בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת שבת דף ק״ד עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת שבת דף ק״ד עמוד א׳

    מסכת שבת דף ק״ד עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 13 קטעים ממוספרים, כ־557 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    עלויי קא מעלי ליה שהיתה מם סתומה בלוחות אבל מם פתוחה לא היתה בלוחות כדמפרש מנצפך צופים אמרום וכיון דאמר רב חסדא מם וסמך שבלוחות בנס היו עומדים לא אפשר לאוקומיה אלא בסתומה דהואיל והכתב היה נראה משני עבריהם היה לה ליפול אם לא שבנס היה עומד אבל פתוחה אין בה נס ע"כ מנצפך דרבי ירמיה דאמר צופין אמרום בפתוחים קאמר יש שמקשין סוגיא זו על סוגיא דאמר במגילה דרמינן הא דר' ירמיה אהא דרב חסדא אלמא תרוייהו בסתומין ואין זו קושיא שכן דרך הש"ס מהפך הסברא כאן כדי שיקשה ובמקום אחר מהפכו לפי הקושיא ואי הוה בעי התם לתרוצי כי איתמר דרב חסדא בסתומין ודר' ירמיה בפתוחין הוה מתרץ ליה אלא תירוצא מעליא שני ליה התם וה"נ:

    מיהוה הוה תרוייהו ולא ידעי הי באמצע תיבה כו':

    ונקרא מבחוץ האותיות הפוכות והתיבה הפוכה ולא אשמועינן אלא שהיה החקק נוקב את כל הלוח ולפיכך היו מם וסמך בנס:

    נבוב בהר סרו לא היו בלוחות אלא תיבה בעלמא נקט:

    אלף בינה למוד תורה:

    מ"ט פשיט כרעיה דגימ"ל לגבי דלי"ת ולא לגבי בי"ת:

    מ"ט פשיט כרעיה דדלי"ת לגבי גימ"ל ולא לגבי ה"א שמושכה קצת לצד גימ"ל:

    דלימציה ליה עני נפשיה ולא יטריחנו לבעל הבית לרוץ אחריו:

    ועוד 39 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Shabbat 104a · Sefaria

    תוספות

    גרועי קא מגרע ליה דאמר רבי חייא בר אבא מנצפך צופים אמרום וא"ת דהכא משמע דבפתוחה קאמר דצופים אמרום ובפ"ק דמגילה (דף ב:) פריך עלה דר' חייא בר אבא מאלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר ועוד האמר רב חסדא מם וסמך שבלוחות בנס היו עומדים משמע דר' חייא בסתומה איירי ואור"י דהכי קאמר התם. ועוד האמר רב חסדא ועוד אי רבי חייא בר אבא בסתומה איירי תקשה נמי דרב חסדא אלא ודאי בפתוחה איירי והא דנקט מנצפך ולא נקט להו כסדר אלפא ביתא משום דמנצפך משמע מן צופים:

    נבוב בובן בהר רהב תימה דאמאי נקט להו כיון דלא הוה בלוחות:

    א"ל לר' יהושע בן לוי אתו דרדקי כו' בירושלמי ובבראשית רבה (ס' א) קאמר דר' אליעזר ור' יהושע הוו מאותן דרדקי וחולק על הש"ס שלנו והא דאמר בפרקי דר' אליעזר שלא למד ר' אליעזר תורה אלא עד שהיה גדול היינו שלא עסק עד שנעשה גדול:

    אית דגרסי בא ליטמא פותחין לו כלומר יש לו פתחים ליכנס בא ליטהר מסייעין אותו שפותחין לו פתח ליכנס והיינו דומיא דלעיל דשביק ליה פתח ליכנס ולהנהו דגרסי בא ליטמא פותחין לו צריך לומר דמסייעין אותו הוי טפי מפותחין:

    Tosafot on Shabbat 104a · Sefaria

    רב נסים גאון

    פי"ב הבונה כמה יבנה.

    אמרו ליה לר' יהושע בן לוי אתו דרדקי לבי מדרשא ואמרו מילי דאפי' בימי יהושע בן נון לא איתמר כוותייהו בתחלת בראשית דר' אושעיא אמרו מעשה היה ביום סגריר ולא נכנסו חכמים לבית הוועד והיו שם תינוקות אמרו באו ונעשה כצופים כו' ויש אומרים ר"א ור' יהושע ור"ע היו קראו עליהן גם במעלליו יתנכר נער ומשכחת לה בגמ' דבני מערבא בפ' מגילה נקראת (הל' ט):

    Rav Nissim Gaon on Shabbat 104a · Sefaria

    רבנו חננאל

    ומוקים לה לכולהו כר' יוסי א"ר יהודה מצינו שם קטן משם גדול שם משמעון ונח מנחור שהן שתי אותיות מב' שמות. פי' ב' אותיות מב' שמות כגון שם משמעון שי"ן מ"ם והן ב' אותיות וב' שמות כדאמרן שי"ן מ"ם נח מנחור נו"ן חי"ת ודן כיוצא בהן אבל ב' אותיות שהן שם אחד כגון גג שזה וזה גימ"ל והן ב' אותיו' בשם אחד. כיוצא בו דד הה חח סס רר שש תת ולישנא דרבנן טט צץ אלו ב' אותיות שהן שם אחד שהן דד הה חח הא הא חית חית וכיוצא בהן. ואקשינן וכי ר' יהודה הכותב ב' אותיות והן ב' שמות כדאמרן הוא דמחייב אבל ב' אותיות והן שם אחד לא מחייב והתניא ועשה אחת יכול שאינו חייב עד שיכתוב את כל השם ת"ל מאחת אפי' מקצת (מאחת) אי מאחת ואפי' מקצתה יכול אפילו לא כתב מן התיבה אלא אות אחת יהא חייב ת"ל אחת הא כיצד אינו חייב עד שיכתוב שם קטן משם גדול שי"ן מ"ם משמעון ושמואל ונח מנחור ודן מדניאל ר' יהודה אומר אפילו לא כתב אלא ב' אותיות והן שם אחד כגון שש רר גג חח הה הנה ת"ק שנה סתם שם משמעון ונח מנחור וכולהו ש"מ דכיוצא באלו ב' אותיות שהן ב' שמות הוא דמחייב ת"ק אבל ב' אותיות שהן שם אחד לא ופליג ר' יהודה עליה בהדיא וקתני כי הכותב ב' אותיות והן שם אחד חייב. קשיא דר' יהודה אדר' יהודה ופרקי' הוא דקתני ר' יהודה במתני' כי הכותב ב' אותיות מב' שמות הוא שהוא חייב כגון שם משמעון וכיוצא בו דידיה הוא. כלומר סברא דידיה שמעה ממאן דליתיה רביה וסברא ולא תנא לה משמיה לפום דפליג על רביה והא דקתני כי חייב אפילו כותב ב' אותיות משם אחד כגון שש תת משם רבן גמליאל רביה שנאה. ואקשינן נמי אליבא דר' שמעון דתני סתם עד שיעשה מלאכה שכיוצא בה מתקיימת. והלא תנא [קמא] לא חייב אות אחת ולא חוט אחד בבגד ולא בית אחד בנפה והלא שם משמעון ונח מנחור כיוצא בהן מתקיימת וכן בבגד וכן בנפה. ונמצא דברי ר' שמעון כת"ק. מה בא ר' שמעון לאשמעינן וכי תימא ב' אותיות שהן שם אחד איכא בינייהו דת"ק לא מחייב ור' שמעון מחייב אי הכי היינו ר' יהודה דהוא נמי ת"ק דר"ש ומחייב כי האי גוונא ולתרווייהו (תני) [קרי] להו ת"ק וכי תימא אין הכי נמי מיהו ר' יהודה אינו מחייב אלא בב' אותיות שהן מלה ידועה כגון שש שהוא מלשון ששה ותת שהוא מלשון נתינה ושש שהוא מלשון ששון.

    אבל אל"ף אל"ף או בי"ת שאין מהן מלה [בלתי] ידועה כלל אם נתכוין לכתוב אאזרך וכתב א"א ר' יהודה לא מחייב בהני כיון דלא משכחת מינייהו שם ולא מלה ידועה ור"ש אמר לך כיון דאיכא בכתיבא כה"ג בגלטורי ומתקיימין כשאר כתיבה (שהיא) מלאכה מתקיימת אני קורא בה וחייב. פי' גלטורי קמיעין שכותבין בהן אותיות כגון אא יי וכיוצא בהן. ואקשינן תוב וכי ר' יהודה בה מיקל ור' שמעון מחמיר והוא מחייב והא שמעינן ליה לר' שמעון דמקיל בכי האי גוונא דתניא והקודח ר' שמעון אומר עד שיקדח את כולו כו' הנה ר' שמעון מיקל ולא מחייב אלא במאן דעביד כולה מלאכה וכן אינו מחייב אלא עד שיכתוב את כל השם. ואיך אתה אומר כי מחייב ר"ש א"א דאאזרך ודחינן לה הכי וכי מצית אמרת דלא מחייב ר"ש אלא עד שיכתוב את כל השם כולו והתניא ר"ש אומר ועשה אחת יכול עד שיכתוב כל השם כולו ת"ל מאחת כו'. והנה אפילו לא כתב אלא מקצת השם חייב ומתרצינן להא מתניתא הכי יכול עד שיכתוב כל הפסוק כולו שנתכוון לכותבו או אפילו נתכוון לכתוב איגרת אינו חייב עד שיכתוב כל מה שנתכוון לו ת"ל מאחת. אפילו מקצת מן האגרת או מקצת מן הפסוק חייב ולעולם מלה שלימה הא דר' יוסי דאמר משום רושם פשוטה היא ומקום שנתכוון לרשום ולא לכתוב חייב ואפילו אינו דבר ידועה ברשימה במה בין בימינו בין בשמאלו חייב:

    ירושלמי (ה"ג) א"ר אמי והקמות את המשכן כמשפטו וכי יש משפט לעצים אלא [אי זהו] קרש שזכה לינתן בצפון ינתן בצפון לעולם וכן בדרום לפיכך היו רושמין עליהן שלא יחלפו. דבי רב הושעיא ודבי בר פזי הוו עיילין שאלין בשלמא דנשיא בכל יום והוו [אילין] דבי רב הושעיא עיילין ונפקין כו' תרתין זרעין [הוון] בצפורי בולבטיא ופגניא והוון בולבטיא עללין ונפקין ושאלין בשלמא דנשיא בכל יום עללין קודמוהי ונפקין קודמוי והוון פגניא עללין ונפקין בתריהון אזלין פגניא וזכין באורייתא ואתי למיעל קודמוי דבולבטיא אשתאלת לרבנן על ר' יוחנן ודרשה בי מדרשא (תניא) [דבי בנייה] אפילו ממזר ת"ח וכהן גדול ע"ה ממזר ת"ח קודם.

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 104a · Sefaria

    רשב"א

    מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין מכאן שצריך לחבר ראש הקו האחרון עם הגג כגון זה: ועכשיו הם עומדות בנס, אבל אילו היה מרחיק ואפילו קצת הקו מן הגג כזה: לא היתה עומדת בנס.

    אלא סתום ועשאו פתוח גרועי גרעה דאמר מר מנצפ"ך צופים אמרום מהכא משמע דמנצפ"ך היו האותיות הפתוחות והפשוטות, ובריש פרק קמא דמגילה (ג, א) משמע בהפך שהן הסתומות והכפופות. וכבר פירש כאן ושם רש"י ז"ל, דקאי הכא וקא מקשה, וקאי התם וקא מקשה, ושיטת התלמוד היא בכמה מקומות. ויש לפרש דהתם על דרך ממה נפשך קא מקשה, כלומר אי מנצפך סתומות נינהו קשיא דלאו צופים אמרום שבלוחות היו דאמר חסדא מם וסמך שבלוחות בנס היו עומדות, ואי פשוטות קשיא מהא שאין נביא רשאי לחדש דבר. וכבר כתבתי שם בארוכה בסייעתא דשמיא.

    מאי טעמא כרעא דקו"ף תליא מכאן שצריך להרחיק הרגל מן הגג כזה: ולא דבוק כזה:

    ומאי טעמא שקר אחדא כרעא קאי מכאן שצריך לעשות סוף השי"ן חד כזה: ולא רחב כזה

    Rashba on Shabbat 104a · Sefaria

    מאירי

    בסוגיא זו אמרו מאי טעמא כרעיה דקוף תליא ר"ל שאינה מחוברת עם גוף האות ולמדת שצורת הקוף הוא שלא יתחבר רגל שלה עם גוף האות עד שמכאן הסכימו קצת רבנים לפסול ספר תורה בכך ומטעם דבוקה ואין נראה לי כן שמעולם לא הוזכר פסול דבוקה אלא בדבוק אות באות עד שלא תהא האות מוקפת גויל מארבע רוחותיה אבל בדבוק של עצמה לא נפסלה ואין האות בעצמה פוסלת אלא כשנפסלה צורתה לגמרי עד שדומה לאות אחרת אע"פ שבראוי לכתבה כן שא"כ אף מה שאמר בסוגיא זו מאי טעמא הדר תאגיה דקוף לגבי ריש והוא כמין זיין שעושין בסופו של גג אלו לא עשאה אתה פוסל ספר תורה ונמצאת מרבה פסול בספרים ולא עוד אלא שצורות האותיות משתנות קצתם בדבוק ובתליה ובשאר צורות ממקום למקום מצרפת לספרד וכן משאר מקומות וא"כ על כל פנים אתה פוסל בזה מה שאתה מכשיר בזה אלא דברים אלו לא לפסול נאמרו כלל אלא ליסוד כתיבה ואף מקצת חכמי דורנו חזקו טעם זה ממה שאמרו בשלישי של מנחות אמר רב אשי חזינא להו להני ספרי דוקאני דחטרו לה לגגה דחית ר"ל שעושין לה תג בגגה כמין חוטר כגון זו וז ותלו לה לכרעה דה"א ר"ל שלא תהא דבוקה עם הגג והרי שדבוק רגל הה"א עם גגה אינו פוסל שא"כ לא היה מיחס פירודה לספרי דוקאני ר"ל שמדקדקים לעשות כתב מיושר וכן אתה למד מענינו וענינה כענין מה שאמר עליהם דחטרו לה לחית שאין במניעתה שום פסול והדברים ברורים ושמא תאמר והרי בה"א נפסדה צורתה ודומה לחית וכבר פסלוה בבריתא זו שאמרו תגנז יראה לי שזו של מנחות בשעשה גג הה"א רחב עד שהבריח נכנס בפנים מעוקץ הגג כגון זו ח שאין דבוקה מפקיע שלא תדמה לה"א אבל כל שאין עוקץ גג הה"א יוצא לחוץ ודבוקה עושה אותה לגמרי כצורת חית ודאי ופסולה:

    Meiri on Shabbat 104a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בד"ה גרועי קא כו' ועוד אי ר"ח בר אבא בסתומה איירי תקשה נמי כו' עכ"ל. ר"ל דהתם לא אסיק אדעתיה מעיקרא לאפלוגי בין סתומות ובין פתוחות ומקשה מהא דאין נביא רשאי לחדש כו' ומקשה ועוד לפי הסברא דבסתומות איירי הא דר"ח בר אבא תקשה נמי הא דרב חסדא אלא ע"כ בפתוחות איירי הא דר"ח בר אבא ולא תקשו הא דרב חסדא אלא הך דאין נביא רשאי לחדש כו' והשתא מסקנת סוגיא דהתם כי הכא ומה שיש לגמגם שם בדברי התוס' ע"ש בחדושנו באורך ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Shabbat 104a · Sefaria

    מהר"ם

    בגמ' מאי טעמא מהדר אפיה דקו"ף מרי"ש כצ"ל:

    וליעול בהך וכו' קושיא היא:

    אני חס עליהם מפני שבעטו בגיף וכו' כצ"ל:

    ברש"י ד"ה ע"כ מדת הרשעים כן הוא נדרש אצל וכו' כצ"ל:

    Maharam on Shabbat 104a · Sefaria

    פני יהושע

    בגמרא אלא סתום ועשאו פתוח גרועי קא מגרע ליה דאר"י ואיתימא רחב"א מנצפ"ך צופים אמרום. כבר הארכתי בזה בלשון התוס' ברפ"ק דמגילה ע"ש ותמצא נחת:

    Penei Yehoshua on Shabbat 104a · Sefaria

    בן יהוידע

    אָמַר רַב חִסְדָּא מֵם וְסָמֶךְ שֶׁבַּלּוּחוֹת, בְּנֵס הָיוּ עוֹמְדִים. נראה לי בס"ד בתוך מֵם סָמֶךְ יש מספר נֵס כי נודע מכתבי רבינו האר"י ז"ל דאות מ' במלואה תמלא לפעמים ביו"ד גם כן כזה 'מַיִם' ונמצא לפי זה מלוי מֵם שבלוחות עולה נֵס [110], ולזה אמר בְּנֵס עוֹמְדִים, ולכן התורה נקראת סם וכמו שאמרו בגמרא (קידושין ל:) 'וְשַׂמְתֶּם' - סם תם, וכן אמר רבא זכה נעשית לו סמא דחיי וכו', יען כי אותיות אלו הם בְּנֵס עוֹמְדִים לכך נקראת התורה עליהם, ולכן גם הארון שבו הלוחות בנס עומד, כי אמרו רבותינו ז"ל (מגילה י:) מקום הארון אינו מן המדה ובנס עומד. ונראה לי בס"ד לכן משה רבינו ע"ה זכה למסוה על שם התורה שנקראת ס"מ, והיא חמשה ספרים שבכתב, וששה סדרים על פה, הרי אותיות 'מַסְוֶה' וזכה לחן זה בזכות התורה.

    מַנְצְפַּ"ךְ, צוֹפִים אָמְרוּם הא דנקטי להו שלא כסדרן כי סדרן הוא כמנפ"ץ, נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י סוף ביאור אר"ז, כי אותיות מ"ן שהם נצח והוד נמתקו, ואותיות צפ"ך שהם חג"ת [חסד, גבורה, תפארת] לא נמתקו יעויין שם. ובזה מובן הדבר דנקטי להו לאותיות 'מַנְ' בראשונה דאלו נמתקו, ואחריהם תפסו 'צְפַּ"ךְ' על פי סדר חג"ת, דנקטי להו כפי סדר הספירות ולא כסדר האותיות. או יובן בס"ד דנקטי לאותיות צפ"ך שלא כסדרן להורות דאלו לא נמתקו, ולכך עשו בהם שנוי לסימן ונקטנהו מעילא לתתא בערך המספר שלהם, אבל סדר מקומם הוא הפוך, כי כל קריאה של אותיות למפרע הם דין בסוד אור חוזר, והוא טעם נכון בעזה"י. או יובן בס"ד טעם על פי הפשט, דשינה סדרן להורות דלאו על אותם אותיות הנכתבים בראש ואמצע תיבות איירי, שהם מ"ם פתוחה ונ"ן וצד"י וכ"ף ופ"ה הכפופים, אלא מיירי רבי ירמיה באותם שהם נחשבים אצלינו לאותיות משונות, שאינן נכתבים לא בראש ולא באמצע אלא רק בסוף לכך שינה סדרן לומר דאיירי באותם המשונים.

    אַתּוּ דַּרְדְּקֵי הָאִידְנָא לְבֵי מִדְרָשָׁא, וְאָמְרוּ מִילֵי, דַּאֲפִלּוּ בִּימֵי יְהוֹשֻׁע בִּן נוּן, לָא אִיתְּמַר כְּוָותַיְהוּ. הקשה הגאון חיד"א ז"ל במראית העין למה לי להאריך לשון, והוה ליה למימר אָמְרֵי דַּרְדְּקֵי מִילֵי דַּאֲפִלּוּ בִּימֵי יְהוֹשֻׁע וכו'? עיין שם. ונראה לי בס"ד כי בית המדרש העקרי הוא מקום שמגדלין בו תורה חכמי הדור שיושבים שם לפלפל ולמסבר, והילדים המתחילים ללמוד לא יכנסו שם, אלא יש להם מקום אחר שיושבים שם מלמדי תינוקות ומלמדים אותם, אך אחר שיראו שכבר נתחכמו, ויש בהם כח לקבל תורה מפומייהו דרבנן קדישי הלוחמים במלחמתה של תורה בבית המדרש העקירי, אז מכניסים אותם שם, ואלו הדרדקי קדישי דנקטי הכא הם דרשו רמזי התורה האלה ביום הראשון אשר הכניסום לבית המדרש קמי רבנן קדישי, וזה החידוש דאמרו לרבי יהושע בן לוי אַתּוּ דַּרְדְּקֵי הָאִידְנָא לְבֵי מִדְרָשָׁא, 'הָאִידְנָא' דייקי כלומר היום הזה היתה התחלת כניסתם ביאתם לבית המדרש, ועם כל זאת אָמְרוּ מִילֵי יקירי דַּאֲפִלּוּ בִּימֵי יְהוֹשֻׁע לָא אִיתְּמַר כְּוָותַיְהוּ. או יובן בס"ד האריכו לשון לומר דאם היה זה בדורות הראשונים לא היה כל כך חדוש אצלינו, אך החידוש הוא דאתו הָאִידְנָא בדור זה שנתמעטו הלבבות ועם כל זה אָמְרוּ מִילֵי יקירי, ומזה תבין עומק דברי חכמים, דהא דברים אלו אם הם רק לפי פשוטם לא היה בהם פלאות חכמה שמשבחים אותם כל כך, אך מוכרח שכל דבריהם רצוף בתוכם ענינים עמוקים ונסתרים. והנה המפרשים ז"ל הקשו אמאי נקטי זמן יְהוֹשֻׁע? ונראה לי בס"ד דנקטי דור הראשון, כי לא היה אפשר להם לומר אפילו בימי משה רבינו ע"ה לא אתמר, דהוה משמע דאפילו משה רבינו ע"ה לא אמר כוותייהו וזה אי אפשר! דהא כל מה שתלמיד עתיד לחדש נגלה למשה רבינו ע"ה בסיני, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל כן בפירוש, ולכך נקטי דור הראשון שאחריו. ועוד כי בדור יהושע נמצאו חכמים גדולים כעתניאל בן קנז שהחזיר בפלפולו כמה הלכות שנשתכחו באבלו של משה רבינו ע"ה. ועוד נקיט על דורו של יהושע שנכנסו לארץ ישראל דאוירה מחכים ועם כל זה לא אתמר כוותייהו.

    אָלֶף־בֵּית, אַלֵּף בִּינָה והא דכינה התורה בשם 'בִּינָה' מפני שהתורה נתנה מעולם הבריאה שה"ס [שהוא סוד] בינה, ולכן התחילה בבית ולא באלף כי לא זכו לתורה דאצילות עדיין, וסמך לתורה גְּמוֹל דַּלִּים דדמו להדדי, שגם בעסק התורה יהיה גְּמוֹל דַּלִּים, שיתבררו ניצוצי הקדושה שהם דַּלִּים בהיותם מעורבים ברע ועסק התורה מחיה אותם ומפרנס אותם. ואחרי זה רמז לאותיות הֵא־וָו, זֶה שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שהוא משתלם על ידי עסק התורה ועל ידי הצדקה, כי תורה שבכתב חמשה ספרים ושבעל פה ששה סדרים הרי אותיות 'הו' והצדקה נעשית בזרוע שהוא וא"ו, ובכף שבו חמשה אצבעות, ותשלום השלם הוא באותיות 'וה' דכתיב (שמות יז, טז) כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ. ולכן אחר שרמז על שלימות ארבע אותיות שם הוי"ה ב"ה אמר וְאִם אַתָּה עוֹשֶׂה כֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זָן אוֹתְךָ וכו', והיינו זָן כנגד ה"א אחרונה, וְחָן כנגד אות וא"ו, וּמֵטִיב כנגד ה"א ראשונה, וְנוֹתֵן לְךָ יְרוּשָׁה כנגד אות יו"ד, וְקוֹשֵׁר לְךָ כֶּתֶר לָעוֹלָם הַבָּא כנגד קוץ היו"ד דשם הוי"ה שה"ס [שהוא סוד] כֶּתֶר. ועוד נראה לי בס"ד זָן אוֹתְךָ בעולם הזה, ואל תחשוב שיאכילך שכר מצותך, אלא חָן אוֹתְךָ בדרך חנינה שהוא בתורת צדקה, ועוד מֵטִיב לְךָ ברוחניות שיעזרך לתורה ומצות וזו הטבת הנפש, וְנוֹתֵן לְךָ יְרוּשָׁה חלק אחרים כמו שאמרו (חגיגה טו.) זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, וְקוֹשֵׁר לְךָ כֶּתֶר לָעוֹלָם הַבָּא שתזכה למסיבה של צדיקים, כמו שאמרו (ברכות יז.) צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה, ופירש רבינו האר"י ז"ל עטרות אלו הם אורות שנבראו מעסק התורה שלהם! ופרשנו בס"ד הא דלא אמרו 'ורואין' פני שכינה אלא 'נהנין' שהעטרות להיותם אור זך זורח בהם אור השכינה ויוצא מהם אור גדול, כענין אור השמש הזורח על אבן טובה או זכוכית לבנה שנולד מזה אור מחדש מבהיק מאד, אבל באור השכינה עצמו אין יכולין לראות, וזהו קוֹשֵׁר לְךָ כֶּתֶר לָעוֹלָם הַבָּא הם העטרות הנז'. ועוד נראה לי בס"ד אושר עולם הזה הוא בני חיי מזוני, וכנגד 'מזוני' אמר זָן אוֹתְךָ, וכנגד 'בני' אמר חָן אוֹתְךָ, כי הבנים לאיש הם דרך חנינה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל וִיחֻנֶּךָּ בבנים, כמו שנאמר (בראשית לג, ה) הַיְלָדִים אֲשֶׁר חָנַן אֱלֹהִים אֶת עַבְדֶּךָ, וכנגד 'חיי' אמר מֵטִיב לְךָ, כי באריכות ימים נאמר לשון הטבה, דכתיב (דברים ה, טז) לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ, ואמר נוֹתֵן לְךָ יְרוּשָׁה על שכר עולם הבא שנאמר בו לשון ירושה, דכתיב (משלי ח, כא) לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא, והם ש"י [310] עולמות שעתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק, ואמר קוֹשֵׁר לְךָ כֶּתֶר שאחרי זה יזכה לש"י כפול [620] שבו נשלם אצלו מספר 'כֶּתֶר' [620] דלכן נאמר תחלה לְהַנְחִיל אֹהֲבַי 'יֵשׁ' מספר ש"י שהוא חצי הכתר, ואחר כך אֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא להשלים הכת"ר שהוא ש"י כפול.

    נֶאֱמָן כָּפוּף, נֶאֱמָן פָּשׁוּט כינה הצדיק בשם נֶאֱמָן דאיירי בנאמן בצדקתו שהוא צדיק מבית ומבחוץ שתוכו כברו ממש. ומה שאמר אֲנִי קוֹשֵׁר לוֹ כֶּתֶר כְּמוֹתִי, נראה לי הכונה מה הקב"ה מחיה מתים, גם הצדיק מחיה אותם הנשמות המגולגלים בדומם צומח חי מדבר! מה הקב"ה מלביש ערומים, גם הצדיק מלביש אותם נשמות ערטלאין בנפש הגר שהוא בורא על ידי עסק התורה! מה הקב"ה זן העולם, כך הצדיק זן בזכותו כמו שאמר (תענית כד:) כל העולם כולו ניזון בשביל חנינה בני! מה הקב"ה מאיר לעולם, כן הצדיק מאיר לעולם בתורתו, כמו שנאמר (משלי ו, כג) כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר, וזהו כֶּתֶר פאר כְּמוֹתִי. ומה שאמר הוֹסִיף לְךָ הַכָּתוּב כְּפִיפָה אף על גב דאין כאן דרשה בכתובים אלא באותיות, רמזו בזה על צורת האות הכתובה, כי בצדיק כפופה ופשוטה יש צורת נו"ן כפופה וצורת נו"ן פשוטה, אמנם יש מן הצד תוספות צורת יו"ד בזה ובזה, והיו"ד היא קטנה וכפופה, ועל זה אמרו הוֹסִיף לְךָ הַ'כָּתוּב' דייקא, דהיינו בכתיבת האות כְּפִיפָה עַל כְּפִיפָתוֹ, וזו אות היו"ד שהיא עומדת מן הצד בתוספות.

    שִׁין, שֶׁקֶר תָּו, אֱמֶת. יש להקשות למה רמז האמת באות אחרונה שבו ושקר באות ראשונה שבו? ונראה בס"ד כי שֶׁקֶר שליטתו בראשונה דוקא אך אַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד (במדבר כד, כ) שיתבטל לבסוף, אבל אמת עיקר שליטתו באחרונה, ו כמו שאמר רבי אלעזר בן רבי שמעון לאותו גוי על פסוק (משלי יב, יט) שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד, לא כתיב 'תִּכַּנְתָּ' אלא תִּכּוֹן לעתיד. ונרמזו אותיות אֱמֶת כולם באלפא ביתא בראש ואמצע וסוף, לרמוז המדבר אמת יוכל לקיים כל התורה כוליה, וכמו שאמרו חכמי המוסר במעשה של אותו בעל תשובה שקבל עליו תחלה רק הדבר הזה שלא ידבר שקר אלא רק אמת, ובזה נשמר מכל עון.

    Ben Yehoyada on Shabbat 104a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת שבת, דף ק״ד, עמוד א׳, בהיקף של כ־557 מילים ב־13 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 13 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 133 מילים

      נפתחת ב״עַלּוֹיֵי קָא מְעַלֵּי לֵיהּ, דְּאָמַר רַב חִסְדָּא:…״

    2. קטע 241 מילים

      נפתחת ב״וְתִיסְבְּרָא?! וְהָכְתִיב: ״אֵלֶּה הַמִּצְוֹת״ — שֶׁאֵין הַנָּבִיא…״

    3. קטע 329 מילים

      נפתחת ב״גּוּפָא, אָמַר רַב חִסְדָּא: מֵ״ם וְסָמֶ״ךְ שֶׁבַּלּוּחוֹת…״

    4. קטע 474 מילים

      נפתחת ב״אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי:…״

    5. קטע 551 מילים

      נפתחת ב״ה״ו — זֶה שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ…״

    6. קטע 645 מילים

      נפתחת ב״ס״ע — סְמוֹךְ עֲנִיִּים. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: סִימָנִין…״

    7. קטע 752 מילים

      נפתחת ב״קוּ״ף — קָדוֹשׁ. רֵי״שׁ — רָשָׁע. מַאי…״

    8. קטע 828 מילים

      נפתחת ב״וְלֵיעוּל בְּהָךְ! מְסַיַּיע לֵיהּ לְרֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר…״

    9. קטע 935 מילים

      נפתחת ב״שִׁי״ן — שֶׁקֶר. תָּי״ו — אֱמֶת. מַאי…״

    10. קטע 1030 מילים

      נפתחת ב״א״ת ב״ש: — אוֹתִי תִּעֵב אֶתְאַוֶּה לוֹ…״

    11. קטע 1150 מילים

      נפתחת ב״אֲבָל מִדַּת צַדִּיקִים: א״ת ב״ש — אִם…״

    12. קטע 1242 מילים

      נפתחת ב״אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אח״ס בט״ע גי״ף…״

    13. קטע 1347 מילים

      נפתחת ב״אָמַר לוֹ: א״ל ב״ם ג״ן ד״ס —…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    עַלּוֹיֵי קָא מְעַלֵּי לֵיהּ, דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: מֵ״ם וְסָמֶ״ךְ שֶׁבַּלּוּחוֹת בְּנֵס הָיוּ עוֹמְדִין. אֶלָּא סָתוּם וַעֲשָׂאוֹ פָּתוּחַ — גָּרוֹעֵי קָא מְגָרַע לֵיהּ, דְּאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה, וְאִיתֵּימָא רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: מַנְצְפַךְ צוֹפִים אֲמָרוּם.

    וְתִיסְבְּרָא?! וְהָכְתִיב: ״אֵלֶּה הַמִּצְוֹת״ — שֶׁאֵין הַנָּבִיא רַשַּׁאי לְחַדֵּשׁ דָּבָר מֵעַתָּה! אֶלָּא מִיהְוָה הֲוַאי, מִידָּע לָא הֲוָה יָדְעִין הֵי בְּאֶמְצַע תֵּיבָה הֵי בְּסוֹף תֵּיבָה, וַאֲתוֹ צוֹפִים תַּקְּנִינְהוּ. וְאַכַּתִּי ״אֵלֶּה הַמִּצְוֹת״ — שֶׁאֵין הַנָּבִיא רַשַּׁאי לְחַדֵּשׁ דָּבָר מֵעַתָּה! אֶלָּא, שְׁכָחוּם וְחָזְרוּ וְיִסְּדוּם.

    גּוּפָא, אָמַר רַב חִסְדָּא: מֵ״ם וְסָמֶ״ךְ שֶׁבַּלּוּחוֹת בְּנֵס הָיוּ עוֹמְדִין. וְאָמַר רַב חִסְדָּא: כְּתָב שֶׁבַּלּוּחוֹת נִקְרָא מִבִּפְנִים וְנִקְרָא מִבַּחוּץ, כְּגוֹן: ״נְבוּב״ — ״בובן״, ״רַהַב״ — ״בָּהָר״, ״סָרוּ״ — ״ורס״.

    אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אֲתוֹ דַּרְדְּקֵי הָאִידָּנָא לְבֵי מִדְרְשָׁא וַאֲמַרוּ מִילֵּי דַּאֲפִילּוּ בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן לָא אִיתְּמַר כְּווֹתַיְיהוּ: אָלֶ״ף בֵּי״ת — אֲלַף בִּינָה. גִּימֶ״ל דָּלֶ״ת — גְּמוֹל דַּלִּים. מַאי טַעְמָא פְּשׁוּטָה כַּרְעֵיהּ דְּגִימֶ״ל לְגַבֵּי דָּלֶ״ת — שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ שֶׁל גּוֹמֵל חֲסָדִים לָרוּץ אַחַר דַּלִּים. וּמַאי טַעְמָא פְּשׁוּטָה כַּרְעֵיהּ דְּדָלֶ״ת לְגַבַּי גִּימֶ״ל — דְּלַימְצְיַהּ לֵיהּ נַפְשֵׁיהּ. וּמַאי טַעְמָא מְהַדַּר אַפֵּיהּ דְּדָלֶ״ת מִגִּימֶ״ל — דְּלִיתֵּן לֵיהּ בְּצִינְעָה, כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיכְּסִיף מִינֵּיהּ.

    ה״ו — זֶה שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. ז״ח ט״י כ״ל — וְאִם אַתָּה עוֹשֶׂה כֵּן, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זָן אוֹתְךָ, וְחָן אוֹתְךָ, וּמֵטִיב לְךָ, וְנוֹתֵן לְךָ יְרוּשָּׁה, וְקוֹשֵׁר לְךָ כֶּתֶר לָעוֹלָם הַבָּא. מֵ״ם פְּתוּחָה, מֵ״ם סְתוּמָה — מַאֲמָר פָּתוּחַ, מַאֲמָר סָתוּם. נוּ״ן כְּפוּפָה, נוּ״ן פְּשׁוּטָה — נֶאֱמָן כָּפוּף, נֶאֱמָן פָּשׁוּט.

    ס״ע — סְמוֹךְ עֲנִיִּים. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: סִימָנִין עֲשֵׂה בַּתּוֹרָה וּקְנֵה אוֹתָהּ. פ׳ כְּפוּפָה, פ׳ פְּשׁוּטָה — פֶּה פָּתוּחַ, פֶּה סָתוּם. צָדִ״י כְּפוּפָה וְצָדִ״י פְּשׁוּטָה — צַדִּיק כָּפוּף, צַדִּיק פָּשׁוּט. הַיְינוּ: נֶאֱמָן כָּפוּף, נֶאֱמָן פָּשׁוּט! הוֹסִיף לְךָ הַכָּתוּב כְּפִיפָה עַל כְּפִיפָתוֹ, מִכָּאן שֶׁנִּתְּנָה הַתּוֹרָה בִּמְנוֹד רֹאשׁ.

    קוּ״ף — קָדוֹשׁ. רֵי״שׁ — רָשָׁע. מַאי טַעְמָא מְהַדַּר אַפֵּיהּ דְּקוּ״ף מֵרֵי״שׁ — אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵין אֲנִי יָכוֹל לְהִסְתַּכֵּל בָּרָשָׁע. וּמַאי טַעְמָא מְהַדַּר תָּגֵיהּ דְּקוּ״ף לְגַבֵּי רֵי״שׁ — אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם חוֹזֵר בּוֹ אֲנִי קוֹשֵׁר לוֹ כֶּתֶר כְּמוֹתִי. וּמַאי טַעְמָא כַּרְעֵיהּ דְּקוּ״ף תַּלְיָא — דְּאִי הָדַר בֵּיהּ, לִיעַיֵּיל.

    וְלֵיעוּל בְּהָךְ! מְסַיַּיע לֵיהּ לְרֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב ״אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן״? בָּא לִיטַמֵּא — פּוֹתְחִין לוֹ, בָּא לִיטָּהֵר — מְסַיְּיעִים אוֹתוֹ.

    שִׁי״ן — שֶׁקֶר. תָּי״ו — אֱמֶת. מַאי טַעְמָא שֶׁקֶר מְקָרְבָן מִילֵּיהּ, אֱמֶת מְרַחֲקָא מִילֵּיהּ? — שִׁיקְרָא שְׁכִיחַ, קוּשְׁטָא לָא שְׁכִיחַ. וּמַאי טַעְמָא שִׁיקְרָא אַחֲדָא כַּרְעֵיהּ קָאֵי, וֶאֱמֶת מְלַבַּן לַבּוֹנֵי — קוּשְׁטָא קָאֵי, שִׁיקְרָא לָא קָאֵי.

    א״ת ב״ש: — אוֹתִי תִּעֵב אֶתְאַוֶּה לוֹ ב״ש בִּי לֹא חָשַׁק, שְׁמִי יָחוּל עָלָיו? ג״ר — גּוּפוֹ טִימֵּא, אֲרַחֵם עָלָיו ד״ק דַּלְתוֹתַי נָעַל, קַרְנָיו לֹא אֲגַדֵּעַ? עַד כָּאן מִדַּת רְשָׁעִים,

    אֲבָל מִדַּת צַדִּיקִים: א״ת ב״ש — אִם אַתָּה בּוֹשׁ. ג״ר ד״ק — אִם אַתָּה עוֹשֶׂה כֵּן, גּוּר בְּדוֹק. ה״ץ ו״ף — חֲצִיצָה הָוֵי בֵּינְךָ לָאַף. ז״ע ח״ס ט״ן — וְאֵין אַתָּה מִזְדַּעְזֵעַ מִן הַשָּׂטָן. י״ם כ״ל — אָמַר [שַׂר שֶׁל] גֵּיהִנָּם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לַיָּם כֹּל.

    אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אח״ס בט״ע גי״ף — אֲנִי חָס עֲלֵיהֶם מִפְּנֵי שֶׁבָּעֲטוּ בְּגִיף: דכ״ץ — דַּכִּים הֵם, כֵּנִים הֵם, צַדִּיקִים הֵם. הל״ק — אֵין לְךָ חֵלֶק בָּהֶן. ומרז״ן ש״ת — אָמַר גֵּיהִנָּם לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מָרִי, זֻנֵינִי מִזַּרְעוֹ שֶׁל שֵׁת.

    אָמַר לוֹ: א״ל ב״ם ג״ן ד״ס — לְהֵיכָן אוֹלִיכֵן, לְגַן הֲדַס. ה״ע ו״ף — אָמַר גֵּיהִנָּם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עָיֵף אָנֹכִי. ז״ץ ח״ק — הַלָּלוּ זַרְעוֹ שֶׁל יִצְחָק. ט״ר י״ש כ״ת — טֹר יֵשׁ לִי כִּיתּוֹת כִּיתּוֹת שֶׁל אוּמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לְךָ.