מסכת ראש השנה דף ט׳ עמוד א׳

ורבנן דלא ילפי מוקדשתם שתתקדש מתחילתה ולא איצטריך היא למעוטי סופה דרשי ליה הכי שנת החמשים אתה מונה ואי אתה מונה שנת היובל שנת חמשים לסוף יובל שעבר ואחת למנין יובל הבא ואי אתה מונה שנת היובל הבא אלא משנה שלאחר היובל:

ולאפוקי מדר' יהודה דאמר במסכת נדרים שנת חמשים עולה לכאן ולכאן שנת היובל ושנה ראשונה לשמטה הבאה:

אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית דעל כרחך אע"ג דרישא דקרא בשבת קאי דכתיב ששת ימים תעבוד סיפיה אשביעית קאי דאי אשבת חריש וקציר הוא דאסור שאר מלאכות מי שרו:

חריש של ערב שביעית שלא יחרוש שדה אילן ערב שביעית חריש שיועיל לשביעית:

וקציר של שביעית כגון תבואה שהביאה שליש בשביעית אתה נוהג בה מנהג שביעית בשמינית:

ר' ישמעאל אומר מה חריש רשות כו' ולא דבר הכתוב אלא לענין שבת כדכתיב ביה וביום השביעי תשבות בחריש ובקציר תשבות בא ללמדך מה חריש אין לך חריש של מצוה ואפילו לזרוע לצורך עומר ושתי הלחם שהרי אם מצא חרוש אינו חורש ואני אוסרו לך בשבת אף קציר שאני אוסר לך בשל רשות אני אוסר לך:

יצא קציר העומר שהוא מצוה שאפי' מצא קצור מצוה לקצור ויש לך ללמוד מכאן שדוחה את השבת:

עד ערב לילה הוא ועד בכלל:

ורבנן שנת חמשים אתה מונה לרבנן כיון דאינה מתקדשת מתחילתה איצטריך ליה קרא להכי ולא איצטריך למעוטי סופה מחמת דמוסיפין מחול על הקדש דהשתא מבציר בציר אסופי מבעיא וא"ת אדרבה כ"ש דצריך טפי משום דכתיב בקרא שנה ואין כאן שנה שלימה אא"כ תמשך עד יוה"כ אחר ויש לומר דכיון דלא שייך טעמא דתוספת ממילא בלא שום יתור ממעטא מקרא דוקדשתם דמשמע דוקא שנת החמשים:

ואי אתה מונה שנת החמשים אחת בלא וי"ו גרס דאין שנת חמשים ראשונה לשביעית הבאה:

ולאפוקי מדר"י אומר ר"י אפ"ה הלכה כרבי יהודה דאמר שנת החמשים עולה לכאן ולכאן מדאמרינן בפרק קמא דע"ז (דף ט: ושם) בשמעתא דתנא דבי אליהו גבי מאן דלא ידע בכמה שני בשבוע קאי נשקול מכל מאה תרתי ושדי אפרטי וכל הסוגיא כדבריו ועוד דסתם מתניתין דהכא אוקמא כרבי ישמעאל דפליג ארבנן דפליגי על רבי יהודה ועוד דלר' ישמעאל מקדשין חדשים ואנן קי"ל בכוליה הש"ס שמקדשין חדשים ור' יוסי נמוקו עמו קאי כרבי ישמעאל בפ"ק [דקדושין] (דף מ:) דאית ליה דיובל בתחילתו משמט ובערכין בסוף [המקדיש שדהו] (דף כח:) מוכח דמאן דאית ליה מתחילתו משמט סבר לה כרבי ישמעאל דאמר מר"ה חיילא יובל [אבל לא נראה דהא אומר התלמוד הכא ובפ' (אין נערכין) (ערכין דף יב ושם) לאפוקי מדרבי יהודה] ומיהו אין ראיה גמורה מהא דקאמר הכא ובערכין לאפוקי מדרבי יהודה דאשכחן בפרק המגרש (גיטין דף פה:) אתקין רבא בגיטין מן יומא דנן ולעלם לאפוקי מדרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו אע"ג דרבא גופיה פסק כוותיה ביש נוחלין (ב"ב דף קלו.) וכן בפ"ק דכתובות (דף י.) לאפוקי דרשב"ג דאמר כתובה דאורייתא וקיימא לן כ"מ ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו והיא משנה בפרק בתרא דכתובות (דף קי:):

שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע תימה הא איצטריך למאן דאמר בריש מועד קטן (דף ג.) דחורש בשביעית לא לקי דקאמר מכדי זמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה למאי הלכתא כתבינהו רחמנא למימר דאהני תולדות מחייב אאחרנייתא לא מחייב אלמא אפי' תולדות דכתיבי אבות דידהו לא מחייב אלא אהנך דכתיבי בהדיא וא"כ צריך לכתוב חרישה לאשמועינן דאסירא וי"ל דעיקר דיוקא מקציר ומדקצירה לתוספת חרישה נמי לתוספת:

וקציר של שביעית פי' הריב"א בקציר ספיחים שהביאו שליש בשביעית דאי דנזרע ביד בשביעית מלא תזרע נפקא ואכתי קשיא דהאי נמי מהן לא נזרע נפקא לן בפרק מקום שנהגו (פסחים ד' נא: ושם) לפי' ר"ת דאסר ספיחים אפילו קודם ביעור כדין נזרע ביד ואף באכילה תרי קראי בספיחים למה לי ולפירוש רש"י דהתם ניחא וי"ל דספיחים לא אזלינן בתר הבאת שליש וכי אסרינן ספיחין מהן לא נזרע היינו דנלקטין בשביעית קמ"ל בחריש ובקציר ואי מהכא לא הייתי אוסר לאכילה אלא לסחורה קמ"ל הן לא נזרע:

וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית דוקא כי אורחיה אסור לקצור אבל ע"י שינוי מותר אפילו בשביעית כדאיתא בת"כ דדריש ואת ענבי נזירך לא תבצור כדרך בוצרין מכאן אמרו תאנה של שביעית אין קוצין אותה במוקצה אבל קוצה אותה בחרבה וה"נ תנן בפ"ח דשביעית (משנה ו) והא דתניא בתורת כהנים מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר מופקר נמי כדרך בצירה אסור וע"י שינוי שלא כדרך בצירה מופקר שרי ומשומר אפילו שלא כדרך בצירה נמי אסור ושומרי ספיחים בשביעית דפרק הבית והעליה (ב"מ דף קיח.) שומרי ספיחים בשביעית נוטלין שכרן משום עומר ושתי הלחם א"כ אסור כיון דמשומר ואמאי לא אמרינן מן המותר לישראל י"ל דלא היה שמירה ממש דלא היו צריכים לשומרה מבני אדם דמאיליהן היו פורשין כשהיו יודעין שהן לצורך עומר ולא היו שומרין אותן אלא מבהמה וחיה ועוף:

ורבי ישמעאל מוסיפין מחול על הקודש מנא ליה תימה לר"ת הא אמרינן פ"ק דמועד קטן (דף ד.) הלכתא לרבי ישמעאל קראי לר"ע דעשר נטיעות הלכה למשה מסיני וכיון דהלכתא למשרי ילדה ממילא זקנה אסורה ותירץ ר"ת דהכא מיבעי ליה בתוספת של אחר שביעית מנא ליה ובחנם דחק דכיון דשביעית גופה מהלכה לא ילפינן מינה שבת ויוה"כ וי"ט דאין דנין ק"ו מהלכה והשתא לר' ישמעאל איצטריך קרא משום שבת וי"ט ואיצטריך. הלכתא למשרי ילדה והא דלא משני הכי במו"ק לר"ע דאיצטריך קרא ללמד על שבת וי"ט ויוה"כ משום דמהלכה לא ילפי' דא"כ לא הוי ליה למכתב קראי גבי שביעית כיון דלשביעית גופיה לא צריך אלא ללמד על אחריני:

כל מקום שנאמר שבות ואתא לרבות שביעית:

ולאפוקי מדר' יהודה דאמר שנת החמשים עולה למנין היובל ועולה למנין ז' שביעית כלומר זורעין ה' שנים. והיובל עולה למנין ששית ומשמיטין השביעית.

ופשטינא דמוסיפין מחול על קדש מהא דכתיב בחריש ובקציר תשבות וא"ר עקיבא חריש של ערב שביעית שנכנס בשביעית וקציר של שביעית כלומר הספיחין שצמחו בשביעית ולא הספיק לתלשן ונכנסו למוצאי שביעית שמשביתין בשנה השביעית.

ור' ישמעאל אומר לא בא זה הכתוב אלא להקיש קציר לחריש ולאסור קציר של רשות כמו חריש של רשות. וממילא שמעינן כי קציר העומר שהוא מצוה מותר אבל שמוסיפין מחול על הקדש מהא נפקא מדתניא ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש יכול בתשעה ת"ל בערב.

[אי בערב] יכול [וכו'] עד מקום שנאמר שבות מוסיפין מחול על הקודש.

ור"ע האי ועניתם את נפשותיכם מיבעי ליה לכדתני חייא בר רב מדפתי דתני וכו'.

ולאפוקי מדר' יהודה דאמר שנת חמישים עולה לכאן ולכאן כלומר: שהיא נמנית גם כן מכלל שני השבוע הבא אחריו, ואותה שמטה ראשונה שלאחר היובל אין בה אלא חמש שנים של עבודה, לפי שהיובל בתחלתו ושנת שמטה בסופה. והא דכתיב (ויקרא כה, ג) שש שנים תזרע שדך מוקי ליה ר' יהודה בשאר שני שבוע, וכדאיצטרוכי לאוקמיה לכולי עלמא הא דכתיב (שם כה, כא) ועשת את התבואה לשלש השנים בשאר שני השבוע, דאלו בשבוע הסמוך ליובל מלפניו צריכה לעשות ארבע, אלא שלא דבר הכתוב אלא על שאר שני שבוע שהן רב, וכדאהדר להו ר' יהודה לרבנן מייתי' ליה בנדרים בריש פרק קונם יין (נדרים סא, א). וכתב רבנו תם ז"ל, דקיימא לן כר' יהודה, משום דסתם מתניתין דהכא כר' ישמעאל דפליג ארבנן דפליגי עליה דר' יהודה. וקיימא לן כר' יהודה שמקדשים חדשים ודלא כרבנן דפליגי עליה דר' ישמעאל. ור' יוסי דנמוקו עמו קאי כר' ישמעאל בפרק קמא דקידושין (מ, ב) דאית ליה התם דיובל מתחלתו משמט. ובערכין בסוף פרק (אין מקדישין) [המקדיש שדה] (כח, ב), מוכח דמאן דאית ליה מתחלתו משמט סבר לה כר' ישמעאל דאמר מראש השנה חייל יובל.

ר' עקיבא אומר אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. ואם תאמר והא איצטריך למיסר חרישה בשביעית, מדאמרינן בריש פרק קמא דמועד קטן (ג, א) החורש בשביעית אינו לוקה, מאי טעמא מכדי זמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה, למאי הלכתא כתבינהו רחמנא לומר אהני תולדות מיחייב, אאחרניתא לא מיחייב. אלמא איצטריך בחריש לאסור חרישה בשביעית. ויש לומר דעיקר דרשא מבקציר, דובקציר לא איצטריך לשביעית דהא בהדיא כתיבא, והלכך מדקציר לאו לשביעית אלא לתוספת שביעית אף בחריש לאו בשביעית אלא לתוספת שביעית.

וקציר של שביעית היוצא לשמינית פירש רש"י ז"ל, קציר שהביא שליש בשביעית. ואם תאמר דאם כן מאי שנא משום תוספות שביעית, האי מדינא מיסר אסירא דבתר שביעית שדינן לה, דכל תבואה בתר שתא דהביאה בו שליש שדינן לה ואפילו למעשרות, כדאיתא לקמן בפירקין (יב, ב), וכדדרשינן (ראש השנה יג, א) מועשת את התבואה לשלש השנים, קרי ביה לשליש. ויש לומר דהכי קאמר רחמנא, בקציר היוצא בשביעית לשמינית שבות בו ולא תעשה מלאכה בשדה בשבילו שלא תעדור ולא תנכש בשדה מחמתו, וזה תוספת שביעית בסופו.

הא דאיבעיא להו הכא לר' ישמעאל דמוסיפין מחול על הקודש כלומר בשביעית מנא ליה, ואמרינן משום דכתיב שבתכם כל מקום שנאמר שבות אתה מוסיף מחול על הקדש. איכא למידק מאי קא מיבעיא להו, הא אמרינן בריש פרק קמא דמועד קטן (ד, א) קראי לר' עקיבא הלכתא לר' ישמעאל, דעשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני, דאלמא זקנות אסירי, וכדאמרינן התם כיון דאיצטריך הלכתא למשרי ילדה ממילא דזקינה נאסרה. ועוד כיון דאמרינן הכא דנפקא ליה לר' ישמעאל משבתכם, קראי אפילו לר' ישמעאל. ותירץ רבינו תם ז"ל (ספר הישר סי' תלא) דהכא לתוספת שלאחר שביעית, דשבתכם אמערב עד ערב קאי. דמיניה מרבינן לאחריו, והילכתא לתוספת שלפני שביעית. ויש מי שפירש, דהא דאמרינן הכא כל מקום שנאמר שבות דהיינו לרבות תוספת שביעית לפום מסקנא דהתם אסמכתא בעלמא היא, ועיקר קרא אשבתות וימים טובים ויום הכפורים הוא דאתא. והא דבעי הכא לר' ישמעאל מנא ליה מקמיה דתיקום לן מסקנא דהתם, ור' עקיבא נמי דמוקי האי קרא לאוכל תשיעי כאילו מתענה תשיעי ועשירי אוקמתא רויחא היא דהא מיבעיא ליה נמי לר' עקיבא לגופיה לתוספת יום הכפורים ושבתות וימים טובים.

ורבנן פי׳ דלא דרשי וקדשתם לקדש שנה בתחלתה האי יובל [היא] מאי דדשי ביה ומהדרי׳ שנת הנ׳ אתה מקדש ואי אתה (מקדש שנת נ״א) [מונה שנת חמשים אחת] זו גרסת התוס׳ וה״פ בשנת היובל שהיא שנת נ׳ ואין מונין אותה בשמיטה הבאה:

ולאפוקי מדר׳ (יהושע) [יהודא] דאמר שנת נ׳ עולה לכאן ולכאן פי׳ שנמנית ג״כ משנת שני השבוע הבאים אחר היובל ובכל הספרים וכן גרסת רש״י שנת נ׳ אתה מונה ואי אתה מונה שנת (נ״א) [חמשים ואחת] וה״פ ואי אתה מונה אותה לב׳ מנינים שתהא שנת הנ׳ לכאן ושתהא שנה א׳ לכאן והכל עולה לדרך אחד אלא שגרסת התוספת יותר מכוונת וכיון דהני רבנן מפקי מדר׳ יהודא מכלל דר׳ ישמעאל כר׳ יהודא ס״ל דהא אצטריך ליה יובל היא לההיא דרשה דלעיל שלא תהא מתקדשת בסופה (וכן) [וכיון] דכן ש״מ דהילכתא כר׳ יהודא דהא קיי״ל כר׳ ישמעאל וכסתם מתני׳ דאוקימנא כוותיה וכדכתי׳ לעיל דהא קיי״ל בכוליה תלמודא שמקדשין את החדשים ודלא כרבנן דפליגי עליה דר׳ ישמעאל ועוד דר׳ יוסי דנימוקו עמו קאי כר׳ ישמעאל בפ״ק דקדושין דאית ליה התם דיובל מתחלתו משמט ובעירכין סוף פ׳ אין מקדישין מוכח דמאן דאית ליה מתחלתו משמט ס״ל כר׳ ישמעאל דאמר מר״ה חייל יובל ובפ״ק דע״ז סוגיין כר׳ יהודא דאמרינן התם ונשקול מאה [ממאה] תרתי כדכתי׳ התם וכן כתב ר״ת ז״ל הילכך לר׳ יהודא שבוע ראשון של שמיטה אינה אלא חמשה שנים של עבודה בלבד וכדאיתא פ׳ קונם יין:

ודמוסיפין מחול וכו׳ דתניא וכו' פי׳ האי קרא הכי הוא גבי שבת ו׳ ימים תעבוד וביום הז׳ תשבות בחריש ובקציר תשבות ובודאי אינו ענין לשבת דמ״ש חריש וקציר דאסור בשבת הרי ארבעים מלאכות חסר אחת ותולדותיהן אסורות מן התורה וליכא למימר נמי שיצאו לחלק דהא לא תבערו אש בכל מושבותיכם יצא לחלק ואפי׳ למ״ד שיצא ללאו הא נפקא ליה לחלק מדכתיב מאחת מהנה אחת שהיא הנה כדאיתא פרק כלל גדול ועוד שכל שיצא לחלק לא מפיק ליה בלשון עשה אלא בלשון לאו שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת הילכך אינו ענין לשבת וכיון דכן תנהו ענין לשביעית שלפי שאמר ו׳ ימים תעבוד בא לומר שיש פעמים שאינו עובד אפי׳ בימי החול והוא צריך לשבות בחריש ובקציר משום שמטת הארץ ואלו לשביעית עצמה לא הוצרך לומר שהרי הזהיר עליו במקום אחד שדך לא תזרע וליכא למימר שבא הכתוב כאן להוסיף עליו עשה אחר מלבד הכתוב שם בפרשת שביעית דק״ל כל היכא דאיכא למדרש לא מוקמי׳ בלאוי ועשה יתירה וק״ל דהא אצטריך למיסר חרישה בשביעית מדאמרינן בריש פ״ק דמ״ק החורש בשביעית אינו לוקה מ״ט מכדי זמירה בכלל זריעה למאי הילכתא כתבינהו רחמנא לומר אהני תולדות מיחייב אאידך לא מיחייב הילכך אצטריך בחריש לאסור חרישה בשביעית. וי״ל דעקר דרשא דהכא מבקציר הוא שהוא מיותר דהא כתיב לא תקצור את ספיחיה ומדקציר לאו לשביעית חריש נמי לאו לשביעית דוקא אלא לערב שביעית כך פי׳ תוס':

אלא חריש של ערב שביעית הנכנסת לשביעית פי׳ שהיא מועלת בשביעית וזה מן התורה שלשים יום קודם שביעית וחכמים הוסיפו בשדה אילן מן הפסח ובשדה לבן מן העצרת דבהכי מועילין בשביעית:

וקציר שביעית היוצא למוצאי שביעית פרש״י כגון תבואה שהביאה שליש בשביעית וא״ת א״כ למה לי משום תוס׳ שביעית הא אסירא מדין פירות שביעית כדנפקא לן מדכתיב ועשת את התבואה לשלש השנים אל תקרי לשלש אלא לשליש וי״ל דהכא לא הוצרכו לאסור הפירות אלא לאסור כל עבודה בשדה שיש בה באותו קציר במוצאי שביעית עד שתשלש אותה תבואה וזהו תוספת שביעית בסופה:

ר׳ ישמעאל אומר וכו' פי׳ מה חריש רשות דהא לית לן שום חרישה של מצוה ואפילו לחרוש לעומר ולשתי הלחם שהרי אם מצא חרוש אינו חורש מ״ה אפשר לעשות בחול ואין טעם לחלל בה שבת:

אף קציר רשות יצא קציר העומר שדוחה שבת פי׳ דקסבר דחובה לקצור ולהביא בו ביום וכדכתיבנא במס׳ מגילה אבל ר״ע סבר שאין קצירת העומר דוחה שבת שאפשר לקצור מבעוד יום וההיא דאמרינן במס׳ מנחות שאומר קופה זו מגל זו שבת זו כר׳ ישמעאל שייכא:

ור׳ ישמעאל דמוסיפין מחול על הקדש מנ״ל פי׳ בתוספת מנ״ל בשביעית ומייתי ליה מדתניא ועניתם את נפשותיכם דקתני סיפא שבתכם כל שנאמר בו שבות אתה מוסיף מחול על הקדש. ונראה שהוצרכו לפ׳ דהאי בעיא בשביעית היא מתרי טעמא חדא (דאין) [דאנן] בשביעית קיימינן השתא בשמעתין ועוד דאי בשבתות וי״ט מאי איריא דאיבעיא לן אליבא דר׳ ישמעאל תבעי לן נמי אליבא דר״ע אלא ודאי לשביעית הוא דאיבעיא לן וקשיא להו אי בשביעית מאי קמבעיא לן והיכא מייתינן לה הכא מקראי דהא בפ״ק דמ״ק אמר להדיא דלר׳ ישמעאל תוספת שביעית הל״מ וכדאמרינן התם קראי לר״ע הלכה לר׳ ישמעאל דעשר נטיעות (הלכה) וערבה וניסוך המים הל״מ מכלל דזקנות אסירי דכיון דאצטריך למשרי ילדה ממילא (ואסרה) [אסורה] זקנה כדאיתא התס ואלו לפום סוגיא דהכא קראי אפי׳ לר׳ ישמעאל דהא נפקא ליה משבתכם וי״מ דהאי בעיא דהכא היינו מקמי דתיקום לן מסקנא דהתם ולפום מסקנא דהתם עקר קרא לשבתות ולי״ט אתא ומאי דדרשי׳ ליה לר״ע לאוכל ושותה עי״ה לישנא רויחא הוא דהא ודאי מבעיא ליה לתוספת שבתות וי״ט וי״ה ור״ת ז״ל [תירץ] דמאי דמייתי הכא קראי לר׳ ישמעאל היינו לתוספת שביעית של מוצאי שביעית דשבתכם דמרבינן מיניה אתוספת מחול על הקדש (דמרבינן) לאחריו קאי ואינו נכון דהא ודאי כי היכא דמרבינן מתשבתו תוספת לשבתות וי״ט בין לפניהם ובין לאחריהם ה״נ דרשינן ליה גבי שבתכם ואכתי איכא קראי לר׳ ישמעאל ואפי׳ לפניו והל״מ למה לי גם תירוץ הראשון אינו נכון מדלא אקשינן עלה הכא כלל מההיא דהתם והנכון דהכא ודאי כל שבתות וי״ט אבעיא לן דאלו לשביעית לר׳ ישמעאל הל״מ ואלו לר״ע לא אבעיא לן כלל לענין שבתות וי״ט דכיון דלדידיה איכא תוספת שביעית לפניו ולאחריו מקראי מיניה גמרינן לי״ה ושבתות וי״ט שהם המורים בכ״ש אבל לר׳ ישמעאל כיון דהל״מ היא לא גמרינן מיניה כלל לעלמא אלא היכא דגמיר גמיר היכא דלא גמיר לא גמיר וא״כ מנ״ל תוספת לשבתות וי״ט ומייתינן לה מהא מתנית׳ והא דאמרינן כל מקום שנאמר בו שבות לאו למשרא (דאפשר) למדרש הכי בדוקא דא״כ תיפוק ליה לר׳ ישמעאל תוספת שביעית מהכא מקראי אלא ודאי עקר קרא לי״ט אצטריך ונקיט ליה תנא בהאי לישנא משום דהכי קושטא דמלתא אפי׳ בשביעית אי לר׳ ישמעאל ואי לר״ע מקרא דבהריש וכקציר וכ״ת מ״מ לגמר ר׳ ישמעאל תוספת שביעית משבתות וי״ט י״ל דהא ליתא שאין למדין קל מחמור להחמיר עליו הילכך הא דרשא דאמרינן לקמן לר״ע דדריש קרא לאוכל ושותה בעי״ה דוקא היא דאלו לשבתות וי״ט לא צריך קרא דמשביעית יליף לה כדאמרן שהרי לד״ה למדין חמור מקל להחמיר עליו והא דפרישנא בעיין לר׳ ישמעאל בתוספת שבתות וי״ט אי קשיא לך דא״כ הו״ל לפרושי הכי דהא אנן בענין שביעית איירינן עד השתא לא קשיא דאנן סתמא תניא לעיל שמוסיפין מחול על הקדש דמשמע בכל מקום ואלו מעקרא בעינן סתם דמוסיפין מחול על הקדש מנ״ל ופשטינן ליה לר״ע לשביעית ומינה נפקא לן ודאי לכולהו הדר בעיין לר׳ ישמעאל מנ״ל בעלמא דהא בשביעית לא חזינן דאית ליה וכבר ידעינן דמהל״מ גמיר לה וא״כ בשאר ענינים מנ״ל ומייתינן לה מהא מתניתא והרי זה ברור ונכון:

כבר ביארנו במס' מוע"ק ג' ב' שהשביעית יש לה תוספת לפניה שלשים יום ומ"מ קציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית והביא שליש בשביעית הן שנולדו מן הספיחים הן שעבר וזרע אינו בכלל תוספת לשביעית לאחריו אלא שזה של שביעית גמור הוא ושאר ימי שביתה כגון שבתות וימים טובים כלם יש להם תוספת לפניהם ולאחריהם מחול על הקודש כמו שיתבאר במקומו ותוספת זה יראה שאינו אלא מדברי סופרים וקראי אסמכתא בעלמא ויש חולקים ממה שאמרו במס' יו"ט ל' א' תוספת יום הכפורים דאוריתא ואין הכרח בכך וכבר מצינו בהרבה מקומות בתלמוד שקורא דברי סופרים דאוריתא כשהוא דבר שיש לעקר שלו סרך מן התורה אע"פ שאין אותו ענין מן התורה וקצת מפרשים הביאו ראיה לשטה זו ממה שאמרו במס' עירובין ל"ב ב' בעירובי תחומין שהוא צריך שיהא בין השמשות במקום שיהא אפשר ליטלו ואמרו על זה שאם היה על גבי אילן ואין איסור בנטילתו אלא מדברי סופרים סומך עליו שלא גזרו בבין השמשות שהוא תוספת בדבר שאין בו אלא משום שבות ואם תוספת מן התורה היה להם לגזור וכן המחברים כלם לא הביאוה בכלל מצות עשה וא"ת שהוא נכלל בגוף האיסור הרי מנו חמץ לפני זמנו ומ"מ לענין שביעית יש אומרים שכל עבודת קרקע המועלת לפירות אסורה מן התורה כל שלשים שלפני שביעית ומדברי סופרים באילן מעצרת ובשדה תבואה מן הפסח אבל גידול האילן ונטיעתו אין בו תוספת אלא מדברי סופרים יש שואלין בתוספת זה והרי אמרו שבת ל"ד א' ספק חשכה ספק אינה חשכה אין מדליקין הא ודאי שלא חשכה מדליקין ואין חוששין לתוספת ומתרצין בה שכל שלא חשכה ודאי הרי הוא בכלל תוספת אלא שלא נאמר אלא למלאכת חול ואין לסמוך בה.

אע"פ שנאסרה מלאכה בשבת יש צדדין שהמלאכה מותרת בהם ואחד מהם קצירת העומר שהיא מצוה ודוחה שבת.

כל האוכל ושותה בתשיעי בתשרי שהוא ערב יום הכפורים מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי הואיל ובשעת אכילה הוא מכוין להיות אכילתו לשם ענוי על כיוצא בזה בכל דרכיך דעהו אפילו לדבר עבירה והוא אמרם גם כן וכל מעשיך יהיו לשם שמים:

בד"ה ולאפוקי כו' וכל הסוגיא כדבריו ועוד דסתם מתני' דהכא אוקמא כר' ישמעאל דפליג ארבנן דפליגי עליה כו' דאמר מר"ה חיילא אבל ל"נ דהא אמר התלמוד הכא ובפ' אין נערכין לאפוקי מדר' יהודה ומיהו אין ראיה כו' דאורייתא וקיי"ל כל מקום כו' עכ"ל כצ"ל מת"י:

בד"ה שהרי כו' דאמר בריש מועד קטן דחורש כו' ובד"ה וקציר של כו' בחריש ובקציר ואי מהכא כו' ובד"ה וקציר כו' אותה במקצע אבל כו' כיון דמשומר אמאי כו': בד"ה ור' ישמעאל כו' פ"ק דמועד קטן הלכתא כו' וי"ט דאין דנין כו' הכי במ"ק לר' עקיבא כו' משום דמהלכה לא כו' ובד"ה כ"מ כו' שביעית הס"ד ואח"כ מה"ד ור"ע כו' דפ"ק דמ"ק לית ליה כו' בריש מ"ק יליף כו' כצ"ל:

בתוספת בד"ה ולאפוקי מדרבי יהודה וכו' אבל לא נראה וכו' ועוד דסתם מתניתין דהכא אוקמינן כרבי ישמעאל דפליג אדר"י עכ"ל. לשונם מגומגם ועיין במהרש"א שהיפך הנוסחא ואף לפי דבריו תמוהין דבריהם במה שכתבו דרבי ישמעאל פליג אדר"י ונהפוך הוא דרבי ישמעאל בנו של ריב"ב דדריש מוקדשתו שמתקדשת מתחלתה ואיצטריך יובל היא שנת החמשים לומר שאין מתקדשת בסופה ותו לית לן האי ילפותא דחמשים אתה מונה ואין אתה מונה חמשים ואחת א"כ כרבי יהודה ס"ל והתמיה קיימת על מהרש"א שלא הרגיש בזה. ולמאי דפרישית בסמוך דמפשטא דברייתא דקתני יכול כשם שמתקדשת וכו' ואל תתמה שהרי מוסיפין וכו' היינו דלא כרבי ישמעאל. ולפ"ז הא דקאמרינן ורבנן שנת הנ' אתה מונה היינו ר' ישמעאל וסייעתו ובזה היה כל דברי תוספות קיימין כפי הנוסחא שלפנינו. אלא שכבר כתבתי בסמוך דסוגיא דשמעתין לא משמע הכי ודבריהם צ"ע:

בגמרא ר"ע אומר אין צ"ל חריש וקציר של שביעית וכו' ופירש"י אף ע"ג דרישא דקרא קאי בשבת ע"כ סיפא אשביעית קאי דאי בשבת שאר מלאכות מי שרו וקשיא לי סוף סוף כיון דמוקי לה ר"ע אתוספת אמאי אפקיה לקרא משבת אשביעית נוקמא לענין תוספת מלאכה בשבת גופא וגלי רחמנא בחריש ובקציר וה"ה לכולהו ותו לא שייך להקשות מ"ש חריש וקציר כדדרשינן נמי בשבת פ' כלל גדול מהאי קרא לחלוק מלאכות ולא מקשינן מ"ש חריש וקציר והיינו משום שהיא מדה בתורה בדבר שיצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא:

ונלע"ד ליישב דלא מצי לאוקמי לתוספת דשבת דא"כ אמאי איצטריכו תרי קראי חריש וקציר דבחדא סגי וא"ל דחד לתוספת דלפניו וחד לתוס' דלאחריו דלר"ע משמע ליה דלא שני בין לפניו ובין לאחריו כדפרישית דמדאיצטריך לכתוב יובל היא שנת החמשים שאינה מתקדשת בסופה אלמא דמסברא היכא דשייך תוספת לפניו שייך נמי לאחריו. ול"ל דאכתי איצטריך כי היכי דלא נילף מיובל הא ליתא דהא לקושטא דמלתא ביובל לפניו נמי לא מיתסר משום תוס' אלא שהיובל מתחיל ממש מר"ה כדפרישית בהאי ברייתא דמתוקמי כר"י בנו של ריב"ב משא"כ לענין שביעית איצטריכו שפיר חריש וקציר אלפניו ולאחריו לפי שאינם מענין אחד דהא לא אסרינן לחרוש במוצאי שביעית וכן לקצור לא אסרינן אלא דוקא תבואה שהביאה שליש בשביעית ואין זה כמו שאר איסור תוס' והא דאיצטריכו תרי קראי בסמוך לרבי ישמעאל גבי תוספת דיוה"כ אפשר דר"י לית ליה האי דרשא דיובל היא שנת החמשים לענין שאינה מתקדשת בסופה אלא כרבנן דמוקי לה שנת החמשים אתה מונה ואם כן שפיר מצי סבר דלפניו ולאחריו צריכי תרי קראי כנ"ל לכאורה מיהו לפי מה שאפרש בסמוך בשמעתין לא יתכן לפ' כן ועמ"ש בזה בסוף הסוגיא ליישב בע"א:

בתוספות בד"ה שהרי כבר נאמר וכו' תימא הא איצטריך למ"ד וכו' וא"כ צריך לכתוב חרישה לאשמעינן דאסורה עכ"ל. ולענ"ד יש ליישב קושייתם דהאי מ"ד דחורש בשביעית לא לקי סובר כמסקנא דהתם דהלכתא בזמן שב"ה קיים ולפ"ז מצינן למימר דר"ע נמי אית ליה הלכתא ואפ"ה איצטריך ליה קרא לזמן שאין ב"ה קיים. ולפ"ז לא איצטריך מיהו קרא לענין חרישה דאסור דמדאיצטריך קרא למישרי ילדה לחרוש קודם ר"ה אלמא דחרישה מיהא אסור בשביעית ולענין עיקר מלאכות שביעית לא שייך לחלק בין זמן הבית או לאחר הבית דהא הלכתא לא נאמרה אלא לענין תוספת ובההיא הוא דאמרינן התם דומיא דניסוך המים אבל לענין עיקר חרישה דשביעית אין סברא לחלוק כנ"ל. והתוס' שלא כתבו כן היינו משום דלקמן בד"ה כל מקום רפיא בידייהו אי אית ליה לר"ע הלכתא או לא ועיין מה שאפרש שם:

בא"ד ור"ל דעיקר דיוקא מקציר ומדקצירה לתוספת חרישה נמי לתוספת עכ"ל ואף למאי דפרישית דההיא דקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית לאו משום תוספת מיתסרי אלא משום שהביאו שליש קודם ר"ה מיקרי פירות שביעית ממש אפ"ה הוי שפיר דומיא דמה קצירה דלאו בשנת השמיטה ממש איירי ה"ה לחרישה לאו בשמיטה ממש אלא לפניו כנ"ל:

בד"ה וקציר של שביעית פי' ריב"א וכו' דאי דנזרע ביד בשביעית מלא תזרע נפקא ול"ל דאכתי איצטריך קרא שאם זרע באיסור אסור לקצרן במוצאי שביעית דמשום דאי לא כתב קראי כדאיתא בכמה דוכתי ואע"ג דביבמות אמרינן דאי דאסורא כתב קרא מ"מ שאני הכא כיון דכתיב בלשון עשה בחריש ובקציר תשבות הו"ל דאי דהתירא ולא כתב קרא:

בגמרא ורבי ישמעאל דמוסיפין מחול על הקודש מנ"ל ויש לתמוה טובא בזו הסוגיא דמאי מקשה דלמא ה"נ לר"י לית ליה כדאשכחן בס"פ קמא דמ"ק דר"ג וב"ד סוברים דמותר לחרוש עד ר"ה והובא בתוספת בשמעתין ואיכא למ"ד התם דיליף משבת בראשית דלפניו ולאחריו מותר אלא דאין מוסיפין מחול על הקודש בשום מקום וכן פסק הרמב"ם להדיא וממילא דאף למסקנא דת"ק דר"י אית ליה דהלכתא בזמן שב"ה קיים היינו לפניו אבל לאחריו לא אשכחן דאסור אם לא למאי דפרישית דאיסור קציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית לאו משום תוספת הוא אלא מחמת שגדלו בשביעית וילפינן לקמן מדכתיב מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות דכל שהביאה שליש מיקרי פירות שביעית וא"כ מאי מקשה הש"ס לר"י מנ"ל. ואף אם נאמר כפי' התוספת דאשבת וי"ט קאי ונאמר דתוספת פורתא כ"ע מודו ודלא כדברי התוס' בד"ה כל מקום שכתבו דלר"ג וב"ד לית להו תוס' כלל:

אלא דלפ"ז קשה יותר מאי מקשה לר"י טפי מר"ע דלר"ע נמי קשה האיך יליף שבת משביעית הא לא דמי דשביעית לפניו ולאחריו אסור לגמרי ובשבת מותר ולא איצטריך אלא תוספת פורתא. וכן קשה לפי' ראשון של תוס' דאלאחריו בשביעית קאי א"כ מאי משני דיליף מועניתם את נפשותיכם הא לית לן קרא אשביעית והתם משמע דשבת וי"ט ויוה"כ כל חד צריך קרא למילפי מהדדי כ"ש דלית לן למילף שביעית מהנך. ועוד מי דמי התם פורתא והכא טובא ומנ"ל דבעינן בשביעית ל' יום לפניו ולאחריו תליא בהבאת שליש ומאי שייך הנך מילי לתוס' דשבת וי"ט ויה"כ. תו קשה מ"ש דלר"ע ילפינן כולהו משביעית ולר"י כל חד וחד צריך קרא. תו קשה מאי דמקשה הש"ס בסמוך ור"ע האי ועניתם מאי עביד ליה ומשני דמיבעיא ליה לכדתנא רבי חייא בר רב מדיפתי דאכתי קשה מערב עד ערב תשבתו שבתכם ל"ל:

גמ' כ"מ שיש בו שבות ק"ל לרע"ק דלא דריש כן ויליף משביעית. הא מזה לא מצינן למילף רק דין תוספת לענין איסור מלאכה אבל לענין עינוי ביוה"כ מנ"ל דהא אין ללמוד עינוי ממלאכה במה מצינו דמה למלאכה דנוהג בשבתות וי"ט וצע"ג. וביותר ק' אפילו לענין מלאכה הא בשביעי' אינו אסור בתו' מדאוריי' רק חרישה וקצירה אבל לא נטיעה כמ"ש תוס' ד"ה ומותר לקיימן וא"כ ביוה"כ ושבת מנלן תוספת בשארי מלאכות וצ"ע:

רש"י ד"ה וקציר וכו' אתה נוהג בה עיין לקמן ד' יב ע"ב תד"ה מנהג:

תוס' ד"ה וקציר של שביעית היוצא וכו' אבל אתה בוצר מן המופקר עיין סוכה ד' לט ע"ב תוס' ד"ה בד"א:

גמרא, ור"ע [דיליף דמוסיפין מחול על הקודש מן בחריש ובקציר תשבות, דר"ל חריש של ערב שביעית וקציר הנכנס למוצאי שביעית] האי ועניתם את נפשותיכם בתשעה [דיליף מיניה בברייתא דמוסיפין כו'] מה עביד ליה. קשה לי, הא משביעית ליכא למילף רק תוס' מלאכה ביוה"כ ושבת, אבל לענין עינוי ביוה"כ ליכא למילף, די"ל מה למלאכה שנוהג בשבתות וימים טובים. וביותר קשה אפילו לענין מלאכה הא בשביעית ליכא איסור תוס' מדאורייתא רק בחרישה וקצירה ולא בנטיעה כמ"ש תוס' (דף ט ע"ב) בד"ה ומותר לקיימן, וא"כ שאר מלאכות בשבת ויוה"כ משביעית לא ידענא: