מסכת ראש השנה דף ד׳ עמוד ב׳

מכדי מינייהו סליק כשאמר הכתוב שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך בחג המצות וגו' מהם היה עולה כבר כתוב למעלה בענין שמור את חדש האביב שבעה שבועות תספר לך חג הסוכות תעשה לך:

למה לי למיהדר ולמנינהו בפרשת חג הסוכות:

שמע מינה לבל תאחר דה"ק היו נראין לפניו לשלם נדריכם ולא תבאו ריקם:

אין צריך לומר חג הסוכות אף כשחוזרין לבל תאחר לא היה צריך להזכירו שהרי הענין עסוק בו:

ה"ג שבו דיבר הכתוב למה נאמר לומר שזה אחרון עד שיעבור אותם כסדר הזה:

ההוא לעשה דמצות עשה עליו להביאו ברגל ראשון:

ורבי מאיר אמר לך כיון דאמר ליה רחמנא אייתי ברגל ראשון זהו זמן שקבע לו ואם איחרו מן המועד הוה איחור וממילא קם ליה בבל תאחר:

הקישא דר' יונה במסכת שבועות (ד' י.) איצטריך לומר שכל שעירי הרגלים מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו דילפינן משעיר דר"ח דכתיב ביה לשאת את עון העדה (ויקרא י׳:י״ז):

לקט שכחה ופאה חייב להניח בשדה דאי שקיל להו עבר בלא תעשה דכתיב לא תלקט (ויקרא י״ט:י׳) ולא תשוב (דברים כד) ולא תכלה (ויקרא שם) וכתיב (שם) לעני ולגר תעזוב והיכא דעבר ונטלם חייב להחזיר וליתן דאי עביד לא מהני כדאיתא פ"ק דתמורה (דף ו.) ואם לא הפריש פאה מן הקמה מפריש מן העמרים או מן הכרי ואיכא בבל תאחר ועוד יש לפרש דשקל בהיתר כגון דליכא עניים ואז איכא בבל תאחר והא דאמרינן בסוף הזרוע (חולין ד' קלד:) לוי זרע בכישור לא הוו עניים למשקל לקט אתא לקמי' דרב ששת אמר לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולא לעטלפים לא קאמר דלישקול לנפשיה אלא דלא עבר אם כונס בתוך ביתו ומיהו מדפריך התם מתרומה דאם אין שם כהן שוכר פרה ומביאה ופריך נמי ממתני' דאם אין שם כהן מעלין אותם בדמים ומשני שאני התם דנתינה כתיב בהו משמע דבלקט שכחה ופאה שקיל לנפשיה ולפי' קמא קשיא דאי בדאיכא עניים ועבר ונטלם הרי עובר לאלתר בבל תאחר דדוקא היכא דליכא עניים אין עובר בבל תאחר אלא ברגלים אבל היכא דקיימי עניים קא עבר לאלתר כמו צדקה ויש לפרש כגון במלקט לצורך עניים כי ההיא דתנן בפ"ד דפאה (משנה ט) מי שמלקט ואמר הרי זה לפלוני עני ר"א אומר זכה לו וחכ"א יתננה לעני הנמצא ראשון והא דלא חשיב הכא פרט ועוללות כיון דתני הני לא חש להני:

ואין צריך לומר חג הסוכות שבו הכתוב מדבר למה נאמר לומר שזה אחרון. זו היא גירסת הקונט' והשתא ר' אלעזר ור"ש דורשין בענין אחד אלא דמר סבר שזה גורם ומר סבר שזה אחרון ורבינו חננאל גריס אין צריך לומר בחג המצות שבו פתח הכתוב תחילה למה נאמר לומר שזה ראשונה:

אלה תעשו לה' במועדיכם ומיעוט מועדים שנים ואע"ג דהאי קרא בקרבנות חובה הוא דכתיב הא כתיב ביה נמי לבד מנדריכם ונדבותיכם:

פז"ר קש"ב פירש הקונטרס רגל בפני עצמו שאין שם חג הסוכות עליו ורוצה לומר דבברכת המזון ותפלה מזכירין שמיני עצרת ולא סוכות וברכה לעצמה פי' בקונטרס שמברכין היו המלך זכר לחנוכת הבית דכתי' בספר מלכים (א' ח') ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך כדתניא בתוספתא דסוכה [פ"ד] י"ט האחרון של חג פייס בפני עצמו זמן לעצמו קרבן שיר וברכה לעצמו שנאמר ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך ובפרק לולב וערבה (סוכה ד' מז. ושם) אין משמע כך דתניא התם כשם ששבעת ימי החג טעונים קרבן שיר וברכה ולינה כך שמיני טעון כו' ורוצה לומר מאי ברכה זמן ופריך זמן כל שבעה מי איכא ומסיק מאי ברכה ברכת המזון ותפלה ודומה לההוא דמפרש ר"ת ההיא דהכא ורגל לעצמו שטעונה לינה ורבינו חננאל פירש לענין אבילות משום דאמרי' במועד קטן בפרק בתרא (ד' יט.) הקובר מתו שבעה ימים קודם לרגל בטלה ממנו גזירת שלשים וזימנין דליכא שבעה קודם הרגל ואפי' הכי בטלה ממנו גזירת שלשים משום שמיני עצרת ור"ת עצמו יסד במעריב שלו קודש ללינה ושלשים ידחם כאשר אבלים ינחם ומיהו אי אפשר לומר שידחה לגמרי דהא אמרינן בפרק בתרא דמועד קטן (ד' כד: ושם) יום אחד לפני החג והחג ושמיני שלו הרי כאן אחד ועשרים יום ומההיא דסוכה אין כאן ראיה אם אין ברכה דהכא כי ההוא דהתם והתם לא הוה מצי לאוקומי בברכת המלך משום דליתיה בשבעת ימי החג שיר אומר ר"ת שהיו אומרים בבית הכנסת מזמור שלם מה שאין כן בכל שאר ימי החג שלא היו אומרים מזמור שלם אלא חציו ביום אחד וחציו ביום אחר כדאיתא פרק החליל (סוכה ד' נה. ושם) וסימניך הומבה"י ובמסכת סופרים משמע שהיו אומרים בבית הכנסת למנצח על השמינית ושמא כמו כן היו הלוים אומרים בבית המקדש:

תפשת מרובה לא תפשת לא דמי להא דדרשינן ימים שנים רבים שלשה דהתם ניחא טפי שאם באת להוסיף יותר משנים אין לדבר סוף אבל הכא יש לדבר סוף דטפי משמונה לא ובתורת כהנים תניא ימים שנים יכול ימים הרבה אמר רבי עקיבא כל שמשמעו מרובה ומשמעו מועט תפשת מרובה לא תפשת ר' יהודה בן בתירא אומר שתי מדות אחת כלה ואחת אינה כלה מודדין במדה כלה ולא במדה שאינה כלה אמר רבי נחמיה וכי למה בא הכתוב לפתוח או לנעול כו' ובריש סוכה (ד' ה: ושם) היא כתובה:

ת"ר חייבי הדמין והערכים והחרמים וההקדשות חטאות ואשמות עולות ושלמים צדקות ומעשרות בכור מעשר ופסח לקט שכחה ופאה כיון שעברו עליהן ג' רגלים עובר בבל תאחר רבי מאיר אומר כו' מ"ט דת"ק מכדי מינייהו סליק כלומר הלא המקרא מפרש המועדים ועולה מהן. היה לו לכתוב שלש פעמים האלה בשנה יראה כל זכורך למה חזר ופרטן פסח שבועות וסוכות אלא ללמד כי אם יעברו עליו ג' רגלים מכל מקום בענין הזה ולא יביא הנדר שנדר ויקריבנו עובר בבל תאחר לשלמו. ור' שמעון מ"ט דתניא ר"ש אומר למה פתח הכתוב בחג המצות תחלה לומר שזה ראשון. זה הלשון המדוקדק והכי קאמר מכדי קרא בחג המצות סליק הוה ליה לאתחולי מההוא דקאי עליה למה ליה למיהדר ולאתחולי מפסח למדכר סדר הרגלים זמנא אחריתי אלא ללמד שלעולם פסח ראש לרגלים ולא מחייב בבל תאחר עד שיעברו עליו ג' רגלים וחג המצות ראשון. נמצאו פעמים ג' רגלים פעמים ד' פעמים ה' וטעמא דר' מאיר דמחייב במאחר נדרו אפילו רגל אחד דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה. ש"מ כי בעת שיבא לחוג חייב להביא נדרו ואפי' ברגל ראשון. ורבנן ור"ש ההוא לעשה כלומר כיון שיעבור ברגל אחד ולא הביא עובר בעשה ואינו עובר בבל תאחר עד שיעברו ג' רגלים וטעמא דר' אליעזר בן יעקב שנאמר אלה תעשו לה' במועדיכם מיעוט מועדים שנים מחייבתו התורה לעשות נדריו בשני המועדים הראשוני' מעת שנדר ואחר שני המועדים באיזה נדר שיפגע תחלה ולא הקריבו עובר בשני המועדים הראשונים בעשה. ואם יתאחר יותר עובר בלאו ורבנן אמרי לך זה המקרא לכדר' יונה בא. דא"ר יונה במס' שבועות פ"א בענין כפרת השעירים אמר קרא אלה תעשו לה' במועדיכם הוקשו כל המועדים כולן זה לזה. וטעמא דר' אלעזר בר' שמעון מדכתיב חג המצות חג השבועות וחג הסוכות ואמר לך לא היה צריך לכתוב חג הסוכות והא מיניה סליק היה לו לומר בו ובחג המצות ובחג השבועות יראה כל זכורך.

בחג הסוכות שכתב למה בא לומר שזה גורם משכחת לה לר"א בר"ש פעמים שאינו עובר בבל תאחר אלא עד שיעבור עליו ג' רגלים כגון דאקדשיה קודם חג המצות ואם הקדישו אחר חג המצות ב' רגלים ואחר עצרת רגל אחד והוא סוכות ללמד שאינו חייב לבל תאחר עד שיעבור חג הסוכות ולא יקריבנו ור' מאיר דנפקא ליה מובאת שמה.

ור' אליעזר בן יעקב דנפקא ליה מאלה תעשו לה' במועדיכם האי קרא בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות מאי דרשי ביה. ואסיקנא ר' מאיר ור' אליעזר סבירא להו דכי אתאי האי קרא לאקושי חג השבועות לחג המצות מה חג המצות יש לה תשלומין כל שבעה אף חג השבועות יש לה תשלומין כל שבעה. כלומר מי שלא חג חגיגתו בי"ט של עצרת יש לו לחוג עד ז' ימים כחג המצות דהא כתיב ז' ימים תחוג וגו'. ומה ת"ל תחגוהו מלמד שיום אחרון תשלומין לראשון.

מי שלא חג בי"ט הראשון חוגג כל הרגל כו'.

לקט שכחה ופאה וכגון שעבר ולקטה, דאפילו לאביי דאמר במכת תמורה בפ"ק (ד, ב) כל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד (מהנה) [מהני], בהא מודה משום דכתיב ביה תעזוב יתירא כדאיתא התם (ו, א) וכדתניא התם, לא הפריש פאה מן הקמה מפריש מן העמרים לא הפריש מן העמרים מפריש מן הכרי.

ור' מאיר ור' אליעזר בן יעקב האי בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות מאי דרשינן ביה. תמיהא לי מאי טעמא לא איבעיא להו נמי לר' אלעזר בר' שמעון, השתא דלא שמיע לן היקישא דר' אלעזר א"ר הושעיא, דבשלמא לבתר דשמענא להיקישא דר' אלעזר א"ר הושעיא לר' אלעזר בר' שמעון להיקישא איצטריך, אלא השתא תיבעי. ושמא תאמר כיון דלדידיה איצטריך למכתב מיהא חג הסוכות לעבור עליו בבל תאחר ואגב ההוא נסיב לכולהו, כי היכי דלא תימא דבחג הסוכות לחודיה חייב בראייה ולא באחריני, ואי כתיב שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך בחג הסוכות לא אתי שפיר, הילכך אגב חג הסוכות כתבינהו לכולהו. הא ליתא, דהא כי פרקי לר' מאיר ור' אליעזר בן יעקב דאיצטריך להו חג המצות וחג השבועות, אכתי הדרינן ואמרינן חג הסוכות למה לי. ושמא התם משום שלא היה צריך לכתבו כלל דהא מחג הסוכות סליק.

הני מילי לענין פז"ר קש"ב פייס בפני עצמו, שכל המשמרות שונות ומשלשות בפרי חג, חוץ משתים האחרונות ששונות ולא משלשות שאינן מספיקין, ואלו היה שמיני מכלל החג בפר הבא בשמיני לא היו צריכין להפיס עליו אלא אותה משמרה ראשונה שבשתים היתה זוכה בה בלא פייס, והם היו מפייסין לכל המשמרות ואפילו יהויריב, ולרבנן אותן שתים מיהא הנשארות, כדאיתא התם בפרק החליל (סוכה נה, ב).

זמן בפני עצמו לענין שהחיינו.

רגל בפני עצמו פירש רש"י ז"ל, שמזכירין בתפלה וברכה, שמיני חג העצרת.

קרבן בפני עצמו שאין בו אלא פר אחד ושבעה כבשים, ואלו היה מכלל החג שפריו מתמעטים והולכין היו קרבין בו ששה פרים וארבעה עשר כבשים.

שיר בפני עצמו פרשו בתוס' שהיו אומרים בו מזמור שלם, מה שלא היו עושין כן בשאר ימות החג, שלא היו אומרין אלא חצי מזמור ביום אחד וחציו ביום אחר, כדאיתא בפרק (לולב וערבה) [החליל] (סוכה נה, א), ורש"י ז"ל לא פירש כן.

ברכה בפני עצמה פירש רש"י ז"ל, שהיו מברכין בו את המלך זכר לחנוכת הבית. דכתיב (מלכים-א ח, סו) ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך, והכי תניא בתוספתא דסוכה (פ"ד, הי"ז). ור"ת ז"ל פירש ברכה שמזכירין שמיני חג העצרת בתפילה וברכת המזון, וכאותה ששנינו בברייתא בפרק לולב וערבה (סוכה מז, א) כשם ששבעת ימי החג טעונין קרבן שיר ברכה ולינה כך שמיני טעון קרבן שיר ברכה ולינה, ואוקימנא התם מאי ברכה ברכת המזון ותפלה, ופירש רגל לומר שטעון לינה. ור"ח ז"ל פירש רגל לענין אבלות, ומשום דאמרינן במועד קטן פרק בתרא (יט, א גמרא ע"ב), הקובר את מתו קודם הרגל שבעת ימים בטלה ממנו גזרת שלשים. וזימנין דליכא שבעה קודם לחג ואפילו הכי בטלה ממנו גזרת שלשים מחמת שמיני חג העצרת שהוא רגל בפני עצמו, ומיהו לא מבטל להו לגמרי אלא שבעה, וכדאמרינן התם בפרק בתרא דמועד קטן (כד, ב) יום אחד לפני החג וחג ושמיני שלו הרי כאן עשרים ואחד יום.

לקט שכחה ופיאה וא״ת ומאי בל תאחר שייך בהן דהא לא כתיבא בהן נתינה אלא עזיבה וי״ל שני הכא שריבה הכתוב עזיבות הרבה מפני גזילן של עניים וכדתנן לא הפריש פיאה מן הקמה מפריש מן העומרים לא הפריש מן העומרים מפריש מן הכרי:

ור״ש מ״ט דתני ר״ש אומר גר׳ רש״י אינו צריך לומר בחג הסוכות שבו הכתוב מדבר למה נאמר לומר שזה אהרון פי׳ בפ׳ ראה דמסדר סדר המועדות כי קאי בסדר סוכות כתיב שלש פעמים בשנה יראה כל וכו׳ הילכך לא הי׳ צריך לכתוב בפסוק זה בפי׳ חג הסוכות ולימא יראה כל זכורך לפני ה׳ אלהיך ובחג המצות ובחג השבועות שלשה פעמים ומייתורא שמעינן שבא למנותו אהרון לבל תאחר שיהא חג המצות תחלה ובכולהו נוסחי אשכחן לא הי׳ צ״ל חג המצות שבו פתה הכתוב תחלה למה נאמר לומר שזה ראשון ונראה פי׳ לא הי׳ צ״ל במנין בתחלה חג המצות שבו פתח הכתוב בסדר מועדות כי רחוק הוא מן הפרשה וכיון שהי׳ מדבר בחג הסוכות ממנה ה״ל להתחיל מניינו ולכתוב הכי בחג הסוכות ובחג המצות ובחג השבועות כיון שנראה חג הסוכות יותר מכולם לדבר בו בענין הראיה יזכירנו תחילה:

דא״ר יונה הוקשו כל המועדים זה לזה פי׳ לדין ששעיריהם מכפרין על טומאת מקדש וקדשיו דילפי משעיר ר״ח דכתיב ביה גבי פ׳ בני אהרן ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה וההוא שעיר ר״ח היה כדאיתא בפ׳ טבול יום ור״ח איקרי מועד כדכתיב [קרא עלי מועד]:

ור״מ ור״א וכו' וא״ת אמאי לא בעי נמי לראב״ש בחג המצות ובחג השבועות מאי עביד להו וי״ל דאה״נ אלא (דאירף) [דאינך] עדיף ליה דפריך מייתורא דכולהו וכי איפריקו אינהו מדר״א א״ר הושעיא איפריק נמי ראב״ש. עי״ל דמדראב״ש לית ליה למפרך כלל דבשלמא ר״מ וראב״י הא לא אצטריך למכתב חד מנייהו כלל וא״כ מסתייה דלכתוב רחמנא שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך לפני ה׳ אלהיך ותו לא אבל לראב״ש כיון דאצטריך למכתב בחג הסוכות לא סגי דלא לכתוב נמי בחג המצות ובחג השבועות דהיכי לכתוב שלש פעמים יראה כל זכורך לפני ה׳ אלהיך בחג הסוכות הוה משמע דחובת ראי׳ שלש פעמים בסוכות אבל בשאר מועדות כלל לא ואי לא ליכתוב שלש פעמים (וכתב שלש פעמים) [וכתב שלש רגלים] הא נמי לא אתי שפיר וכ״ת הא פרכינן לקמן חג הסוכות למה לי אליבא דר״מ וראב״י ולעיל נמי מיותר לדרשא אליבא דר״ש לפי גרש״י וי״ל דשאני התם דפרכינן מחג הסוכות וההוא ודאי לא הוה צריך כיון דבדידיה משתעי ופשיטא דלהוי במניינא דשלש פעמים אבל דלכתוב חג הסוכות ולא לכתוב אידך הא לא אפשר:

שמיני רגל וכו' (וא״ת) פי׳ וליכא אלא ז׳ ואפ״ה מחג המצות עדיף למעבד היקישא שהוא ז׳ בלא ספק דאלו שבקי׳ חג המצות ומקשי׳ לי׳ לסוכות ה״א דטעמא משום דהוה ח':

אימור דאמרינן רגל בפ״ע לענין פז״ר קש״ב פי׳ בסוכה. ושמעינן מהכא דרגל בפני עצמו לשון כללי לכלם וגם לשון פרטי מדלא קאמר לענין פ״ז קש״ב. ורגל בפני עצמו פרשי לענין הזכרת תפלה וקדוש וברכה בפני עצמה ברכת המלך כדאיתא בתוספתא אבל ר״ת פי׳ ברכה שמזכירין חג עצרת בתפלה וברכת המזון מדאמר פ׳ לולב וערבה כשם שז׳ ימי החג טעונין קרבן ושיר ולינה וברכה כך שמיני עצרת ופרישנא התם דברכה היינו ברכת מזון ותפלה וא״כ צריכין אנו לפרש רגל שלא כפרש״י. ור״ת פי׳ לענין לינה שטעון לינה לעצמו ונראה יותר למי שלא נראה בתוך החג ונראה עכשיו כגון שנתגייר או שהגדיל שהוא חייב בלינה. ור״ח שפירשה לענין מי שקבר מתו קודם החג (ח') [חשבינן] לאחריו כ״א יום ז׳ ימי אבילות קודם הרגל ח׳ ימי החג ויום ח׳ עצרת שנמנה רגל בפני עצמו ונחשב לז׳ כדין כל רגל אין זה מחוור דהתם מוכח דרבינא חדש אותו הדין אף אנו נאמר הקובר מתו קודם לחג מונה כ״א יום לאחר החג. ומאי רבותי׳ דהא סוגיין בכולא תלמודא דשמיני רגל בפני עצמו אף לענין אבילות:

קרבן בפני עצמו שאין בו אלא פר אחד וז׳ כבשים ואלו הי׳ מכלל החג עדיין מתמעטין והולכין היו קרבין בו ו׳ פרים וי״ד כבשים וכפרש״י:

ושיר בפני עצמו פרש״י אין שירו שוה לשל סוכות ולא פי׳ לנו מה שירו ולא נהירא שאפי׳ ימי החג נמי אין שיר זה כשיר זה כדאיתא בסוכה ותוס׳ פי׳ שאומר בו מזמור שיר שלם משא״כ בשאר ימות החג כדאיתא בסוכה ולישנא דשיר בפני עצמו לא משמע הכי כלל ונראה לפרש שאם חל שבת בתוך החג שנדחה שירו של יום מפני שירו של שבת וביום שלאחריו אומר השיר שנדחה מיום שבת וכן דוחין מיום ליום ונמצא אחרון נדחה כדאמר התם ואלו שמיני מכלל החג היו אומרים בשביעי שירו של ששי ובח׳ שירו של ז׳ והי׳ שירו של ח׳ נדחה אבל עתה השמיני בפני עצמו שיר ז׳ הוא נדחה ושל ח׳ עומד במקומו:

חגיגת יום טוב אם לא הביאה ביום ראשון הרי הוא מביאה מתורת תשלומין כל שבעה ואין צריך לומר בפסח אלא אף בעצרת אע"פ שיצא מיום טוב לחול ובחג מביאה אף בשמיני עצרת שלא נאמר שהוא יום טוב בפני עצמו אלא לענין פז"ר קש"ב וכבר ביארנו כל זה במסכת חגיגה ט' א' וענין פירושו.

פייס בפני עצמו כלומר שמתחילין כל המשמרות לפייס בקרבן שבו איזה מהם יזכה בו ואין הדבר הולך לחשבון שאר הימים והענין שכל עשרים וארבעה משמרות עובדים כאחד ברגלים בקרבנות החג שאע"פ שבתמידים ונדרים ונדבות שבמועד אינן עובדות בשוה אלא משמרה הראוייה לאותו השבוע בקרבנות החג מיהא עובדות בשוה וכן כל כהן הבא לעבוד חולק בלחם הפנים ובשתי הלחם ובכל קרבנות הרגלים ומפייסים בהם וכל שזוכה לעבוד עובד ובחג הסוכות מפני שהיו שם רוב קרבנות לא היו מפייסים בכל הקרבנות אלא כל אחת מהן היתה מתעסקת בקרבן אחד והיו מהם שהיו מקריבים שני קרבנות והענין הוא שכבר ידעת שביום טוב הראשון של חג היו שם שלשה עשר פרים ושני אילים ושעיר אחד וארבעה עשר כבשים כלם עולה כליל למזבח חוץ מן השעיר וביום ראשון היו מפייסין לראשי המשמרות מי מקריב פר ושוב אין פייס לפרים אלא אותו שזכה בפר מקריב אחריה הסמוכה לה ונמצא שהקריבו שלשה עשר משמרות שלשה עשר פרים ומשמרת י"ד וט"ו כל אחת איל ומשמרת י"ו הקריבה שעיר נשארו שמנה משמרות וארבעה עשר כבשים הקריבו שש משמרות שנים שנים ושתי משמרות אחד אחד וכן בסדר זה כל הימים עד שבשביעי כלה הדבר לשבעה פרים ושני אילים ושעיר וארבעה עשר כבשים הכל עשרים וארבע קרבנות ונמצא כל משמר זוכה בשלו ומ"מ היו מדקדקים שכל מי שהקריב פר היום אינו מקריב למחר אלא מתחילים בעבודת הפרים ממקום שפסקה משם עבודת הפרים מאתמול ר"ל שאחר שהקריבו בראשון שלשה עשר משמרות הראשונות פרים למחר מתחלת משמרת ארבעה עשר פרים וכן כל הנשארות עד עשרים וארבעה ונמצאו שהקריבו י"ג משמרות י"ג פרים ונשאר פר אחד וחוזרת הראשונה ומקריבתו ונמצא בשני שאותה שזכתה בראשון בפר שונה בו היום ובשלישי מתחלת בפר משמרה שניה לאותה שזכתה תחלה ונמצאו אחד עשר פרים לאחד עשר משמרות והרי ששנו שנים עשר משמרות בפרים ברביעי היו שם עשרה פרים הקריבום עשרה משמרות שאחריהם ונמצאו עשרים ושתים משמרות ששנו בפרים בחמישי היו שם תשעה פרים ושנו בהם שתי משמרות האחרונות ושלשו בהם שבעה משמרות בששי היו בהם שמונה פרים הקריבום שמונה משמרות שלאחריהם ונמצאו חמשה עשר משמרות משלשות בפרים בשביעי שבעה פרים הקריבום שבעה משמרות ונמצאו עשרים ושתים משמרות משלשות בפרים בשמיני לא היה שם אלא פר אחד ולפי הסדר האמור היה ראוי להקריבו משמרת כ"ג ולא היו עושין כן אלא פייס בפני עצמו היה ר"ל שחוזר לדין שאר הרגלים ומפייסין כלם בו וזהו ביאור פייס בפני עצמו.

זמן בפני עצמו פירושו שאומר בו שהחיינו.

ורגל בפני עצמו הוא שימנה לשבעה במנין שלשים של אבל ומה שיש לפקפק בה האיך אינו מפסיק אבילות שלשים מכל וכל אחר שרגל ראשון הפסיק את של שבעה כבר ביארנוה באחרון של מועד קטן כ"ד ב'.

קרבן בפני עצמו שאלו לחשבון שאר הימים היה לו להקריב ששה פרים ואינו מקריב אלא פר אחד.

שיר בפני עצמו שבכל ימי חול המועד שהוא התחלת זמן השמחה היו אומרים מזמור הבו לי"י בני אלים ובשני מזמור ולרשע אמר אלהים ובשלישי מי יקום לי עם מריעים וברביעי בינו בוערים בעם ובחמישי הסירותי מסבל שכמו בששי ימוטו כל מוסדי ארץ ואם חל שבת באחד מהם היה שיר של אותו היום נדחה למחרתו ואומרים שיר של שבת ונמצא שיר של אחרון נדחה לגמרי והוא שאמרו ימוטו ידחה וכל אלו הם מזמורים מענין החג אם מענין השמחה אם מענין אזהרה על מתנות עניים מפני שאותו זמן הוא חג האסיף ובשמיני לא היו אומרין שירה על ענין החג אלא שיר בפני עצמו ולא נתברר בתלמוד שלנו איזה אלא שבמסכת סופרים פירשו בו למנצח על השמינית.

ברכה בפני עצמה שאומר את יום השמיני חג העצרת הזה ואינו אומר את יום חג הסוכות הזה ויש אומרין שזהו רגל בפני עצמו ומפרשים ברכה בפני עצמה ברכת המלך שהיו מברכין אותו בכל יום טוב וכבר ביארנו ענינים אלו כלם ברביעי של סוכה מ"ז א'.

שעירי הרגלים כלם היו באים לכפר על טומאת מקדש וקדשיו שנעלמו בעליו ממנו ר"ל נכנס למקדש בטומאה או אוכל בשר קדש בטומאה ודבר זה יתבאר במסכת שבועות בע"ה:

בפרש"י בד"ה מכדי מינייהו סליק כו' מהם היה עולה כו' עכ"ל זה הוא פירושא דמכדי מינייהו סליק וק"ל:

בד"ה מנין לעצרת כו' אותו אתה חוגג ואי אתה חוגג כל כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה לקט ושכחה כו' לקמיה דרב ששת אמר כו' דאם אין שם כהן שוכר כו' עכ"ל:

בד"ה ואלה תעשו כו' הוא דכתיב הא כתיב כו' ובד"ה פז"ר קש"ב כו' דאמרי' במ"ק בפ' בתרא כו' בתרא דמ"ק יום כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה ש"מ לבל תאחר דה"ק היו נראין לפניו לשלם נדריכם ולא תבואו ריקם עכ"ל. ואע"ג דפשטא דקרא לא יראו פני ריקם היינו משום עולת ראייה אפ"ה מדאייתר קרא דבחג המצות וכו' משמע דבלאו מצות ראייה חייבו הכתוב לעלות היכא דאיכא עליה נדר או חד מהנך היכא דשייך בבל תאחר וא"כ לפ"ז נראה מבואר דאפילו הנך דלא מחייבו בראייה כגון זקן וחולה או מי שאין לו קרקע מחויב לשלוח קרבנות משום בל תאחר אלא דמצוה בו יותר מבשלוחו היכא דאפשר אבל לקמן בסוגיא דאשה מההיא דבל תאחר משמע מל' תוס' להיפך ויבואר שם בעז"ה ועיין בסמוך:

בגמרא ור"מ כיון דאמר רחמנא אייתי ולא אייתי ממילא קם בבל תאחר ויש לדקדק תינח הנהו דכתיבי בקרא דובאת שמה אבל צדקה ומעשר עני ולקט שכחה ופיאה דלא שייך גבייהו ובאת שמה ואייתי ולא אייתי מנ"ל לר"מ דברגל א' עובר בבל תאחר ובשלמא לשיטת הר"ן שהבאתי לעיל דאפי' לת"ק נמי בכל הני עובר לאלתר א"ש אבל לשיטת התוספת דסתמא דברייתא משמע דלת"ק בהנך נמי בעינן ג' רגלים ולפ"ז משמע דר"מ נמי אכולהו קאי והדרא קושיא לדוכתא דבשלמא לת"ק דמקרא יתירא דריש לבל תאחר א"כ קרא דבל תאחר אכולה קאי משא"כ לרבי מאיר הא לא מייתר קרא דובאת שמה אלא דממילא משמע ליה דעבר משום אייתי ולא אייתי ודאי יקשה. ול"ל כיון דבל תאחר אכולהו כחדא כתיב ובקרבנות ע"כ חייב ברגל ראשון ממילא ה"ה לכולהו הא ליתא דהא בצדקה ודאי חייב לאלתר וא"כ בהנך מאי חזית דמקשת לקרבנות לרגל אחד אדרבה אקשינהו לצדקה לחומרא כיון דלר"מ לא שני ליה בין קיימי קמן או להדורי אבתרייהו:

ותו איכא למידק דלמאי דפרישית דלת"ק בג' רגלים מחייב לאהדורי בתרייהו אף לענין קרבנות שנאנס לענין שמחוייב לשלוח קרבנותיו וא"כ לר"מ כה"ג מנ"ל דמחייב ברגל אחד דהא לא שייך כה"ג אייתי ולא אייתי ואדרבא מהאי קרא משמע להדיא ובאת שמה כל שישנו בביאה כדפרישית ול"ל דאה"נ דבהנהו מודה ר"מ דבעינן ג' רגלים דא"כ מאי מקשה הש"ס בסמוך ולר"מ בחג המצות כו' מאי דריש ביה הא מיבעי ליה להכי שאפילו נאנס או בהני דפטירי לעלות לרגל אפ"ה מחייב לאהדורי ולשלוח קרבנותיו כמ"ש התוספת לענין צדקה. ועוד דלפ"ז לא הוי צריך הש"ס לאוקמי לקמן מתני' ד' ראש השנה אליבא דתנאי דהא מצינן למימר כולהו כר"מ דלרגלים נמי אתיא כוותיה דהא דקאמר עובר ברגל א' היינו כשבא לירושלים לרגל משא"כ היכא שנאנס או דפטירי וכן בלקט ושכחה ופיאה וצדקה ומעשר יעני אפשר דסובר לר"מ דבעינן ג' רגלים כסדרן ומסברא נמי יש לומר כן דהא בלא"ה קשיא לן לר"מ קרא דשנה בשנה גבי בכור למה לי דמ"ש התוס' לקמן דאיכא לאוקמי בחלה היינו לענין הברייתא אבל קרא ליכא לאוקמי בהכי כמו שאבאר שם בשם הגאון מוהר"צ אשכנזי. אע"כ דשנה בשנה לר"מ היינו בהני דפטירי לעלות או כשנאנס וא"כ קשיא אכתי היכי משכחת שנה בלא רגלים דהא ר"מ ס"ל כאחרים דאין בין רגל לרגל אלא ארבע ימים דאחרים היינו ר"מ ואע"כ דלר"מ בעינן ג' רגלים כסדרן ומשכחת שפיר רגלים בלא שנה ושנה בלא רגלים וליכא למימר נמי דר"מ ס"ל כר' לענין שנה תמימה דהא סתם מתניתין דפ' בתרא דערכין פליג בהדיא עליה דר"מ וסתם מתני' ר"מ:

והנראה בזה דפשיטא לתלמודא דנהי דהא דקאמר ר"מ דעובר ברגל א' בלאו היינו דוקא כשעלה לרגל אבל בהנהו דפטירי או בנאנס לא איירי ר"מ דעובר ברגל א' דא"כ שנה בשנה היכי משכחת לה אע"כ דלעולם לא מחייב לשלוח קרבנותיו אלא עד סוף השנה ואפ"ה לא מיבעי לן לאוקמי קרא דבחג המצות וכו' לענין שמחוייב לשלוח קרבנותיו דהא פשטא דקרא דחג המצות אמור בעליית רגל דהכי כתיב שלש פעמים בשנה יראה וכו' בחג המצות ואי ס"ד דלענין בל תאחר איירי קרא ע"כ דלא עבר אלא בג' רגלים אפילו במי שעלה לרגל וקרא דובאת שמה ע"כ הוי מוקי ר"מ לעשה בלחוד אע"כ דר"מ לא משמע ליה כלל קרא דבחג המצות לענין בל תאחר וא"כ מקשה הש"ס לקמן שפיר דלרגלים לא אתיא כר"מ נמצא דלפ"ז דהא דקאמר ר"מ ברגל א' עובר היינו דוקא כשעלה לרגל דבכה"ג בצדקה ואינך לא איירי ר"מ דהא אפילו לת"ק כה"ג חייב לאלתר כו' ועדיין צ"ע:

בתוס' בד"ה אין צ"ל בחג הסוכות וכו' ור' חננאל גריס אצ"ל בחג המצות עכ"ל. וקשיא לי לשיטת ר"ח א"כ אמאי מקשה הש"ס לקמן בשמעתין ות"ק תשלומין לעצרת מנ"ל ומאי קושיא דלמא לת"ק נמי מייתר להו חג המצות דמחג השבועות וחג הסוכות לחוד ידעינן דבעינן שלש רגלים ואין צ"ל חג המצות אע"כ דריש ליה ת"ק לתשלומין לעצרת ויבואר לקמן:

תוס' ד"ה לקט וכו' והיכא דעבר ונטלם עיין יומא לו ע"ב תוד"ה לאו דנבילה: