מסכת ראש השנה דף ל׳ עמוד ב׳

בשיטת ר' יהודה אמרה דאמר מן התורה אסור כל היום בזמן הזה דקסבר עד ועד בכלל:

א"ר יהודה גרסי' ולא גרסי' אמר לו ר' יהודה שהרי לא ראהו מימיו אבל תמה בדורו על תקנת רבן יוחנן בן זכאי ואמר מה חידוש חידש ר' יוחנן בן זכאי והלא מן התורה אסור:

מדרבנן קאמר כלומר הוא בא לגזור עליו משום ההוא טעם דלעיל דשמא יבנה:

דרש והתקין דרש להם המקרא והתקין שינהגו איסור לפי שעד עכשיו היה היתר בדבר משקרב העומר שהעומר מתיר:

מתני' בראשונה היו מקבלין עדות החדש כו':

הלויים בשיר בגמרא מפרש:

נוהגים אותו היום קודש בר"ה קאי דמשחשכה לילי עשרים ותשעה נהגו בו קודש שמא יבואו עדים מחר ויקדשוהו ב"ד ונמצא שהלילה הזה ליל י"ט הוא וכן למחר כל היום עד המנחה ואם באו עדים קודם המנחה ב"ד מקדשים את החדש ונודע שיפה נהגו בו קודש ואם מן המנחה ולמעלה באו אע"פ שאין ב"ד מקבלין אותן לקדשו היום ויעברו את אלול ויקדשוהו למחר אעפ"כ גומרים אותו בקדושה ואסור במלאכה דלמא אתי לזלזולי ביה לשנה הבאה ויעשו בו מלאכה כל היום ויאמרו אשתקד נהגנו בו קודש חנם ומן המנחה ולמעלה חזרנו ונהגנו בו חול:

גמ' ה"ג מאי קלקול קלקלו הלוים כו' ולא גרסינן ת"ר:

ונתקלקלו הלוים בשיר בתמיד של בין הערבים כדמפרש בגמרא אבל בתמיד של שחר לא תקנו שיר של י"ט כדפירש בקונטרס לפי שברוב השנים אין העדים באין קודם תמיד של שחר וספק יתקדש היום ספק לא יתקדש וא"ת ואמאי לא חשיב קלקול של מוסף שלא הקריבו מוסף של ר"ח שאחר התמיד אין יכולין להקריבו כדדרשינן עליה השלם בפ' תמיד נשחט (פסחים ד' נח: ושם) וכי תימא דמעלה ומלין בראשו של מזבח דעליה השלם לא שייך אלא בהקטרה ואין מקטיר עד למחר הניחא למאן דאמר בפ' המזבח מקדש (זבחים דף פז.) אין לינה מועלת בראשו של מזבח אבל למאן דאמר מועלת מאי איכא למימר וכי תימא דהקריבו כבש אחד על תנאי דאם יבואו עדים יהא מוסף ואם לא יבואו עדים יהא תמיד דא"כ במאי קלקלו בתמיד דאי משום דהיו סבורים שלא יבאו עדים ואמרו שיר של חול זהו הקלקול לא היה בתמיד אלא במוסף של ר"ח שאמרו עליו שיר של תמיד של חול ועוד למ"ד שלא אמרו שירה כל עיקר היינו לפי שהיו ממתינין כל שעה ושעה שמא עדיין יבאו עדים ולא היו יודעין מה שיר יאמרו והשתא אם באו עדים ולא היה להם שהות ביום לומר שיר א"כ עדיין נתקלקלו יותר בשאר קרבנות שלא קרבו מיהו אפשר לומר כשלא באו לפיכך לא היה להם קלקול אלא בשיר וי"ל דאחר התמיד יכול להקריב מוסף של ר"ח משום דאתי עשה דרבים ודחי עשה דהשלמה כדאמרינן פרק השולח (גיטין דף לח:) גבי שחרר עבדו והשלימו לעשרה מצוה דרבים שאני וגבי עשה דהשלמה אמרי' נמי בפרק תמיד נשחט (פסחים דף נט. ושם) שנדחה מקמי עשה דפסח שיש בו כרת ובפ' שלוח הקן (חולין ד' קמא.) נמי אמרי' דעשה דמצורע דוחה עשה דשלוח משום שלום בין איש לאשתו ומיהו יש לתמוה אמאי נתקלקלו בשיר והלא בשעת נסכים היה השיר כדאמרינן בכל דוכתא (ברכות דף לה.) אין אומר שירה אלא על היין ואיתא בפרק שני דערכין (דף יב. ושם) ויכול להמתין מלהביא נסכים עד הלילה או עד למחר כדאיתא בהקומץ זוטא (מנחות דף טו:) דמביא אדם זבחו היום ונסכו מכאן ועד עשרה ימים ובפ"ב דתמורה (דף יד.) מנחתם ונסכיהם אפילו בלילה מנחתם ונסכיהם עד למחר ונראה לי דלכתחלה יש להביא נסכים עם הזבח דאי מביא בלילה אין יכול לומר שירה כדאמרינן בפ' שני דערכין (דף יא.) מה כפרה ביום אף שירה ביום ולמחר נמי אם מביאה מבעיא לן התם (דף יב.) אם טעונין שירה דאיבעיא להו נסכין הבאים בפני עצמן כלומר שהביא קרבן צבור היום ונסכין למחר טעונין שירה או אינן טעונין שירה ולא איפשוט והא דאמר ר"מ התם (דף יא.) דשיר מעכב הקרבן היינו בנסכים הבאין עם הזבח שקרבו בשעת שחיטת הזבח דאין קרבין אלא ביום כדאמרינן בפ' שני דתמורה (דף יד.) ואותן טעונין שירה ואפי' אם תמצי לומר דבאין בפני עצמן טעונין שירה מ"מ טוב שיביאם עם הזבח כדי שיאמרו אאכילה ושתיה כדאמר התם בערכין (דף יב.) או דלמא אאכילה ושתיה אמרה אשתיה לחודיה לא אמרה וההיא דמביא אדם זבחו היום ונסכו מכאן עד י' ימים משמע דלכתחלה יכול לעשות כן הני מילי בקרבן יחיד דאין טעון שירה דאין אומרים שירה אלא על קרבן צבור הקבוע להם זמן כדמוכח התם בערכין (דף יא.):

ושיהא יום הנף כולו אסור פי' שיהא יום הנפת העומר והוא יום ט"ז בניסן אסור לאכול מן החדש כדכתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה וגו' ותנן העומר היה מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש. ובזמן שהיה בהמ"ק קיים היו יוצאין לילי יום ט"ז בניסן והיו קוצרין ומביאין ומקריבין העומר והיו הקרובים מירושלי' מותרין לאכול החדש אחרי הקרבת העומר מיד והרחוקין היו מותרין מחצות היום ולהלן. שדבר ברור הוא שאין ב"ד מתעצלין ולא בא חצי היום אלא שודאי נקרב העומר ועכשיו שאין עומר אם יתירו להן החדש כשיאור מזרח חיישינן אם ישארו העם במנהגם ויבנה בית המקדש לילי י"ו בניסן או סמוך לשקיעת החמה יום ט"ו בניסן נתחייבו להקריב ולא יהי' סיפוק לצאת ולקצור בלילה. מפני שלא נבנה אלא בשעה דחוקה. וצריכין לצאת ולקצור ולהביא ביום ט"ז ולהכין ולהניף ולהקריב ושמא לא יספיקו להקריב העומר אלא סמוך לשקיעת החמה. ומאחר שנבנה הבית אסורין כל ישראל לאכול חדש ואינן מותרין בו אלא אחרי הקרבת העומר. לפיכך התקין להן שיהא יום י"ו בניסן כולו אסור שלא יכשלו כשיבנה הבית פי' דנפיש הוה בהמ"ק כל מקום שצריך לומר לא היה בית המקדש מחלף ותאני נפיש הוה כענין דקרי לסומא סגי נהורא. ושאר השמועה פשוט' היא. מיהו הוצרכנו להודיע כי זו המשנה ששנינו משחרב בית המקדש התקין ריב"ז כו'.

עד אמר ר' יהודה והלא מן התורה הוא אסור שנאמר עד עצם היום הזה וגו' זו המשנה היא במסכת מנחות פרק ר' ישמעאל אומר העומר היה בא בשבת מג' סאין כו': בראשונה היו מקבלין עדות החדש כל היום כו'. ת"ר מה קלקול קלקלו הלוים בשיר ששנינו במשנתנו ונתקלקלו הלוים בשיר הכא תרגימו שלא אמרו שירה כל עיקר. ר' זירא א' שאמרו שירה של חול על תמיד של בין הערבים ולא אמרו קול ה' יחיל מדבר שהיא שירת ר"ה במנחה וא' ר' זירא לאהבה בריה צא אמור להן להללו דתרגימו שלא אמרו שירה כל עיקר. והתניא התקינו שלא יהו מקבלין עדות החדש אלא אם יש שהות ביום כדי להקריב קרבן תמידין ומוספין ונסכיהן וכדי שיאמרו שירה שלא בשיבוש בשלמא לדידי כו' ודחו כיון דלא אמרו כלל אין שיבוש גדול מזה. ועוד מותבינן עליהן תמיד של ר"ה בשחרית קרב כהלכתו. כלומר אם חל להיות בשני אומרים בתמיד של שחר גדול ה' ומהולל מאד שהיא שירה של יום שני. וכן בשאר הימים בתמיד של שחר אומרים שירה של אותו היום אבל במוסף אומרים הרנינו לאלהים עוזנו וגו' במנחה אומרים על התמיד של בין הערבים שירה קול ה' יחיל מדבר וגו'.

ובזמן שחל ר"ה להיות בחמישי שהשירה שלו הרנינו לאלהים עוזנו אינו אומר כשאר הימים הרנינו מפני שנמצא אומרו וכופלו. אלא אמר על תמיד של שחר הסירותי מסבל שכמו וגו'.

ואם באו עדים אחר תמיד של שחר אע"פ שאמרו על תמיד של שחר הרנינו לאלהים עוזנו חוזר ואומר על המוסף הרנינו. עכשיו לדברים שאתם אומרים כל היכא דאיכא חשש שמא יבואו עדים היום אין אומרים שירה של חול כלל. אמאי תני אע"פ שחוזר וכופלו לאו מכלל שאו' שירה של חול לפיכך אומר אותה ואפי' בשחרית אבל זולתי יום חמישי היכא דאיכא חשש שמא יבואו עדים שמא אין אומרים שירה כלל.

ונתקלקלו הלוים בשיר אבל קלקול קרבן מוסף לא קא חשיב, דאחר שבאו הקריבוהו, דאע"ג דדרשינן (פסחים נח, ב) עליה (ויקרא ו, ה), עליה השלם כל הקרבנות כולן, כלומר שאין דבר קרב אחר תמיד של בין הערבים, אפילו הכי אע"ג דהאי עליה השלם כל הקרבנות כולן הוי עשה, אתי עשה דמוסף דהוי עשה דרבים ודחי לה, וכענין דאמרינן בגיטין פרק השולח (גיטין לח, ב) גבי משחרר עבדו עובר בעשה, ואמרינן התם דר' אליעזר הלך לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה, ואמרינן עלה דאע"ג דהמשחרר עבדו עובר בעשה אפילו הכי מצוה דרבים שאני. ובריש פרק אלו מגלחין (מועד קטן יד, ב) אמרינן גבי אבלות, אי אבלות דמעיקרא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד. ואם תאמר מכל מקום למה נתקלקלו בשיר ימתינו מלהביא נסכים עד למחר ולא יצטרכו לומר שירה היום עד למחר, דהא קיימא לן שאין אומרים שירה אלא על היין כדאיתא בפרק שני דערכין (יא, א), ויכולין הן גם כן להביא תמיד ולהמתין מלהביא נסכים עד למחר, כדאמרינן במנחות בפרק הקומץ זוטא (טו, ב) מביא אדם זבחו היום ונסכים מכאן ועד עשרה ימים, ובפרק שני דתמורה (יד, א) נמי אמרינן, מנחתם ונסכיהם אפילו בלילה מנחתם ונסכיהם אפילו למחר. ויש לומר שאם כן לא היו אומרים שירה כלל, דאילו בלילה אינו זמן שירה כדאמרינן בערכין בפרק שני (יא, א) מה כפרה ביום אף שירה ביום, ולמחר נמי בעיא היא התם (יב, א) ולא איפשיטא, דאיבעיא להו התם נסכים הבאין בפני עצמן טעונים שירה או אין טעונין שירה, ולא איפשיטא. ואפילו למאן דאמר טעונין שירה ניחא טפי להביא הנסכים עם הזבח, וכדדרשינן התם בערכין אמרו שירה אאכילה ושתיה, ואמרי התם אשתיה לחודה אמרינן או אאכילה ושתיה אמרינן אשתיה לחודה לא אמרינן. ועוד דלכתחלה משמע שהוא צריך להביא נסכים עם הזבח, וההוא דמביא אדם זבחו היום ונסכים מכאן ועד עשרה ימים, ההיא בקרבן יחיד דאין טעון שירה, לפי שאין אומרים אלא בקרבן ציבור הקבוע לו זמן, כדמוכח התם בערכין (יא, ב).

המשנה השלישית בראשונה היו מקבלין וכו' אף משנה זו אע"פ שהיא מענין קצת חלקים שבספר אינה מענין הפרק אלא שנתגלגלה כאן בטעם גלגול משנה שלפניה ופי' המשנה הוא שבשעה שהיו מקדשין על פי הראייה היה יום שלשים לחדש תלוי בביאת עדים אם באו והעידו שראו את הלבנה היו מקדשין יום שלשים זה ואפילו היו עדים באים מן המנחה ולמעלה ר"ל תשע שעות ומחצה שכבר נשלם זמן תמיד של בין הערבים היו מקדשין והיו מקריבין מוסף תכף לביאת העדים ונשאר חדש שעבר חסר ואם לא באו כל אותו היום ר"ל יום שלשים היו מעברים חדש שעבר ומקדשין יום שלשים ואחד לחדש הבא ובראשונה היו מוחזקים להשוות עדות תשרי לעדות שאר כל החדשים לענין הנזכר והוא שהם היו מצפים ביום שלשים זה של אלול לביאת העדים ונוהגין בו קדש מתחלת לילו מחשש שמא יבאו עדים וכשבאו מקדשין לו קדושה ודאית ומחרתו חול גמור והיו מוחזקים בו שאף אם ישתהו העדים ביום שלשים זה עד שיעבור זמן המנחה כשיבאו מ"מ יהו מקדשין אותו היום לבד לאיסור מלאכה ולתקיעת שופר ולעשות מחרתו חול גמור כדין חשבון שאר החדשים ואע"פ שהיו עומדים בחזקה זו מעולם לא אירע להם כך בתשרי שיהיו עידי יום שלשים לאלול משתהים עד זמן המנחה אלא שהיו באים קודם המנחה והיו מחזיקים קדושה לאותו היום כמו שהיו נוהגים ומקריבים מוספיהם ותמיד של בין הערבים בשיר של קדש ופעם אחת נשתהו עד למנחה ומן המנחה דנו בעצמם שלא יבאו והקריבו תמיד של בין הערבים ולא ידעו באיזה שיר יקריבוהו אם בשיר של חול אם שלא יאמרו בו שירה כל עיקר ונחלקו בגמ' איזה מהם עשו יש אומרים שבשיר של חול הקריבוהו ויש אומרים שלא אמרו בו שירה כל עקר ואח"כ באו עדים ונתקדש היום בהכרח ונמצא שקלקלו בשיר של מנחה אבל בתמיד של שחר שקרבו בשיר של חול אין נקרא קלקול שהרי בכל השנים לא היו אומרים בו אלא שירה של חול שמתוך שלא היו העדים ממהרים כל כך לבא ברוב השנים קבעו בו שלא ישתנה בו שיר של חול בהקרבה תמיד של שחר וכן במוסף לא היה בו קלקול לא בשירו ולא בעקר הקרבתו שהרי מוספין כל היום והיו מקריבים אותו תכף לביאת העדים ואע"פ שעבר זמן תמיד של בין הערבים ואע"פ שאין שום קרבן מתאחר עד אחר התמיד כמו שאמרו פסחים נ"ח ב' עליה השלם כל הקרבנות שעת הדחק שאני אבל קרבן של מנחה שהיו רגילים בכל השנים לומר בו שיר של קדש ועכשו נעשה להם חול דבר זה נחשב להם לקלקול והתקינו סנהדרי גדולה שבאותו זמן שלא יהו מקבלין את העדים בתשרי אלא עד המנחה ושהיו מצפין כל יום שלשים ונוהגין בו קדש ואם באו עד המנחה יקדשוהו לבדו ויעשו המוטל עליהם ואם עבר זמן המנחה יקריבו תמיד של בין הערבים בשיר של חול ואם יבאו אח"כ מן המנחה ולמעלה יהיו משלימים יומם בקדושה הואיל ועבר רובו של יום בקדושה ולמחר עיקר הקדש לתקיעת שופר ולקרבנות היום ולמנות ממנו ליום הכפורים ולסוכות.

משחרב בית המקדש ולא היה שם חשש קלקול של שיר שהרי אין קרבן ומ"מ עדין היו מקדשין על פי הראיה התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו מקבלין עדות החדש אף מן המנחה ולמעלה לקדש אותו היום למנות ממנו למועדות אלא שמ"מ היו נוהגים קדש אף למחרתו כעין תשלומין הואיל ולא נהגו יום ראשון מתורת קדושה מבוררת כמו שביארנו בפירושינו במסכת ביצה ה' א' וכך היו נוהגין אחר חורבן כל זמן שקדשו על פי הראיה ומכאן נשאר לנו בשני ימים של ר"ה להיותם קדושה אחת כמו שהתבאר בתלמוד ביצה ד' ב' ועוד זו התקין וכו' שאם באו עדים המעידים על ראיית הלבנה ובאו להם במקום הקבוע לסנהדרין בבית הוועד ולא מצאו שם ראש בית דין שהלך לו במקום אחר רחוק אי קרוב אין מטריחין את העדים לילך למקום שהוא שם שלא תהא מכשילן לעתיד לבא אלא חכמי בית דין הנמצאים שם יקדשו את החדש אם ראש בית דין רחוק מהם ואם קרוב להם ישלחו בעבורו.

זהו ביאור המשנה ותקנות הנזכרות בה היו נוהגות כל זמן שהיו מקדשין על פי הראיה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא:

בד"ה ונתקלקלו כו' דאם יבואו עדים יהא מוסף כו' עכ"ל ועוד שאר כבשים וקרבנות מוסף יקריבו וגם התמיד אחר הבאת העדים וק"ל:

בא"ד דאי משום שהיו סבורין שלא יבואו עדים ואמרו שיר של חול זה הקלקול לא היה בתמיד כו' עכ"ל דבלא באו עדים לא היה כאן קלקול שהרי שפיר אמרו שיר של חול אלא בבאו עדים ונעשה זה הכבש מוסף כפי התנאי והיה הקלקול שאמרו שיר של חול בקרבן מוסף ולא הל"ל שאמרו שיר של חול עם תמיד של בין הערבים אלא שאמרו שיר של חול עם קרבן מוסף ולמאן דאמר שלא אמרו שירה כל עיקר ניחא דבלא באו עדים היה הקלקול בשיר של תמיד בין הערבים שלא אמרו עליו שירה כלל ובבאו עדים היה הקלקול במוסף שלא אמרו עליו שירה כלל וק"ל:

בא"ד ועוד למ"ד שלא אמרו שירה כו' והשתא אם באו עדים ולא היה להם שהות כו' עכ"ל דלמ"ד שאמרו שיר של חול איכא למימר דלא חייש בבאו עדים ולא יהיה שהות להקריב שאר קרבנות אבל למ"ד שלא אמרו שירה כלל ע"כ בבאו עדים מבע"י לא יהיה קלקול שיוכלו לומר עדיין שיר של מוסף אלא שיהיה הקלקול שלא יהיה להם שהות לומר שיר של מוסף א"כ יותר נתקלקלו בשלא יהיה להם שהות להקריב שאר הקרבנות הן של מוסף הן של תמיד של בין הערבים שהרי לא הקריבו רק כבש אחד של מוסף כפי התנאי ואהא תירצו דלכך תלה הקלקול בשיר דאפשר לומר כשלא באו עדים כו' לא יהיה קלקול כלל בקרבנות אלא בשיר של חול שלא אמרו כלל ודו"ק:

בא"ד אין אומרים שירה אלא על היין ואיתא בפ"ב דערכין ויכול כו' עכ"ל כצ"ל וקאי אדלעיל דהא דאין אומרים שירה אלא על היין איתא נמי בפ"ב דערכין ע"ש וק"ל:

בפרש"י בד"ה ואם באו עדים כו' ושיר הרנינו יאמרו הרנינו מספק ויחזרו כו' כצ"ל:

בגמרא אמר רב נחמן בר יצחק ריב"ז בשיטת ר"י אמרה כו' ומי סבר ליה כוותיה כו' התם ר' יהודה הוא דקטעי כו' עד מאי התקין דרש והתקין. לכאורה הסוגיא תמוה דמנ"ל לר"נ ב"י דר"י הוא דקטעי בדברי ריב"ן דלמא באמת פליג עליה וכן בהא דמסיק מאי התקין דרש והתקין יש לתמוה דא"כ אמאי קחשיב ליה בהנך תקנות דריב"ז כיון דמן התורה אסור ואטו לא דריש ריב"ז כמה וכמה דרשות ולא חשבינן להו בכלל תקנותיו ונראה לענ"ד בזה משום דר"נ בר"י בעי לאוקמא תקנת ריב"ז אליבא דהילכתא ולפ"ז מצינן למימר דר"נ בר"י סובר כר"פ ורב הונא בריה דר"י במנחות דף ס"ח דסברי חדש בחו"ל דרבנן ויש מהפוסקים שפסקו כוותייהו משום דבתראי הוו מתלמידי דרבא וכמו שכתבתי באריכות בקונטרס אחרון בפ"ק דקידושין בפ"ק החדש ע"ש. ולפ"ז נראין הדברים דר"נ בר"י נמי כוותייהו ס"ל שהיה גם כן בתרא מתלמידיו של רבא. וא"כ לפ"ז תו לא מצי למימר דר"י סבר דחדש מן התורה אינו אסור אלא עד שעת הקרבת עומר דא"כ הדרא קושית הגמרא לדוכתא אמאי יום הנף כולו אסור מחצות ולהלן תשתרי ותו לא מצינן למימר כתירוץ הגמרא דטעמא דתקנ' דריב"ז היינו משום שמא יבנה בהמ"ק בחמיסר סמוך לשקיעת החמה או בלילה דמשום חששא רחוקה כזו לא שייך לגזור בחוצה לארץ דעיקר איסורא אינו אלא מדרבנן וסתם לישנא דמתני' דקתני שיהא יום הנף כולו אסור משמע דהיינו אפי' בחוצה לארץ וכדמשמע להדיא בסוגיא דמנחות שהבאתי וגדולה מזו משמע התם מסוגית הש"ס דמקשה עליהו דר"י ור"ל דאמרי אפילו בזמן שבהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר והא דכתיב עד עצם היום הזה היינו למצוה בעלמא מקשינן ממתניתין דהכא דתיקן ריב"ז שהיום הנף כולו אסור משום גזירה ואי ס"ד למצוה משום מצוה ליקום ולגזור הרי דאפילו משום מצוה דאורייתא בעי למימר דלא שייך למיגזר כולי האי כ"ש בח"ל דעיקר איסורא אינו אלא מדרבנן ומש"ה הוצרך ר"נ בר"י למימר ריב"ז בשיטתו דר"י סובר דמן התורה אסור כל היום. וא"כ לפ"ז תו לא הוי חששא רחוקה כיון שאין צריכין לדחוק ולומר דאיבני בחמיסר או סמוך לחשיכה כיון דלא שייך להקשות מחצות יום ולהלן תשתרי כיון דלר"י ב"ז כל היום אסור מדאורייתא והשתא לפ"ז אתי שפיר טובא הא דמסקינן אליבא דר"נ בר"י מאי התקין דרש והתקין פי' דלאחר שדרש דבא"י מן התורה אסור חזר והתקין שיהא יום הנף כולו אסור אפילו בח"ל כנ"ל נכון ודו"ק:

במשנה בראשונה היו מקבלין כו' פעם אחת נשתהו עדים מלבא לפי פשטא דמתני' משמע אין הכרח לומר דאותו מעשה היה בר"ה אלא בא' משאר חדשים בעלמא אלא דמלשון רש"י בגמרא בד"ה שלא אמרו שירה כל עיקר פירש"י שמא עוד סוף העדים לבא היום ושיר של י"ט יש לומר כו' עכ"ל. א"כ משמע מדבריו דאיירי בר"ה שאומרין שיר של י"ט ואפשר משום דסיפא דמתני' קתני ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגים היום קדש ולמחר קדש דהך מילתא לא שייך אלא בר"ה שהוא י"ט ואסור בעשיית מלאכה א"כ ממילא משמע דרישא דמילתא דקתני נשתהו עדים מלבא היה ג"כ בר"ה. ועוד נראה דעיקר התקנה שהוצרכו לתקן שלא יהיו מקבלין אלא עד המנחה לא שייך אלא בר"ה דווקא לפי שיש בו שני מיני מוספין של ר"ח ושל ר"ה כדכתיב מלבד עולת החודש ומשום שהיו צריכין להביא קרבנות הרבה מש"ה שיערו החכמים שאם יבואו עדים אחר המנחה לא יהיה להם עוד שהות להקריב כל אותן המוספין ותמיד של בין הערבים וקטרת ונרות משא"כ בשאר החדשים לא הוי בעינן שיעורא כ"כ כן נ"ל וק"ל:

בתוס' בד"ה ונתקלקלו הלוים בשיר וא"ת ואמאי לא חשיב קלקול של מוסף שלא הקריבו מוסף של ר"ח כו' ולא משמע להו לפ' דבאמת לא הקריבו מוספין כלל כיון שכבר הקריבו התמיד אלא הא דקאמר ונתקלקלו הלוים בשיר היינו משום שאותו הקילקול של השיר היה בזמן מוקדם להקרבת המוספין ועוד שעיקר קילקול המוספין לא בא אלא על ידי קלקול השיר דלפי שהיו רוצים לומר שיר על תמיד של בין הערבים כדרכן בכל השנה לכך היו מקטירין התמיד והביאו מנחה ונסכים כדי שיאמרו השיר בשעת הנסכים על היין ומש"ה לא היו רשאים להקריב המוספין אבל אם לא היו חוששין על השיר היו יכולים לשחוט התמיד ולזרוק בשעת הקרבתן בכל השנה ולא היו מקטירין אותו עד סמוך לשקיעת החמה בכדי שאם יבואו העדים היו רשאין להקריב כל המוספין ולאח"כ יקטירו התמיד ובעניין זה לא שייך איסור דלהשלים דלא איירי אלא לענין הקטרת התמיד כמ"ש התוס' בפ' התכלת. אלא דאפ"ה מקשו התוספת שפיר משום דקלקול השיר לא חשיב קלקול כ"כ כמו קלקול של מוספין שעקרו מצות הקרבת המוספין לגמרי לא מיבעיא למאי דקי"ל דשיר אינו מעכב הקרבן דפלוגתא דר"מ וחכמים היא סוף פ"ק דעירובין ומסתמא הלכה כחכמים אלא אפילו לשיטת מהר"ם אלשיך שאביא בסמוך דמשמע מדבריו דהלכה כר"מ דשיר מעכב הקרבן וכדמשמע קצת בתוס' בסוף הדיבור מ"מ משמע דהיינו דוקא היכא שלא אמרו השיר כלל משא"כ הכא דודאי עיקר מצות השיר במה שהיו הלוים משוררים בכלים ואיכא למ"ד דעיקר השירה בכלי ואפילו למ"ד דעיקר השירה בפה אפשר דהיינו לכתחלה לעיקר מצוה אבל לעולם דאינו מעכב הקרבן ומכ"ש למ"ד שאמרו שירה של חול עם תמיד של בין הערביים דמלתא דפשיטא היא דבשביל כך דלא נפסל הקרבן וא"כ מקשו התוס' שפיר דטפי הוי ליה להזכיר קלקול המוספין ועיין מה שאכתוב בסוף הסוגיא מזה ודו"ק:

בא"ד וכ"ת דהקריבו כבש אחד על תנאי דאם יבואו עדים יהא מוסף כו' עכ"ל. וקשיא לי טובא האיך היו יכולין להקריב הכבש שיהא מוסף הא קי"ל דפרים ואילים קודמין לכבשים וא"כ היו צריכין להקריב הפרים ואילים תחילה ובהני לא שייך תנאי שהרי אם לא יבואו עדים יהיו חולין בעזרה ואם נאמר שבפרים ואילים נמי היה מתנים שאם לא יבואו העדים יהיה נדבת ציבור דא"כ עיקר חסר מן הספר בלשון התוספות ויותר קשה דהא משנה ערוכה היא בפרק כל התדיר דדם חטאת קודם לדם עולה וא"כ האיך הקריבו הכבש לשם מוסף קודם ששחטו וזרקו מדם החטאת ובחטאת ודאי לא שייך שום תנאי ואע"ג דלענין קרבנות החג אמרינן בפרק כל התדיר דעולה קודמת לחטאת היינו דווקא בקרבנות של חג הסוכות דכתיב בהו כמשפט כדאמרינן התם להדיא בגמרא במימרא דרבינא וכן כתב הרמב"ם ז"ל להדיא בפ' ט' מהלכות תמידין ומוספין ולדעתי צ"ע גדול ליישב דברי תוספת בזה:

בא"ד ועוד למ"ד שלא אמרו שירה כל עיקר היינו לפי שממתינין כל שעה כו' ולא היה להם שהות לומר שירה אם כן עדיין קילקלו בשאר הקרבנות שלא קרבו עכ"ל. לכאורה תיוהא רבא קא חזינא הכא במה שכתבו דכיון שלא היה להם שהות לומר השיר אם כן ממילא לא היה להם שהות להקריב שאר קרבנות דמשמע מדבריהם שמעיקר הדין היו צריכין לומר השיר על כבש האחד שהקריבו כבר ולדעתי הוא נגד משמעות סוגית הגמרא ומסברא נמי כמו זר נחשב לומר כן שיאמרו הלוים שיר על כבש אחד מכל קרבנות המוספין דאפילו לרב אחא בר חנינא דבעי למימר בסוף פרק החליל שתוקעין על כל מוסף ומוסף היינו ר"ח או י"ט שחל להיות בשבת וכן ראש השנה שחל להיות בשבת שיש ג' מיני מוספין ובכה"ג הוא דבעי למימר שתוקעין ואומרין שיר של שבת בפני עצמו ועל של ר"ח בפני עצמו ועל של ר"ה בפני עצמו אבל לומר השיר על כל קרבן מקרבנות המוסף של מין אחד זו לא שמענו ועוד דהא רב אחא ב"ח מוקמינן לה התם בתיובתא וכדמשמע נמי מסוגיא דשמעתין גופא שאם באו עדים קודם תמיד של בין הערביים היו אומרין שיר של יום טוב לבד ועולה למוספין ולתמיד ועוד שהרי משנה שלימה שנינו פרק ג' דיומא דקטורת של בין הערביים היו קריבין בין אברים לנסכים דילפינן התם מקראי וקטורת קודמת לנרות וכולן אין כשרים אלא ביום. וא"כ לפ"ז ודאי השיר שהיה בשעת הנסכים היה בסוף כל העבודות וממילא לכשבאו העדים אפילו שעה או שתים קודם שקיעת החמה היו צריכין להקריב תחילה כל קרבנות המוספין של ר"ה ושל ר"ח ואח"כ התמיד של בין הערביים ולאחר הקטרת איברי התמיד היו צריכין להקטיר הקטורת ולהטיב הנרות שהיא קודם הקרבת המנחה ומנחה קודמת לנסכים ובשעת הנסכים היו אומרים השיר. ולפ"ז א"ש טובא דלמ"ד שלא אמרו שירה כל עיקר לא היה קלקול אלא בשיר לבד דלאחר שבאו העדים היו מקריבין כל הקרבנות של ר"ה ושל עבודת היום הכל מבעוד יום ועי"כ לאחר ששקעה החמה לא היו רשאים לומר שירה:

נמצא דלפי מה שכתבנו ממילא נתיישב' ג"כ קושיא ראשונה של תוספות דלעולם מצינן למימר דלמ"ד שאמרו שירה של חול עם תמיד של בין הערביים לא חשיב קלקול המוספין משום דמעלה ומלין בראשו של מזבח וס"ל כמ"ד אין לינה מועל' ולמ"ד מועל' נמי לא תקשי מתני' דלא חשיב קלקול המוספין מצינו למימר דס"ל כמ"ד שלא אמרו שירה כל עיקר והיינו דהקריבו כבש א' על תנאי ולאחר שבאו העדים היו מקריבין כל המוספין ועבודת היום ולאחר ששקעה היו מקריבין הנסכין דכשרים בלילה בדיעבד ונמצא שלא היה קלקול אלא בשיר וכבר עלה בלבי להעמיד שיטת התוספות על מכונם דנהי דקושטא דמילתא הכי הוא שהיו מקריבין תחילה כל עיקר קרבנות המוספין שהן מיני זבחים ולאחר שהקריבו כולן היו מקריבין המנחות והנסכים ואמרו שיר מ"מ מצינו למימר דהיינו דוקא בדאיכא שהות ביום שיוכל לעשות כל מעשים הנזכרים מבעוד יום משא"כ הכא שחששו שמא תשקע החמה קודם שיקריבו הנסכים א"כ נראין הדברים כדברי התוספות שיותר היה טוב להם להקריב תחילה המנחות והנסכין של אותו כבש שהקריבו כבר לשם מוסף והיינו מדאמרי' בגמ' דמנחות פרק התכלת (מנחות דף מ"ד) במשנה אמר ר"ש אם היה להם פרים מרובים ולא היה להם נסכים יביא פר אחד עם הנסכים ולא יקריבו כולן בלא נסכין ובברייתא התם מייתי לה מקראי דכתיב ואיפה לפר ואיפה לאיל תעשה מנחה ולכבשים מאשר תשיג ידו כו' ע"ש. ולפ"ז י"ל ה"נ דכוותיה דסברי התוספות כר"ש ורבנן דמתני' לא פליגי עליה אלא מילתא אחריתא קאמרי כך היה נראה לי ליישב סברת התוספות בפשיטות על מכונם אמנם אחר העיון מצאתי שהרמב"ם ז"ל בהלכות תמידין ומוספין בפרק ח' השמיט דברי ר"ש וכן כתב הרב ברטנורה להדיא דאין הלכה כר"ש וע"ש בתוספת י"ט דהך דרשא דר"ש מפקי להו רבנן לדרשא אחריתא ואף אם נאמר דהתוס' לא ס"ל כהרמב"ם אלא דהלכה כר"ש כדפרישית מ"מ נראה דר"ש גופא לא קאמר אלא דחייב להקריב כבש אחד עם נסכים אף שעי"כ לא יקריב כבשים יותר מ"מ לענין השיר אין שום סברא לומר שיאמרו הלוים השיר על כבש אחד קודם שהקריבו שאר הכבשים וקי"ל דשיר לא מעכב הקרבן. מיהו למאי דפרישית דסברי התוספות דשיר מעכב הקרבן כשיטת מהר"מ אלשיך שאביא בסמוך. א"כ יש ליישב קצת שיטת התוספת לפי שיטתו. מ"מ לפי שיטת הרמב"ם והברטנורה שכתבתי נתיישב' שיטת הגמ' ברווחא כדפרישית ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

בא"ד וי"ל דלאחר התמיד יכול להקריב מוסף של ר"ה כו' עכ"ל כוונתם מבואר' שלא באו לתרץ בזה אלא קושיא ראשונה ללישנא קמא שאמרו שיר של חול עם תמיד של בין הערביים דהתם בוודאי איירי שבאו עדים דאל"כ לא היה קלקול בשיר כלל אבל ללישנא בתרא לא שייך תירוצם דכאן דנהי דאתי עשה דרבים ודחי מ"מ הרי לא היה להם שהות להקריב המוספין כלל וא"כ אכתי הקושיא במ"ע ע"כ צ"ל דללישנא בתרא אכתי בסברת' ראשונה קיימו שכתבו מיהו אפשר לומר שלא באו אלא דזה נראה דוחק לפרש כן דלשון נשתהו עדים מלבא משמע להדיא שבאו אלא ששהו. ועוד דמה שכתבו דאתי עשה דרבים ודחי והביאו ראיות על זה. ולענ"ד אכתי לא דמי כלל דבההוא דגיטין ופסחים אי אפשר לקיים עשה דרבים כלל אם לא בדחיית עשה דהשלמה משא"כ הכא אכתי הוי קלקול גמור במה שהקטירו התמיד של בין הערביים ובההוא שעתא ממילא נדחה עשה דהשלמה אם יבואו ויותר היה להם להמתין מלהקטיר התמיד. מיהו במה שכתבתי בסמוך נתיישב הכל לנכון:

בגמ' אי אמרת בשלמא כל היכא דמסתפקינן אמרינן שירה דחול כו' אלא אי אמרת לא אמור כלל מאי אמרו וכפלו. לכאורה יש להקשות דלמא לעולם היכא דמסתפקא אמרינן אבל האי דאמרינן לעיל דהקלקול היה שלא אמרו שירה כל עיקר היינו משום דלא היה להם שהות וכ"ש למאי דפרישית בסמוך דקושטא דמלתא הכי הוה וכה"ג קשה אפילו לשיטת התוספת דכיון שלא היה להם שהות לומר שירה על אותו כבש שהקריבו כבר א"כ היה הקלקול יותר במוספין ואכתי מצינו למימר דאה"נ שאמרו השיר על קרבנות המוספין רק שלא היה להם שהות לומר שירה ביום על תמיד של בין הערביים ואפשר דלשון כל עיקר משמע שלא אמרו כלל לא על מוספין ולא על תמיד: