מסכת ראש השנה דף ט׳ עמוד ב׳

יובל היא יובל אע"ג שלא שמטו כו' יובל היא תהיה לכם לעיל מיניה כתיב והעברת שופר וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור והדר כתיב יובל היא תהיה לכם וקרא יתירא הוא לדרשה והכי תדרשנה יובל היא לכם מ"מ ואפי' לא נעשו בו דברים הללו העברת שופר ולשוב אל אחוזה דהיינו שמיטת קרקעות שקנו זה מזה דכתיבא בתר האי קרא ושבתם איש אל אחוזתו אעפ"כ שם היובל עליו להיות אסור בזריעה ובצירה וקצירה כדכתיב לא תזרעו וגו':

יכול אע"פ שלא שלחו עבדים יהא יובל:

ת"ל היא אם עשית דברים הללו היא יובל ואם לאו אינו יובל ולקמיה מפרש ויובל מאי חזי דתלי בקריאת דרור:

שאפשר לעולם בלא שילוח עבדים פעמים שאין עבד עברי בישראל שיטעון שילוח:

ואי אפשר שלא יהא שופר מצוי בעולם לפיכך יש לנו לומר כשתלה הכתוב לא תלה אלא בדבר המצוי לעולם:

ד"א תקיעת שופר מסורה לב"ד לצוות לשלוחם לתקוע ושילוח עבדים מסורה ליחידים ואם ימאן יבטל היובל הלכך לא תלאו הכתוב בו:

אמר קרא וקראתם דרור וסמיך ליה יובל היא:

מקרא נדרש לפניו מיעוטא דהיא אקריאת דרור קאי דסליק מיניה ולא אתקיעת שופר הכתובה לפני פניו:

כאילו התענה תשיעי ועשירי כלומר כמו שצוהו הקב"ה להתענות והתענה אבל השתא ודאי אסור להתענות כדאמרינן בפסחים פרק אלו דברים (פסחים ד' סח:) מר בריה דרבינא כולי שתא הוה יתיב בתעניתא לבר מעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכפורי וסבר לה כר"ע דאי כר' ישמעאל לית ליה הך דרשה ובהכי ניחא הא דלא קאמר התם הכל מודים בערבי יום הכפורים דבעינן נמי לכם כדקאמר התם אעצרת:

יובל היא להיות אסור בזריעה וקצירה כדכתיב (ויקרא כ״ה:י״א) לא תזרעו ולא תקצרו ואע"פ שלא שמטו השמטת קרקע שדות החוזרות לבעלים ביובל:

מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו ולאחריו פירוש מיעוטא דהיא מוקמינן אקריאת דרור שהיא לפניו ולא אתקיעה דלפני פניו ולא אהשמטה דלאחריו דכתיב בתריה ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו והא דמוקמי' ריבוי דיובל לפני פניו ולאחריו משום דבעלמא נמי דריש הכי אלא דהכא מוקי מיעוטא בדדמי אי נמי ריבוי דיובל משמע שריבה הכתוב שבכל ענין הוא יובל [וע"ע תו' זבחים כ"ד: ד"ה במקרא]:

דאפילו בחוצה לארץ ר' יוסי מודה מדקאמר לעיל א"א דליכא חד בסוף העולם ושמא נפקא ליה מקרא אחרינא:

מבריך כופף היחור בארץ ומכסהו בעפר וקוצץ באמצע כפיפתו ואותו היחור יוצא לצד אחר כפוף מעט מעיקר האילן:

מרכיב הוא המרכיב אילן בחבירו ומשמע דמבריך ומרכיב חייב בערלה וקשיא דבפ"ק דערלה (משנה ה) משמע דהרכבה פטור מן הערלה ותניא נמי בתורת כהנים ונטעתם פרט למבריך ומרכיב מכאן אתה אומר ספוק גפנים וספוקן וספוק ספוקן אע"פ שהבריכן בארץ מותר ולשון ספוק בגפנים כלשון [הרכבה] באילן ומה שמבריך בשנה זו ומוציא זמורות וחזר והבריכן לשנה אחרת זהו ספוק ספוקן וי"ל דהתם כשלא נפסקה מאביה ובאילן זקן והכא כשנפסקה מאביה כדמוכח [לקמיה דמונין לו משעת נטיעתו] (בפ"ק דערלה) וצריך לדקדק אי הוה שייך לשנויי הכי בפרק משוח מלחמה (סוטה דף מג:) גבי חוזר מעורכי המלחמה משום מבריך ומשני כאן בהרכבת איסור כאן בהרכבת היתר:

ומותר לקיימן בשביעית לא הוה צריך למיתני בשביעית כיון דתנא רישא ערב שביעית ומתוך כך מדקדקין דאפילו לכתחילה שרי ליטע ותדע דלקמן מוקמינן לה כר"מ ובפ' הנזקין (גיטין נג:) שמעינן לר"מ דאמר בנוטע בשביעית בין בשוגג ובין במזיד יעקר והיינו טעמא דמפרש התם דנחשדו על השביעית אבל אי לאו הכי מותר לקיים כדאמר התם א"כ אם היה כאן שום איסור לא היה מתיר לקיים ולקמן נמי קתני אין נוטעין פחות משלשים יום [הא שלשים יום נוטעין לכתחלה] וההיא דלדברי האומר שלשים צריך שלשים ושלשים מוקי לה ר"ת לענין ערלה ולא לענין שביעית כמו שאפרש ומדקאמר מותר לקיימו הוה משמע דלכתחלה אסור ליטע דאי לכתחלה שרי מה שייך מותר לקיימו ושמא איידי דבעי למיתני סיפא אסור לקיימו תנא רישא מותר לקיימו ותימה דבפ"ב דשביעית (משנה א) תנן ומייתי לה בפ"ק דמו"ק (דף ג:) שחורשין בשדה הלבן עד פסח ובשדה האילן עד עצרת וכיון דאפילו ליטע בתחילה שרי שלשים יום לפני ר"ה אמאי אסור לחרוש לשתרי נמי לחרוש עד לפני ר"ה שלשים יום ואור"ת דלא החמירו בנטיעה כמו בחרישה משום דאין תוספת שביעית דאורייתא בנטיעה אלא בחרישה דכתיב ביה קרא כדדרשינן לעיל (ע"א) מבחריש ובקציר תשבות ועוד יש ליתן טעם משום דכל חורש ערב שביעית הוי להועיל בשביעית אבל אין לאסור ערב שביעית ליטע מחמת שהאילן גדל בשביעית דכל האילנות נמי מיגדל גדלי בשביעית וא"כ לא יטע לעולם ובירושלמי מפרש טעמא אחרינא בריש מסכת שביעית דגרסינן התם ולמה עד עצרת עד כאן הוא יפה לפרי מכאן ואילך מנבל פירותיו והא תניא אחד אילן סרק ואחד אילן מאכל עד כאן מעבה הקורות מכאן ואילך מתיש כחן ולפי טעם זה ניחא דכיון דאין מועיל לאילן מכאן ואילך מיחזי כמתקן שדהו לצורך שביעית:

ת"ר יובל אע"פ שלא השמיטו הקרקעות ואע"פ שלא תקעו בשופר יכול אע"פ שלא שלחו את העבדים ת"ל היא.

כלו' וקראתם דרור ושלחתם את העבדים יובל היא ואם לאו אינה יובל דברי ר"י ר' יוסי אומר יובל אע"פ שלא שמטו ואע"פ שלא שלחו את העבדים יכול אע"פ שלא תקעו ת"ל היא אפילו לא קיימו בה אלא מצוה אחת יובל היא. א"ר יוסי וכי מאחר שהכתוב תולה אותה בתקיעת שופר. פי' דכתיב תעבירו שופר בכל ארצכם וקדשתם את שנת החמשים שנה כלומר כיון שתקעתם נתקדשה השנה. ומקרא אחר תולה אותה בשילוח עבדים שנאמר וקראתם דרור יובל היא מפני מה אני מרבה התקיעה בלבד לפי שאפשר לעולם בלי שילוח עבדים. כלומר אם אין בכל ישראל עבד עברי מה יעשו ואי אפשר לעולם בלא תקיעת שופר דהא משתכחן בכל עידן ולא עוד אלא שהתקיעה מסורה לב"ד. ושילוח עבדים והשמטת קרקע מסורין לכל אדם. הנה ר' יוסי פריש טעמיה. אלא ר' יהודה מאי טעמיה. קסבר מקרא א' נדרש לפניו. ולא לפני פניו. פי' כתיב יובל היא ולמעלה מזה כתיב וקראתם דרור דורשין יובל היא על וקראתם דרור. וזהו מקרא נדרש לפניו ואין דורשין יובל היא על והעברת שופר שהוא קודם וקראתם דרור. נמצא וקראתם דרור לפניו ונמצא והעברת לפני פניו.

לשון דרור חירות כמדייר בי דיירא ומוביל סחור' לכל מדינה.

א"ר יוחנן זו דברי ר' יהודה ור' יוסי אבל חכ"א שלשתן מעכבין קסברי מקרא נדרש לפניו ולפני פניו תקיעת שופר ושילוח עבדים כדאמרן ולאחר השמטת קרקעות שנאמר יובל היא תהיה לכם ושבתם איש אל אחוזתו.

ואקשינן והכתיב יובל היא למעט ופרקינן האי יובל לא אתא למעט אלא ללמד שתהא יובל נוהגת בחוצה לארץ האי בהדיא כתיב וקראתם דרור בארץ לכל יושביה. ודחינן ההוא דרור בארץ לכל יושביה יובל היא. ללמד בזמן שאתה קורא דרור בארץ אתה קורא דרור בחוצה לארץ.

ולנטיעה פי' שני הערלה מתשרי מנינן מנ"ל דכתיב שלש שנים יהיה לכם ערלים וכתיב ובשנה הרביעית ויליף שנה שנה מתשרי.

ת"ר אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב ערב שביעית שלשים יום לפני ר"ה עלתה לו שנה ומותר לקיימן בשביעית.

כאילו התענה תשיעי ועשירי כלומר, כאילו נצטוה והתענה.

הא דאמר ר' יוסי לפי שאי אפשר לעולם בלא תקיעה ואפשר לעולם בלא שלוח עבדים. וקשיא לי תינח שלא שלחו שלא שמטו מאי איכא למימר, דהא אי אפשר לעולם בלא השמטת קרקעות לר' יוחנן דאמר האחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל, דאי אפשר דיהון כולי עלמא חד בר חד. ויש לומר דמשום הא נמי הוא דקאמר ועוד זו מסורה לבית דין, וחדא מיניה נקט.

הא דתניא אחד הנוטע אחד המבריך ואחד המרכיב ערב שביעית שלשים יום לפני ראש השנה עלתה לו שנה וכו' אם לערלה ערלה ואם לרבעי רבעי. דאלמא יש בהברכה והרכבה משום ערלה. קהו בה רבוותא קהיאתא מדתניא בספרא (קדושים פרשה ג') ונטעתם כל עץ מאכל פרט למבריך ומרכיב. ויש מפרשים דהברכה דהכא בשנפסקה מן האב ומשעת הפסקה מונין לה שלש שנים, וההיא דהתם קודם שנפסקה. ויש מפרשים דאפילו קודם שנפסקה אם אינה חיה מן האב חייבת בערלה. והכין מוכח בירושלמי (ערלה פ"א, ה"ג), ואמרינן התם מאן מוכח, ואהדרו מאן דאכיל דלא דיליה בהיל לאיסתכולי ביה. ומרכיב אמרכיב נמי לא קשיא, ההיא במרכיב אילן הנטוע למאכל, ומפני שזו בטלה לגבי הראשונה דילדה שסבכה בזקנה בטלה, ואפילו ילדה בילדה לכי מלו שלש לילדה ראשונה שנייה נמי שריא, והא דהכא בשנטעה לראשונה לסייג ולקורות לפי שאין בראשונה משום ערלה כלל והלכך אינה בטלה לגבה. וכן נמי בשהרכיב בתוך אילן סרק, ואע"פ שאינו רשאי משום כלאים. והכין איתא בירושלמי (פ"א, ה"ב) דתני גוי שהרכיב אילן מאכל על גבי אילן סרק אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן יש בו משום ערלה, מאימתי מונין לה משעת נטיעתה.

כאלו התענה כו' הקשה ר״ת משמע דאם התענה בט׳ משובח טפי הא אמרינן במס׳ פסחים מר בריה דרבינא הוה יתיב כולה שתא בתעניתא בר ממעלי יומא דכפורי ויומא דפוריא ועצרתא ותירץ דה״ק כאלו נצטוה להתענות ט׳ וי׳ והתענה וטעם הדבר או כדי שיוכל להתענות יפה ולא יבא לידי דחיית ענוי י״ה או כמו שפי׳ הר׳ יונה ז״ל שהוא כדי להראות כי קדוש היום לאלהינו וראוי לאכול בו ממתקים כמו בר״ה אלא שגזירת הכתוב הוא לפרוש בו ביום מתאות גופניות שנהיה כמלאכים כמ״ש במדרש:

ה״ג ת״ר יובל היא ול״ג כי יובל היא דהשתא לא דרשינן אלא יובל היא תהיה לכם דכתיב בקרא וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל היא שהוא מיותר דהא כתיב (לעיל) יובל היא שנת החמשים שנה תהיה לכם והכי מוכח להדיא לקמן במאי דאמרינן מקרא נדרש לפניו ולאחריו כדבעינן לפרושי בס״ד הילכך דריש ליה לרבות שתהא קדושת יובל בשמטת עבודת הארץ נוהגת מ״מ אע״פ שלא שמטו קרקעות לחזור לבעליהן ואף על פי שלא תקעו ב״ד כשופר יכול אפילו לא שלחו עבדים לחירות ת״ל היא פי׳ דמיעוטא איכא היא יובל ויש (אחריה) [אחרת] שאינה יובל ולקמן מפרש טעמא משום דקסבר מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו ולא לאחריו פי׳ דהאי יובל ואין (אחריה) [אחרת] יובל נדרש למה שכתב לפניו דהיינו וקראתם דרור ולא למה שכתוב לפני פניו והיינו תעבירו שופר ולא למה שכתוב לאחריו דהיינו ושבתם איש אל אחוזתו שזהו שמטת קרקעות וכן פרש״י:

ר׳ יוסי וכו׳ עד לפי שאפשר וכו' שפעמים שאין עבד עברי בישראל שיהא טעון שלוח וא״א לעולם בלי תקיעת שופר שא״א שלא ימצא שופר בעולם ומסתמא לא תלה הכתוב החיוב אלא בדבר המצוי. וא״ת ניחא שלא שלחו אלא אע״פ שלא שמטו מאי איכא למימר לר״י דאמר האחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל דהא לדידיה ודאי א״א בלא השמטת קרקעות לבעליהן דהא א״א דלהוי כל ישראל חד בר חד עד יהושע לימא תהוי תיובתיה דר״י וי״ל דלר״י אידך טעמא עקר:

דבר אחר זו מסורה לב״ד וזו אינה מסורה לב״ד והאי דבעי׳ מאי דבר אחר לאו לר״י בעינן לה אלא לבר פלוגתיה דלדידיה הוה משמע דסגי בטעמא קמא:

וכ״ת וכו׳ זו מסורה וכו' ומסתמא לא תלה הכתוב יובל אלא בדבר המסור לב״ד:

אבל חכמים אומרים שלשתן מעכבות בו וק״ל כותיה:

תנו רבנן אחד הנוטע וכו' הא ודאי מדקתני עלה אם לערלה ערלה אם לרבעי רבעי נראה דערלה נוהגת בהרכבה ובהברכה וקמ״ל בהברכה דאע״פ שאינ׳ נטיעה לכתחילה ממש כדכתיב גבי ערלה אפ״ה כנטיעה חשבינן לה והרכבה אשמעינן נמי דסד״א שאין נוטע אלא הנוטע בארץ אבל לא זה שנוטע באילן קמ״ל. ומיהו ק״ל הא דאמר בספרא ונטעתם פרט למבריך ולמרכיב ובירושלמי פי׳ דלא קשיא מבריך אמבריך כאן מעצמה כאן מאמה פי׳ דכשיונקת מאמה דינה כמוה ולא נהגא בה ערלה וכשיונקת מעצמה ומתחילין למנות לה ג׳ שנים וכ״ז שפסקה מאמה ודאי יונקת מעצמה אבל קודם שפסקה מאמה אמר שם שכל זמן שעליה הפוכין שגבי עליה כלפי פני עלי האם יונקת מאמה וכשהן פנים נגד פנים יונקת מעצמה ונתנו משל בדבר היינו דאמרי אנשי מאן דאכיל דלא דידיה בהית לאסתכולי ביה וכן מצינו במשנת מסכת ערלה בריכה שנפסקה והיא מליאה פירות פי׳ של קודם הפסקה כשינקה מאמה שהן מותרין ואח״כ גדלו אחר הפסקה שנוהג בה ערלה אם הוסיף במאתים אסור פי׳ שתוספת האיסור בטל בהיתר באחד ממאתים ולא בפחות דלא אמרינן ראשון ראשון בטל כשהוא כדרך גדילתו כדאיתא בנדרים וכדכתיבנן בהשותפין ולמדנו ממשנה זו דהברכה הולכין אחר הפסקה כדברי הירושלמי מיהו מרכיב אמרכיב קשיא ותו ק״ל היכי שייך לממני ערלה בהרכבה דאי בשהרכיב באילן זקן שיש לו הא אמרינן התם ילדה שסיבכה בזקנה בטילה ודינה כדין הזקנה שפירותיה מותרין ואי בשהרכיבה בילדה שאין לה ג׳ שנים הא נמי דינה כדין הראשונה וכשישלמו ימי ערלה של דאשונה יהו מותרין אף פירות השני׳ והכי מוכח במס׳ סוטה ויש שתירצו דהכא מיירי כשהיתה ראשונה לסייג ולקורות שאין ערלה נוהג בה דהשתא כל היכא דהוה ילדה בילדה מנינן לשניה ולא כראשונה שהיא לסייג ולקורות והראיה ממאי דאמרינן במס׳ סוטה גבי חוזרי המלחמה ר׳ אליעזר אומר אשר נטע כרם ולא חללו פרט למבריך ולמרכיב ואקשינן והתנן אחד הנוטע וא׳ המבריך וא׳ המרכיב ופריק לא קשיא כאן בהרכבת היתר חוזרין מעורכי המלחמה כאן בהרכבת איסור פי׳ כגון מין בשאינו מינו אין חוזרין כר׳ אליעזר והוינן בה האי הרכבת היתר ה״ד אלימא ילדה בילדה תיפוק ליה דבעי מהדר משום ילדה ראשונה אלא ילדה בזקנה האמר ר׳ אבוהו ילדה שסבכה בזקנה בטלה א״ד ירמיה לעולם ילדה בילדה וכגון דנטעה להאי קמייתא לסייג ולקורות דתנן הנוטע לסייג ולקורות פטור מן הערלה ואלו משום דאשונה לא הדר והדר משום ילדה שניה ולא בטלה בראשונה כיון דילדה היא הא אלו היתה הראשונה זקנה של ג׳ שנים אע״פ שנטע לסייג ולקורות הוה בטילה ילדה זו גבה בין לענין ערלה שאין נוהג בין לענין שאין חוזר עליה מעורכי המלחמה ואמר מ״ש ילדה בילדה דלא בטלה להיות כראשונה כי היכא דבטלה בזקנה ומהדרינן דזקנה לאו בת מהדר היא פי׳ דאלו אימליך עלה שתהא לאכילה לא הדרא ואין ערלה נוהגת בה ולפיכך ילדה זו בטילה בה אבל השתא דהוה ראשונה ילדה בת מהדר היא שאם נמלך עליה לאכילה מונין לה משעת נטיעתה מידי דהוה אעלו מאליהן דתנן עלו מאליהן חייב בערלה ולפיכך אינה בטילה בה ומונין להו משעת הרכבתה וחוזרין עליה והראשונה עומדת כדינה שהיא פטורה מערלה ואין חוזרין עליה דהרכבה אינה כהמלכה למנות לראשונה דא״כ אכתי תיקשה לן תיפוק ליה דבעי מהדר משום ילדה ראשונה אלא ודאי כדאמרן ולמדנו במרכיב אילן מאכל על אילן מאכל שמונין לראשונה לעולם והיינו תניא בספרא אבל במרכיב ילדה בילדה שהיתה לסייג ולקורות מונין לשניה ועליה אמרו כאן דערלה נוהגת בהרכבה כנ״ל ומורי נרו הי׳ מפרש דהא מתניתא במרכיב אילן מאכל ע״ג אילן סרק שמונין לשניה לעולם ואפי׳ ילדה בזקנה ובירושלמי הקשה ממנה לר״י שסובר דמונין לה משעת נטיעה ראשונה של אילן סרק ואמר דפליגא אדר״י וקיימא כר״ל והא דלא אוקימנא ההיא דמס׳ סוטה בהכי משום שקלי וטרי התם בהרכבת (היחיד) [היתר] והאי הרכבת איסור היא משום כלאים כדאית׳ בת״כ מנין שאין מרכיבין עץ סרק ע״ג עץ מאכל ולא עץ מאכל ע״ג עץ סרק ולא עץ מאכל ע״ג עץ מאכל שנאמר את חקותי תשמרו וכיון שהיא הרכבת איסור אין חוזרין עליה מעורכי המלחמה ונכון הוא. מיהו בחו״ל אין ערלה נוהגת בהברכה והרכבה לעולם דהא ראב״י סבר דאין ערלה נוהגת בהברכה והרכבה אפי׳ בארץ והלכה כמותו בחו״ל דק״ל כל המקל בארץ הלכה כמותו בחו״ל והרכבת כלאים אסור מן התורה אפי׳ בחו״ל כדאיתא בפ״ק דקדושין ואפי׳ ע״י גוי אסור מדרבנן כדאיתא בסיפרא מיהו אין בה אלא איסור הרכבה ואם הרכיב כלאים בין בארץ בין בחו״ל נהי דעבד איסורא אבל הפירות מותרין באכילה:

פחות משלשים יום לפני ר״ה וכו' תמיהא מלתא למאי דקס״ד בריש שמעתין דהאי ברייתא לא מיירי כלל לענין קליטה אלא לענין עלתה לו שנה דהא שנוייא בתרא דשנינן דהיינו דמתניתא לענין קליטה איירי מכלל דעד השתא ס״ל דמתניתא אפי׳ בשקלט בעי שלשים יום וקשיא לן דהניחא לענין ערלה דפחות משלשים יום לא עלתה לו שנה משום דפחות משלשים יום אינו חשוב שנה אבל לענין שביעית אמאי יעקור ואמאי אסור לקיימן כיון דנטעו וקלט קודם שביעית ורש״י ז״ל רצה להשמר מקושיא זו שפי׳ כאן אסור לקיימן בשביעית משום תוספת שביעית מן התורה אינו אלא שלשים יום ואע״פ שחכמים הוסיפו מפסח ומעצרת ה״מ לכתחילה אבל בדיעבד לא יעקור אלא כשנטע תוך שלשים יום שהוא תוספת דאורייתא והקשה עליו ר״ת שלא אסרה תורה משום תוספת שביעית אלא עבודה שהיא מועלת בשביעית כגון חרישה וכיוצא בה דהא מבחריש נפקא לן וכדאמר לעיל חריש של [ערב] שביעית הנכנס לשביעית וקציר של (שמינית) [שביעית] היוצא למוצאי שביעית מכלל דלא אסר הכתוב מדין תוספת שביעית לפניו ולא לאחריו אלא עבודה שהיא מועלת לפירות שביעית הילכך בנטיעה והברכה והרכבה אין בה שום איסור דהא לא מהני ליה בשביעית כלל דאפי׳ יהיב פרי ערלה נינהו ואי משום גדול האילן כלל לא נאסר כלל לא בשביעית ולא בשבתות שא״כ לעולם יהא אסור ליטע הילכך בהא ליכא לא מדאורייתא ולא מדרבנן שאף חכמים (בחרישה) שאסרו [בחרישה] בשדה לבן מן הפסח ובשדה אילן מן העצרת ושיערו חכמים דבהכי אפשר דמהני בשביעית אלא שהתורה לא אסרה אלא מעלה הניכרת לגמרי בשביעית תדע דהא למסקנא אליבא דר״מ איתוקמי מתניתא דבעי שלשים יום לקליטה ומקצת יום שלשים עולה משום שנה ונמצא שהקליטה בתוך שלשים יום של שביעית וא״כ היכן הוא תוספת שביעית דהא כ״ז שלא נקלט כתלוש דמי ועוד דהא לקמן גבי ארז ודוחן ופרגין ושומשמין מחלק בין השרישו לפני ר״ה להשרישו אחר ר״ה אף לענין שביעית אלמא השרשה דערב שביעית משרא שריא ובירושלמי אמר בפי׳ על מתני׳ דחורשין ערב שביעית בשדה הלבן עד הפסח ובשדה אילן עד עצרת למה עד הפסח ועד העצרת ע״כ הוא יפה לפרי מכאן ואילך מינבל והתנינן א׳ אילן מאכל וא׳ אילן סרק ע״כ מעבה הקורות מכאן ואילך מתיש כחן ע״כ ור״ת ז״ל פי׳ שלשים לקליטה ולא נהירא דהא כיון דאמרינן בסוף שמעתין דכי אמרינן שלשים יום לקליטה מכלל דמעיקרא לא הוה ס״ל הכי והנכון בעיקר קושיין דטעמא דפחות משלשים יום אסור לקיימן אינו מדין תוספת אלא דכיון שכן הרי נמנית שנה ראשונה לזה שנת השביעית וישראל מונין שנותיהן לשביעית והיום או מחר כשימנו לזו שנה ראשונה משביעית ירננו העם לומר שנטעוהו ממש בשביעית וכדאמר התם הנוטע בשבת במזיד יעקור ובשוגג יקיים ובשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור ופרישנא טעמא משום דמונין ישראל לשביעית ואין מונין לשבתות וכדפרישנא במס׳ גיטין כי מה שנוטע בשבת אין העולם יודעין כי אינן מונין לימים אבל מה שנוטע בשביעית כל העולם יודעין הלכך אפילו בערב שביעית כל היכא דלא עלתה לו שנה קודם שביעית איכא רינון לומר שניטע בשביעית עצמה וכן מוכיח בפי׳ בירושלמי:

דין שנת היובל כדין שנת השמטה לאסור עבודת קרקע האסור בשביעית ולדין פירותיו באכילה ובמכירה ובביעור אלא שאין השמטת כספים ביובל ואין שלוח עבדים והשמטת קרקע בשביעית ושלשה דברים מעכבין את היובל שאם חסרו אחד מהם אינו יובל ליאסר בו עבודת קרקע והם תקיעה ושלוח עבדים והחזרת שדות לבעליהם.

וכבר ביארנו במס' מוע"ק ב' ב' שבזמן שהיתה ארץ ישראל על שלמותה והיו כל יושביה עליה היה היובל נוהג אף בחוצה לארץ.

הברכה או הרכבה אין דין ערלה נוהגת בהם כלל גדול אמרו ונטעתם פרט למבריך ומרכיב וענין הברכה הוא שמבריך הגפן הארוך ותחת הקרקע ומוציא ראשו במקום אחר ומניח ראשה שמצד השרש מגולה ולאחר זמן מפסיק במקום חבורה והוא ראשה שמצד השרש שכבר הניחו מגולה ונמצא הגפן הזקן גפן לעצמו והגפן המוברך גפן לעצמו בשני ראשים והרכבה הוא שמרכיב אילן בחברו הרכבה המותרת כגון מין במינו א"כ מהו שאמרו אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב שמשמען של דברים שערלה נוהגת בהברכה והרכבה תדע שיש צדדים שערלה נוהגת בהם והוא בהברכה לאחר שנפסקה מן הזקנה ומאימתי מונין לה לא משעה שהוברכה אלא משעה שנפסקה ויש אומרים כן אפילו לא נפסקה כל זמן שאנו מכירין שנפסקה יניקתה מן הזקנה ונעשית יונקת מעצמה ומונין לה מאותו היום וממה שאמרו במשניות של ערלה ספק גפנים ספוק על ספוק אע"פ שהבריכה בארץ מותר ר' מאיר אומר מקום שכחה יפה מותר מקום שכחה רע אסור ואמרו עליה בתלמוד המערב מה אנן קיימין אם בריא שהוא חי מכח הילדה דברי הכל אסור אם בריא שהוא מכח הזקנה דברי הכל מותר אלא כי פליגין בסתם ושאלו בה כיצד הוא יודע עלין הפוכין כלפי הילדה בריא הוא שהוא חי מכח הזקנה הפוכים כלפי הזקנה בריא הוא שהוא חי מכח הילדה אמר ר' יודן סימנא דאכיל מחבריה בהית לאסתכולי ביה אלמא כל שהוא בריא שהוא חי מכח הילדה ערלה נוהגת בה שאף חכמים מודים בה ולא נחלקו אלא בסתם כגון שנשרו העלים שלדעת חכמים מותר ולדעת ר' מאיר אומדין את הזקנה אם כחה יפה לינק זו ממנה ואין הלכה כר' מאיר ובבריא מיהא אף חכמים מודים כן וסימן העלים סימן ולפי שטת פירושם למדת שהם מפרשים דברים אלו בהברכה וממה שנאמר בה אע"פ שהבריכה בארץ ואף קצת רבנים פירשוה כן בפי' המשניות שספוק בגפנים כהברכה באילנות ואני תמה שהרי עקר המשנה בהרכבה נאמרה ומלת ספוק כענין סבוך בחלוף אותיות גיכ"ק ובומ"ף דספוק גפנים הוא שממשיך ענף גפן זאת ומגיעו לגפן אחרת ומרכיב קצתו בה וספוק על ספוק הוא שמרכיב כל אחת בחברתה או זו בזו וזו באחרת ואע"פ שהבריכו בארץ ר"ל שהיא ארכה עד שאחר ההרכבה קבר בה בארץ אין ערלה נוהגת בה שמ"מ כלם בטוחים על כחו של זקן ומתוך כך י"מ שאף בהרכבה כן כל שהיא כעין הברכה ר"ל שמחברת עם הזקנה ומ"מ כל שכן בהברכה וזה שלא חששו המפרשים להזכיר דין זה בהרכבה מפני שלא נאמרו דברים אלו אלא בהרכבת גפן שמחוברת עם הראשונה ואם בהרכבת אילן כגון שהרכיב את היחור בעודו מחובר באילן הראשון ולדעת חכמים כל בסתם דנין אותו בראשון שהוא הזקן ופטור מן הערלה ולר' מאיר כל שאילן ראשון כחו רע והמורכב בו יפה דנין אותו אחר השני ואין הלכה כדבריו ודברים אלו אינם מצויים ומתוך כך לא חששו להזכירם אבל כל שהרכיב יחור אילן באילן ואין אותו יחור מחובר בראשון אע"פ שהוא חי בודאי מן הזקנה חייבת שכל מה שבארנו בהרכבה שאין בה דין ערלה לא מצד עצמה של הרכבה נאמר אלא מצד שהיא בטלה אצל האילן בו ר"ל שאם הרכיב ילדה אצל זקנה ר"ל שעברו עליה שני ערלה בטלה ילדה אצל זקנה ואין בה ערלה כלל ועל זו אמרו פרט למרכיב ואם הרכיב ילדה בילדה שיעור ההרכבה הולך אחר הראשונה ואין לה דין ערלה בפני עצמה וכמו שהתבאר במס' סוטה מ"ג ב' בהדיא ולא עוד אלא שלדעת גדולי המחברים נראה שכל שתולש בד ומרכיבו באחר אינו בטל וחייב בערלה אבל כשמסבך בד של אילן מחובר באחר בטל הבד אם הוא ילד באחר אם הוא זקן וזו היא משנת ספוק כלומר שממשיכו ומלקיטו עמו.

ומ"מ לדברי כלם נראה שכמו שביארנו בהברכה שיש בה צדדים שהיא חייבת בערלה כך הרכבה יש בה צדדים שיש בה דין ערלה בפני עצמה ומונין לה מיום הרכבתה ועליה אמרו כאן ואחד המרכיב והוא שהרכיב באילן הנטוע לסייג ולקורות שהוא פטור מן הערלה אא"כ נמלך עליה לפירות כמו שיתבאר במקומו והרכבתו אינה בטלה אצלו אחר שאין היא עצמה בת ערלה עד שנאמר שההרכבה בטלה אצלו אע"פ שמכח זה שהרכיבוהו בו הוא חי ומונין לה משעת הרכבה ובתלמוד המערב נראה שאף זו פטורה ובטלה אצל הראשון הואיל ואף הראשון יש במינן דין ערלה וכן הדברים נראין מצד אחר והוא שמאחר שהרכיב עליה לפירות מסתמא אף על הראשונה נמלך עליה לפירות וכל שנמלך עליה לפירות חייבת בערלה ומונין משעת נטיעה וא"כ אף הרכבתה בטלה אצלה ומונין לה מנטיעת הראשון ולדעת זה אין הרכבה חייבת אא"כ הרכיב באילן סרק ואף בזו נחלקו שם ר' שמעון בן לקיש ור' יוחנן שלדעת ר' שמעון בן לקיש הוא שאינה בטלה הא לדעת ר' יוחנן בטלה היא אצל האילן ואין צד לדעת ר' יוחנן לחייב הרכבה בערלה כלל ולא נשנית הרכבה בשמועה זו לדעתי אלא לפי הרגל הלשון שרגילין להזכיר מבריך אצל מרכיב והוא שאמרו שם לית כאן מרכיב אשגר לישן הוא ומגדולי המחברים פוסקים כשטה ראשונה ומגדולי המפרשים כשטה אמצעית ומ"מ אף לשטה אחרונה יש לי לומר שזה שחייבנו במרכיב ענינה בהרכבת ילדה בילדה ומה שאמר לית כאן מרכיב פירושו שלא למנות משעת הרכבה אבל מ"מ חייבת בשיעור הראשונה ולא בא אלא ללמד שאין ההרכבה יוצאת מכלל נטיעה עד שתפטר אף במקום שנסתבכה בחיוב ויש אומרים שבזמן הזה אין נוהגין באלו ערלה כלל שהרי ר' אליעזר בן יעקב אמר במסכת סוטה מ"ג ב' שאין בהם ערלה וכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל ועל זה נראה שסמכו בכל מקום להבריך בכרמים ברוב השנים ואין חוששין לערלה כלל ואף גדולי המחברים כתבו כן ברבעי שאינו נוהג בזמן הזה כלל וזה שבארנו שהנוטע לסייג ולקורות ונמלך עליה בתוך שלש לאכילה שחייבת בערלה צריך שתדע שמשעת נטיעה מונין לה ואם לא חשב עליה עד שעברו שלש פטורה וכן הוא בתלמוד המערב שבמסכת ערלה.

אחר שיש לנו צדדין בהברכה והרכבה שחייבין בערלה וביארנו במשנה שתשרי ר"ה לשנים ולענין ערלה מעתה אחד המבריך ואחד המרכיב ואחד הנוטע ערב ר"ה אם נקלטה הנטיעה שלשים יום לפני ר"ה והוא שנעשה מעשה זה בששה עשר באב שיש ארבעה וארבעים ימים ממנו ועד ר"ה שתי שבתות לקליטה שנשארו אחר קליטה שלשים הרי תשרי מעלה לזמן זה שנה ואינו מונה לה אלא שתי שנים מתשרי ואילך אלא שפירותיה נאסרים עד חמשה עשר בשבט של שנה רביעית וכן בחמשית לדין רבעי וכן באיזה זמן שנטעה שיהא תשרי מעלה לה שנה הואיל ולא מנו לה שלש שנים מיום ליום ומ"מ יראה לי דוקא כל שנטעה אחר זמן חנטה הא כל שנטעה קודם זמן חנטה אין צריכה להמתין עיקר הדבר לדעתי לא נאמר אלא שיעברו על הנטיעה שלש חנטות בדין ערלה הא אם נטע או הבריך והרכיב פחות מזמן זה לפני ר"ה אין תשרי מעלה לה שנה והרי הוא צריך למנות שלש שנים מיום ליום ומאחר שהוא זקוק לכך אין צריך לאחרה עד חמשה עשר בשבט וי"מ שכל הנטיעות שוות לאיחור היתרן עד חמשה עשר בשבט משעה שעברה ובשנה רביעית נדונות כשלישית ואין דבריהם נראין שהרי אמרו פעמים שברביעית ואסורין משום ערלה מכלל דפעמים הוא שאסורין הא בכלם לא.

כבר ביארנו שהשביעית יש לה תוספת שלשים לפניה הילכך מי שנטע או הבריך או הרכיב ערב שביעית שלשים יום לפני ר"ה מותר לקיימן בשביעית ואם לאו אסור לקיימן ויעקרו אפילו נטע בשוגג שהרי הכל יאמרו שנטיעה זו בשביעית היתה ואף שלשים אלו שהתרנו בקיומן יראה לקצת מפרשים שאף הם דוקא לאחר קליטה ר"ל שנטע שתי שבתות ושלשים קודם ר"ה ואף גדולי המחברים כתבוה כן וכן גדולי הרבנים בפירושיהם בסוגיא זו ובפ' הערל פ"ג א' ולקצת גדולי הדור ראיתי שכתבו בזו שאע"פ שהנוטע בשבת בשוגג יקיים כדאיתא במס' גיטין נ"ג ב' כבר פירשו בתלמוד המערב הטעם מפני שאין מנין לשבתות עד שירגישו שבשבת נטעה אבל יש מנין בשנים וכל שרואה שאוכלים מפירותיהם לאחר שלש שנים יאמרו שבשביעית נטעה ומ"מ התבאר במקום אחר שאם לא עקר הפירות מותרין וכן התבאר במקום אחר שאם מת מחייבין את היורש לעקור ומ"מ י"מ שכל לענין שביעית אין צרך לקליטה ומה שאמרו לדברי האומר שתי שבתות צריך שתי שבתות ושלשים לענין ערלה נאמר ולא לענין שביעית שלא מצינו חומר הצרכת קליטה בשביעית ואע"פ שבשמועת שביעית נאמרה כך פירושה לדברי האומר לענין שביעית שתי שבתות צריך בענין ערלה שתי שבתות ושלשים וראיה לדבריהם שאם לענין שביעית גדולי הפוסקים מיהא למה הביאוה ומ"מ אינה ראיה שאף הם הביאוה לצורך ענין ערלה ומ"מ אחרוני הרבנים מוסיפים לומר שאין דין תוספת שביעית אמור אלא לענין חרישה שחרישת התוספת מועלת לשביעית אבל ליטע ולהבריך ולהרכיב מותר כל זמן שתקלוט קודם שביעית שהוא שתי שבתות וכן מותר לזרוע כל זמן שתשתרש הזריעה קודם ר"ה וכמו שאמרו למטה י"ג ב' הארז והדחן והפרגין והשומשמין שהשרישו לפני ר"ה מותרין בשביעית אלא שבפ' הערל הוזכרה בריתא זו ר"ל אין נוטעין וכו' בשביעית לבד ושלא בשום הזכרת ערלה ועליה אמרו לדברי האומר שלשים וכו' אלמא דלענין שביעית אתמר ונמצאת שהתוספת אסור בהברכה והרכבה ושצריך קליטה קודם שלשים והדברים רופפים:

בפרש"י בד"ה ת"ל היא כו' בקריאת דרור הס"ד ואח"כ מה"ד שאפשר כו' שילוח עבדים פעמים כו' הד"א:

בד"ה וא"א שלא כו' יש לנו לומר כשתלה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה כאילו כו' הך דרשה ובהכי כו' ובד"ה מבריך כו' לצד אחד כפוף מעט כו' ובד"ה מרכיב כו' כלשון הרכבה באילן כו' ע"ש בפ' קמא דערלה בפי' הר"ש:

בא"ד וי"ל דהתם כשלא נפסקה מאביה ובאילן זקן והכא כשנפסקה מאביה כדמוכח לקמן דמונין לו משעת נטיעתו צריך כו' כצ"ל מת"י:

בד"ה ומותר כו' מדקדקין דאפי' לכתחלה שרי כו' עכ"ל ר"ל משום דברישא אחד הנוטע ואחד המבריך כו' דמשמע לשון דיעבד קתני בסיפא שוב בשביעית דמשמע דלא קאי ארישא דאיירי בדיעבד אלא דאפילו לכתחלה נמי שרי וק"ל:

בא"ד שמעינן לרבי מאיר דאמר כו' התם א"כ אם היה כו' משלשים יום הא ל' יום נוטעין לכתחלה וההיא כו' בפרק קמא דמ"ק שחורשין כו' כצ"ל:

בתוס' בד"ה כאילו התענה וכו' אבל השתא ודאי אסור להתענות וכו' וסבר לה כרבי עקיבא דאי כר"י לית ליה עכ"ל. ויש לתמוה דנראה מדבריהם דהשתא ודאי אסור להתענות הלכה למעשה כדאשכחן במר בריה דרב אשי דבתראה הוא וא"כ איך כתבו דלרבי ישמעאל לית ליה ואם כן קשיא הלכתא אהלכתא דהא אנן קי"ל כרבי ישמעאל בריש פ' מ"ק דר"ג וב"ד כר"י סברי וכ"כ התוספת עצמם במנחות דף ס"ו ע"ש. אבל לפי מ"ש לעיל באריכות דלא כשיטת התוספת א"ש דלמסקנא רבי ישמעאל נמי אית ליה הא דתני חייא בר רב מדיפתי דמייתרא ליה קרא דועניתם את נפשותיכם להאי דרשא דאי לענין תוספת לפניו לא איצטריך דאתיא בק"ו מתוספת שלאחריו וכמ"ש באריכות ואף שאיני כדאי להשיג על דבריהם בהכי ניחא לי טפי דלא תקשי הלכתא אהלכתא ומה שהביאו מדלא קאמר בפסחים הכל מודים בעי"כ היינו משום דברייתא דלעיל דדריש בהדיא קרא דועניתם את נפשותיכם לתוספת שלפניו א"כ לית ליה האי דרשא דחייא בר רב. ועוד נ"ל דשם לא מייתי אלא הני דבעינן לכם משום שמחת היום משא"כ איסור התענית דערב י"כ אינו משום שמחת היום אלא צורך העינוי דיום המחרת כדאי' במפרשים ובמדרש כנ"ל נכון ודוק היטב:

בגמרא ת"ר יובל היא אע"פ וכו' נראה דהא דאיצטריך קרא לרבויי היינו דוקא מדכתיב היא דלא תימא מיעוטא אכולהו קאי אבל בלא"ה לא הוי איצטריך קרא דכיון דכל א' מצוה באפי נפשיה היא מהיכי תיתי נאמר שיעכבו זה את זה והיינו נמי דלא איצטריך קרא לרבויי דתקיעת שופר ושילוח עבדים אין מעכבין זה את זה וכן שמיטת קרקעות ושילוח עבדים ומלישנא דברייתא דקאמר אף על פי שלא תקעו יכול אף על פי שלא שלחו אלמא דשילוח ותקיעה אין מעכבין אהדדי והיינו כדפרישית דלקושטא דמלתא לא מוקמינן מיעוטא דהיא אלא לענין איסור עבודת קרקע לחוד אבל בהנך מוקמינן אסברא דאין מעכבין:

שם וכי מאחר שמקרא א' מרבה וכו' מפני מה אני אומר יובל היא אף על פי שלא שלחו. הא דלא קיהיב רבי יוסי טעמא אהא דקאמר יובל היא אע"פ שלא שמטו ולא קממעט ליה ממעוטא דהיא אע"ג דבטעמא קמא קיהיב א"א לעולם בלא שמיטות קרקעות למאן דאית ליה האחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל. אלא דנראה דכל עיקרו של רבי יוסי לא איצטריך למיהב טעמא אלא לאפוקי מסברתו של רבי יהודה משום דרבי יוסי נמי מודה דשייך יותר לאוקמי מיעוטא דהיא אלפניו ולא לפני פניו ואם כן כ"ש דלא שייך לאוקמי אלאחריו כך נראה לכאורה אלא דבפ"ב דזבחים משמע להיפך דאיכא תנא דסבר מקרא נדרש לאחריו ולא לפניו וא"כ משמע דכל שכן דשייך טפי לאוקמי לאחריו מלאוקמי לפני פניו ועיין שם בתוספת וצ"ע:

בפירש"י בד"ה פחות מל' יום וכו' ואם ערב שביעית אסור לקיימן משום תוספת שביעית דמוסיפין מחול על הקודש עכ"ל. ואע"ג דלקמן מסקינן דהנך ל' יום היינו משום קליטה אבל משום תוספת סגי בחד יומא אפ"ה פי' רש"י כאן ל' יום משום תוספת והיינו למאי דס"ד מעיקרא דלא סליק אדעתא טעמא דל' לקליטה והוי סבר דל' יום בערלה היינו משום חשיבות שנה וא"כ לענין שביעית דלא שייך ה"ט הוצרך לפ' משום תוספת. וכן דרך רש"י בכמה דוכתי לפרש הסוגיא למאי דס"ד מעיקרא. ועוד דכאן פי' אליבא דהלכתא דקי"ל ל' יום בשנה חשוב שנה כמ"ש הרמב"ם וקי"ל נמי שתי שבתות לקליטה. וא"כ ע"כ ל' יום דשביעית היינו משום תוספת כך נראה לכאורה ובסמוך אפרש בזה באריכות בענין אחר:

בתוס' בד"ה ומותר לקיימן וכו' ומתוך כך מדקדקין דאפילו לכתחילה שרי ליטע עכ"ל. וכוונתם בזה משום דלכאורה היה נראה דלכתחילה אסור ליטע מערב שביעית אפילו קודם ל' יום כדאשכחן לענין חרישה דאסרו חכמים מפסח ועצרת כדמקשו בסמוך. וע"ז מייתי ראיה דשרי דאי ס"ד דאסור לכתחילה הוי אסרינן נמי בדיעבד מדמוקמינן לקמן כר"מ ובפרק הנזקין אוסר ר"מ אף בדיעבד משום קנסא ומה שהוצרכו לדייק מדמוקמינן כר"מ אע"ג דרבי יהודה לא פליג התם אלא לענין שוגג אי קנסינן אבל במזיד מודה אלא דאי כר"י הוי אפשר לאוקמי מתניתין דהכא בשוגג. ועוד דלר"י אשכחן התם דבדאורייתא קניס שוגג אטו מזיד ובדרבנן לא קניס אלמא דאסורא דאורייתא חמירא ליה טפי לענין קנסא וא"כ לפ"ז לא הוי מצי לאתויי ראיה מהא דשרינן הכא בדיעבד אלמא דלכתחילה נמי שרי דלעולם לכתחלה אסור והא דשרי בדיעבד היינו משום דתוספת דפסח ועצרת שקודם ל' יום לכ"ע לא הוי אלא מדרבנן ומשום הכי לא קניס כלל אפילו במזיד אבל מדמוקמינן התם כר"מ דמחמיר טפי בדרבנן מבדאורייתא דבדאורייתא אדרבא לא קניס אלא בשביעית דוקא משום דנחשדו וא"כ דייקו שפיר אי ס"ד דהוי אסור לכתחילה הוי קניס בהו ר"מ אף בדיעבד וק"ל ועיין בסמוך:

בא"ד וה"ט דמפרש התם משום דנחשדו אבל אי לאו הכי מותר לקיים כדקאמר התם וע"כ אם היה שום איסורא עכ"ל. והלשון תמוה מאד דמ"ש אבל אי לאו הכי מותר לקיים אין לו מקום כאן כלל דכ"ש אי הוי אסור בלאו האי טעמא הוי מצי למידק שפיר:

ולענ"ד יש ליישב משום דמייתי התם עוד טעמא אחרינא קודם זה משום שישראל מונין נטיעותיהם לשביעית משו"ה קניס ר"מ ופרש"י דישראל מונין משעת הנטיעה לענין ערלה וא"כ מינכרא מלתא טובא שניטע בשביעית ולפ"ז אזלא לה ראיית התוספת דלעולם לכתחילה אסור ליטע אף קודם שלשים משני פרקים ואילך והא דשרי בדיעבד היינו משום דלא שייך ה"ט דישראל מונין נטיעותיהם שהרי כיון שניטע קודם שלשים כיון שהגיע תשרי של שביעית מונין לו שני שנים וא"כ לפי מנין שנות ערלה אדרבא ניכר שניטע בשנה שלפני שביעית ולא מינכר כלל אם ניטע קודם שני פרקים או לאחר כן ומשום הכי שרי בדיעבד משום הכי הוצרכו התוספת לאתויי טעמא אחרינא משום דנחשדו על השביעית הא לאו הכי שרי דמשמע להו מסוגיא דפרק הנזקין דטעמא בתרא עיקר כדאיתא התם מאי דבר אחר וכ"ת שבת נמי וכו' ומשמע להו דמשום הכי אידחי טעמא קמא לגמרי וא"כ מייתי כאן שפיר ראיה לדבריהם ואע"ג דטעמא קמא נמי לא שייך אלא לענין שוגג כבר כתבתי בכוונתם דההיא דהכא נמי הוי מצי לאוקמי בשוגג. ועוד דבמזיד נמי איצטריכו הני טעמי דודאי לאו בכל איסורי תורה אסרו חכמים בדיעבד אלא הדבר מסור לחכמים היכא דאיכא טעמא לקנוס כנ"ל בכוונתם אלא דמסתימת לשון לא משמע כן דכל כי האי לא הו"ל לסתום וצ"ע ועיין בסמוך:

בגמ' לימא דלא כר"מ וכו' דתניא פר וכו' הסוגיא תמיה לי טובא דמאי מייתי מפר ועגל דבתר שנה דידהו אזלינן ולא בתר שנות עולם וא"כ מאי ענין חשיבות שנה לכאן אלא גזירת הכתוב או סברא היא דאחר שנה ויום א' מקרי פר וצ"ע:

גמ' וקסבר מקרא נדרש לפניו עיין סוטה לג ע"ב תד"ה ור"י [שם ע"א]: