מסכת שבת דף קנ״ז עמוד ב׳

וגיגית סדוקה מונחת על גביו והמת מוטל בהילקטי תחת הגיגית [כנגד] הסדק ולפני מות המת פקקו בשבת המאור בטפיח שמא אין בסדק הגיגית פותח טפח ונמצא המת מוטל באהל שאין לו מקום לצאת דרך מעלה וחור שבין שני בתים מכניס את הטומאה לצד שני במלא אגרוף לפיכך סתמוהו בכלי חרס וגבו כנגד ההילקט וכלי חרס אינו מטמא מגבו וחוצץ:

וקשרו מקידה שהיא רחבה טפח:

בגמי לידע אם תכנס בסדק הגיגית ובמסכת אהלות (פ"י) שנינו (דאין) חילוק בארובה שבתוך הבית וטומאה מקצתה כנגד ארובה ומקצתה בתוך הבית בין יש בארובה פותח טפח לאין בארובה פותח טפח ואני לא יכולתי להבין בו ולהכי נקט גמי שראוי למאכל בהמה ולא מיבטל ליה להיות קשר של קיימא דמנתק כשיבש:

באוונא בגיגית מלאה מים:

מתעסק שלא לצורך אלא לאיעסוקי בעלמא:

באוונא דמיא אמבטי של מים וכך פירש בערוך:

מדידה דמצוה דלאו דמצוה מי אמור כו' בפקיקה לא בעינן של מצוה כדפירש' לעיל בשילהי כל הכלים (שבת דף קכו:) אלא דווקא במדידה בעינן של מצוה:

אם יש בגיגית עיקר דיליה במס' אהלות (פרק ג משנה ו) כזית מן המת פתחו בטפח והמת פתחו בד' טפחים להציל את הטומאה על הפתחים אבל להוציא את הטומאה בפותח טפח.

אמר ליה אנא מתעסק בעלמא אנא עיקר שלו כבר פירשנו בפרק כלל גדול שהמתעסק פטור לענין שבת כמו שאמרו בכריתות בפרק אכל חלב (דף יט) אמר רב נחמן אמר שמואל מתעסק בחלבים ובעריות חייב שכבר נהנה מתעסק בשבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה ובגמרא דהזורק דבני מערבא (סוף פירקא) גרסי המתעסק בשבת פטור היך עבידה אמר הריני קוצר חצי גרוגרת וקצר כגרוגרת פטור:

סליק מי שהחשיך וסליקא לה מסכתא דשבת בסייעתא דשמיא.

וחד אמר במוקצה [מחמת] מיאוס נמי הלכתא כוותיה לבר ממוקצה מחמת איסורו כגון הנר שהדליקו בה באותה שבת וכיוצא בו אבל מוקצה [מחמת] חסרון כיס אפילו ר"ש מודה דתנן כל הכלים ניטלין בשבת חוץ ממסר הגדול ויתד של מחרישה וקיי"ל דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכתא כדברי המיקל ואסקינן בה הלכה למעשה. שהלכה כרבי שמעון בהלכות שבת כולן ואין הלכה כרבי יהודה אלא במוקצה מחמת איסורו ואשכחנן ר' יוחנן דאמר מודה ר' שמעון בזה. דגרסינן בפרק כירה א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן אין מוקצה לר' שמעון אלא כעין שמן שבנר בשעה שדולק הואיל והוקצה לאיסורו והוקצה למצוותו ומוקצה מחמת חסרון כיס דברי הכל מוקצה הוא ואסור וקשיא לן הדא הלכתא דאמרינן בפ' כירה (שבת ד' מ"ה) כי אתא ר' יצחק בר יוסף אמר הלכה כר' יהודה. וריב"ל אמר הלכה כר"ש וכו' וצריכא עיונא. (ואם) [ואכן] יש לומר הא ר' יצחק בר יוסף א"ר יוחנן הלכה כר' יהודה. הא ריב"ל פליג עליה ואמר הלכתא כר"ש ואע"ג [דאמר] רב יוסף [התם] היינו דאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן אמרו הלכה כר' שמעון וליה לא ס"ל (דא"ל) [וא"ל] אביי לרב יוסף ואת לא תסברא דר' יוחנן כר' יהודה סבירא ליה הני כולהו שמעתתא לא דייקינן:

מתני' מפירין נדרים בשבת ונשאלין לנדרים שהן לצורך השבת ומבעיא לן האי דקתני מפירין נדרים בשבת לצורך הוא אבל שלא לצורך השבת לא אלמא הפרת נדרים מעת לעת או דלמא כי קתני לצורך אשאלה בלבד. אבל הפרת נדרים אפילו שלא לצורך השבת מפירין. אלמא הפרת נדרים כל אותו היום בלבד וסלקא כתנאי דתניא הפרת נדרים כל אותו היום. ר' יוסי בר יהודה ור' אלעזר בר שמעון אומר מעת לעת והלכתא הפרת נדרים כל היום בלבד וגרסינן בפ' נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה פי' שמועה זו והכי פסקה לה [התם] ר"ש בן פזי אריב"ל אין הלכה כאותו הזוג. ונשאלין לנדרים לצורך השבת. ומיבעיא לן בשלא היה לו פנאי מערב שבת או דלמא אפילו היה לו פנאי ופשטנא אפילו היה לו פנאי מערב (יום) [שבת] והוה אפשר להו לשאל נשאלין בשבת ושפיר דמי. מפירין נדרים שמפר הבעל לאשתו ונשאלין לנדרים שאילה לחכמים ומפרשינן בפרק נערה המאורסה סבר רב יוסף למימר נשאלין נדרים ביחיד מומחה בשבת ביחיד מומחה אין [בשלשה הדיוטות] לא דמורה בי דינא א"ל אביי כיון דסבירא לן אפילו מעומד ואפילו בקרובין ואפילו בלילה לא מחזי בי דינא. אמר רבא אמר רב נחמן הלכתא נשאלין נדרים מעומד יחידי ובלילה ובשבת ובקרובין ואפילו אפשר להן מבע"י:

פוקקין את המאור פירוש מניחין בגג מקום פתוח כגון זרת הן חסר הן יתיר ליכנס ממנו אור ונקרא מאור ותנן [פרק י"ג] העושה לו מאור בתחלה שיעורו מלא מקדח גדול של לשכה שירי המאור רום אצבעיים על רוחב גודל. ואם רוצה בשבת לסותמו מותר ועל זה שנינו פוקקין את המאור ופירושו סותמין את המאור כאשר פירשנו ומודדין את המטלית ואת המקוה אם הוא אמה על אמה ברום שלש ראוי לטבול בו:

פקקו את המאור בטפיח פי' טפיח כלי חרס קטן והוא כגון פתיא [וברבים] נקראין פתוותא כדגרסינן בע"ז בגמרא אלו דברים של נכרים אוסרין ואיסורן איסור הנאה [ד' ל"ג ע"ב] וכדתנן זמורה שהיא קשורה בטפיח ממלאין בה בשבת וקושרין את המקידה בגמי פי' מקידה כלי חרס כגון זה ששנינו בפ' היה מביא את מנחתה היה מביא את מנחתה פיילי של (חדשה) [חרס] ונותן בתוכה חצי לוג מים מן הכיור. וזו שאמר רב יהודה אמר רב הילקטי קטנה היתה בין ב' בתים וגיגית סדוקה מונחת על גבן ופקקו את המאור בטפיח וקשרו את המקידה בגמי לידע אם יש בגיגית פותח טפח אם לאו מדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת וכך פירושו היה שם ב' בתים. והילקטי מלשון תל המתלקט והוא כמין קיר חוצצין ביניהן:

וגיגית כלי כמין פתיא סדוק או כמין כפושא מפולשת והיה קבוע בכותל (חלול) [חלון] פתוח ובאותה שבת היה המת מוטל בבית אחד ובבית האחר היו רוצים להכנס בו כהנים ולא היו יודעים בבירור אם יש בגיגית פותח טפח ומביא את הטומאה אם לאו שכך שנו במשנתנו. טפח על טפח על רום טפח מביא את הטומאה. ועוד שנינו פרק העושה מאור [פי"ג משנה ד'] לזון את עיניו ולדבר עם חבירו ולתשמיש בפותח טפח וסתמו את המאור בטפיח הוא כמין כלי לכסות את המאור הפתוח שלא יאהילו העומדים על הגג באותו המאור ויטמאו מן הטומאה המוטלת בתוך הבית כנגד המאור שהיה נפתח המאור יתר ממלא מקדח גדול של לשכה שזה שיעורו ומפורש במשנתנו פרק [הנזכר] לפיכך הוצרכו לסותמו. ואותה הגיגית היתה בכותל גבוהה מקומת אדם ופישוט זרועותיו ולמטה מן הגג מכדי תליית אדם ופישוט זרועותיו ולקחו מקידה שהיא כלי חרס ויש בה בכולה טפח וקשרוה בגמי ושלשלוה והעמידה כנגד פי הגיגית לראות אם פי הגיגית נתמלאה הנה יש בה טפח ומביאה הטומאה מבית לבית ואם היא פחותה ממלא הגיגית נתברר שאין בגיגית פותח טפח ואינה מביאה הטומאה. ויש אומרים קשרו המקידה בגמי בראש הקנה ושיעור פתחה של גיגית אם יש בה פותח טפח ואם לאו.

עולא איקלע לבי ריש גלותא חזייה לרבה בר רב הונא דיתיב באדנא דמיא והיה מודד המים גובה במים ורוחבו. אמר לו אימר דאמרינן שהתירו חכמים מדידה דמצוה כגון מדידה של מקוה שצריך לטבילת מקוה מדידה דלאו מצוה מי אמור א"ל מתעסק בעלמא אנא כלומר אני מודד ולא מתכוון למדידה אני:

הדרן עלך מי שהחשיך בדרך תהלה לעל במתי עב דורך:

גירסא ירושלמי בר"ה פרק אם אין מכירין בתחלתו אמר עד אחד נולד לאיש פלוני בשבת מלין אותו על פיו חשכה מוצאי שבת מטלטלין אותו על פיו. ר' חייא אמר מטלטלין אפומא (דימלותא) [דמלייתא]. רבי מתניאה מטלטל על אברתיה דזיהרא. ר' (ממל) [אמי מל] על פי נשים דאמרי שמשא הות בסוסיתא:

בפרש"י בד"ה וקשרו כו' ובמסכת אהלות שנינו דאין חילוק בארובה שבתוך הבית וטומאה מקצתה כו' ואני לא יכולתי להבין כו' עכ"ל מזה נמי נראה שר"ל שהיה מת שלם ודו"ק:

בד"ה מתעסק שלא לצורך כו' עכ"ל דאין פירושו מתעסק לצורך היתר ועלה לו איסור כמו שנתכוין לחתוך תלוש וחתך את המחובר דקרי ליה מתעסק דהכא לא נתכוין כלל אלא מתעסק שלא לצורך וזה שדקדק לומר מתעסק בעלמא אנא וק"ל:

סליק פרק מי שהחשיך וסליקא לה מסכת שבת

עוּלָא אִקְּלַע לְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא יש להקשות למאי אצטריך הש"ס ללמדנו דאקלע לבי ריש גלותא, והוה ליה למימר עולא חזייה לרבה וכו'? ונראה לי בס"ד דבלאו הכי יש להקשות איך חשד עולא לרבה שהיה אדם גדול בתורה שיעשה דבר שלא כדין? והיה לו לדון מדעתו דמתעסק בעלמא הוה! לכך אשמועינן הש"ס דראהו בבית ריש גלותא ששם נמצאים בני אדם הרבה, וחשש שמא הם ילמדו היתר במדידה דלאו מצוה, דאין יודעין שהוא מתעסק בעלמא, לכך הוצרך לערער עליו כדי שישיב לו האמת ובזה לא יטעו הרואין, ואין הכי נמי אם היה רואהו בביתו לבדו לא היה מקשה לו כלום, כי היה דן הדבר כמו שהיה שהוא מתעסק בעלמא.

דְּיָתֵיב בְּאַוָּנָא דְּמַיָּא התוספות פירשו 'אמבטי' כי כן הוא משמעות 'אוונא' אך רש"י ז"ל נד מפירוש זה ופירש 'גיגית' משום דאמבטי נחשת, ודרכן ליתן בתוכו מים, ואין רוחצים בו אלא בחמין, ובשבת לישב כל גופו במים חמין, ואפילו אם נאמר שהיה בפעם ההיא מים קרים או שלא היה נותן כל גופו במים עם כל זה היה לו לחוש מפני הרואין, מאחר שהכל יודעין דרך האמבטי במים חמין ודרך אז יושב בו רוחץ כל גופו, ומי יודע שלא רחץ כל גופו בו, לכך פירש גיגית שהיא של חרס ואין מניחין בה אלא מים קרים לצורך שימוש ואינו מקום רחיצת גופים.

דְּלַאו מִצְוָה מִי אָמוּר קשא ודילמא של מצוה היתה, כגון שנפל איסור לתוך אותם המים שהיו בגיגית ושהה שם כ"ד שעות דהוה ליה כבוש ולקחו מן המים ההם ונתנו בקדרה, ורוצה למדוד לידע משקלם מן המדידה אם יש ששים כנגד האיסור שנפל שם, דהאיסור ידוע לו כמה היה, ואלה המים נתנו בערב שבת בקדרה ועדיין לא נאכל, ואצטריך ליה האי מלתא בשבת ואם כן הוה ליה מדידה דמצוה? ואין לתרץ ולומר כיון דהוה יתיב בתוך הגיגית ומודד מדידה של מצוה מוכרח שהיה ערום, דאין לעמוד בחלוקו בתוך המים משום כיבוס, ואיך יעשה דבר מצוה בהיותו ערום? דזה אינו, דמשנה ערוכה היא האשה קוצה לה חלתה בהיותה ערומה, וכן פסק בשולחן ערוך (סי' שכח), ולא אסרו לתרום ערום אלא רק משום הברכה, וכן גבי שחיטה אסרו משום הברכה, אבל עשיית מצוה לחוד יוכל לעשות ערום, וכל שכן הכא דהיה מוכרח לכך, משום דנראה דלא היה יכול למדוד היטב אלא רק בהיותו יושב תוך הגיגית ומוכרח לישב ערום תוך המים בשבת. ונראה לי בס"ד כגון שראהו מודד למעלה דוקא באורך וברוחב ולא היה מודד העומק, ואף על פי שהיתה גיגית שדרכה להתקצר משפתה עד קרקעיתה וצריכה מדידה רבה מכולה כדי לידע השיעור, ומה תועיל המדידה למעלה דוקא? לכך דן שלא היה מודד כדי לידע שיעור המים בשביל מצוה דאיסור והיתר.

אָמַר לֵיהּ מִתְעַסֵּק בְּעַלְמָא אֲנָא יש להקשות איש קדוש אלהים כרבה בר רב הונא איך יתעסק ביום שבת קודש בעסק שלא לצורך! דהא מסתמא היה מודד באיזה כלי שבידו, וקיימא לן אין כלי של היתר ניטל בשבת אלא לצורך חוץ מן אוכלין וספרים כנזכר בשולחן ערוך, ואפילו אם נאמר שהיה מודד באצבעותיו או בדבר שהוא אוכל, עם כל זה איך יתכן שיאבד רגעי הזמן של שבת קודש על מגן? ונראה לי בס"ד כי הוא היה יושב בגיגית מלאה מים כדי להקר שהיה צריך לכך מרוב החום שגם זה הוא עונג שבת, ולהיותו יושב ערום בתוך המים שהיו צלולין לא היה אפשר שיעסוק בתורה אפילו בהרהור, והוא אינו רוצה לישב במים בטל לגמרי וחושש פן יעבור בלבו הרהורים של חול, לכך הוכרח להיות מתעסק בעלמא במדידה שאינה צריכה כדי שיפנה לבו לזאת עד שיעבור זמן ישיבתו במים שם. ובזה יובן בס"ד טעם לפירוש רש"י שפירש 'גיגית מלאה מים' ולא כתב 'גיגית של מים', לרמוז שישיבתו שם היה לו בה צורך כדי לישב תוך המים שהוא להקר, ועוד אמרתי טעם אחר למה שכתב רש"י 'מלאה מים' דייק לה ממה שכתוב וקא משח 'ליה' ולא אמר משח 'לה' דהוה משמע על הגיגית. ועדיין יש להקשות דקדוק קטן באומרו אֲנָא דנראה לשון יתר? ונראה לי בס"ד דרצונו לומר דאף על פי שעסק זה לעת עתה הוא לבטלה עם כל זה נחשב לגבי דידי צורך מצוה, כי יועיל להיות אני רגיל בזה לעסוק בו כשיזדמן איזה הוראה של דין לפני, כי אין אני בעל מלאכה שיצטרך לי דבר זה בשביל מלאכה דחולין, ובא לרמוז גם כן לפי דרכו התנצלות על אשר לא חש למראית העין של הרואין, והוא דהרואה אותו ודאי לא יחשוב שאני מודד שלא לצורך מצוה, כי הכל יודעין שאני חכם בעל הוראה ואין לי עסק בדברים בצורך חול, אלא כל עסקי הוא בצורך מצוה. ועל דרך המוסר נראה לי בס"ד דגופו של אדם נקרא 'עולם' וכמו שאמרו בתיקונים על מאמר ניחא לך דאחרביה לעלמא בעובדא דרבי אלעזר בן פדת, ולזה אמר 'מתעסק בעלמא אנא' פירוש מתעסק בגופי דנקרא 'עלמא' לעורר בלבי תוכחת מוסר בישיבתי תוך המים בגיגית זו, והוא שהיה מצייר אותה בישיבתו תוך המים שאין גוף האדם מתקיים אלא בישיבתו בבית המדרש ששם הוא באר מים חיים זו התורה שנמשלה למים והגיגית שבתוכה, המים היא בית המדרש שלומדים תורה שבעל פה שהיא בחינת דוד, ולכן בית המדרש נקרא 'בֵּית דָּוִד' ועיין בזוהר (שמות דף קנו:) בְּשַׁעֲתָא דְּמִית דָּוִד מַלְכָּא, כְּנִישַׁת סִיהֲרָא נְהוֹרָהָא וְאוֹרַיְיתָא דִּבְעַל פֶּה כְּנִישַׁת נְהוֹרָהָא.. וְכַד הֲוָה כְּנִישׁוּ יַתִּיר דְּחֶדְוָה דְּתוֹרָה דְּבִכְתָּב וְתוֹרָה דִּבְעַל פֶּה.. דְּאִצְטְרִיךְ לְמִנְעַל תַּרְעֵי דְּאוֹרַיְיתָא עיין שם. ולכן בית המדרש נקרא בֵּית דָּוִד שבו תורה שבעל פה שה"ס [שהוא סוד] המלכות הנקראת דָּוִד, כמו שאמרו בזוהר הקדוש (זהר חלק ג, פד.) 'דוד אחרא אית ליה לקב"ה' והנה 'בֵּית דָּוִד' [426] עולה מספר 'גיגית' [426], ובישבתו תוך הגיגית של מים הרומז לבית המדרש שיש בו תורה שבעל פה הנקראת מים, היה מודד את המים בידו לעשות פועל דמיוני לחלקם ארבעה חלקים כנגד ארבעה נהרות שהם פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד] שיש בתורה שבעל פה והנהר הרביעי הוא פְּרָת זה חלק הסוד שמימיו פרים ורבים יותר, והוא הגדול דכתיב (בראשית טו, יח) הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת, והוא פְּרָת דמעיקרא, וכל זה היה מצייר במחשבתו במדידה שהיה עושה בידו, כדי לעורר אהבת התורה בגופו הנקרא 'עלמא' כאמור.

סִיּוּם הַמַּסֶּכְתָּא

ונראה לרמוז בס"ד בסיום המסכתא הזאת דמתחלת באות תי"ו [ ת נן התם שבועות שתים שהן ארבע] ומסימת באות אל"ף [מִתְעַסֵּק בְּעַלְמָא אֲנָ א ] שזה הוא ראש וסוף האותיות בסדר תשר"ק, דתורה שבכתב ה"ס [הוא סוד] 'אור ישר' סדר אבג"ד, אבל תורה שבעל פה בסוד 'אור חוזר' שהוא סדר תשר"ק, ולכן בסדר תשר"ק תמצא סוף אותיות העשריות הם אותיות מַלְכֵי [100] על דרך שאמרו בגמרא 'מאן מלכי רבנן' והם מספר מאה שהתורה נתנה לנו מעולם הבריאה ששם סוד מאה. ולכן נקראת תורה שבעל פה 'ארבע אמות של הלכה' והיינו 'אמה' אותיות 'מאה' בהיפוך, וארבעה חלקים יש בה שהם פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד] כל חלק הוא בסוד מאה שהוא אמה בהפוך לכן קראוה ארבע אמות של הלכה, ולכן על ידי תורה שבעל פה יתבטלו כוחות הסטרא אחרא שנחלקים לארבע מאות בסוד וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ, ואם הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב אין הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו. והנה נרמזו ראש וסוף אותיות התורה במסכת שבת, לרמוז המקיים שבת כהלכתו זוכה שיריקו לו שפע מן כ"ב צינורות, כי ידוע טעם שאומרים פסוקי אֵשֶׁת חַיִל שהם ע"ס [על סוד] כ"ב אותיות בהכנסת שבת, בעד כ"ב צינורות הנפתחים בהכנסת שבת ומריקים שפע כנזכר בסידור רבינו הרש"ש ז"ל. ובזה יובן הכתוב (שמות לא, טז) וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת, תיבת אֶת רומז לכ"ב צינורות שהם כ"ב אותיות מן אל"ף ועד תי"ו הנוזלים לישראל שפע טובה וברכה וחיים, גם 'אֶת' להורות שהמשמר שבת כאלו קיים כל התורה כולה מאל"ף ועד תי"ו תורת חיים. סליק מסכת שבת "