסיק הכא דהא דגזרו על גידולי תרומה שיהיו כתרומה היינו גזירה משום תרומה טמאה ביד כהן דלמא משהה לה ואי אמרת דלאחר זריעה נטהרה מטומאתה ומותרת לכהנים באכילה א"כ השתא נמי משהה לה כדי לטהרה שתהא מותרת באכילה לכהנים ותירץ דמשום האי רווחא פורתא לא ישהה אותה וכו' וכן משמע שם בתוספות ד"ה טהורות מלטמא כן נ"ל ליישב בדוחק אבל אין לשון התוספות דהכא משמע כן דמדהקשו קושיא זו על פירוש הקונטרס דפירש דגזרו דאפילו יזרענה דהויא טמאה משמע מלשונם דלפי האמת מקשו דאל"כ למה תלי קושיא זו בפירוש רש"י ודו"ק:

ד"ה על פתן וכו' שלא בפני ע"ז פי' כל מקום שמוצא הנכרי יין הוא מנסכו לע"ז אע"פ שאין אז הע"ז בפניו:

ר"ה הניחא לר"מ וכו' מדקתני בברייתא אלו מן ההלכות וכו' פירוש לשון רבים ולא קתני כי אם הני תרתי ש"מ דבתרי קא חשיב להו:

בא"ד ומיהו קשה דלא מני רש"י הך דלא יאכל הזב וכו' ולפי זה אוכל ראשון ואוכל שני וכו' פירוש ולפי זה דאנו צריכין למנות הך דלא יאכל הזב עם הזבה צריך לומר דאוכל ראשון ואוכל שני הדא חשיב להו וכו':

בתוספות בד"ה הניחא לר"מ רש"י חשיב כו' מיהו קשה דלא מני רש"י הך דלא יאכל הזב עם הזבה כו' עכ"ל. ולענ"ד דרש"י סבר דלא יאכל הזב עם הזבה לאו מי"ח דבר הוי אלא משום דדמי בטעמיה דמפני הרגל עבירה לטעמיה דאין פולין ואין קורין מש"ה נקט לה הך מתני' כדמשמע לשון כיוצא בו בכמה דוכתי ונראה לי שזה מוכרח דהא לעיל דף י"ג בעי רבי יוסף למיפשט דנדה אסורה לבעלה היא בבגדה כו' מדב"ה דאסרו להעלות בשר עוף עם גבינה על השלחן ודחינן שאני התם דליכא דיעות ובתר הכי בעי למפשט ממתניתין דלא יאכל הזב עם הזבה וכו' ולפ"ז משמע דלב"ש דמתיר להעלות עוף עם גבינה אף דליכא דיעות מכ"ש זב עם הזבה דאיכא דיעות וכדפרישית לעיל דהרגל עבירה היינו חיבוק ונישוק דמדרבנן היא וא"כ אי ס"ד דמדי"ח דבר הוי הא איפכא שמעינן לה דהא עיקר גזירת י"ח דבר מב"ש הוי שנמנו ורבו על ב"ה כנ"ל ודו"ק :

במשנה ב"ש אומרים אין פורסין מצודות כו' וכתבו בתוס' אע"ג דאי עביד לה בשבת לא אתי לידי חיוב חטאת אפ"ה גזרינן דזימנין דאתי לידי חיוב אם בשעת פריסתו ילכוד כו' עכ"ל. ולכאורה הוא דוחק ונראה שלא הוצרכו לפרש כן אלא לשיטתם דלקמן דלרבה אליבא דב"ה לא הוי טעמא דמתניתין משום שביתת כלים דמוקי לה בלחי וקוקרי דלא עביד מעשה ואפילו לב"ש שרי אע"כ דטעם דמצודות משום גזירה משא"כ לפירש"י לקמן בין לרבה ובין לרב יוסף הוי טעמא דב"ש משום שביתת כלים ולא משום גזירה וכמו שאבאר בסמוך. מיהו אף לשיטת התוס' גופא נמי לא ידענא מי הכריחם לפרש לקמן דמצודות דמתני' בלחי וקוקרי הא מצינן לאוקמי לרבה במצודות ממש אלא דהתוספות לקמן לשיטתם דהכא דשייך במצודות נמי גזירה וא"כ קושטא דמילתא אתי לאשמעינן דלרבה אפילו בלחי וקוקרי אסור והר"ן ז"ל כתב להדיא דטעמא דמצודות היינו משום שביתת כלים ומש"ה תני כולהו בבי דמתניתין דמיצרך צריכי ע"ש. ועיין מה שאכתוב בסמוך בלשון התוס' בד"ה ולימא מר:

רש"י ד"ה שמטמא בזיבה ואפי' אינו זב עיין מהרש"א לקמן דף כא ע"ב בתוד"ה שהיה מונח: