מסכת שבת דף קי״ז עמוד ב׳

אלא אמר רב אשי כו' בין רבנן ובין בן בתירא כר' אליעזר סבירא להו דבעי ג' מחיצות וב' לחיים בעלמא והכא לגבי ספר אמרי רבנן מודה ר' אליעזר בלחי אחד ובן בתירא אמר דמודה ר' אליעזר אף בלא לחי:

בחד לחי סגי ליה מילתא דרבנן קא מפרשי:

מתני' נפלה דליקה בלילי שבת קודם אכילה:

שחרית קודם סעודה:

לעולם הוא מציל הואיל ויומא בר הכי הוא ובהיתרא טרח דהא בני טלטול נינהו ולחצר המעורבת ואפי' טובא הוה שרי ליה אי לאו משום גזירה וכדמפרש בגמרא:

גמ' מכדי בהיתרא קטרח חזו לטלטול ולחצר המעורבת:

ואי שרית ליה לאתחולי בהצלה כולי האי מתוך שהוא בהול מינשי ליה שבת ואתי נמי לכבויי:

ויקלוט קילוח הנופל מן האויר:

הא דתניא נשברה לו חבית בראש גגו הקשה הרב פורת אמאי לא פריך ממתניתין דריש חבית (לקמן שבת קמג:) דתנן חבית שנשברה מצילין ממנה מזון שלש סעודות ואומר לאחרים בואו והצילו לכם ובלבד שלא יספוג ותירץ דההיא איכא למימר כגון שהחבית בכרמלית דחיישינן שמא יעביר כלי ד' אמות בכרמלית אבל בהך ברייתא קתני בהדיא בראש גגו ור"י תירץ דהתם מיירי כשנשפך היין לארץ דחיישינן שמא יספוג אומר ה"ר שמואל בשם ר"ת דדוקא נשברה לו חבית אבל נסדקה ועושה טיף טיף מותר להביא כלים לקלוט ולצרף דאינו בהול כל כך להביא כלים דרך רה"ר כמו כשנשברה:

כלי אחר ויקלוט כלי אחר ויצרף אומר ר"י דזו אף זו קתני לא מבעי לקלוט דמינכר שמציל דאסור אלא אפילו לצרף דלא מינכר כולי האי שהוא מציל אסור:

הציל פת נקיה לא יציל פת הדראה אומר ר"י כשאפו בי"ט של פסח מצות מסולת נקיה שיש לו די לצורך י"ט אין אופין אחריהן פת של הדראה אלא מתחילה יעשה של הדראה ואחרי כן יעשה הנקיה:

אבל לא משבת ליום הכפורים פירש בקונטרס למוצאי יוה"כ וא"ת פשיטא דחול גמור הוא ומ"ש משבת למוצאי שבת וי"ל דמצוה לאכול במוצאי יוה"כ כדפי' לעיל (שבת דף קיד:) ועוד לפי שהתענו מותר יותר אי נמי ליום הכפורים עצמו קאמר ולהאכיל התינוקות:

והתנא דבי רבי ישמעאל כל מלאכת עבודה לא תעשו וא"ת ואמאי מייתי קרא דכל מלאכת עבודה דכתיב גבי י"ט הא אפי' בשבת דכתיב לא תעשה מלאכה סתם ולא כתיב עבודה שרי לתקוע ולרדות מן התורה כדמשמע הכא דאשבת מייתי לה ופירש רבינו שמואל דגרס כל מלאכה לא תעשו ורשב"א מפרש דלעולם מכל מלאכת עבודה אימעיט תקיעה ורדייה ושבת ילפינן מי"ט דאין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד כדכתיב אך אשר יאכל לכל נפש (שמות י״ב:ט״ז):

שהיא חכמה ואינה מלאכה וכיון דמדאורייתא שריא אע"ג דמדרבנן אסירא כדאמר בראש השנה (דף לג.) אין מעכבין את התינוקות מלתקוע הא נשים מעכבין הכא הוה לן למישרי משום ג' סעודות:

אסקה רב אשי ג' מחיצות ולחי א' והוא מבוי שאינו מפולש שאין בו שיתוף ולא עירוב וזה להציל כתבי הקדש אבל אוכלין ומשקין אין מצילין אלא לחצר המעורבת דהלכת' כת"ק. והא דאמר רבה ב' מחיצות ולחי אחד זהו מפולש. ב' מחיצות וב' לחיים זהו שאינו מפולש. ואליבא דר' יהודה דאמר מי שיש לו ב' בתים בב' צדי רה"ר עושה לחי מכאן ולחי מכאן או קורה מיכן וקורה מיכן ונושא ונותן באמצע והכי פי' דכד פסיק לה לרה"ר לרחבה מב' צדיה ב' בתים עושה לחי מיכן ולחי מיכן ומערב ונושא ונותן באמצע. והתם איכא פלוגתא דת"ק (וחנינא) [וחנניה] ורב אמר הלכה כת"ק. ושמואל אמר הלכה (כחנינא) [כחנניה]. וקאי במבוי שיש בו ב' מחיצו' בלבד כנגד זו וב' פתחים יש לו זה כנגד זה והאי איכא עליה לחי או קורה מיכן ולחי או קורה מיכן. לר' יהודה דלא מצריך דלת יכול לערב אותו. א"ל אביי א"כ למר נמי כיון שמתערב יצילו לתוכן אוכלין ומשקין. ובא רב אשי ופירק. וסלקא כותיה:

מצילין מזון ג' סעודות ואקשינן מכדי בהיתרא קא טרח דקתני להיכן מצילין לחצר המעורבת נציל טפי. ופרקי אמר רבה מתוך שאדם בהול על ממונו דאי שרית ליה להציל כל מאי דבעי אתי לכבויי. א"ל אביי ואלא הא דתניא נשברה לו חבית בראש גגו מביא כלי ומניח תחתיה ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט כלי אחד ויצרף. התם מ"ט לא יביא כלי אחר ויקלוט כלי אחר ויצרף והא בהיתרא קא טרח. אהדר ליה רבה התם נמי גזרו עליה דאי שרית לאתויי כלי [אחר יביא כלי] דרך רה"ר וכיון שנאסר מלהביא כלי אחר הרי זה מייאש ולא פשיט באיסורא. והא דמי שנשברה לו חבית בראש גגו. סלקא דלאו בפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע היא.

ולענין פת בתנור הלכתא כי הא דתניא שכח פת בתנור וקדש עליה היום מציל מזון ג' סעודות. ואומר לאחרים בואו והצילו לכם. ולא ירדה במרדה אלא בסכין. ואע"ג דתנא דבי שמואל כל מלאכת עבודה לא תעשו. יצא תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה. כמה שאפשר לשנויי משנינן:

אמר רב חסדא לעולם ישכים אדם להוצאת שבת שנאמר והיה ביום הששי והכינו לאלתר. והלכתא כר' אבא דאמר חייב אדם לבצוע על ב' ככרות בשבת.

אלא אמר רב אשי שלש מחיצות ולחי אחד זהו מבוי שאינו מפולש כו' ואפילו לר"א דאמר בעי שני לחיים וכו'. פירש רש"י ז"ל: ותרווייהו כר"א, ולפי פירושו קיימא לן כבן בתירה, דכיון דהקילו טפי בהצלת כתבי הקודש מהצלת אוכלין, ורבנן דבעו לגבי אוכלין שלש מחיצות ושתי לחיים כר"א, אפילו הכי שרו בכתבי הקודש אפילו בלחי אחד, אף אנו נאמר דכיון דקיימא לן כבית הלל דאפילו אוכלין מצילין למבוי שיש לו שלש מחיצות ולחי אחד, לגבי כתבי הקודש נקל טפי ואפילו אין לו אלא שלש מחיצות בלחוד בלא לחי נציל. וכן כתב הר"ז הלוי ז"ל שגם הוא מפרש כדברי רש"י ז"ל, דתרווייהו אליבא דר"א. אבל אין פירושו מחוור, דאם כן הוי ליה לרב אשי למימר ותרווייהו אליבא דר"א כמו שאמר רב חסדא, ורבה נמי דאמר ותרווייהו אליבא דרב יהודה. אלא רב אשי כב"ה מוקי לה, אלא דכי היכי דלא תיקשי אי הכי אפילו אוכלין ומשקין נציל, קאמר דבהא אפילו ר"א מודה בה, משום דבעי תנא למיתנייה אפילו לר"א, לא מצי למיתני דנציל לתוכו אוכלין ומשקין, והשתא אתיא מתניתין כהלכתא, וכן פסק הרב אלפסי ז"ל בהלכות. ואף ר"ח ז"ל פסק כן הלכה כתנא קמא דמתניתין.

מהא דתניא הציל פת נקיה אין מציל פת הדראה. דקדקו בתוס' לאסור גם ביום טוב (שני) למי שיש לו פת נקיה שלא יאפה פת הדראה. ואינו מחוור בעיני, דהא לגבי הצלה אסרו אפילו הדברים המותרים בעלמא מפני שהוא בהול על ממונו וחששו דלמא אתי לכבויי, אבל ביום טוב אם הטיבתו פת הדראה אופה ואינו נמנע.

מצילין מיום הכיפורים לשבת אבל לא משבת ליום הכיפורים מדקאמר אבל לא משבת ליום הכיפורים, ולא קאמר ולא מיום הכיפורים למוצאי יום הכיפורים, שמע מינה מצילין. והכין נמי איתא בהדיא בירושלמי (דפרקין ה"ג) דגרסינן התם: ביום הכיפורים מאי אית לך על דעתין דרבנן לא יציל כלום, כל עמא מודו שמצילין מזון סעודה אחת מפני הסכנה וגרסי' תו התם מצילין לחולה ולזקן כבינוני, ולרעבתן כבינוני.

והא תנא דבי שמואל כל מלאכת עבודה לא תעשו יצאו תקיעת שופר ורדיית הפת. איכא למידק מאי קא מייתי מיום טוב לשבת, ביום טוב שאני דכתיב ביה מלאכת עבודה, אבל בשבת דכתיב לא תעשה כל מלאכה, הכל בכלל איסור. ועל כן פירש רבי שמואל ז"ל דלא גרסינן כל מלאכת אלא לא תעשה כל מלאכה. ואין זה נכון, חדא דאין הספרים מודין לו, ועוד מנא לן דכל מלאכה מוציא תקיעת שופר ורדיית הפת, אדרבה מרבה הוא כל מלאכה לאיסור, אלא ודאי כל מלאכת עבודה גרסינן. וקושיא מעיקרא ליתא, דכיון דאינה מלאכה לגבי יום טוב גם לגבי שבת לא חשיבא מלאכה, דהא לא התיר הכתוב ביום טוב אלא אוכל נפש בלבד וכדאמרינן (מגילה ז, א) אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד, ואי נמי מכשירי אוכל נפש, וא"נ לבית הלל (ביצה יב, א) כל מה שאפשר להתיר משום מיגו שהותר באוכל נפש, והלכך כשמוציא הכתוב תקיעת שופר ורדיית הפת מכלל איסור מלאכת יום טוב שמעת מיניה דאינה מלאכה. אבל הרמב"ן ז"ל פירש הענין, משום דגבי חג המצות כתיב (שמות יב, טז) כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש וגו' מפני שכתוב בהן כל מלאכה הוצרך להוציא בפירוש אוכל נפש, אבל בשאר החגים דלא כתיב בהם אלא כל מלאכת עבודה, לא הוצרך הכתוב להוציא בפירוש אוכל נפש, שאין בכלל מלאכת עבודה אוכל נפש שהיא אינה מלאכת עבודה אלא מלאכת הנאה, ובמקום אחר כתיב בחג המצות לא תעשה מלאכה (דברים טז, ח), ומפני שלא אמר כל לא הוצרך הכתוב להתיר שם אוכל נפש בפירוש, ועוד במקום אחר כתיב (ויקרא כג, ה) בחג המצות כל מלאכת עבודה לא תעשו, ומכאן למדו להתיר תקיעת שופר ורדיית הפת, דהאי מלאכת עבודה למעוטי מאי, אי למעוטי אוכל נפש, הרי התירו בפירוש בחג המצות, אלא ודאי להוציא אלו שאינן מלאכה בא, אלמא אע"פ שאסר בו הכתוב בפירוש כל מלאכה חוץ מאוכל נפש, אפילו הכי תקיעת שופר ורדיית הפת הותרו בו דאלמא אינו בכלל כל מלאכה, וכיון שכן אף בשבת ויום הכיפורים שכתוב בהן לא תעשה כל מלאכה מותר דאינן בכלל כל מלאכה.

רבי זירא בצע אכוליה שירותיה פירש רש"י ז"ל: חתיכה גדולה שיש בה די לכולה שירותיה, וכן פירש גם בברכות (לט, ב). ואינו מחוור בעיני, דהא אינו ענין שמועתנו, ועוד דאדרבה כל שהוא מרבה בחתיכה הוי עין יפה, וכדאמרינן התם (מו, א) בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה, והיכי קרי ליה הכי רעבתנותא. אלא נראה לי דבצע על כל הככרות קאמר, ומשום דקאמרינן דנקט תרתי ובוצע חדא. קאמר הכא ר' זירא בצע אכולהו ככרות דמנחי קמיה, והיינו דאמרינן דמחזי כרעבתנותא.

כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת, שלש כתב הרב בעל ההלכות ז"ל דאין חיוב סעודות אלו להינתן בשחרית ובצהרים ובמנחה, אלא אפילו מפסיק באמצע סעודתו בברכת המזון וחוזר ואוכל שפיר דמי, ולדבריו הא דאמרינן בסמוך קערות שאכל בהן שחרית מדיחן לאכול בהן בצהרים בצהרים מדיחן לאכול בהן במנחה, לא שיהיה החיוב בחילוק אכילות בזמנים אלו, אלא אורחא דמילתא נקט. וכן יש שאומרים שאפילו עביד אותן שלש סעודות במיני תרגימי שפיר דמי, והא דאקשינן לקמן (שבת קיח, א) מהא שיש לו מזו ארביסר סעודות, ואמרינן לרבנן חמיסר הויין ואי ר' חדקא שתסרי הויין, התם נמי משום דאורחא דאינשי דלא קבעי סעודה אלא על הפת קאמר הכין, דאי בעי למיכל נהמא מחייבינן למיתן ליה, והוא הדין למדיר את אשתו ובפרק אע"פ (כתובות סד, ב) גבי המדיר, הארכתי בזה יותר בסייעתא דשמיא.

המשנה השניה מצילין מזון שלש סעודות הראוי לאדם לאדם לבהמה לבהמה כיצד נפלה דליקה בלילי שבת מצילין מזון שלש סעודות שחרית מצילין מזון שתי סעודות במנחה מצילין מזון סעודה אחת ר' יוסי אומר לעולם מצילין מזון שלש סעודות אמר הר"ם פי' האדם חייב בשלש סעודות בשבת האחת ליל שבת והשניה יום שבת והשלישית במנחה ועוד יתבאר כי זאת ההצלה אינה לחצר המעורבת ומה שחייבנו שלא נתיר לו להציל כל מה שיוכל דילמא (אפי') [אתי] לכבויי לפי שהוא בהול על אבוד ממונו וכשנאמר לו אין מצילין אלא שלש סעודות יסכים באבוד ממונו ולא יחוש לכבות האש ואין הלכה כר' יוסי:

אמר המאירי המשנה השניה והכונה בה בביאור עניני החלק השני והוא שאמר מצילין מזון שלש סעודות שהוא מזון הצריך לו לאותה שבת וכן הראוי לבהמה מציל ממנו כשיעור שתוכל להתפרנס היום ואין מתירים לו ביתר משיעור זה ואע"פ שאין בו נדנוד עבירה שהרי סרך טלטול אין כאן שבהיתר הוא מטלטל ולא סרך הוצאה שהרי באוכלין לא התרנו אלא בחצר המעורבת ולא נאסר אלא מחשש שמא אם נתירהו להציל את הכל שמא מתוך בהלתו יבא לכבות ופירש אח"כ שאם נפלה דליקה בלילי שבת שעדין לא סעד אחת משלש סעודות מצילין מזון שלש סעודות ואם בשחרית שכבר עברה סעודת הלילה מציל מזון שתי סעודות ובמנחה אינו מציל אלא אחת ר' יוסי אומר לעולם מצילין מזון שלש סעודות הואיל והותרה הצלתן למקצת שבת ואין הלכה כר' יוסי ומ"מ יש מפרשים בדבריו אפי' בפעם אחת כגון שהוא מקפל שנים ושלשה כלים בתוך הטלית ומוציא הטלית מקופלת עם הכלים וכן י"מ אף לר' יוסי דוקא קודם שסעד סעודת המנחה:

משנה מצילין סל מלא ככרות ואע"פ שיש בו מזון מאה סעודות ועגול של דבילה וחבית של יין ואומרין לאחרים באו והצילו לכם ואם היו פקחים עושין עמו חשבון אחר השבת להיכן מצילין אותן לחצר המעורבת בן בתירא אומר לשאינה מעורבת אמר הר"ם פי' לפי שהסל כלי אחד התירו לו להוציאו כלו אע"פ שיש בו יותר ממזון שלש סעודות ופי' אם היו פקחים כאשר אגיד לך והוא כי כל מה שהצילו המצילים מן הדליקה הכל הוא להם מן הדין כי מהפקירא קא זכו אבל דבר באנשים חסידים שאינם רוצים לעצמם דבר שאינו שלהם ואינם גם כן רוצים ליגע עצמם בחנם על כן אומר כי אם היו המצילים פקחים ר"ל (מסודרים) ידעו כי השכר שיקחו ממנו אחר השבת אינו שכר שבת ויהיה אסור אלא שכר עמלם ויהיה מותר ואין הלכה כבן בתירא:

אמר המאירי מצילין סל מלא ככרות אע"פ שיש שם מאה סעודות פי' בגמ' שלא נאמר שלא להציל אלא שיעור שלש סעודות אלא בבא לקפל ר"ל כגון שממלא כלי ומוציאו ומערה ממנו וחוזר וממלאו או שמציל בכלים הרבה אבל אם בא להציל ר"ל להוציא כלי אחד בהוצאה אחת אפילו היו שם כמה סעודות מותר ולא סוף דבר שמצאו מלא אלא אף הוא ממלאו ומוציאו או פורס טליתו ומקבץ לתוכה כל מה שיוכל להציל ודוקא שישפוך מה שבשנים או שלשה כלים לטלית אבל אם נטל הכלי והניחו עם האוכלים שבתוכה לטלית וכן בשנים ושלשה כלים עד שהוציא הטלית מקפלת עם הכלים אסור כמו שהתבאר מפני שזה טורח יתר ודרך חול וכן מצילין עגול של דבילה בפעם אחת אע"פ שאין צריך לו כל כך וכן חבית של יין שמאחר שבפעם אחת הוא מוציאו אנו אין לנו ואומר לאחרים באו והצילו לכם ר"ל שהוא מפקיר להם והם מצילין לעצמן כל אחד כצורך שלש סעודות או כלי אחד מחזיק הרבה ואם רצו הרי הוא שלהם שהרי מן ההפקר זכו ואם נוהגים במדת חסידות ורוצים להחזיר לו אלא שרוצים שכר טרחם מותרים ליטול ממנו שכרם ואין זה שכר שבת שהרי יכולים להחזיק בכל בהיתר וגדולי המחברים כתבו שהרי אין כאן מלאכה ולא איסור ואין הטעם נראה שאף בשל היתר אין אדם יכול ליטול שכר שבת אלא שאין כאן שכר הואיל ויכולין להחזיק בכלן:

משנה ולשם הוא מוציא כל כלי תשמישו ולובש כל מה שיכול ללבוש ועוטף כל מה שיכול לעטוף ר' יוסי אומר שנים עשר כלים וחוזר ולובש ומוציא ואומר לאחרים באו והצילו עמי אמר הר"ם פי' שמנה עשר בגדים הם מנויים בתלמוד זה המשנה והם בגד ישימו אותו על הראש ומצנפת והבד יתכסה בו האדם בכניסתו למרחץ ושני המנעלים ובגד הזיעה כלומר שהוא דבק לבשרו של אדם וחלוק שעושה בו מלאכתו וחלוק אחר רחב לובשין אותו על שני הבגדים ובתי שוקים לבית השוקים ובתי ידים מלבישין אותו על הידים ומגיעין עד השחי כי ארצם היתה קרה והיו מכסין ידיהם תמיד וכסות אחר על השוקים ורדיד קטן יעטף בו ראשו וכתפיו ושני רדידין יתנגב בהן כשהוא רוחץ בבית המרחץ ובגד נכבד ילבש אותו על בגדיו ומפה ינגב בה ידו בעת נטילה ואזור ואין הלכה כר' יוסי:

אמר המאירי להיכן מצילין אותן לחצר המעורבת ואע"פ שהקלו בספרים להציל למבוי שאינו משותף ולחצר שאינה מעורבת באוכלים ושאר דברים החמירו ודוקא לחצר המעורבת ובמבוי המשותף בן בתירא אומר אף לשאינה מעורבת ואין הלכה כדבריו וכן מוציא כל כלי תשמישו הצריכים לו לאותה שבת כגון מטתו ומלבושיו וכלי תשמיש של סעודה ומ"מ בדרך מלבוש מוציא כל מה שיכול ללבוש ומתעטף בכל מה שיכול להתעטף ר' יוסי אומר דוקא שמנה עשר כלים שהוא דרך מלבוש לקצת בני אדם ומנאום בגמ' על הדרך שהיו רגילים בהם ומ"מ הנראה לי הלכה כחכמים להוציא אף יתר משמנה עשר בכל מה שיוכל להוציא בפעם אחת ולובש ומוציא פי' לרבי יוסי נאמרה אבל לתנא קמא שהלכה כמותו אינו חוזר ומוציא אבל מפקיר לאחרים ואומר להם באו והצילו והם מצילים לעצמם על הדרך שביארנו בסעודות:

זהו ביאור המשנה ובכלה הלכה כסתם משנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כבר ביארנו במשנה שזה שלא התרנו באוכלין אלא בשלש סעודות אע"פ שבהיתר הוא מטלטל טעם הדבר שאם נתירהו לטלטל כרצונו שמא יבא לכבות יש שואלין והלא בפרק כירה אמרו בכיוצא בה הפך הטענה בענין מת כמו שאמרו שם מתוך שאדם בהול על מתו אי לא שרית ליה אתי לכבויי ומתרצים שבענין מת שהיה הדין שלא להתירו בטלטולו כלל מתוך שבהלתו על המת גדולה יחוס על כבודו בשעת חמום ויבא לטלטלו על כל פנים ומתוך כך התירו לו לטלטל מן הצד אבל בזו הואיל ואתה מתירו בכדי צרכו אין כאן בהלה כל כך להפקיעו מזכירת האיסור וכל שהוא זכור אין בהלתו מביאתו לעבור ואע"פ שבמי שהחשיך אמרו שנותן כיסו לנכרי שאם אין אתה מתיר יבא להביאה הוא בעצמו הוא מפני שבמקום שממונו אבד בידים אינו מוציא בעצמו (לכבדו) [לאבדו] ואם אין אתה מתירו בכך יבא להביאה אבל דליקה שמאליו הוא אבד לא יבא לידי כך ואלו אתה מתירו כדרכו בחול שמא ישכח בתוך בהלתו ויכבה ומ"מ במלבושים אתה מתירו בכלם דרך מלבוש שמאחר שאין אתה מתירו אלא על ידי לבישה זכור הוא:

בד"ה הא דתניא כו' כגון שהחבית בכרמלית דחיישינן שמא יעביר כלי ארבע אמות כו' עכ"ל ולא ניחא למנקט רה"ר דנקט תלמודא וכגון שהחבית עומד שם (ברה"ר) וחיישינן שמא יעביר שם כלי ארבע אמות דאין דרך להניח חבית עומד ברה"ר כל יום השבת וק"ל:

גמ' ואין מערימין בכך מו"ק דף יב ע"ב:

כַּמָּה סְעוּדוֹת חַיָּב אָדָם לֶאֱכֹל בְּשַׁבָּת? שָׁלֹשׁ רַבִּי חִידְקָא אוֹמֵר: אַרְבַּע. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ. יש להקשות לרבנן אמאי הוצרך ללמדנו בחד 'הַיּוֹם' על הלילה והלא גם בחול אוכל בלילה ולא גרע שבת? ונראה לי כדי לקבל שכר כמצווה ועושה. אך קשא לרבנן למה כינה של הלילה בתיבת 'הַיּוֹם'? ונראה לי בס"ד לומר שאם נאנס ולא אכל בלילה יש לה תשלומין ביום כנזכר בשולחן ערוך. ועוד נראה לי בס"ד כינה כל סעודות שבת באותיות 'הַיּוֹם' על פי מה שכתב הרב צמ"ר (ח"ב דף קמא), מנין חשבון כל אות ואות מן אלפא ביתא כמה פעמים נכתב בספר תורה לפ"ד רבינו סעדיה גאון ז"ל, ועלה בידו אות וא"ו ששה ושבעים אלף ותתקכ"ב [76920], ואות יו"ד ששה ושבעים אלף ות"ק [76500], ואות מ"ם שנים וחמשים אלף ותת"ה [52805], ואות ה"א שבעה וארבעים אלף ותשנ"ד [47754], ושאר אותיות פוחתים והולכים, והמעט שבהם הוא אות פ"ה שהוא אחד אלף ותתקע"ה [1975] עיין שם. נמצא אותיות 'הַיּוֹם' הם רבים מכל האותיות, ולכן רמז הכתוב סעודות שבת בתיבת 'הַיּוֹם' לרמוז כמו האותיות 'הַיּוֹם' הם רבים יותר מכל האותיות כן ראוי לאדם להרבות בסעודות שבת כל מה שיכול להרבות. ודע כי על פי הקדמה זו אמרתי לכך ארבותינו ז"ל כל וא"ו לרבות, דאות וא"ו הוא באמת מרובה מכל האותיות. ועוד נראה לי בס"ד טעם אחר עמ"ש סעודות שבת בתיבת היום, והוא 'הַיּוֹם' [61] מספר ס"א כמנין אותיות שקודם [טדהד] שם הוי"ה ושאחריו [כוזו], ורמז בזה שיעשה האדם סעודות שבת לשם ה' כמו שנאמר (ישעיהו נח, יד) אָז תִּתְעַנַּג עַל הֳ' ונראה לי על הוי"ה סמיך וקאי על סעודות שבת שנקראים בשם 'הַיּוֹם' שהוא מספר הסמוך לשם הוי"ה מקדם ומאחוריו. ובזה יובן מה שאמרו בזוהר הקדוש מהו שבת? שמא דקב"ה שמא דאיהו שלים מכל סטרוי! רצונו לומר נעשה השבת שלים מכל סטרוי של שמא דקב"ה שהוא שם הוי"ה, כי השבת נשלם כבודו בהארות הנמשכים על ידי ג' סעודות הנרמזים באותיות 'הַיּוֹם' שהם מספר אותיות קודם ואחור של שם הוי"ה.