דף ביאור
מסכת שבת דף קכ״ז עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת שבת דף קכ״ז עמוד ב׳
מסכת שבת דף קכ״ז עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 21 קטעים ממוספרים, כ־597 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
ה"ג הני נמי בהני שייכי הכנסת אורחים וביקור חולים היינו גמילות חסדים ועיון תפלה היינו בכלל גמילות חסדים דכתיב (משלי י״א:י״ז) גומל נפשו איש חסד השכמת בית המדרש וגידול בנים לתלמוד תורה היינו תלמוד תורה דן את חבירו לכף זכות בכלל הבאת שלום דמתוך שהוא מכריעו לזכות ואמר לא חטא לי בזאת אנוס היה או לטובה נתכוון יש שלום ביניהן ורבי יוחנן לפרש לך אתא דבכלל ג' דמתניתין איתנהו להנך ו' ואיכא נמי לכבוד אב ואם ורבי יוחנן לא פליג עליה:
בפחי נפש בדאבון נפש:
מוחכרת שנותנה לחברו בכך וכך כורין לשנה:
כל היכא דאמרינן מעשה בחסיד אחד או רבי יהודה בן בבא או רבי יהודה ברבי אלעאי:
ריבה נערה:
שאינו בדוק לרבי שאינו מכיר במדותיו לסמוך עליו ולהניחה אצלנו:
מטרוניתא נכרית:
דבר מלכות וצריך להעלימו:
ועוד 10 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Shabbat 127b · Sefaria
תוספות
כיון דחזיא לכהן שפיר דמי אע"ג דאמר בשילהי כירה (לעיל שבת דף מז.) דבגדי עניים לעשירים לא הכא לכ"ע חזיא אלא איסורא הוא דרביע עליה אבל התם לא חזו מחמת גריעותא ומהאי טעמא נמי לא אמרינן התם טעמא דבסמוך דאי בעי מפקר לנכסיה והא דאמר בפרק כל הכלים (לעיל שבת ד' קכה.) שירי פרוזמיות שאין בהן ג' על ג' אין מטלטלין אותן משמע הא יש בהן שלש על שלש מטלטלים היינו לעניים א"נ אפילו לעשירים בבית עניים:
דאי בעי מפקר לנכסיה הוה מצי למימר כדלעיל כיון דחזי אלא כיון דמשכח טעמא דאפי' לדידיה מצי חזי אמר ובפרק כל שעה (פסחים דף לה:) ובפרק שלשה שאכלו (ברכות ד' מז.) איצטריך להאי טעמא:
האי אידגן מדנקט אידגן משמע אפי' לא ראה פני הבית תימה אכתי אפילו הקדימו בכרי נמי לא לחייב אלא באידגן וראה פני הבית וי"ל דאי לא כתב והרמותם ה"א דכולם חייבין אפילו לא אידגן השתא דכתי' קרא מוקמי ליה במסתבר דהיינו לא אידגן שאפילו ראה פני הבית לא היה חייב א"נ י"ל הא דנקט אידגן היינו ככל דינו שראה פני הבית אלא דמילתא דפסיקא נקט דאיכא למאן דאמר בבא מציעא (דף פח:) דלא בעינן ראיית פני הבית אלא בזיתים וענבים דלאו בני גורן נינהו:
הא קמ"ל דאין חומש מעכב ואף על גב דמבעיא לן בפרק הזהב (בבא מציעא דף נד.) אי מעכב אי לא ולא פשיט מהכא משום דהוה מצי למידחי דאגב אחרינא תנייה:
Tosafot on Shabbat 127b · Sefaria
רב נסים גאון
שמא צינורא ניתזה מפיה על רבי פי' צינורא שינתז מפי האדם כשהוא מדבר למטרונית והיא נכרית ונגע בו מרוקה הוצרך לטבול כי רוקן של נכרים גזרו עליו חכמים טומאה ועיקר זה הוא מה שאמר הקב"ה בענין הזב (ויקרא ט״ו:ח׳) וכי ירוק הזב בטהור יכול אפילו רקק ולא נגע יהא טמא ת"ל בטהור ובתוספתא זבין בפרק חמישי אמרו ורירו וכיחו ומימי האף שלו הרי הן כרוקו דמעת עינו ודם מגפתו וחלב האשה מטמאין טומאת משקה זובו ורוקו ומימי רגליו מטמאים טומאה חמורה וזאת התורה מיוחדת בישראל בלבד אבל לא בנכרים והחכמים הם שגזרו עליהם שיהו כזבין לכל דבריהם ותמצא כיוצא בזה במס' נדה בפרק בנות כותים (נדה דף לד) כשאמר בית שמי דם הנכרית טהור הקשה להם מזו הברייתא ולא חלקו בית שמי אלא בדמה בלבד אבל רוקה אין מי שחולק בו כי הוא טמא ושורפין עליו את התרומה וכבר פירשו טעמם של בית שמי שטיהרו דמה (וטיהרו) [וטמאו] רוקה ומימי רגליה דשכיחי גזרו בהו רבנן דמה דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן ובית הלל הכל אצלם טמא ושם במסכת שקלים (פ"ח מ"א) שנינו כל הרוקין הנמצאים בירושלים טהורין חוץ משל שוק העליון וגרסי בתלמוד בני מערבא ר' אבון בשם ר' יהושע קצרין של גוים היה שם ובמשנת טהרות בפרק ה' (משנה ח) שנינו שוטה אחד בעיר או נכרית או כותית כל הרוקין שבעיר טמאין וקודם לכן בפרק ד' אמרו על ו' ספיקות שורפין את התרומה אחד מהן ספק רוקין כבר נתבאר לך עכשיו ונתקיים מכל מה שהקדמנו כי רוק הנכרים טמא וכי גזירה דרבנן היא ובפ' יציאות השבת (שבת דף טו) אמרו ספיקות באושא גזור עליהן ולפיכך הוצרך ר' יהושע בן חנניא טבילה ותמצא במס' יומא בפרק הוציאו לו את הכף (דף מז) אמרו עליו על רבי ישמעאל בן קימחית שיצא ודבר עם ערבי אחד בשוק וניתזה צינורא מפיו על בגדו ונכנס ישבאב אחיו ושימש תחתיו ובחומר בקודש (חגיגה דף כג) תמצא גזירת צינורא דעם הארץ וזה בענין הקודש:
מפנין תרומה טהורה ודמאי.
Rav Nissim Gaon on Shabbat 127b · Sefaria
רבנו חננאל
ה"מ לדבר מצוה מדקתני מפני האורחין ומפני ביטול בהמ"ד שהן מצות כדרב יהודה אמר שמואל דאמר גדול הכנסת אורחין. וכדר' יוחנן דאמר אחד מששה דברים שאדם אוכל מפירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לו לעולם הבא:
מפנין תרומה טהורה אע"פ שהיא בביתו של ישראל הואיל וראויה לכהן היום מטלטלין אותה ושפיר דמי וכן דמאי והדמאי כיון דאילו הפקיר כל נכסיו ויהיה עני מותר לאוכלו אע"פ שעכשיו לא הפקיר נכסיו מותר לטלטלו. והוא הלוקח תבואה מעם הארץ שאינו יודע אם הוציא מעשר ממנה אם לאו כי התרומה לא נחשדו עמי הארץ עליה (ודאי) והיו מפרישין אחד מחמשים והוא בבינונית ונתנו לכהן אבל המעשר היו הרבה ע"ה שלא היו מפרישין אותו ונותנין ללוי. וחייבו חכמים הקונה מעם הארץ שאינו יודע אם הוציא מעשר ממנה אם לאו להפריש מזו התבואה חלק אחד ממאה שהיא תרומת מעשר שהוא א' וכל תרומה כאוכל תרומה והוא עון מיתה. וזה פירושו ישראל שיש לו מאה סאין תבואה חייב לתת לכהן ב' סאין מהן והיא נקראת תרומה גדולה וחייב לתת עשרה מהן פחות מעט והוא נקרא מעשר ראשון וחייב הלוי לתת מן העשרה סאין שנתן לו ישראל סאה אחת לכהן והוא שאמר הכתוב והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר. נמצא הסאה שביד כהן שהיא תרומת מעשר שנתן לו הלוי אחד ממאה מן התבואה שביד ישראל וכיון שראו שע"ה לא היו מפרישין מעשר לכהן שחייב בו מיתה [לכן חייבהו להפריש] אבל המעשר שהוא בלאו לא חייבהו מספק. וזה מפורש בגמרא יומא פ"ק דיוחנן העביר הודיית המעשר בסוף מס' סוטה ודמאי זה כיון שהוא ספק מעושר ספק אינו מעושר התירוהו מפני חיי נפש לאכסניא ולעניים (בפירושו). וזה שאמר ר"ל מעשר ראשון שהקדימו בשבלין פטור מתרומה גדולה פי' חייבה התורה להפריש תרומה ומעשר מן הדגן שכבר נעשה גורן כדכתיב ראשית דגנך תירושך ויצהרך כו' ואינו נקרא דגן אלא אחרי דישתו בגורן והעמדתו כרי והתורה אמרה להפריש מן הדגן ראשון תרומה גדולה ואחריו מעשר ראשון. ואחריו שנה ראשונה ושניה מעשר שני. ושנה שלישית אינו מפריש מעשר [שני] אלא מעשר עני. ואינו חייב להפריש כל אלו אלא אחרי שיקצור ויגדוש ויזרה ויעמיד כרי בגורן לפיכך אמר ר"ל אם בא ישראל מי שהיו לו עשרה עומרין שבלין וקודם שיכניסן לגורן לדוש נתן מהן עומר אחד מעשר ללוי הלוי אינו חייב לתת ממנו אלא תרומת מעשר לכהן שהשבלין לא נתחייבו אלא בתרומה ולא במעשר והביא טעם לדבריו מן המקרא הזה והקשה עליו רב פפא למה הוצרכת לדחוק הדבר בשבולין אפילו בכרי הקדים והפריש המעשר קודם שיפרוש התרומה ליפטר ולא יהא חייב הלוי להפריש ממנו אלא תרומת מעשר. ופירק לו כיון שהעמידו כרי אידגן וקרינא ביה מכל מתנותיכם תרימו שכולל הכל.
ומעשר שני והקדש שנפדו הוצרך להזכירו התנא להודיע שאם לא נתן החומש מעכב:
Rabbeinu Chananel on Shabbat 127b · Sefaria
רשב"א
דמאי הא לא חזי ליה כיון דאי בעי מפקר ליה לנכסיה איכא למידק ואמאי איצטריך ליה למימר הכין, דאפילו לא חזו ליה כיון דחזי לעניים ולאכסניא שפיר דמי, וכדאמרינן גבי תרומה הואיל וחזיא לכהנים, ולקמן נמי גבי זכוכית מפני שהוא מאכל לנעמיות אמרינן אפילו אין לו נעמיות הואיל וראוי. על כן אמרו בתוס' דלא גרסינן ליה, אלא הכי גרסינן דמאי הואיל וחזי לעניים דתנן מאכילין את העניים דמאי.
ויש מעמידים הגירסא ואומרים דגבי תרומה הואיל ועל כרחיה יהיב לכהנים, וזכוכית נמי הואיל ולא חזי אלא לנעמיות, וכן הלוף לעורבים, איכא למימר כיון דחזו להכי שרי, אלא דמאי שהוא מצניעו עד למחר לתקנו לאכילתו והשתא לא חזי ליה לא מטלטל ליה, אלא כיון דאי בעי חזי ליה השתא נמי מטלטל ליה דראוי הוא לו. ויש מי שאומר דשיטפא דגמרא היא דמשום דעל כרחין איצטריך למימר דחזי לעניים ולאתויי מתניתין דמאכילין את העניים דמאי ואת אכסניא דמאי, ואתמר בגמ' וכשיטה דהכא בדוקא בפסחים (לה, ב), ובברכות (מז, א), אמרו הכא נמי הכין ולא הוה צריך ליה.
Rashba on Shabbat 127b · Sefaria
מאירי
במשנת חסידים אמרו לעולם הוי דן את האדם לכף זכות והענין שכל שהוא מוחזק בחסיד אפילו ראו בו מעשה שהדברים מוכיחים בו לחובה אל תהרהר אחריו אלא השתדל לדונו לכף זכות אחר שיש לך לדונו לזכות אף באפשר רחוק ומזה המין באלו המעשים הנזכרים הנה באדם אחד שירד בגליל העליון ונשכר אצל בעל הבית שלש שנים ערב יום הכפרים אמר לו תן לי שכרי אלך ואפרנס אשתי ובני אמר לו אין לי תן לי מעות אמר לו אין לי תן לי בהמה אמר לו אין לי תן לי פירות אמר לו אין לי תן לי כרים וכסתות אמר לו אין לי וכו' הפשיל כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש לאחר הרגל נטל בעל הבית את שכרו ועמו משאוי שלשה חמורים אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים והלך לביתו לאחר שאכלו ושתו נתן לו שכרו אמר לו בשעה שאמרתי לך אין לי מעות במה דנתני אמר לו שמא פרקמטיא בזול נזדמנה לו ולקח בהן בשעה שאמרתי לך אין לי בהמה במה דנתני אמר לו שמא מושכרות הן ביד אחרים בשעה שאמרתי לך אין לי פירות במה דנתני אמר לו שמא אינם מעושרים בשעה שאמרתי לך אין לי כרים וכסתות במה דנתני אמר לו שמא הקדיש ר' את נכסיו לשמים אמר לו העבודה כך היה הקדשתי כל נכסי לשמים בשביל הורקנוס בני שלא היה עוסק בתורה עד שבאתי אצל חברי שבדרום והתירו לי את נדרי ואתה שדנתני לזכות המקום ידין אותך לזכות:
וכן מעשה בחסיד אחד שפדה ריבה אחת מישראל למלון השכיבה תחת מרגלותיו למחר ירד וטבל ושנה לתלמידיו אמר להם בשעה שהשכבתיה אצלי במה דנתוני אמרו לו שמא יש בנו תלמיד שאינו בדוק לך בשעה שירדתי וטבלתי במה דנתוני אמרו לו שמא מפני טורח הדרך ראה קרי אמר להם העבודה כך היה ואתם שדנתוני לזכות המקום ידין אתכם לזכות וכן פעם אחת הוצרך דבר לתלמידים אצל מטרוניתא אחת שכל גדולי רומי מצויים אצלה אמרו לו מי ילך אמר להם ר' יהושע אני אלך הלך ר' יהושע ותלמידיו כיון שהגיע לפתח ביתה חלץ תפליו ברחוק ארבע אמות ונתנן לתלמידיו ונעל את הדלת אחר שיצא ירד וטבל ושנה לתלמידיו אמר להם בשעה שחלצתי את תפלי במה דנתוני אמרו לו כסבור ר' אל יכנסו דברי קדושה למקום טומאה ובשעה שנעלתי דלת בפניכם במה דנתוני שמא דבר מלכות בינך לבינה בשעה שירדתי וטבלתי במה דנתוני אמרו שמא נתזה צינורא מפיה על בגדו אמר להם העבודה כך היה ואתם שדנתוני לזכות המקום ידין אתכם לזכות למדת מכל אלו שאע"פ שהמעשים נוטים לחיוב אחר שהמעשה יוצא ממוחזק בחסיד ראוי לדונו לזכות אף באפשר רחוק ומ"מ בהפך זה ר"ל שהוא מוחזק ברשע ראוי לדונו לכף חובה אף באפשר רחוק כאמרו כי יחנן קולו אל תאמן בו ובאדם סתם ראוי לדונו אחר הוכחת המעשה ואדם סתם ומעשה סתם ר"ל שאף המעשה אפשר לדונו בשני פנים ואין הכרע באחד יותר מבהפכו ראוי לדונו לכף זכות מצד מעלת מדת המכריע וכך היא מבוארת בביאור גדולי המחברים למשנת חסידים ולענין מה שאמרו אל יכנסו דברי קדושה למקום טומאה דוקא בעמידת קבע אבל דרך העברה מותר אף במקום הטנופת כמו שהתבאר במקומו:
אע"פ שהדמאי אסור מדרבנן הקלו בו על נותני צדקה להאכילה לעניים ועל מכניסי אורחים להאכילו לאורחים הנכנסים בבתיהם אם אין לו תבואה אחרת והוא שאמרו מאכילין את העניים דמאי ואת אכסניא דמאי וי"מ אכסניא של המלך שמזונותיהם על העיר ולא יראה כן:
ממה שאמרו בסוגיא זו בענין דמאי כיון דאי בעי מפקר לנכסיה והוי עני וחזי ליה למדנו שמפקירין בשבת ואע"פ שאמרו אין מקדישין אינו דומה שההקדש כעין מכר הוא וכמו שאמרו מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים אבל הפקר אין כאן שינוי רשות ואפי' זכה בו אחר מאליו הוא זוכה ושמא תאמר ומה הוצרך דמפקיר לנכסיה ודיו בשיפקיר אותה תבואה ותהא ראויה לו אף בעשיר שהרי הפקר פטור מן המעשר אפי' טבל גמור ואע"פ שזכה הוא בו וכמו ששנינו המפקיר את כרמו והשכים בבקר ובצרו פטור מן המעשר וחייב בפרט ועוללות ושכחה ופאה כמו שיתבאר במקומו פירשו גדולי הדורות שלפנינו שאין הפקר פוטר ממעשר אלא שהפקירו קודם שיגיע לחיוב מעשר ר"ל שהפקירו בשובלין אבל משנתחייב במעשר ר"ל שנעשה דגן אין הפקר מפקיעו:
כבר ביארנו במשנה שהתרומה מותר לטלטלה הואיל וראויה לכהן ולשיטה זו אנו גורסין בגמ' כיון דחזיא לכהן ויש גורסין כיון דאי בעי מתשיל עלה וחזיא ליה ובעלי שיטה זו מפרשים שכל שאינה ראויה לו בשום פנים אינו מטלטלה אע"פ שראויה לחבירו וכעין דמאי שהוצרכו לומר מגו דאי בעי מפקר לניכסיה ולא אמרו מגו דחזי לעניים ואין הדברים נראין שהדמאי אפי' עשרו אינו חייב ליתנו לעניים אפי' מעשר עני שבו שלא הצריכוהו אלא בתרומת מעשר שיש בה עון מיתה ומעשר שני שהוא לבעלים אבל התרומה על כל פנים הוא צריך ליתנה לכהן ומתוך כך הוא אומר מגו דחזיא לכהן ומ"מ למדת לשיטתם שכל שאינו ראוי לו עכשיו הואיל ועל ידי שאלה ראוי לו מותר לטלטלו ודוקא לצורך השבת שאין מפירין נדרים בשבת אלא לצורך השבת כמו שיתבאר ויש אומרים שאי אפשר לישאל אלא בתרומות הואיל ותרומה ניטלת באומד ומחשבה ונותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר אבל מעשר שאינו ניטל במחשבה אא"כ הפרישן אינו יכול לישאל עליו:
Meiri on Shabbat 127b · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
בד"ה האי אידגן מדנקט אידגן משמע אפילו לא ראה כו' אכתי אפילו הקדימו בכרי נמי לא לחייב כו' עכ"ל ר"ל מדתלה הדבר באידגן לחוד משמע דאפילו לא ראה פני הבית ולא חלה עליו עדיין חובת תרומה מ"מ כיון דאידגן אם הקדים מעשר ראשון לתרומה גדולה אין הלוי פטור מתרומה גדולה ואהא קשיא להו מנליה הא דהא מה"ט דמוקמינן קרא לפטור בהקדימה בשבולין משום דעדיין לא חל עליו חובת תרומה איכא לאוקמי נמי האי קרא לפטור אפילו באידגן אם לא ראה פני הבית כיון דלא חל עליו נמי חובת תרומה ותירצו די"ל דאי לא כתיב והרמותם כו' ר"ל דאי לא כתיב מיעוטא כלל לפטור הקדים מעשר ראשון לתרומה ודאי דה"א דבכל גוונא חייב בהקדים ואפילו בלא אידגן דמהיכא תיתי לפטור הקדים השתא דכתיב מיעוטא לא מוקמינן ליה אלא במסתבר למעט דהיינו לא אידגן משום דאז אפילו היה רואה פני הבית לא היה חל עליו חובת תרומה משא"כ באידגן דיש לחייבו בהקדים אפילו לא ראה פני הבית כיון דאילו היה רואה אז פני הבית היה חל עליו חובת תרומה וא"נ י"ל הא דנקט אידגן היינו ככל דינו שראה כו' אבל בלא ראה פני הבית קושטא הוא דאפי' באידגן יש לפטור בהקדים וק"ק להאי תירוצא דלא הוה ליה למנקט בשבלין דבהקדים נמי באידגן נמי איכא פטור בלא ראה פני הבית ויש ליישב דנקט בשבלין לרבותא דאפי' בראה פני הבית פטור בהקדים אבל התוס' בפרק בכל מערבין ובפרק קמא דביצה מוכיחין כתירוץ הראשון שכתבו התוס' הכא ע"ש:
Chidushei Halachot on Shabbat 127b · Sefaria
מהר"ם
בתוס' ד"ה דאי בעי וכו' המ"ל כדלעיל כיון דחזי וכו ר"ל כיון דחזי לעני דתנן וכו' כצ"ל:
Maharam on Shabbat 127b · Sefaria
גליון הש"ס
רש"י ד"ה כל היכא דאמרינן מעשה וכו' עיין דבר נחמד בזה בברכת הזבח תמורה דף טו ע"ב:
Gilyon HaShas on Shabbat 127b · Sefaria
בן יהוידע
הִפְשִׁיל כֵּלָיו לַאֲחוֹרָיו, וְהָלַךְ לְבֵיתוֹ בְּפַחֵי נֶפֶשׁ נראה לי בא ללמד שהלך רגלי ולא היה לו פ"ק [פרוטה קטנה] לשכור בהמה לרכוב עליה, ועשה עצמו כחמור למשוי לשאת את כליו, ובא לְבֵיתוֹ בְּפַחֵי נֶפֶשׁ שהיה בוש מאשתו ובני ביתו שבא אצלם בידים רקניות אחר פרידתו מהם שלש שנים! ואומרו נָטַל בַּעַל הַבַּיִת שְׂכָרוֹ בְּיָדוֹ קא משמע לן שהביא לו מעות טובים, מטבעות זהב שהוא מטבע חריף עובר לסוחר שכל השכר ניטל ביד אחת. ואומרו עִמּוֹ מַשּׂוֹי שְׁלֹשָׁה חֲמוֹרִים נראה לי בס"ד שרצה לפייסו ולגמול עמו טובה בשלשה משאות אלו על טוב לבבו, אשר בתחלה בהיותו עמו נתרצה לקבל בעד שכרו ג' מינים שיש בהם טרחה ויגיעה עד שימכרם ויעשם מעות, כי משורת הדין הפועל צריך לקבל שכרו מעות מדודים, והוא נתרצה מטוב לבבו הא' בקרקעות, הב' מיני מטלטלין שהם פירות וכרים וכסתות, והג' בהמה, וכנגד שלשה הטבות אלו שנתרצה לפנים משורת הדין הביא לו שלשה משאות של חמורים, שהם שלשה מינים הא' של מאכל, שהם מעשה אופה ומיני מרקחות שכולם הם של בישול, והב' של מיני משקין טובים, של מיני יין וכיוצא, והג' מיני פירות שהם חיים ואינם מבושלים, וזכר זה אחרון כי אלו חיים הם ולא היה להם גמר בבישול על ידי אדם כאותם שני מינים. ונראה שאכל עמו מפני הכבוד, והמתין לשאל שאלותיו אחר שתיה כדי שישיב תשובה אמיתית כאשר בלבבו ולא יעלים דבריו מפני הבושה או מפני הכבוד, כי עתה נכנס יין יצא סוד, ובודאי יגלה מה שהיה בלבבו מעיקרא.
שֶׁמָּא פְּרַקְמַטְיָא בְּזוֹל נִזְדַּמֵּן לְךָ הקשא מהרש"א אמאי לא אמר לו תן לי מזו הפרקמטייא? ועוד דכתבו התוספות לית ליה זוזי לשוכר, אמרינן ליה זיל טרח ואייתי זוזי, ואם כן היה לטרוח למכור סחורתו במזומן ולתת לו שכרו במעות עיין שם. ונראה לי בס"ד דהוא אמר שֶׁמָּא פְּרַקְמַטְיָא בְּזוֹל נִזְדַּמֵּן לְךָ ולכך כל מעותיו הניחם בה, אך עתה ירדה הרבה מן הערך שקנאה אף על פי שקנאה בזול, ואם ימכור אותה עתה יפסיד הרבה, אבל אחר איזה ימים תעבור הסיבה אשר הוזלה בעבורה ותתייקר בודאי, ולכך אין מחוייב עתה למכור בהפסד, וגם אם הוא יקח הסחורה ממנו ודאי אין בעל הבית ירצה לחשוב לו בערך ההפסד, ואם יקבלנה ממנו כמו שקנאה ויחזור וימכרנה עתה יפסיד, לכן לא אמר לו תן לי פרקמטייא. והנה בני ידידי כה"ר יעקב וכו' תירץ דהנשכר חשב מעיקרא אולי זו הפרקמטייא שקנאה בזול היא אינה מצויה בעיר אלא עודנה בספינה, או בשיירה, והקדים המעות למוכר בעבורה ועדיין לא באה לידו עד כאן דבריו נר"ו. גם הא דהקדים לבקש קרקע קודם בהמה, אף על גב דמסתברא נח להפרע מבהמה טפי מן מכירת קרקע, פירש ביני ידידי נר"ו שהוא קרקע שיחכור אותה לאחרים ויקבל דמי החכירה בעבור שכרו, וזה דבר המצוי הרבה עד כאן דבריו נר"ו.
שֶׁמָּא מֻשְׂכֶּרֶת בְּיַד אֲחֵרִים נראה לי אף על פי שהוא ראה הבהמות לפניו ברשות בעל הבית עם כל זה אמר שמא שכרם וקבל דמי השכירות, ועדיין הלוקח לא לקח הבהמות. ומה שאמר שמא אֵינָן מְעֻשָּׂרִין קשא איך דנו לכף זכות והלא בידו לעשר עתה? ונראה לי בס"ד דאמר שמא יש לו מכירי כהונה ולויה, שהיה לו כהן ולוי תלמידי חכמים שדרכו ליתן להם כל מעשרותיו ותרומותיו, ואותו היום לא היו בעיר כדי שיעשר ויתן להם, והוא כבר קבל על עצמו חק משום נדר וסייג שלא יעשר ויניח המעשר בביתו אפילו שעה אחת, משום מכשול שלא יכשלו בו, אלא מעשר ונותן תכף ומיד. אי נמי נראה לי בס"ד דדן אותו לזכות בכך שהוא עשה שליח להוציא לו המעשרות, והשליח לא נמצא היום בעיר כדי לשאל ממנו אם הוציא או לאו, כי שמא עדיין לא הוציא המעשרות.
הַמָּקוֹם יָדִין אוֹתְךָ לִזְכוּת יש להקשות דבר זה שייך לאומרו לגבי אדם שאינו יודע הנסתרות, אך הקב"ה יודע האמת וליכא ספיקא קמי שמייא, ואם יש לו זכות בודאי יזכהו ואין צריך לזה בקשה ותפלה? ונראה לי בס"ד דבקשה זו שייכה בכהאי גוונא כגון שהוא לא נתן צדקה כי היה עני, ומבקש שידין אותו הקב"ה לכף זכות לחשיב לו כאלו נתן צדקה, שיאמר אם יש לו היה נותן, וכן אם נחלה ולא התפלל, ולא קיים מצוה פלונית, שידונו לכף זכות שאם לא היה חולה היה מתפלל ועוסק בתורה ומקיים מצות. אבל אין הכונה לומר היכא דעשה מעשה שיש להסתפק בה אם כונתו לרעה או לטובה, דזה ודאי קמיה שמייא גלייא וליכא ספיקא, וכפי האמת ידון אותו, ולא שייך על זה בקשה ותפלה.
מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד, שֶׁפָּדָה רִיבָה אַחַת בַּת יִשְׂרָאֵל קשא למה הוצרך לפרש בַּת יִשְׂרָאֵל, וכי סלקא דעתך שפדה ריבה גויה?! ונראה לי ללמדנו שאותה ריבה היתה עודנה בתולה, כי סתם ריבה קטנה היא, אך כיון שנשבית על הרוב נבעלה להם והשירו בתוליה, והוא לא היה משכיבה תחת מרגלותיו מפני החשד, שלא יחשדהו איש כסיל ובער ששכב עמה חס וחלילה, אך כיון שנודע לו בעת שפדה שעודנה בקדושתה שלא נטמאה בבעילת בני נכר אשר שבו אותה, אז ניצול מן החשד כי דבר זה יתברר אחר כך שלא בא עליה, כי עודנה היא בבתוליה, לזה אמר פָּדָה רִיבָה אַחַת בַּת יִשְׂרָאֵל, רצונו לומר עודנה בקדושת בת ישראל כשפדאה, שלא טמאוה השבאים.
כְּשֵׁם שֶׁדַּנְתּוּנִי לְכַף זְכוּת, הַמָּקוֹם יָדִין אֶתְכֶם לְכַף זְכוּת יש להקשות למה בהאי עובדא דאותו חסיד נקיט 'כַף' זְכוּת, ובעובדא דאותו בעל הבית ועובדא דרבי יהושע אמר שֶׁדַּנְתּוּנִי לִזְכוּת ולא נקיט 'כַף'? ונראה לי בס"ד בהקדים מה שכתב הרב ברכת הזבח (בפרק ב' דתמורה) בשם הגאון מהר"י ז"ל, שדקדק בפירוש רש"י ז"ל דנחת לפרש כאן בגמרא דידן דשבת כל היכא דאמרי 'מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד' או רבי יהודה בן בבא או רבי יהודה ברבי אילעי, ואמאי לא פירש כן בשאר מקומות, ובפרט בגמרא דברכות פרק ג' שהוא קודם מסכת שבת דאתמר התם נמי 'מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד'? ופירש הרב דהוקשה לרש"י כאן דאמר ירד וטבל, והא קיימא לן בגמרא דברכות כרבי יהודה בן בתירא דסבירא ליה בעל קרי מותר בדברי תורה ואמאי הוצרך לטבול? לכך פירש או רבי יהודה בן בבא או רבי יהודה ברבי אילעי שהוא סתם רבי יהודה הנזכר בש"ס, דהוא סבירא ליה בעל קרי אסור בדברי תורה משום דצריך לשנות באימה וברתת ובזיע וכו' יע"ש. והנה איתא התם בברכות (דף כב) תניא (דברים ד' ט') וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ, וכתיב בתריה יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי הֳ' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב, מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן באימה וכו', מכאן אמרו הזבים והמצורעים ובאין על נידות מותרים לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים ולשנות במשנה בגמרא ובהלכות ובאגדות, אבל בעלי קריין אסורים! ופירש רש"י כל הטמאים מותרים שאף הם יכולים להיות באימה וברתת, אבל בעל קרי אינו אלא מתוך קלות ראש וזחות הדעת עד כאן. נמצא לפי זה למאן דאמר בעל קרי צריך טבילה היינו דוקא היכא דאיכא למתלי בהרהור וקלות ראש, אבל אם ברור לו שבא לו קרי מחמת טורח הדרך דוקא, דאין שם צד קלות ראש אלא אונס מחמת טורח, הרי זה דומה לזבין דמותרים בתורה משום שגם הם יכולים להיות באימה ורתת וגם זה כן הוא. אבל לסברת רבי יהודה בן בתירא גם בעל קרי דעלמא דלא היה לו מחמת טורח הדרך אינו צריך טבילה משום דאין דברי תורה מקבלים טומאה. ונמצא לפי זה הם שאמרו לו מחמת טורח הדרך ראית, אזלי בתר סברת עצמו דמחלק בין רואה מחמת טורח לבין רואה שלא מחמת טורח, דיש לו בדין זה שני כפות, כף של זכות ברואה מחמת טורח, וכף של חובה ברואה שלא מחמת טורח, דסבירא ליה זה אסור משום דאית ביה קלות ראש ואינו ראוי לדברי תורה בכך, והם דנו אותו לכף של זכות דהחליטו שראה קרי מחמת טורח הדרך, מה שאין כן לסברה השניה החולקת עליו אין שם חילוק כפות, אלא בין כף של הרואה מחמת טורח ובין כף של הרואה קרי דעלמא בשניהם נידון לזכות להתירו בדברי תורה, ולכן כיון שראה שתלו הזכות משום טורח הדרך אמר להם דַּנְתּוּנִי לְכַף זְכוּת.
בְּשָׁעָה שֶׁהִשְׁכַּבְתִּיהָ תַּחַת מַרְגְּלוֹתַי, בַּמָּה חֲשַׁדְתּוּנִי נראה לי בס"ד הכונה לומר אם חשדוהו שהוא חשדם בדבר איסור שלא האמין בהם להשכיבה אצלם, ואמרו לו חס וחלילה לא עלה על לבנו שתחשדינו בדבר זה, אלא חשבנו שֶׁמָּא יֵשׁ בָּנוּ תַּלְמִיד שֶׁאֵינוֹ בָּדוּק עדיין, ובעבורו לא השכבת אותה אצלינו. ומה שאמר להם בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַדְתִּי וְטָבַלְתִּי, בַּמָּה חֲשַׁדְתּוּנִי? רצונו לומר אם חשדוהו שראה קרי מחמת הרהור שהיה בהיותה שוכבת מרגלותיו, ואמרו חס וחלילה דידענו שזאת לפניך היתה כמו עץ ואבן, ורק חשבנו מחמת טורח הדרך אירע קרי.
בְּשָׁעָה שֶׁחָלַצְתִּי תְפִלִּין, בַּמָּה חֲשַׁדְתּוּנִי נראה לי בס"ד רצונו לומר אם חשדוהו שחלץ התפילין מעיקרא בשביל שהיה רוצה לדבר עמה שיחה בטלה כדרך האהובים הבאים זה אצל זה לדבר חוץ מדברים הצריכין לדבר? ואמרו לו חס וחלילה דיודעים אנחנו שלא תדבר עמה דבור אחר חוץ מדברים ההכרחים, ובעבור דברים ההכרחים שהם נחשבים צורך מצוה אין צריך לחלוץ התפילין, ורק אמרנו דסבר רבינו אַל יִכָּנְסוּ דִּבְרֵי קְדֻשָּׁה בִּמְקוֹם טֻמְאָה. ומה שאמר בְּשָׁעָה שֶׁנָּעַלְתִּי בַּמָּה חֲשַׁדְתּוּנִי? רצונו לומר אם חשבתם שאני חושד אתכם מגלי סוד ולא האמנתי בכם לשמוע הדברים? ואמרו לו יודעים אנו שלא תחשדנו בכך, ורק אמרנו שֶׁמָּא דְּבַר מַלְכוּת יֵשׁ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ, וכל דבר מלכות צריך להעלימו גם מן הנאמנים, וכמו שאמר אנטינוס לרבינו הקדוש. ומה שאמר בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַדְתִּי וְטָבַלְתִּי, בַּמָּה חֲשַׁדְתּוּנִי? רצונו לומר אם חשבתם שמא בראותי פניה עבר בלבי הרהור וטבלתי להטהר מן ההרהור? ואמרו לו חס וחלילה יודעים אנחנו שאותה אשה בעיניך כנבלה ושקצים ורמשים, ולא יהיה לך בראייה שמץ הרהור רע חס וחלילה, אך אמרנו שֶׁמָּא נִתְּזָה צִנּוֹרָא מִפִּיהָ עַל בְּגָדָיו שֶׁל רַבִּי. ונראה לי דאותו חסיד ורבי יהושע הם ידעו בלאו הכי שהתלמידים דנו אותם לכף זכות, ולא הוצרכו לשאל אלא כדי לברר הדבר לפני העולם, שאז ילמדו מזה שיהיה האדם דן את חבירו לכף זכות גם במילתא דתמיהה, והרויחו גם כן התלמידים בזה שבירכום החסיד ורבי יהודה ברבי אילעי על הדבר הזה.
Ben Yehoyada on Shabbat 127b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת שבת, דף קכ״ז, עמוד ב׳, בהיקף של כ־597 מילים ב־21 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 21 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 110 מילים
נפתחת ב״הָנֵי נָמֵי, (בִּגְמִילוּת חֲסָדִים שָׁיְיכִי. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא:…״
- קטע 277 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: הַדָּן חֲבֵירוֹ לְכַף זְכוּת —…״
- קטע 330 מילים
נפתחת ב״לְאַחַר הָרֶגֶל נָטַל בַּעַל הַבַּיִת שְׂכָרוֹ בְּיָדוֹ,…״
- קטע 485 מילים
נפתחת ב״אָמַר לוֹ: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַרְתָּ לִי ״תֵּן לִי…״
- קטע 530 מילים
נפתחת ב״אָמַר לוֹ: הָעֲבוֹדָה! כָּךְ הָיָה. הִדַּרְתִּי כׇּל…״
- קטע 619 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁפָּדָה רִיבָה…״
- קטע 716 מילים
נפתחת ב״וְאָמַר לָהֶן: בְּשָׁעָה שֶׁהִשְׁכַּבְתִּיהָ תַּחַת מַרְגְּלוֹתַי, בַּמֶּה…״
- קטע 828 מילים
נפתחת ב״בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַדְתִּי וְטָבַלְתִּי, בַּמֶּה חֲשַׁדְתּוּנִי? אָמַרְנוּ: שֶׁמָּא…״
- קטע 926 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: פַּעַם אַחַת הוּצְרַךְ דָּבָר אֶחָד…״
- קטע 1023 מילים
נפתחת ב״הָלַךְ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְתַלְמִידָיו. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְפֶתַח…״
- קטע 1116 מילים
נפתחת ב״וְאָמַר לָהֶן: בְּשָׁעָה שֶׁחָלַצְתִּי תְּפִילִּין, בַּמֶּה חֲשַׁדְתּוּנִי?…״
- קטע 1211 מילים
נפתחת ב״בְּשָׁעָה שֶׁנָּעַלְתִּי, בַּמֶּה חֲשַׁדְתּוּנִי? אָמַרְנוּ: שֶׁמָּא דְּבַר…״
- קטע 1327 מילים
נפתחת ב״בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַדְתִּי וְטָבַלְתִּי בַּמֶּה חֲשַׁדְתּוּנִי, אָמַרְנוּ: שֶׁמָּא…״
- קטע 1427 מילים
נפתחת ב״מְפַנִּין תְּרוּמָה טְהוֹרָה וְכוּ׳. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא,…״
- קטע 1554 מילים
נפתחת ב״וּדְמַאי וְכוּ׳. דְּמַאי, הָא לָא חֲזֵי לֵיהּ!…״
- קטע 1619 מילים
נפתחת ב״וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּיטְּלָה תְּרוּמָתוֹ וְכוּ׳. פְּשִׁיטָא! לָא…״
- קטע 1736 מילים
נפתחת ב״וְכִי הָא דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רֵישׁ…״
- קטע 1821 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: אִי הָכִי,…״
- קטע 197 מילים
נפתחת ב״וּמָה רָאִיתָ? הַאי אִידְּגַן, וְהַאי לָא אִידְּגַן.…״
- קטע 2020 מילים
נפתחת ב״וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְכוּ׳. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא שֶׁנָּתַן…״
- קטע 2115 מילים
נפתחת ב״וְהַתּוֹרְמוֹס הַיָּבֵשׁ כּוּ׳. דַּוְוקָא יָבֵשׁ, אֲבָל לַח…״
לשון המקור
הָנֵי נָמֵי, (בִּגְמִילוּת חֲסָדִים שָׁיְיכִי. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: הָנֵי) בְּהָנֵי שָׁיְיכִי.
תָּנוּ רַבָּנַן: הַדָּן חֲבֵירוֹ לְכַף זְכוּת — דָּנִין אוֹתוֹ לִזְכוּת. וּמַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁיָּרַד מִגָּלִיל הָעֶלְיוֹן וְנִשְׂכַּר אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת אֶחָד בַּדָּרוֹם שָׁלֹשׁ שָׁנִים. עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים אָמַר לוֹ: תֵּן לִי שְׂכָרִי, וְאֵלֵךְ וְאָזוּן אֶת אִשְׁתִּי וּבָנַי. אָמַר לוֹ: אֵין לִי מָעוֹת. אָמַר לוֹ: תֵּן לִי פֵּירוֹת. אָמַר לוֹ: אֵין לִי. תֵּן לִי קַרְקַע — אֵין לִי. תֵּן לִי בְּהֵמָה — אֵין לִי. תֵּן לִי כָּרִים וּכְסָתוֹת — אֵין לִי. הִפְשִׁיל כֵּלָיו לַאֲחוֹרָיו, וְהָלַךְ לְבֵיתוֹ בְּפַחֵי נֶפֶשׁ.
לְאַחַר הָרֶגֶל נָטַל בַּעַל הַבַּיִת שְׂכָרוֹ בְּיָדוֹ, וְעִמּוֹ מַשּׂוֹי שְׁלֹשָׁה חֲמוֹרִים, אֶחָד שֶׁל מַאֲכָל, וְאֶחָד שֶׁל מִשְׁתֶּה, וְאֶחָד שֶׁל מִינֵי מְגָדִים, וְהָלַךְ לוֹ לְבֵיתוֹ. אַחַר שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ נָתַן לוֹ שְׂכָרוֹ.
אָמַר לוֹ: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַרְתָּ לִי ״תֵּן לִי שְׂכָרִי״ וְאָמַרְתִּי ״אֵין לִי מָעוֹת״, בַּמֶּה חֲשַׁדְתַּנִי? אָמַרְתִּי: שֶׁמָּא פְּרַקְמַטְיָא בְּזוֹל נִזְדַּמְּנָה לְךָ, וְלָקַחְתָּ בָּהֶן. וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַרְתָּ לִי ״תֵּן לִי בְּהֵמָה״, וְאָמַרְתִּי ״אֵין לִי בְּהֵמָה״, בַּמֶּה חֲשַׁדְתַּנִי? אָמַרְתִּי: שֶׁמָּא מוּשְׂכֶּרֶת בְּיַד אֲחֵרִים. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַרְתָּ לִי ״תֵּן לִי קַרְקַע״, וְאָמַרְתִּי לְךָ ״אֵין לִי קַרְקַע״, בַּמֶּה חֲשַׁדְתַּנִי? אָמַרְתִּי: שֶׁמָּא מוּחְכֶּרֶת בְּיַד אֲחֵרִים הִיא. וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ ״אֵין לִי פֵּירוֹת״ בַּמֶּה חֲשַׁדְתַּנִי? אָמַרְתִּי: שֶׁמָּא אֵינָן מְעוּשָּׂרוֹת. וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ ״אֵין לִי כָּרִים וּכְסָתוֹת״ בַּמֶּה חֲשַׁדְתַּנִי? אָמַרְתִּי: שֶׁמָּא הִקְדִּישׁ כָּל נְכָסָיו לַשָּׁמַיִם.
אָמַר לוֹ: הָעֲבוֹדָה! כָּךְ הָיָה. הִדַּרְתִּי כׇּל נְכָסַי בִּשְׁבִיל הוּרְקָנוֹס בְּנִי שֶׁלֹּא עָסַק בַּתּוֹרָה. וּכְשֶׁבָּאתִי אֵצֶל חֲבֵירַי בַּדָּרוֹם הִתִּירוּ לִי כָּל נְדָרַי. וְאַתָּה, כְּשֵׁם שֶׁדַּנְתַּנִי לִזְכוּת, הַמָּקוֹם יָדִין אוֹתְךָ לִזְכוּת.
תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁפָּדָה רִיבָה אַחַת בַּת יִשְׂרָאֵל, וְלַמָּלוֹן הִשְׁכִּיבָהּ תַּחַת מַרְגְּלוֹתָיו. לְמָחָר יָרַד וְטָבַל וְשָׁנָה לְתַלְמִידָיו.
וְאָמַר לָהֶן: בְּשָׁעָה שֶׁהִשְׁכַּבְתִּיהָ תַּחַת מַרְגְּלוֹתַי, בַּמֶּה חֲשַׁדְתּוּנִי? אָמַרְנוּ: שֶׁמָּא יֵשׁ בָּנוּ תַּלְמִיד שֶׁאֵינוֹ בָּדוּק לְרַבִּי.
בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַדְתִּי וְטָבַלְתִּי, בַּמֶּה חֲשַׁדְתּוּנִי? אָמַרְנוּ: שֶׁמָּא מִפְּנֵי טוֹרַח הַדֶּרֶךְ אֵירַע קֶרִי לְרַבִּי. אָמַר לָהֶם: הָעֲבוֹדָה! כָּךְ הָיָה. וְאַתֶּם, כְּשֵׁם שֶׁדַּנְתּוּנִי לְכַף זְכוּת, הַמָּקוֹם יָדִין אֶתְכֶם לְכַף זְכוּת.
תָּנוּ רַבָּנַן: פַּעַם אַחַת הוּצְרַךְ דָּבָר אֶחָד לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים אֵצֶל מַטְרוֹנִיתָא אַחַת שֶׁכׇּל גְּדוֹלֵי רוֹמִי מְצוּיִין אֶצְלָהּ. אָמְרוּ: מִי יֵלֵךְ? אָמַר לָהֶם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: אֲנִי אֵלֵךְ.
הָלַךְ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְתַלְמִידָיו. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְפֶתַח בֵּיתָהּ, חָלַץ תְּפִילָּיו בְּרִחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת, וְנִכְנַס וְנָעַל הַדֶּלֶת בִּפְנֵיהֶן. אַחַר שֶׁיָּצָא, יָרַד וְטָבַל וְשָׁנָה לְתַלְמִידָיו.
וְאָמַר לָהֶן: בְּשָׁעָה שֶׁחָלַצְתִּי תְּפִילִּין, בַּמֶּה חֲשַׁדְתּוּנִי? אָמַרְנוּ: כְּסָבוּר רַבִּי, לֹא יִכָּנְסוּ דִּבְרֵי קְדוּשָּׁה בִּמְקוֹם טוּמְאָה.
בְּשָׁעָה שֶׁנָּעַלְתִּי, בַּמֶּה חֲשַׁדְתּוּנִי? אָמַרְנוּ: שֶׁמָּא דְּבַר מַלְכוּת יֵשׁ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ.
בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַדְתִּי וְטָבַלְתִּי בַּמֶּה חֲשַׁדְתּוּנִי, אָמַרְנוּ: שֶׁמָּא נִיתְּזָה צִינּוֹרָא מִפִּיהָ עַל בְּגָדָיו שֶׁל רַבִּי. אָמַר לָהֶם: הָעֲבוֹדָה! כָּךְ הָיָה. וְאַתֶּם, כְּשֵׁם שֶׁדַּנְתּוּנִי לִזְכוּת, הַמָּקוֹם יָדִין אֶתְכֶם לִזְכוּת.
מְפַנִּין תְּרוּמָה טְהוֹרָה וְכוּ׳. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, דְּמַנְּחָה בְּיַד יִשְׂרָאֵל. מַהוּ דְּתֵימָא: כֵּיוָן דְּלָא חַזְיָא לֵיהּ — אָסוּר, קָא מַשְׁמַע לַן כֵּיוָן דְּחַזְיָא לְכֹהֵן — שַׁפִּיר דָּמֵי.
וּדְמַאי וְכוּ׳. דְּמַאי, הָא לָא חֲזֵי לֵיהּ! כֵּיוָן דְּאִי בָּעֵי מַפְקַר לֵיהּ לְנִכְסֵיהּ וְהָוֵה עָנִי, וַחֲזֵי לֵיהּ, הַשְׁתָּא נָמֵי חֲזֵי לֵיהּ. דִּתְנַן: מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים דְּמַאי וְאֶת הָאַכְסַנְיָא דְּמַאי. וְאָמַר רַב הוּנָא: תָּנָא, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים דְּמַאי וְאֶת הָאַכְסַנְיָא דְּמַאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים דְּמַאי וְאֶת הָאַכְסַנְיָא דְּמַאי.
וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּיטְּלָה תְּרוּמָתוֹ וְכוּ׳. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא שֶׁהִקְדִּימוֹ בְּשִׁבּוֹלִים, וְנִטְּלָה הֵימֶנּוּ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר, וְלֹא נִטְּלָה הֵימֶנּוּ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה.
וְכִי הָא דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁהִקְדִּימוֹ בְּשִׁבּוֹלִין — פָּטוּר מִתְּרוּמָה גְּדוֹלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַהֲרֵמוֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה׳ מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר״. מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר אָמַרְתִּי לְךָ, וְלֹא תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר.
אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: אִי הָכִי, אֲפִילּוּ הִקְדִּימוֹ בִּכְרִי נָמֵי לִיפְּטַר! אֲמַר לֵיהּ: עָלֶיךָ אָמַר קְרָא: ״מִכֹּל מַתְּנוֹתֵיכֶם תָּרִימוּ וְגוֹ׳״.
וּמָה רָאִיתָ? הַאי אִידְּגַן, וְהַאי לָא אִידְּגַן.
וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְכוּ׳. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא שֶׁנָּתַן אֶת הַקֶּרֶן וְלֹא נָתַן אֶת הַחוֹמֶשׁ. הָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּאֵין חוֹמֶשׁ מְעַכֵּב.
וְהַתּוֹרְמוֹס הַיָּבֵשׁ כּוּ׳. דַּוְוקָא יָבֵשׁ, אֲבָל לַח — לָא. מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּמָרִיר לָא אָכְלָה.