מסכת שבת דף ק״א עמוד ב׳

אלא במים כגון גזוזטרא שהיא למעלה מן הים דתנן בעירובין (דף פז:) דעושה מחיצה תלויה סביב וממלא וכן בור שבין שתי חצרות וחלקו במחיצה תלויה מלמעלה ממלא זה מכאן וזה מכאן ואף על פי שלא עירבו (שם דף פו.):

הא איכא בקיעת דגים גבי גזוזטרא כך נראה שיטה זו בעיני ועל מה שפירשו רבותי תמהתי [שהם פירשו] דהאי מידי איריא התם משום דהוה ליה מחיצה שהגדיים בוקעים בה רב יוסף קא מהדר ליה לאביי הכי מידי איריא הך דעמוד לדהכא התם משום דהוי מחיצה שהגדיים בוקעין בה וצריכה לגוד אחית הלכך אמרינן בה גוד אחית אבל גבי ספינה דליכא בקיעת גדיים לא אמרינן גוד אחית ותמהתי אם אמרו רבותי כן דאי אפשר לאומרו דהא בפ"ק דעירובין בתרי דוכתי (דף יד: ודף טז.) אמרינן בקיעת גדיים לעכובי גוד אחית דלא לימריה במחיצה תלויה והכא היכי אמרינן דמהני גבי גוד אחית ועוד מאי דוחקיה דרב יוסף לשנויי הכי נימא ליה הא מני רבי יוסי ברבי יהודה היא ואביי גופיה מאי מותיב ליה ואת לא תסברא הא ודאי רבי יוסי ברבי יהודה היא דהא חזינן דחכמים פוטרים גבי טרסקל אלא ע"כ האי מידי איריא מסקנא דמילתיה דאביי היא ולמימר דרבנן קאמרי לה דלא דמיא לטרסקל אלא לספינה:

פשיטא דמטלטלין:

לא נצרכא מטלטלין דמתני' אלא לטלטל מזו לזו דרך ביצית קטנה שבין שתי הגדולות ואע"פ שאינה קשורה ניתרת ע"י קשירת שתים החיצונות ולא חיישינן דילמא מישתקלא מבינייהו וקא מטלטל דרך אויר כרמלית:

ביצית היינו ביציאתא דלעיל:

משה כלומר רבינו בדורו כמשה בדורו:

שפיר קאמרת בתמיה:

מזו לזו תנן משמע שאין אחרת מפסקת ליכנס בה המטלטל הזה:

פשיטא אמר רבא לא נצרכא כו' השתא ס"ד דמיירי ששתי הספינות של אדם אחד ולהכי פריך פשיטא וכשאינן קשורות אין מטלטלין דגזירה שמא יפול החפץ אל המים ומטלטל מרה"י לכרמלית ואתי לאתויי אע"ג דלעיל גבי ב' בתים (דף צז.) לא גזרינן דילמא אתי לאתויי הכא בספינות דלא קביעי איכא למיגזר טפי דילמא נפיל ומסיק לא נצרכא אלא לערב ולטלטל וקמ"ל דעירוב מהני בספינות אע"פ שאין קבועות שם דס"ד כיון שאין עתידות להיות שם לא יהנה עירוב קמ"ל דמהני ועוד מפרש ר"י דמעיקרא נמי הוה איירי בספינות של שני בני אדם וע"י עירוב קאמר דמטלטלין מזו לזו ואפ"ה פריך פשיטא דמהני עירוב ולהכי כשאין קשורות אין מטלטלין דלא מהני התם עירוב ומסיק לא נצרכא אלא לערב ולטלטל ואפילו נפסקו כיון דחזרו ונתקשרו וכדתניא כו':

נפסקו נאסרו ולא דמי לעירב דרך הפתח ונסתם דאמר רב הונא ורב יהודה בספ"ק דעירובין (דף יז.) דשבת הואיל והותרה הותרה דהכא כיון דנפסקו הוי כאילו הוי רה"ר ביניהם ואם עירבו ג' בתים (ביניהם) ונפל האמצעי ונעשה רה"ר פשיטא דלא אמרינן הואיל והיתרה הותרה:

כי איתמר דרב נחמן אמזיד איתמר והא דקתני חזרו להיתרן הראשון אף במזיד לא לגמרי חזרו להיתרן הראשון לטלטל אלא דהוו רה"י דאורייתא ומיהו אספינות לא א"ש דבלא חזרו ונתקשרו הוי רה"י דאורייתא ור"ת מפרש דחזרו להיתרן הראשון אפילו אמזידין ור"נ דאמר דבמזיד לא הוי מחיצה אלא לזרוק ולא לטלטל היינו שע"י המחיצה נעשה רה"י אבל ספינות דבלאו הכי הוו רה"י כי קשרו אפילו מזיד שרי לטלטל ומחצלות הפרוסות ברה"י איירי שיש מחצלות מפסיקות בין שתי חצרות נתגלגלו נאסרו שהרי הן כחצר אחת והם עירבו שנים חזרו ונפרשו חזרו להיתירן הראשון ומטלטלי אלו לכאן ואלו לכאן והא דקאמר שכל מחיצה הנעשה בשבת שמה מחיצה טעמא קא יהיב למילתיה דאפילו היכא דע"י המחיצה נעשה רה"י הויא מחיצה או לזרוק או לטלטל כ"ש מחיצה זו שאינה עשויה אלא להתיר עירוב כבתחלה דהויא מחיצה ומסיפא דקתני שכל מחיצה הנעשית בשבת כו' פריך לר"נ וההיא דכל גגות (עירובין דף צג:) כותל שבין שתי חצרות שנפל ואיכא דשרי התם לטלטל עד עיקר מחיצה לא דמי להכא דהתם איירי שלא היה אלא בית אחד בחצר זה ואחד בחצר זה אבל הכא כשיש רבים כאן וכאן אמרינן נתגלגלו נאסרו וצ"ע בשמעתא דדיורין הבאין בשבת (עירובין שם) דאמר שבת הואיל והותרה הותרה:

קשרה בדבר המעמידה מביא לה טומאה פי' בקונטרס כגון שראשו אחד באהל המת ולא יתכן חדא דמאי קאמר לאפוקי מדשמואל מה שייכא הא לדשמואל דהתם הוא משום חרב הרי הוא כחלל ולא משום קשירה ועוד אמאי קתני קשרה אפילו השלשלת מונחת על הספינה בלא קשירה טמאה ועוד דלישמעינן בהדיא דחרב הרי הוא כחלל ולשון הבאת טומאה נמי לא שייך בכה"ג ונראה לרבינו שמואל דלא גרסינן מביא לה את הטומאה אלא מביאה את הטומאה ומשנה היא בפ"ח דאהלות (משנה ה) ורישא דהך בבא קתני אלו לא מביאין ולא חוצצין הזרעים והעוף הפורח וטלית המנפנפת וספינה שהיא שטה על פני המים פירוש שאם יש מתחתיה מת מצד אחד וטהרה מצד אחר אינה מביאה טומאה מצד זה לצד אחר דלא חשיבי אהל כיון שמנענעים תמיד וקתני דאם קשרה בדבר המעמידה מביאה את הטומאה ומפרש שמואל והוא שקשרה בשלשלאות של ברזל ולאו דוקא נקט של ברזל אלא כלומר שקשורה בחוזק עד שאינה מתנענעת וזזה ממקומה וכן דרך כשרוצה להזכיר דבר חזק מזכיר ברזל כמו אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת (סוטה דף לח:) וכמו נכסי צאן ברזל (ב"ק דף פט.) לפי שהן באחריותו וקשים כברזל ול"ג לענין טומאה הוא דכתיב בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל ושיבוש הוא אלא משום דנקט שלשלאות של ברזל טעו לומר דטעמא משום דחרב הרי הוא כחלל אלא גרסינן ה"מ לענין טומאה דבעינן אהל שיהא נח לגמרי אבל גבי שבת שהטעם הוא משום רשות אחת בחוט הסרבל סגי:

לא נצרכה אלא להתיר ביצית שביניהם ביצית היא דוגית כדגרסי' בפ' המוכר את הספינה (בבא בתרא ד' עג) אמר רבא ביצית ודוגית חדא מלתא היא ר' נתן דבבלאה הוה קרי ליה ביצית כדאמרי אינשי ביציאתא דמישאן סומכוס דבר ארעא דישראל הוה קרי ליה דוגית כדכתיב (עמוס ד׳:ב׳) ואחריתכן בסירות דוגה ומתרגמ' ובנתכון בדוגית ציאדין:

ור' יוחנן (אמר) [דאמר] להא שמעתא אמתניתין [הא מיירי] שאם זרק למקום מדרון שאין דרכו לנוח שם אם נח במקום מחשבתו ואח"כ נתגלגל חייב ואם לא נח פטור אבל רבא כי קאמר בזורק למקום שוה שסוף החפץ לנוח שם סד"א אם לא איתרמי ליה לנוח אלא נזדמן לו שיתגלגל משם כאלו נח דמי קמ"ל:

רקק מים ורה"ר מהלכת בו דקתני לה תרי זימני תלתא טעמי דאיתמרו בה איתכוון. חדא בין בימות החמה בין בימות הגשמים וחדא אע"ג דנפיש (כוותיה) לא תימא דאקופי מקפי ליה. וחדא אע"ג דלא הוי ההוא רקק ד' טפחים לא תימא כיון דמעט הוא לא מסגי ליה אינשי בגווה מפסע הוא דפסעי ליה קמ"ל אע"פ שהוא פחות מד' הזורק לתוכו חייב ודמי לגודא דגמלא:

הזורק מן הים לספינה ומן הספינה לים פטור אבל אסור שהים עצמו כרמלית הוא וספינה פעמים שהיא כרמלית ופעמים שהוא [רה"י ופעמים שהיא] מקום פטור וגרסינן בעירובין פרק כל גגות אתמר ספינה רב אמר מותר לטלטל בכולה מ"ט כיון דאית לה מחיצה רה"י היא שמואל אמר אין מטלטלין אלא בד' אמות מחיצות הללו להבריח מים הם עשוים והלכתא כוותיה דרב. השתא היכא דאיתא רה"י אין מטלטלין מתוכה לים ולא מים לתוכה ואם הכניס או אם הוציא פטורין וכן היכא דהויא כרמלית דקיי"ל אין מטלטלין מכרמלית לכרמלית וזימנין דמהני עירובא אבל היכא דהוי מקום פטור מטלטלין מיניה לרה"י ומיניה לכרמלית ולא חיישינן ובלבד שלא יחליף ומשום הכי אמרינן אין כרמלית פחות מד'.

אמר רב ששת ותופסת עד עשרה ופירשנו דעד עשרה הויא כרמלית למעלה מי' לא ואקילו בה רבנן מקולי רה"ר ומקולי רה"י. מקולי רה"י דאי איכא ד' דעד ד' הויא כרמלית ואי לא לא הויא כרמלית ומקולי רה"ר דעד עשרה הוא דהויא כרמלית למעלה מעשרה מקום פטור הוא והיכא דצריכא לעיולי מיא מן הים לספינה רב הונא אמר מוציא זיז כל שהוא וממלא ומעייל ליה לספינה קסבר כרמלית מארעיתא דימא או דנהרא הוא [ומשחינן] מהתם. ותופסת עד עשרה טפחים ומן כד מטי לי' טפחים שלימא כרמלית והוות ליה מקום פטור ובדין הוא דזיז נמי לא ליבעי והא דאצריכו ליה זיז כי היכא דלהוי היכירא רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי עושה מקום ד' וממלא קסברי כרמלית משפת מיא משחינן ומיא ארעא סמיכתא היא וצריך לעשות מקום ד' חוץ לספינה כדי שיהא מקום פטור שמעלה המים מן הים או מן הנהר שהן כרמלית לאותו מקום שהוא מקום פטור ומשם מעייל להן לספינה פי' מקום זה כגון תיבה פחותה או סל פחותה וגרסי' בירושלמי ואם הוציא מן הים לספינה הרי הוציא מכרמלית לרה"י ואקשינן לרב הונא דאמר מוציא זיז כל שהוא וממלא מן הים לספינה ומנין דליכא י' מארעית נהרא לשפת מיא וקא מטלטל מכרמלית לרה"י ומשני גמירי אין ספינה מהלכת במים שיש בהן פחות מעשרה. ומקשינן ודלמא מורשא איכא. פי' מורשא כמו חפירה שיש בקרקעית הים ליחוש דלמא האי ספינה קיימא בההוא מורשא וסביביו מקום שממלא משם אין בו מקרקעית הים שפת המים י' טפחים וכיון דליתא י' טפחים אותו המים הן כרמלית וקמטלטל מכרמלית לרה"י ופריש רב ספרא גשושי אזלי קמה. כלומר כיון שמגעת הספינה במקום שהמים מעטין מתייראין שמא תשב הספינה בקרקעית הים או שמא תהיה שם סלע ותעבור עליו ותשבר ולפיכך מהלכין בני אדם ספנים מגששין ורואין המים אם הן מי ברכים או פחות או יותר וכיוצא בהם ואם יראו מקום נמוך פחות מי' ומקום גבוה י' טפחים אין מעבירין אותה אלא מחזירין אותה לדרך אחרת.

לא נצרכא אלא לערב ולטלטל מזו לזו וכתב הראב"ד ז"ל דקא משמע לן דאע"פ שהן גבוהות עשרה טפחים ואין ביניהם לא פתח ולא סולם, עירוב מועיל בהם ומטלטלין מזו לזו, מה שאין כן בשני חצרות שאין מעורבות זו בזו אלא או דרך פתח (או דרך סולם) שיש בו ארבעה על ארבעה טפחים בתוך עשרה, או דרך סולם גבוה עשרה ורחב ארבעה, וספינות אלו אע"פ שאין בהן אחד מכל אלו מותר לערב ולטלטל מזו לזו. וטעמא דמלתא מפני שהן כבתים ולא כחצרות, ואמרינן בעירובין (עו, ב) ביתא כמאן דמליא דמי. ובתוספות אמרו דהא קא משמע לן, דסלקא דעתך אמינא דלא תקנו ערוב אלא בדבר הקבוע תדיר כגון בתים וחצרות, קא משמע לן.

כי אתמר דרב נחמן אמזיד אתמר פירש רש"י ז"ל: על נגללו במזיד דקתני בהא ברייתא אתמר, וכי קתני חזרו להיתרן הראשון אשארא. והקשו עליו בתוס' דאם כן למה שנה בברייתא מזידין. על כן פירש ר"ת ז"ל דבעלמא אתמר כלומר: במחיצה שנעשית לכתחילה במזיד, אבל זו אינה נעשית לכתחילה שאינה באה אלא להתיר ערובו כבתחילה וכל שעה היא רשות היחיד הלכך אף מזיד מועיל דלא קנסינן בכי הא כיון שאין זה אלא מעמיד דבר על חזקתו הראשונה.

קשרה בדבר המעמידה מביא לה טומאה, בדבר שאין מעמידה אין מביא לה טומאה, ואמר שמואל והוא שקשרה בשלשלת של ברזל לענין טומאה בחלל חרב אמר רחמנא (במדבר יט, טז) חרב הרי הוא כחלל. כך היא גירסת הספרים וכן גריס רש"י. ופירש הוא ז"ל: בדבר המעמידה דבר שדרכו להעמידה בו דהיינו שלשלת של ברזל, ודבר שאין מעמידה שאין דרכו להעמידה בהן כגון חבלים שאינן של ברזל, ולומר שאם קשרה בשלשלת של ברזל וראשו האחר באהל המת, הרי השלשלת מטמאת את הספינה דהרי הוא אבי אבות הטומאה כחלל עצמו, וספינה זו ספינת הירדן שמקבלת טומאה (לעיל שבת פג, ב), והרי הספינה חוזרת ומטמאה כלי שבתוכה דהרי היא אב הטומאה, אבל דבר שאין רגיל להעמידה כגון חבלים אעפ"י שנגעו במת אינן אלא אב הטומאה, והן מטמאות את הספינה להיות ולד הטומאה, ואינה מטמאה את הכלים שבתוכה שאין מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה. ואין פירושו מחוור. דאם כן למה לי קשרה אפילו נגעה נמי, ועוד דמביא לה טומאה באהל משמע, דאין הלשון הזה בשום מקום בנגיעה אלא במביא דרך אהל, ועוד דבדבר המעמידה אינו משמע כן, דאי בדבר הרגיל קאמר שהוא שלשלת של ברזל לא הוי ליה לשמואל למימר והוא שקשרה בשלשלת של ברזל, אלא אמר שמואל מאי דבר המעמידה שלשלת של ברזל. ועוד מה ענין זה לענין עירוב שיצטרך שמואל לאשמועינן דלא ניטעי בה, דנבעי נמי שלשלת של ברזל.

ולפיכך פירש ר"ת ז"ל בשלשלת טמאה שנגעה במת או שהאהילה עליו, וחזרה הספינה והאהילה על השלשלת ועל הכלים וטמאם לפי שחרב הרי הוא כחלל, ודוקא קשרה כלומר: שקשר השלשלת בספינה לפי שאינה נפרדת ממנה ולעולם הספינה מאהלת עליה ועל הכלים ונמצאת הטומאה קבועה בה ולפיכך מביא את הטומאה, שאילו לא היתה השלשלת קשורה לספינה נמצאת הספינה לעתים נשמטת ממנה ולא חשבינן הטומאה כקבועה בה ואינה מביאה את הטומאה, וכדתנן (אהלות פ"ח, מ"ה) אלו לא מביאין ולא חוצצין, הזרעים וכו' והעוף הפורח והטלית המנפנפת וספינה שהיא שטה על פני המים, אבל עכשיו שהיא קשורה עם השלשלת אעפ"י שהיא שטה על פני המים מכל מקום הטומאה קבועה בספינה. והא דתנן (שם) וספינה שהיא שטה על פני המים אינה מביאה את הטומאה, התם כשהטומאה והכלים במקום אחד, והספינה והעוף שטין עליהן. ואם תאמר גם לפירוש זה, למאי אצטריך שמואל [לאפוקי] מההיא, מה ענין שבת אצל טומאה. תירץ הרמב"ן ז"ל, כי היכי דלא תיסק אדעתין דאפילו במאהלת על המת בעי שמואל קשרה בשלשלת משום דלהוי אהל קבוע והכא נמי ליבעי קביעותא ואי לא קביעי כמפורדות דמיין, קמ"ל דמשום דלהוי שלשלת גופא מטמאה קאמר, והוא הדין לכל דבר המעמיד דהוי אהל.

זה שהתרנו בספינות קשורות לטלטל מזו לזו פירושו מזו לזו דוקא אבל מזו לזו ע"י ביצית קטנה שביניהם שאינה קשורה בהם לא ויש חולקים להתיר ממה שאמרו בכאן משה שפיר קאמרת מיהו מזו לזו תנן אלמא אלא מיחה בדבריו אלא מלשון המשנה ומ"מ מודה הוא לו בהוראה ומ"מ אנו גורסין משה שפיר קאמרת בתמיהה והא מזו לזו תנן כלומר מזו לזו דוקא הא ע"י ביצית לא וכן הדברים נראין:

ספינות קשורות שהתרנו טלטולן מזו לזו יראה לפרש כשאין ביניהם שלשה ומ"מ בירושלמי התירו אף ביש ביניהם שלשה אלא שנחלקו אם דוקא כשאין ביניהם ארבעה או אף ביש ביניהם ארבעה ויראה לפסוק כדעת המחמיר:

ספינה המקבלת טומאה כגון ספינת הירדן על הדרך שהתבאר וקשרה בדבר המעמידה והיה ראש הקשר באהל המת או נוגע בכזית מן המת אם היה הקשר של ברזל כגון שלשלאות וכיוצא בהן והרי החרב כחלל בכל מיני מתכות כמו שביארנו בראשון של חולין ונמצא הקשר אבי אבות ומביא לספינה טומאה עד שהיא נעשית אב הטומאה והספינה מביאה טומאה לכלים שבתוכה שהרי אב הטומאה היא ואדם וכלים מקבלים טומאה מאב הטומאה אבל אם לא היה הקשר של ברזל אלא שהוא מדברים אחרים המקבלים טומאה אין כלים שבתוך הספינה טמאים שהקשר אינו אלא אב הטומאה והספינה ראשון ואין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה וי"מ שמועה זו בספינה שאינה מקבלת טומאה ומפרשי' שהשלשלת נטמא במת ומאהיל על כלים שבספינה והוא מטמא באהל המת מתורת חרב הרי הוא כחלל ואע"פ שלא נאמר חרב כחלל להיותו מטמא באהל אפשר דוקא כשנטמא החרב באהל אבל אם נטמא במגע החלל דינו כחלל לטמא אף באהל ואין הדברים מחוורים ועיקר הדברים בשמועה זו מה שחדשו בה מקצת רבותינו הצרפתים והוא שאין גורסין בשמועה זו חרב הרי הוא כחלל ופרשו הענין שהטומאה בתוך הספינה מאהלת על הטומאה והכלים ואמר שאם היא קשורה בשלשלאות של ברזל הרי היא אהל קבוע ומטמאה כלים שבתוכה באהל אבל אם לא נקשרה בשלשלאות של ברזל אע"פ שהיא קשורה בשאר דברים המעמידים אותה אין שמו קשר להיותה נקראת אהל קבוע וכל שאינו קבוע אינו אהל והוא ששנינו באהלות אלו לא מביאים ולא חוצצין העוף הפורח וטלית המנופפת וספינה השטה על פני המים קשר את הספינה בדבר המעמידה מביאה את הטומאה והדברים נראין:

בפירש"י בד"ה הא איכא כו' ועוד מאי דוחקיה דרב יוסף לשנויי הכי נימא כו' ואביי גופיה מאי מותיב כו' עכ"ל ר"ל לפרש"י ניחא דאביי מוקי הך דעמוד כו' אפי' כרבנן דסתמא קתני ונ"ל דוחק לאוקמי כר"י בר"י אלא דרבנן נמי דפליג עלה דר"י ב"י בטרסקל מודו בעמוד וכדמסיק מאי אריא כו' הכא ה"ל מחיצה שאין הגדיים כו' וא"כ ה"ה ספינה ה"ל מחיצה שאין הגדיים כו' אבל לשיטת רבותיו של רש"י דע"כ ההיא דעמוד כו' כר"י ב"י אתיא דלדידיה מהני מחיצות שהגדיים כו' גבי טרסקל למימר גוד אחית אבל רבנן הא פליגי גבי טרסקל ומינה בעמוד ברה"ר כו' דלא מהני מחיצות שהגדיים בוקעין בה למימר גוד אחית ואם כן כיון דאין נראה לרב יוסף דוחק לאוקמא הך דעמוד כר"י ב"י אם כן מאי דוחקיה לשנויי הכי מאי אריא כו' ולפלוגי בין עמוד לספינה ה"ל לשנויי בפשיטות דהך דעמוד אתיא כר"י בר יהודה ורבנן פליגי עליה כדמתקיף לה רב יוסף גופיה ועוד אביי גופיה דמותיב לה מהך דעמוד כו' כיון דלא ידע לאוקמא אלא כר"י בר יהודה כמו בטרסקל מאי מותיב ליה ואת לא תסברא כו' דלא חזינן וחכמים פטרי וכו' ומהרש"ל כתב ליישב שיטת רבותיו ולחלק בין טרסקל לעמוד ואין לי להאריך כי דברים דחוקים הם בפרש"י וק"ק בעיני רש"י דמקשה לרבותיו מפ"ק בתרי דוכתי דבקיעת גדיים מעכבי גוד אחית אמאי לא קשי' ליה בפשיטות מסוף סוגיא דשמעתין דאין מחיצה תלויה מתרת אלא במים מוכח מזה אדרבה דבקיעת גדיים מבטל מחיצה ויש ליישב ודו"ק:

תוס' בד"ה פשיטא כו' שמא כו' ומטלטל מרה"י לכרמלית כו' עכ"ל נ"ל דר"ל דאפשר שלא יכול להגיע מתוך הספינה אל החפץ בידו ויצטרך ליטול קנה ארוך בידו להושיטו מחוץ לספינה אל המים להגיע אל החפץ והשתא שפיר קאמרי שיטלטל הקנה ארוך מרה"י לכרמלית ואתי לאתויי שוב מכרמלית לרה"י החפץ והקנה וק"ל:

בד"ה כי אתמר כו' והא דקאמר שכל מחיצה כו' ומסיפא דקתני כו' פריך לרב נחמן כו' עכ"ל. מבואר יותר ברא"ש ע"ש: