מסכת שבת דף קנ״ב עמוד ב׳

כל יומא ז' ימי אבילות:

גולל הוא כיסוי שנותנים על ארונו:

ונפשו עליו תאבל כל זמן שיש לו בשר יש לו לנפש צד חיות להבין:

וישוב העפר גופו קרוי עפר ומששב אל הארץ כשהיה מיד והרוח תשוב שאין בו רוח עוד:

אשר נתנה קרא יתירה הוא לידרש הוי זהיר שתשיבנה אליו כמה שנתנה לך נקייה בלי עון:

כלי ינתנו לאוצר להצניען אף זו תינתן תחת כסא הכבוד:

לכובס ללבנן אף זו לגיהנם לצורפם שם:

בבית האסורים בחשך בלא אורה ושלוה:

עד שיסתם הגולל בכל מקום מפרש רש"י דגולל הוא כיסוי ארונו של מת ודופק דף שנתון מצידו ונקרא דופק על שם שהמת דופק שם כמו חתיכה גופה תיהוי סימן אי דאדפקא אי דאטמא בפרק אלו מציאות (ב"מ דף כג:) שנקרא דופק לפי שהנשימה דופקת ואין נראה לר"ת מדאמר בברכות פרק מי שמתו (ברכות דף יט: ושם) מדלגים היינו ע"ג ארונות לקראת מלכי אומות העולם ואי ארון היינו גולל ודופק היאך היו מדלגין עליו והלא גולל ודופק מטמאין באהל כדאמר בחולין בפרק העור והרוטב (חולין דף קכו:) גולל ודופק מטמא במגע ובאהל ואינו מטמא במשא ועוד דאמר בעירובין (דף טו:) כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותו לא גולל לקבר ולא דופן לסוכה ולא לחי למבוי ואי כפי' הקונט' וכי דרך לעשות כיסוי ארון מבעלי חיים ועוד בפרק בהמה המקשה (חולין עב.) מרבינן דופק דמטמא מדכתיב על פני השדה ולפי' הקונטרס הוא מונח בקרקע דהיינו ארון ולא על פני השדה ועוד דתנן במס' אהלות בפ"ב (משנה ד) דופק דופקים טהור ואי כפירוש הקונטרס וכי דרך להניח שני קרשים מימין המת ופירש ר"ת דגולל היינו אבן גדולה שעל ארונו של מת שקורין מצבה וגוללין אותה שם הקרובי' לסימן ולשון גולל נופל באבן כדכתיב (בראשית כ״ט:ג׳) וגללו את האבן וגולל אבן אליו תשוב (משלי כ״ו:כ״ז) ודופק הם שתי אבני' שנותנין אחת לראשו ואחת לרגליו לציון ופעמים שעדיין האבן אינה מוכנת לשום שם נותנין שם בהמה או שום דבר לסימן עד שימצאו אבן והיינו דתנן בעירובין (דף טו.) דדבר שיש בו רוח חיים אין עושין כו' ובההיא דמדלגין היינו ע"ג ארונות שלא היה שם לא גולל ולא דופק ומחמת המת לא היינו מיטמאים כדמפרש התם שהיה ברוב ארונות חלל טפח ומרבי נמי שפיר גולל ודופק מעל פני השדה והא דקאמר דופק דופקים פעמים שמניחים הגולל ע"ג שתי אבנים ועוד מניחין לראש הגולל אבן אחת ולסופו אבן אחרת ולא תקשה לר' יהושע דאמר בפרק קמא דכתובות (דף ד: ושם) מאימתי חל אבילות משיסתם הגולל במקום שאין גולל מתי חל די"ל מכי אהדרי אפייהו מקברא כדאמר במו"ק (ד' כב.) בהנהו דלא אזלי בתר שכבא מנו מכי אהדרי אפייהו ויש דוחין ראיה של ר"ת דמאי דמייתי ראיה מדמדלגין היינו אף על פי שהגולל מטמא באהל מ"מ יכולין היינו לדלג ולטמא עצמנו בגולל דהא תניא כל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליו וגולל ודופק אין הנזיר מגלח עלייהו כדתנן במסכת נזיר פרק כ"ג (דף נד.) ואמר ר"ת דמשבשתא ההיא דמסכת שמחות דהא הש"ס ערוך דרביעית דם אין הנזיר מגלח עליו כדתנן התם בנזיר וכהן מוזהר ואם הברייתא בהש"ס הוה פריך עלה ומשבש לה כדאשכחינן בכמה דוכתין דמשבש להו ואפילו הויא מתרצתא אכתי היאך מדלגין הלא מחמת המת היו מיטמאים והגולל ודופק לא היו חוצצין ומה שהביא ראיה מעירובין יש דוחין דאע"פ שאין רגילות לעשות כסוי ארון מבעלי חיים כמה דברים אשכחן דלא שכיחי ומיירי בהו הש"ס להראות לנו הדין ודרוש וקבל שכר כדאמרי' בבהמה המקשה (חולין דף ט.) בלעתו חולדה והוציאתו והכניסתו והקיאתו ויצא מאליו מהו הדביק שני רחמים ויצא מזה ונכנס לזה מהו ואף על פי שזה לא יהיה לעולם ועוד מקשינן לפירוש ר"ת מדתני בהדיא בתוספתא דאהלות בפרק אמר רבי יהודה שתי אבנים גדולות שעשאן גולל לקבר המאהיל על גבי שתיהן טמא ניטלה אחת מהן המאהיל על גבי שנייה טהור מפני שיש לטומאה דרך שתצא ומה דרך שתצא שייך לפירוש ר"ת ובערוך פירש בענין אחר בערך גלל וכפירושו יתכן מה שבתוספתא:

בפרק כל ישראל יש להם חלק (סנהדרין דף צד) גרסינן א"ר יוחנן אותו מלאך שהוא ממונה על הרוחות דומה שמו וכבר הזכרנו אותו בברכות:

סליק שואל אדם.

לעולם יהא אדם רודף אחר התשובה עד שלא ימות בחטאו שאם ימות בחטאו אין לו עוד כפרה דרך צחות אמרו והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה תנה לו כמה שנתנה לך משל למלך שחלק בגדי מלכות לעבדיו פקחים שבהם קפלום והניחום בקופצא טפשים שבהם הלכו ועשו בהם מלאכה לימים בקש המלך את בגדיו פקחים שבהם החזירום כשהם מגוהצים והטפשים החזירום מלוכלכים שמה המלך לקראת פקחים וכעס לטפשים על הפקחים אמר כלי ינתנו לאוצר והם ילכו לבתיהם לשלום ועל הטפשים הוא אומר כלי ינתנו לכביסה והם יחבשו בבית האסורים:

בד"ה עד שיסתום כו' שנקרא דופק לפי שהנשימה דופקת כו' עכ"ל ר"ל כפי' שני שפרש"י התם דדפקא הוא חתיכה שקורין פלאנקין כשהבהמה יגעה היא דופקת ע"י נשימה וק"ל:

בא"ד הלא מחמת המת היו מטמאין והגולל ודופק לא היו חוצצין כו' עכ"ל משום דאפילו כי מוקמי לה ביש בהן חלל טפח כדאמר התם מ"מ ע"י המת הן מטמאין שמאהילין על המת כיון שהגולל הוא טמא וכל דבר טמא אינו חוצץ בפני הטומאה משא"כ לפר"ת דכיסוי הארון לא מיטמא כלל ושפיר חוצץ בפני המת שמאהילין עליו וק"ל:

בא"ד ובערוך פי' בע"א בערך גלל כו' עכ"ל ובתוספות פרק קמא דכתובות כתבו שהוא כעין פרש"י ע"ש ובערוך:

גמ' קרקע בקרקע מיחלפא כ"ה לעיל דף כט ע"ב ועי' בתוספות שם ד"ה גזירה:

שם כל מי שיש לו קנאה בלבו עי' ב"ב דף יז ע"א תוס' ד"ה שבעה:

תְּנֶהָ לוֹ, כְּמוֹ שֶׁנְּתָנָהּ לְךָ בְּטָהֳרָה אַף אַתָּה בְּטָהֳרָה יש להקשות דאם די לו בלא תוספת אם כן למה נתנה לו? ונראה לי דודאי לא נתנה לו אלא כדי למלאת לה חסרונה ויחזרנה בתוספת מרובה, אך לכל נפש יש מלבוש ומצוהו שתתן אותה לו במלבוש טהור נמי שנתנה לך במלבוש טהור, ולכן מסיים במשל על גופם של צדיקים וכו', וגופם קאי על מלבוש של הנפש שנחשב גוף לגבי הנפש.

מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר־וָדָם שֶׁחִלֵּק בִּגְדֵי מַלְכוּת לַעֲבָדָיו נראה לי בס"ד הוא משל לכוחות הנפש אשר מהם תהיה ההשכלה והחכמה לעשות המעשים כולם בעולם הזה, וּפִּקְחִים שֶׁבָּהֶם קִפְּלוּם וְהִנִּיחוּם בְּקוּפְסָא, המשיל את יראת שמים לקופסא כדכתיב (ישעיהו לג, ו) יִרְאַת הֳ' הִיא אוֹצָרוֹ, נמצא היראה נמשלה לאוצר, והם הניחו כל כוחות הנפש בְּקוּפְסָא, רצונו לומר להשתמש בהם בענייני יראת שמים בלבד ולא יעשו בהם תשמיש חיצוני, אבל הַטִּפְּשִׁים שֶׁבָּהֶם הָלְכוּ וְעָשׂוּ בָּהֶם מְלָאכָה, רוצה לומר מלאכת הגשמיות של מותרות ותענוגי עולם הזה, והשכילו מכוחות הנפש השכלה להרע, כמו שנאמר (ירמיהו ד, כב) חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ. וסוף דבר על פִּקְחִים הם הצדיקים אשר יתנו כלים הם כוחות הנפש ומלבושי הנפש לאוצר העליון להיות צרורים בצרור החיים, וְהַגּוּפִים שֶׁל הַצַדִּיקִים יֵלְכוּ לְבָתֵּיהֶם לקבר אחר הפטירה, לְשָׁלוֹם ששם יהיו מושכבים בלי רקבון עד זמן התחיה ויחיו ויתענגו על רוב שלום גם הם, אך על הַטִּפְּשִׁים שהם הרשעים אמר כלים שהם כוחות הנפש יִנָּתְנוּ לִכְבִיסָה שיתכבסו הן על ידי גהינם הן על ידי גלגול כדומם צומח חי מדבר כל אחד לפי הראוי לו לנקותו, והגופים יִתְחַבְּשׁוּ בְּבֵית הָאֲסוּרִים הוא הקבר ששם מתייסרים ברימה ותולעה עד היותם עפר ממש! ומה שאמר שֶׁל רְשָׁעִים, זוֹמְמוֹת וְהוֹלְכוֹת, פירוש על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (עבודה זרה ה.) עבירה מלפפתו והולכת עמו לגיהנם, והיינו על כוחות הטומאה שנבראו מן העבירות, וכן כאן זוֹמְמוֹת בכוחות הטומאה ההם.

שֶׁל בֵּינוֹנִים מַאי? אָמַר לֵיהּ אִיכָּא שָׁכִיבְנָא וְכוּ' פירוש רב נחמן שמע האי מלתא משמואל בלחישה וידע ששמואל לא גלה אותה לזולתו, ולכן אמר לו יפה עשיתם ששאלתם דבר זה ממני עכשיו, שאם היה נפטר קודם שיגלה היה אבד דבר זה, דאין גלוי עדיין לאדם אחר.

וּמַנּוּ מָרִי דְּלָא יָדַעְנָא לֵיהּ נראה לי לאו משום גאוה חס וחלילה קפיד, אלא משום כבוד תורה שהוא היה מגדולי הדור שקדמו ומקשי לו מן דור אחרון, וכהאי גוונא מצינו שהקפיד מנשה על רב אשי בפרק חלק משום דקראו חברין.

וְהָא קְרָא כְּתִיב (קהלת יב, ז) "וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה". מקשים אמאי לא הקשה מפסוק (בראשית ג, יט) כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב, שהוא פסוק תורה? ונראה לי בס"ד דהתם יש להקשות שישוב מקצתו דהיינו הבשר בלבד שהוא רך וישארו העצמות כמו שהן, ולכן הביא פסוק זה חדא כי תיבת 'כְּשֶׁהָיָה' יתירה, על כן יש לומר דבא לומר שישוב כולן כשהיה ממש, ועוד דכתיב כאן (קהלת יב, ז) וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים, מה התם כולה אף כאן כולו ואפילו עצמות. ואחר שתירץ לו חילוק בין צדיקים ובין בעלי קנאה, אז גַּשְׁשֵׁיהּ לראות אם זה רק בעצמות או אם אפילו בבשר גם כן כדי שידע אמיתות הענין? וכיון דחזא ביה מְשָׁשָׁא פירוש ממשות בשר, אז הקשה לו מפסוק כִּי עָפָר אַתָּה שהוא פסוק תורה, דעתה ליכא לשנויי דאיירי בבשר דוקא, דהא ראה הבשר קיים. והא דאמר לו לָא אַקְרְיָיךְ מִשְׁלֵי, פירוש דהיה לו ללמדך פסוק משלי שבו יתבאר הפסוק דקהלת שהוא סתום, ונראה לי ב' פעמים 'קִנְאָה' [156] כמנין 'יבש' [312], וגם הוא כמנין 'רקיב' []:

אָמַר לֵיהּ לֵיקוּם מַר לְגַוֵּיהּ דְּבֵיתָא וְכוּ'. נראה לי ודאי רב נחמן לא טעה בזה, אלא רצונו לומר כדי לקברו בביתו בכבוד לא ישאר בתוך שדהו, ואמר לו כן לֵיקוּם מַר לְגַוֵּיהּ דְּבֵיתָא, ליטול רשות זמנו כדי לפנותו מקבר זה, ומה שהשיב לו דַּאֲפִלּוּ נְבִיאֵי לָא קָרִית, רצונו לומר על הראשנה יש לומר קרא בקטנותו ושכח עתה כי הוא עסקו בתורה שבעל פה, אך פסוק זה הוא בנביאים דיחזקאל שקורין בהפטרה בכל שנה ואיך תשכח? על כן מוכרח לומר שלא למדת כלל!

הָתָם בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הֲוָה הנה רבי אבהו השיב לאותו מין בקיצור מפני שאינו ראוי לגלות סוד דבר זה אליו, אך רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים (ספר שופטים, סימן ה') בפסוק (שמואל א' ב, יט) וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה לּוֹ, ביאר סוד הנפלא הזה על נכון יעויין שם.