מסכת ראש השנה דף כ״ה עמוד א׳

וערבית במערב את החדשה:

עדי שקר הם דקיימא לן (לעיל ראש השנה דף כ:) עשרים וארבעה שעי מכסי סיהרא כך פירשו רבותי ולבי נוקפי מדקתני בברייתא פעמים שבא בארוכה פעמים שבא בקצרה ואין לשון ביאת ארוכה וקצרה נופל כאן שהרי מתוך קוטנה הישנה היא נכסית מבני מערב כשהיא במזרח לפני חידושה ונראה לי דעל החדשה העידו ועדי שקר דקאמר רבי יוחנן בו נורי לפי שאינה ממהרת לרוץ בי"ב שעות שביום מתוך המזרח לתוך המערב וע"ז קאמר פעמים שבא בדרך ארוכה ושוהה לבא:

ועוד באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו ביום שלשים:

וליל שלשים שהיו מצפין ב"ד והעם שתהא מגולה ויראוה מאחר שהעדים ראוה ביום לא נראה להם:

רואה אני את דבריך לעבר את החדש:

הלך ומצאו הלך ומצאו ר"ע לר' יהושע מיצר על שהנשיא גזר עליו לחלל יום הכפורים:

אשר תקראו בקריאת בית דין תלאו הכתוב:

בא לו ר' יהושע אצל רבי דוסא:

לאורתא מקדשין לך ואת קיימת הכא תימה הא שפיר אפשר שיהא המולד ביום ל' קודם י"ח שעות שיכולה לראות ביום ותראה הישנה ביום כ"ט שחרית אפילו לבני מערב שמא לא היה כל כך שחרית שכבר יצא שמש בגבורתו שלא היתה ראויה לבני מערב ובקונטרס פי' ואת קיימת הכא ואם תהא נראית ערבית שוב לא יקדשו החדש למחר כדאמר בפ' קמא (דף כ: ושם) וצריך שיהא לילה ויום מן החדש שאם נראית הישנה לאור עשרים ותשעה אין מקדשין מחר את החדש וזה אי אפשר להיות כדפרישית בפ"ק (שם ד"ה חצות):

זיל לעין טב וקדשיה שם היו קבועים לקדש את החדש כדאי' בפסיקתא בפסוק תקעו בחדש שופר למה בית דין מקדשין החדש בעין טב לפי שהוא בית הועד אמר הקב"ה בית מועד של כל העולם שנאמר (ישעיהו ב׳:ג׳) כי מציון תצא תורה ואמרי' בירושלמי כשם שתוקעים ביבנה כך תוקעים בעין טב משמע שהיה שם בית דין קבוע דומיא דיבנה:

מתני' מעשה שבאו שנים ואמרו ראינוהו שחרית במזרח כו'.

תניא אר"ג לחכמים כך מקובלני מבית אבי אבא פעמים שבא בארוכה פעמים שבא בקצרה ועכשיו בא בקצרה אמר ר' יוחנן מהאי קרא עשה ירח למועדים כלומר לפי מה שיזדמן לו. אבל שמש לא אלא ידע מבואו.

ר' חייא [חזייא] לסיהרא בצפרא דכ"ט בירחא דקאי במזרח שקל אבנא רמא ביה לאורתא מקדשינן לך על חשבון המולד ולא תראם הלילה במערב זיל בדרך קצרה. מצינו שנמשלה מלכות בית דוד כירח שנאמר כירח יכון עולם ועד בשחק וגו'. לפיכך א"ר לר' חייא זיל לעין טב וקדשיה לירחא ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקים כלומר נתקיימה ראיית הלבנה בעולם.

ת"ר פעם אחת נתקשרו שמים בעבים ודימו בני אדם שהחשיך וראו דמות לבנה ביום כ"ט לחדש אמר להו ר"ג כך מקובלני מבית אבי אבא שאין חדשה של לבנה פחותה מכ"ט ימים ומחצה וב' שלישי שעה וע"ג חלקים ואותו היום מתה אמו של בן זזא והספידה ר"ג להודיע לכל שלא נתקדש החדש. ועוד באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו כו'. פי' באו שנים שאמרו ראינוהו ליל ל' וליל ל"א לא נראתה וקיבלן ר"ג וקבע ראש השנה יום שלשים. ואמר ר' דוסא עדי שקר וראוי להיות ר"ה למחר והודה ר' יהושע לדבריו כו'.

עד א"ל רבי עקיבא לר' יהושע ר' תרשני לומר לפניך ממה שלמדתני א"ל אמור. א"ל היה לו לכתוב אלה מועדי ה' מקראי קדש ודיי. למה כתיב אשר תקראו אתם ג' פעמים. אלא ללמד שאין מועדים עד שתקראו יום פלוני מועד. ולמה ג' פעמים כתיב תקראו ללמד אפילו שוגגים מוטעין ואפי' מזידין אין מועד אלא מה שתקראו.

א"ל עקיבא נחמתני.

בא לו ר' יהושע אצל ר' דוסא ת"ר למה לא נתפרשו שמותן של זקנים צדיקים שלא יאמר פלוני כמשה ואהרן. פלוני כאלדד ומידד.

לאורתא מקדשין לך ואת קיימת הכא פירש רש"י ז"ל כלומר, שאם תהא נראית בישנך לערב שוב אין אנו יכולין לקדשך למחר משום דבעינן שיהא לילה ויום מן החדש, כדאמרינן לעיל בפ"ק (כ, ב).

זיל לעינטב וקדשיה פירוש: משם דבעינטב היו בית דין קבועים לקדש את החדש, כדאיתא בפסיקתא (פסיקתא רבתי פמ"ב) בפרשת תקעו שופר בציון, למה בית דין מקדשין בעינטב שהוא בית הוועד אמר הקב"ה הוא בית הוועד של כל העולם שנאמר (ישעיה ב, ג) כי מציון תצא תורה. וגרסינן בירושלמי (בירושלמי לפנינו ליתא ומובא בתוס' ריטב"א ור"ן) כן תוקעין ביבנה כן תוקעין בעינטב, משמע שהיה שם בית דין קבוע [דומיא] דיבנה.

ר׳ חייא חזייה פי׳ היה רואה אותה כענין שהי׳ נראה בעין בערב ליל שלשים ואשמעינן דרך משל שאלו נראית בערב אי אפשר לקדשו שצריך שיהא לילה ויום מן החדש וזה דרך פרש״י א״נ דלערב אפשר שתתכסה וגם תלד החדשה ויהיה לילה ויום מן החדש אלא שבני עירו יהו (מתנים) [מרננים] עליו אם יקדשוהו דלא ידעי שפעמים שבא בארוכה ופעמים בקצרה ולד״ה שקל קלא וזיל אכסי לאו דוקא:

א״ל רבי לר׳ חייא זיל עין טב וקדשיה פרש״י דואג היה שלא ירננו עליו בני עירו כשיקדשנו למחר לפי שראו הישנה כל יום כ״ט א״נ שגזרו שמד במקומו שלא יקדשו את החדש. ובתוס׳ פי׳ דבעין טב היו ב״ד קבועים לקדש את החדש דגר׳ בירוש׳ כן תוקעין ביבנה כן תוקעין בעין טב וכדאיתא בפסיקתא בפסוק תקעו [בחדש] שופר (בציון) למה ב״ד מקדשין בעין טב שהוא בית הועד לכל העולם שנאמר כי מציון תצא תורה והא דא״ל ושלה לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקים מלתא בעלמא קאמר ליה ולא שהיו יראים לומר קדוש החדש בפי׳ אלא בא להשמעינו כי דוד מלך ישראל נמשל לירח כדכתיב כירח יכון עולם וכמו שפי׳ בעל הערוך באות דלת:

איבעיא להו מי מצא למי פי׳ וכיון דמיירי בר׳ יהושע וקתני הלך ומצאו דזה משמע לכאורה כי ר׳ יהושע היה ההולך:

אתם ואפילו מזידין פי׳ בידיעת חשבון אתם ואפי׳ מוטעין פי׳ שהטעום העדים כגון זה של ר״ג דקדשה על פי העדים שראוהו בזמנו לא נודע עדיין שהיו עדי שקר כי אח״כ הוא שאמרו אחרים שלא נראה בליל עבור שהיה ראוי ליראות בעליל ולפיכך קדושו של ר״ג קיים הוא דאתם אפילו מוטעין ועל זה אמר ליה ר׳ יהושע עקיבא נחמתני:

שלא יאמר אדם פי׳ בתמיהא וכי פלוני כמשה ואהרן וכו':

המשנה השביעית מעשה ובאו שנים ואמרו ראינוה שחרית במזרח וערבית במערב ואמרו עידי שקר הם וכשבאו ליבנה קבלם רבן גמליאל וכו' יש שפירשו שהעדים אמרו ראינוה שחרית במזרח פי' הישנה וערבית במערב ר"ל החדשה ואמרו עידי שקר הם שהדבר ידוע שהלבנה נכסית בכל חדש עשרים וארבע שעות קודם שתדבק בשמש ועשרים וארבע אחר שתדבק בשמש ומה שקבלם רבן גמליאל פי' בגמ' לדעת קצת מפרשים שפעמים שבא בארוכה ופעמים בא בקצרה כלומר שאפשר להראות שתיהן ביום אחד לפעמים בזמן שמהלכה מהיר ואינה מתכסית כל כך וחכמי התכונה מרחיקים דבר זה ואומרים שאי אפשר לעולם להראות שתיהן ביום אחד וכל שכן למי שמפרש על ראיות אלו ששתיהן על החדשה ועל דעתם יש לנו לפרש בריתא שהביאו בגמ' ר"ל פעמים בא בארוכה פעמים בא בקצרה שלא על משנתנו היא סובבת אלא דבר אחר נכלל בה כמו שנבאר שלא נסכם רבן גמליאל לומר שיהא באפשר כן אף במהלך המהיר ומה שקבלם רבן גמליאל הוא מתוך שהעידו שראו את הלבנה ערבית ועל דבר זה הם באים להעיד ואם אמרו שראו את הישנה שחרית אין אנו קפדים בעדות זה שאין אני אחראין לראית הישנה כלל ואין לומר בה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה שאין כאן עדות אלא על החדשה והרי הוא כמי שיאמרו ראינו את החדשה ערבית וראינו אחריה ספינת ברזל פורחת באויר ואפילו למי שפי' שתיהן על החדשה אין אנו אחראין לראיית שחרית כלל וודאי באותה ראיית שחרית אנו דנין שעבים נתקשרו ונראה להם בהם דמות לבנה ואע"פ שאנו אומרים שכל שטעו אף בבדיקות עדותן בטלה דוקא בראיית ערבית ובחדשה ונראין הדברים שהיה רבן גמליאל יודע בחשבונו שראיית הערב היתה ראויה לפי החשבון ומה שכתבנו בפעמים בא בארוכה וכו' שהוא ענין אחר הוא שידוע במהלך הלבנה שבזמן שהיא בגלגל קטן הנקרא גלגל הקפה ומרכזו בעצם גלגל הסובב גלגל זה כשהיא בחצי העליון של גלגל זה והוא גובה הרום היא הולכת לפאת מערב בחלוף מהלך המרכז ומהלך החמה שהם ממערב למזרח ומתוך ששאר המהלכים מתנגדים למהלכו הוא מתאחר והוא הנקרא בספרי החכמים מהלך המתון וכשהיא בחצי הגלגל התחתון לפנים מגלגל הסובב היא הולכת לפאת מזרח במהלך המרכז ומהלך החמה ומתוך סיוע שאר המהלכים מהלך הירח ממהר והוא הנקרא בספרי החכמים מהלך המהיר ומ"מ תלמוד המערב מוכיח שבריתא זו על דברי המשנה סובבת והוא שאמרו שם מפני מה קבלם רבן גמליאל שכן מסורת בידו מאבותיו פעמים מהלך בארוכה ופעמים בקצרה ויש מי שפירש ראיית שחרית על שחרית שמאתמל כלומר ראינו הישנה יום עשרים ושמונה בשחרית והחדשה ערבית של שלשים ונמצאת נכסית שש ושלשים שעות ואע"פ שידוע שארבעים ושמנה שעות היא נכסית בין קודם הדבוק לאחר הדבוק אפשר לפעמים מתוך מהירות המהלך שלא תתכסה אלא שש ושלשים שעות וכן מצאתי לקצת חכמי התכונה.

זהו ביאור המשנה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא.

אחר שביארנו שאין אנו נזקקים לראיית שחרית אפילו נראית הלבנה הישנה לחכמים גדולים ביום עשרים ותשעה אם ראו לפי חשבון שראויה היא ליראות בלילה ובאו עדים על כל זה ר"ל שראוה בליל שלשים מקדשין אותו ואין נזקקים לראיית השחרית כלל.

קבעו בית דין ראש חדש וקודם תשעה ועשרים וחצי ותשצ"ג חלקים נראתה הלבנה החדשה בליל שבעה ועשרים או בליל שמנה ועשרים אין מקדשין אותו שאין חדשה של לבנה פחותה מתשעה ועשרים יום וחצי ותשצ"ג חלקים וכן לא יתירה על שיעור זה ומתוך כך אין גורעין את החדש מתשעה ועשרים יום ולא מוסיפין עליו יתר על שלשים יום. אע"פ שראש חדש אסור בהספד אם נראתה הלבנה ולא נמלכו בית דין לקדשו אינו אסור בהספד מאי זה טעם שנמנעו לקדשו שאין ראש חדש לענין זה אלא יום הקבוע ראש חדש מפי בית דין או יום שלשים ואחד מאליו כל זמן שלא נתקדש יום שלשים.

המשנה השמינית ועוד באו שנים ואמרו ראינוה בזמנו ר"ל יום שלשים וקדשו את החדש על פיהם ובליל עבורו ר"ל ליל שלשים ואחד לא ראינוהו וקבלם רבן גמליאל ר"ל שהחזיק את החדש כמקודש כמו שהיה מפני שאין אנו נזקקין אלא לראיית ליל שלשים ור' דוסא חלק לומר שנתברר שקרותם של אלו שאי אפשר לנראה בזמנו שלא יראה בליל עבורו ואחר שנתברר שקרותם של אלו אין לנו בעדותם כלום ואמר לו ר' יהושע רואה אני את דבריך והחזיקו את החדש במעובר על כרחו של רבן גמליאל ושלח לו גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך וכו' ביום הכפורים שלך הלך ומצא ר' עקיבא מיצר פי' בגמ' הלך ר' עקיבא ומצא לר' יהושע מיצר ושאל לו מפני מה אתה מיצר אמר ראוי לו שיפול במטה שנים עשר חדש ואל יגזור עליו גזירה זו ואמר יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל בקבוע המועדות וראשי חדשים עשוי שלא בזמנו שנאמר אשר תקראו אותם קרי ביה אתם אפילו קראו שוגג או במזיד או מוטעה הכל לפי קדושו ומ"מ הלכה כרבן גמליאל אף לכתחלה שאין נזקקים אלא לראיית ליל שלשים וכן אמר לו ר' דוסא וכו' וכן בכל דור ודור כל שלשה שעמדו בית דין על ישראל הרי הם כבית דינו של משה רבינו ובגמ' אמרו שקל הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם לומר לך ירובעל בדורו כמשה בדורו בדן בדורו כאהרן בדורו יפתח בדורו כשמואל בדורו ללמדך שאפילו קל שבקלים ונתמנה פרנס על הצבור הרי הוא כאביר שבאבירים שנאמר ובאת אל הכהנים הלויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם אין לך שופט אלא שופט שבימיך נטל מקלו ומעותיו והלך לו לפניו וכשראהו רבן גמליאל עמד ונשקו על ראשו ואמר לו בא בשלום רבי ותלמידי רבי בחכמה ותלמידי שקבל עליו דברי ובגמ' אמרו בנסח זה רבי שלמדני תורה ברבים ותלמידי שאני גוזר עליו גזרה ומקיימה כתלמיד אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים והקטנים נושאים קל וחומר בעצמם ונשמעים לגדולים.

ונשלם הפרק תהלה לאל.

ראוהו בית דין כונת הפרק לבאר עניני תקיעות שופר בראש השנה לבד מעט שנשאר לו לבאר מענין קדוש החדש ורוב הפרק יסוב על ארבעה ענינים הראשון לבאר שהחדש בשלשה ושהוא מתקדש בראיית הבית דין על הדרך שהוא מתקדש בעדים אחרים ולבאר היאך הוא מתקדש על פי ראיית הבית דין ואם לא נתקדש ביום עדות הראייה היאך הוא דינו השני יתחיל בעניני הלכות שופר ויתחיל לבאר בגוף השופר והקול היוצא ממנו איזו תכונה ראויה בהכשרו ובאיזה דבר שבגופו יפסל השלישי לבאר בענין הכונה הצריכה בעניני התקיעות הן לשומע הן למשמיע הרביעי לבאר בענין מי מוציא את הרבים ידי חובת התקיעה זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם כמו שיתבאר:

בפרש"י בד"ה למה לא כו' חשוב הוא כשלשה מן השאר כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה לאורתא כו' קיימת הכא תימה הא שפיר אפשר כו' עכ"ל כצ"ל:

סליק פרק אם אינן מכירין

ע"ב בפרש"י בד"ה ראוהו ב"ד בלבד כו' ולאו ארישא בסמוך לחשיכה אלא שהיה שהות לקדש עכ"ל. ועיין במ"ש התוספת בכוונתו ולכאורה פירושו תמוה בזה דמהיכי תיתי נפרש דאיירי בסמוך לחשיכה ועוד דהא קמן דמושיבין ב"ד על כך ומעידין בפניהם ואומרים מקודש מקודש וא"כ ע"כ דאיכא שהות ועוד דבגמ' מוקי לה בהדיא כשראוהו בלילה וכבר תמה מהרש"א ז"ל בזה על דברי התוספות. ובאמת דלפ"ז קשה ג"כ על רש"י למה הוצרך לפרש כן. והנלע"ד ליישב שיטת רש"י ותוספות היינו לפי שהדבר ידוע שאי אפשר בעולם לראות הלבנה בחידושה כ"א בסמוך לחשיכה דמרוב קטנותה אינה נראית ביום והכי משמע בכולה מכילתין וא"כ לפ"ז היה במשמע כיון דראוהו ב"ד דרישא ע"כ איירי בראוהו ביום שלשים לעתות ערב נגהי שלשים וא' א"כ סיפא נמי איירי בכה"ג וממילא דהא דמוקמינן בגמרא כשראוהו בלילה היינו ליל שלשים וא' בענין דלא הוי שהות לקדש יום שלשים וממילא הוי מעובר דומיא דרישא אלא דאכתי כיון דמצוה לקדש ע"פ הראייה סד"א דמש"ה יעמדו שנים למחר ויעידו על הראייה ויקדשו יום שלשים וא' וה"נ בעי לאוקמי כה"ג ברישא נמי דקתני הרי זה מעובר דהיינו שיקדשוהו למחר וכדבעי' לאוקמי בכה"ג לעיל דף כ"ד דדחינן סייעתא דאביי דבעי למיפשט מהכא דהלכה כר"א בן צדוק דאם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותה ע"ש לכך פרש"י דלקושטא דמילתא לא הוי הכי אלא נהי דרישא איירי בראוהו סמוך לחשיכה ביום שלשים בעצמו סמוך לכניסת ל"א משא"כ סיפא דמוקמינן כשראוהו בלילה היינו בלילה הקודמת שהוא ליל שלשים וא"כ איכא שהות לקדשה למחר כל היום אבל היכא שלא ראו בליל כ"ט אלא סמוך לליל שלשים וא' לא שייך למיתני יעמדו שנים למחר ויאמרו מקודש דהא אין מקדשין אלא חודש חסר אבל מלא אין מקדשין כדאיפסקא הלכתא לעיל מעובר אין מקודש לא וא"כ לזו הכוונה נתכוונו ג"כ התוס' בפרש"י דאי ס"ד דע"כ משמע סיפא דומיא דרישא ודלא כר"א בן צדוק א"כ לא הוה מקשה מידי א"כ דעיקר קושית המקשה למאי דאוקמי' לעיל מתניתין אליבא דהלכתא כר"א בן צדוק וא"כ ע"כ איירי בדאיכא שהות כן נ"ל ועיין בפי' מהר"ל בן חביב הלכות ק"ה להרמב"ם שהאריך ועלו לו דברי התוספת בתימא וכתב ג"כ שהם גליון והנלע"ד כתבתי ודו"ק:

בגמ' סד"א תהוי קבלת עדות כתחלת דין אע"ג דבריש פ' שבועת העדות לענין עדים בעמידה אמרינן התם דקבלת עדים כגמר דין דמי היינו לענין קבלת עדות גופא דהא יכולין לדון אחר זמן. ובענין זה מיהו נגמר הדבר של קבלת העדות. משא"כ הכא לענין קידוש החודש שרוצין לקדש לאלתר יום שלשים שפיר קרי לעדות תחילת דין וקידוש לגמר דין כיון שעסוקין באותו ענין ובזה נתיישב ג"כ הא דמסיק קמ"ל דאפ"ה אין מקדשין בלילה ואכתי קשה ליתבו למחר וליקדשו יום שלשים דאתמול כי היכי דבעי למימר שיקדשו בליל שלשים ואחד יום שלפניו אלא דלפמ"ש אתי שפיר דכל זמן שעסוקין באותו ענין הלילה נמשך ליום שלפניו כדאשכחן גבי נכתב ביום ונחתם בלילה ולענין כתובה כן נ"ל וכ"כ בחידושי הרשב"א ז"ל אלא שהוספתי ביאור ודו"ק:

שם בגמרא ואימא ה"נ אמר קרא כי חוק חוק אימת הוי בגמר דין כו' וקשיא ליה הא בפ"ב דביצה ילפינן דהאי חוק היינו לישנא דמזוני שנידון בר"ה וא"כ האי קרא מפיק לה להכי ומפיק לה להכי. ונלע"ד דבלא"ה הא דמקשינן הכא ואימא ה"נ לאו אליבא דכ"ע מקשה דאיכא למימר דהא דקריא רחמנא לעדות החדש משפט היינו דיני נפשות דדנין וגומרין ביום אלא הא דפשיטא לן טפי לאקשויי לדיני ממונות היינו משום דהני בשלשה ואי לדיני נפשות מדמית לה ליבעי כ"ג. ולפ"ז לא שייך להקשות כן אלא למ"ד בשילהי פ"ק דהחדש הזה לכם שנאמר בו למשה ולאהרן היינו לענין עדות שיהיה כשר בקרובים וא"כ לענין דיינין מצינן למימר בכה"ג אע"כ דלדיני ממונות אקשי רחמנא ומקשה שפיר ואימא ה"נ ומשני דלהאי תנא יליף מדכתיב כי חוק הוא ולית ליה האי דרשא דפ"ב דביצה דחוק לשון מזוני אלא דבפסח נידונין על התבואה כמ"ש מהרש"א ז"ל שם בחידושי אגדות ע"ש. מיהו האי תנא דפ"ב דביצה דדרש חוק לשון מזוני דלית ליה דבפסח נידון על התבואה. אפ"ה שפיר מצי סבר דבקידוש החדש אפילו גמר דין דוקא ביום דלדיני נפשות מקשינן לה והא דכשר בשלשה היינו משום דס"ל כהאי תנא דהחדש הזה לכם לאו לענין עדות קאי דפסול בקרובים אלא לענין דיינים קאי דבעינן מומחים וא"כ ממילא דע"כ לא בעינן סנהדרין של כ"ג כן נ"ל נכון ודו"ק:

בתוס' בד"ה לא תהא שמיעה גדולה מראיה פירש בקונטרס כו' ובחנם דחק דאפילו בדיני נפשות אמרינן הכי בפ' החובל כו' עכ"ל. ולע"ד דברי התוספת צריכין עיון דהא בפ' החובל איכא תרי שינויי בגמרא ולשינויא בתרא דהתם משמע להדיא דאפי' ביום אין דנין ע"פ הראייה ואדרבא מקשה הש"ס שם בפשיטות מפלוגתא דר"ט ור"ע דמייתי בסמוך דע"כ לא פליגי אלא לענין עד הרואה אי נעשה דיין אבל לכ"ע אין דנין אלא ע"פ הגדת עדים דאפילו רבי טרפון לא קאמר אלא דמקצתן נעשין עדים אבל עד נעשה דיין לדון ע"פ הראיה לא ואהא משני תרי שינויי. נמצא דכל כמה דלא אסקינן לחלק בין ראו ביום או בלילה פשיטא לן טובא דאין דנין ע"פ הראיה לחוד א"כ שפיר קשיא ליה לרש"י אמאי פשיטא ליה לגמ' לאקשויי הכא בפשיטות אמאי לא תהא שמיעה גדולה מראיה הא מסברא הוה איפכא דלכ"ע אין דנין ע"פ הראיה לחוד לכך הוצרך רש"י לפרש דאפ"ה מקשה שפיר דכיון דלענין עדות החודש לא כתיב הגדה אלא כזה ראה וקדש א"כ פשיטא דשמיעה לא עדיפא מראיה ויתכן יותר לפ"מ שהביאו התוספת פרק החובל בשם הרשב"ם ז"ל דטעמא דאין עד נעשה דיין היינו מדכתיב ועמדו שני האנשים אלו העדים לפני ה' אלו הדיינים א"כ משמע לכאורה דגזירת הכתוב הוא ולא שייך לחלק בין יום ולילה. ונראה ברור דהאי שינויא בתרא דפ' החובל דלא משמע ליה לחלק בין יום ללילה היינו משום דס"ל האי טעמא דהרשב"ם ז"ל עיקר ואע"ג דמ"מ לא קיי"ל כהאי שינויא בתרא דפ' החובל אלא פשיטא לן בכולא תלמודא לחלק בין יום ללילה והיינו מהא דאמר ר"י אמר שמואל ג' שנכנסים לבקר החולה ביום רצו כותבין רצו עושין דין בלילה כותבין ואין עושין דין מ"מ לא ניחא ליה לרש"י לפרש דמקשה הכא מסברא בפשיטות כיון דללישנא בתרא דפרק החובל ולסברת המקשה התם דאדרבה סברא פשוטה היא דראיה לא חשיב' כשמיעה ועוד דלכאורה המקשה דהכא לא מסיק אדעתיה הא דר"י אמר שמואל דמחלק בין יום ללילה וא"כ בפשיטות הו"מ לאוקמי כשראוהו בלילה למאי דפרישית בסמוך בשיטת רש"י ותוספות דבלא"ה אין דרך לראות הלבנה כ"א סמוך לחשיכה וא"כ מצי לאוקמי בדליכא שהות כן נ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ז"ל ודו"ק היטב:

מיהו התוספת שכתבו דבחנם דחק רש"י היינו דאזלי לשיטתייהו בסמוך בד"ה דרחמנא אמר דלר"ע דאמר אפילו עד הרואה אין נעשה דיין בדיני נפשות ה"ה למכה חבירו ולפ"ז שפיר מצו סברי דלשינויא בתרא דפ' החובל נמי יש לחלק בין יום ללילה לענין עד שאינו נעשה דיין לדון ע"פ הראיה לתוד אלא הא דלא סבר לה התם כהאי שינויא קמא דראו בלילה היינו משום דאכתי לא מצי לאוקמי הא דר"י נשיאה אלא כר"ט ולא כר"ע דהא עובדא דר"י נשיאה בחובל הוה וא"כ לר"ע לא הוי מצי לדון ע"פ ראייתו אפילו ביום כיון דלא חזי ליה זכותא כסברת התוס' לקמן הלכך צריך לאוקמי בשינויא אחרינא דבאמת לא היה ר"י נשיאה דן ע"פ ראייתו אלא ע"פ עדות אחרים כן נ"ל אלא דזה שלא כדברי התוספות בפרק החובל וכמו שאבאר בסמוך בד"ה דרחמנא אמר ודו"ק היטב:

בגמרא דסד"א הואיל ותנן דיני ממונות כו' ה"נ ניקדשיה ביחידי כו' ואע"ג דבדיני ממונות גופא בגזילות וחבלות בעינן לכ"ע מדאוריי' ג' מומחין מ"מ ס"ד דאקשי רחמנא ק"ה להודאות והלוואות דסגי ביחידי דתפסת מרובה לא תפסת. ועוד דסד"א כיון דמשה ואהרן קרובים הוי לא חשיבי אלא כחד קמ"ל דבעינן שלשה דומיא דגזילות וחבלות וע"כ דהכי הוא מדא"ל עד דאיכא אהרן בהדך ולפ"ז ס"ל דקרובים כשרים לק"ה כי היכי דאמרינן לעיל דכשרין לעדות החדש לר"ש ה"ה לענין דיינין לרבנן נמי דפסלי קרובים אפי' לעדות ומוקי להחדש הזה לכם לענין מומחין ואפ"ה לא תיקשי להו מנלן דבשלשה משום דאיכא למימר דלדידהו בלא"ה פשיטא להו דבעינן שלשה דומיא דגזילות וחבלות כי היכי דלענין מומחין והוקשו לגזילות וחבלות דהא בדיני ממונות דהודאות והלואות למ"ד דלא בעינן שלשה ה"ה דלא בעינן מומחין והא דהוכשרו משה ואהרן באותו שעה היינו משום דקודם מתן תורה הוה ועיקר קרא לא נאמר אלא לדורות שיהא מסורה לכם לענין מומחין כמותכם כן נ"ל ודו"ק:

בתוס' ד"ה עד דאיכא אהרן בהדך כו' וסוגיא דהכא כמ"ד בשמעתא קמייתא דסנהדרין וכו' עכ"ל. ולכאורה תיקשי מתני' דהכא לאידך מ"ד מאי קמ"ל ואפשר דהתוספות לשיטתייהו דהאי פלוגתא אי בעינן שלשה בהודאות והלואות או לא הוי נמי פלוגתא דתנאי כמ"ש בריש פ"ק דסנהדרין שם וא"כ אתיא מתני' כי האי תנא. מיהו למאי דפרישית בסמוך אתי שפיר דאיצטריך לאשמעי' במתני' דלא סגי בחד אפי' למ"ד דקרובין פסולין לעדות החודש וא"כ ס"ד דמשה ואהרן כחד חשיב קמ"ל דלא וכדפרישית אלא דאפ"ה כתבו שפיר דשקלא וטריא דשמעתין מיהו אלא למ"ד דבהודאות והלואות חד נמי כשר כן נ"ל ודו"ק:

בגמרא לימא מתני' דלא כר"ע כו' לכאורה לעיל נמי הוי מצי לאקשויי הכי ונראה ליישב דודאי הוה פשיטא ליה נמי להמקשה גופא דעיקר מימרא דר"ע היינו בדיני נפשות דכתיב עד עמדו לפני העדה למשפט כמו שהביאו התוספת בד"ה דרחמנא אמר כו' אלא דסברת המקשה דאין לחלק דכתיב משפט א' יהיה לכם. מיהו כתבו התוספת בריש סנהדרין דעיקר הקישא דמשפט א' יהיה לכם היינו להקיש דיני חבלות לדיני נפשות דהכי כתיב מכה אדם יומת ומכה בהמה ישלמנה משפט א' יהיה לכם וא"כ מעיקרא הו"א דקידוש החדש לא איתקש אלא לדיני ממונות דהודאות והלואות דלא איתקש לד"נ משא"כ עכשיו דמסיק הש"ס דאף למ"ד דיני ממונות ביחיד אפ"ה קידוש החדש בשלשה וע"כ היינו כדפרישית דאיתקש למשפט דגזילות וחבלות א"כ מקשה שפיר לימא דלא כר"ע ומשני הש"ס דלר"ע דוקא בד"נ ממש איירי כשיטת רש"י בפ' החובל כמו שאבאר או דילמא דאף לשיטת התוספות דאף במכה אדם שייך האי סברא גופא דלא חזי ליה זכותא משא"כ בקידוש החדש דלא שייך האי סברא לא הוי נמי בכלל הקישא דמשפט א' דהא מצינו כמה דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות היכא דאיכא סברא כן נ"ל נכון ודו"ק:

מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ רְאִינוּהוּ שַׁחֲרִית בַּמִּזְרָח וְעַרְבִית בַּמַּעֲרָב וכו'.. הנה על אשר קבלם רבן גמליאל דברו חכמי האומות דברי לעג בספריהם דור אחר דור באומרם חכמי ישראל אין בהם תבונה ח"ו שיאמינו בדברי שקר דברים שאי אפשר להיות במציאות, אך בספר 'אמונת חכמים' דף ח' כתב שתוכן אחד גדול בחכמי התוכנים שבאומות העיד שבעיר סיביליאה בספרד בשנת השי"ג נראית הלבנה ביום המולד ואורה היה אחד ממאה ותשעה חלקים מרוחב הלבנה, ומחמת כן עיינו גדולי חכמי התוכנים והעלו בודאי שאפשר שתראה הישנה שחרית והחדשה ערבית וכן העלו חכמי תוכנים גדולים בספרם ובעיר בולונייא"ה נמצאו שני חכמי אומות העולם בקיאים בחכמת התכוונה הרבה וחברו בה ספרים והרב המחבר ז"ל כתב להם שיגידו דעתם אם אפשר להיות הדבר הזה בירושלים וכל אחד מהם השיב לו שבודאי אפשר שתראה כן גם בירושלים והתוכן השני עשה פסק ארוך והביא ראיות על זה, וכתב הרב המחבר ז"ל אז אמרתי על עצמי בָּרוּךְ פּוֹקֵחַ עִוְרִים! וּבָּרוּךְ שֶׁבָּחַר בָּהֶם וּבְמִשְׁנָתָם אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁהֳ' אֱלֹקָיו! עד כאן לשונו עיין שם. ועתה בא וראה איך צדקו דברי רבותינו ז"ל וצדקה הקבלה שקבל רבן גמליאל מאבותיו ד'פְּעָמִים שֶׁבָּא בַּאֲרֻכָּה וּפְעָמִים שֶׁבָּא בִּקְצָרָה' ונתגלה האמת מאליו אחרי כמה מאות שנים.

הֵיאַךְ מְעִידִים עַל הָאִשָּׁה שֶׁיָּלְדָה וּלְמָחָר כְּרֵסָהּ בֵּין שִׁנֶּיהָ הדקדוק ידוע דהוה ליה למימר 'כְּרֵסָהּ מְלֵאָה' או 'גְּבוֹהָה' ומאי 'בֵּין שִׁנֶּיהָ'? ורבינו האר"י ז"ל פירש דבר זה על פי הסוד כנזכר בשער מאמרי רבותינו ז"ל יעוין שם. ונראה לי בס"ד על פי הפשט דידוע שהאשה קודם שתלד יבא לה חבלים וכשיבא לה חבל קשה תסמוך ידה על כותל או על כסא ותרכין ראשה עד שיגיע פיה אצל כריסה, וכתב הרמב"ם ז"ל לכך נקראים (הושע יג, יג) 'חֶבְלֵי יוֹלֵדָה' כי היה דרכם מזמן קדמון לקשור חבלים מכאן ומכאן כדי שתסמוך עצמה עליהם ותרכין ראשה יעוין שם, ולכך אמר 'כְּרֵסָהּ בֵּין שִׁנֶּיהָ'. ואם תאמר הוה ליה למימר 'כְּרֵסָהּ בְּפִיהָ'? נראה אמר 'בֵּין שִׁנֶּיהָ' מפני כי מחמת הקושי שיהיה לה בעת שתרכין ראשה עד כריסה תחרוק שיניה ותדבקם זה בזה וכל זה הקושי הגדול יהיה סמוך ללידתה ממש. או יובן אמר 'כְּרֵסָהּ בֵּין שִׁנֶּיהָ' רוצה לומר הולד אשר בכריסה עודנו לא נולד שהוא עודנו מתפרנס מבין שיניה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (נדה ל:) הולד בבטן אמו אוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה.

גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ שֶׁתָּבוֹא אֶצְלִי בְּמַקֶּלְךָ וּבְמָעוֹתֶיךָ בַּיּוֹם שֶׁחָל יוֹם הַכִּפּוּרִים לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנְךָ. יש להקשות הוה ליה לגזור עליו שיאכל וישתה ביום הכיפורים שחל בחשבונו ודי בזה? ונראה לי שרצה לעשות חילול מפורסם לעיני הכל ואכילה ושתיה לא ידעי בה רבים. אך קשה דהא יום הכיפורים שחל בחשבון רבי יהושע הוא למחרתו של יום הכיפורים דחל בחשבון רבן גמליאל ואם יש שנטו אחר דברי רבי יהושע וחשבו ליום הכיפורים של רבן גמליאל חול וחיללוהו מה יועיל פרסום זה שעושה רבי יהושע ביום השני שהוא יום הכיפורים לפי חשבונו? ונראה לי דודאי רבי יהושע לא פרסם דבריו הראשונים לערער על קביעות רבן גמליאל והוא בעצמו היתה כונתו להתענות ביום הכיפורים של רבן גמליאל ולשמור אותו בקדושה אלא כי מחמת ערעור שהיה לו בזה רצה לעשות שני ימים שיצום גם ביום השני וישמור אותו בקדושה. אמנם רבן גמליאל חש פן אחרי זה יתפרסם הדבר שרבי יהושע ערער על קביעות שלו ועשה שני ימים כיפורים מחמת זה ונמצא יהיה קל בעיני העולם הקביעות שיקבע רבן גמליאל, לכן גזר עליו שיחלל כיפור שעלה בחשבונו ויעשה החילול בפרסום כדי שלא יבא מכאן ולהבא שום אדם לערער על קביעות הנשיא ובית דינו. והא דאמר לו 'בְּמַקֶּלְךָ וּבְמָעוֹתֶיךָ' ולא סגי בחד מינייהו, היינו כי במקל לחוד ליכא פרסום מפני דרבי יהושע זקן ודרכו לשאת מקל בכל יום ולא הוי משוי ואם יטול כיס המעות בלבד לא יתפרסם הדבר דכיס המעות דרכו להיות מונח בחיקו, אך אמר לו בְּמַקֶּלְךָ וּבְמָעוֹתֶיךָ רוצה לומר שתאחוז בשניהם ביחד דהיינו שיתלה הכיס בראש המקל וישאם ביחד דהוי חלול מפורסם. ודרך צחות פרשתי מה שאמר לו 'בְּמָעוֹתֶיךָ' כי המטבעות של כסף וזהב יש להם תקנה שיטלם בשבת וכיפור על ידי שיתלם בבגדו לנוי מבעוד יום אך של נחושת אין תולין לנוי ומעות הנמצאים אצל רבי יהושע של נחושת הם שהיה עני ואין לו כסף וזהב ולכן אמר לו במעותיך דייקא שהם של נחשת כדי שלא יעשה להם תקנה בשביל טלטול בהיתר.

פְּעָמִים שֶׁבָּא בַּאֲרֻכָּה וּפְעָמִים שֶׁבָּא בִּקְצָרָה נראה לי נשמות הצדיקים שנדמו לירח גם כן יש בהם ענין כיוצא פעמים בא לעולם הזה אחר הפטירה בארוכה פעמים בא בקצרה. או יובן פעמים לוקח הנר"ן [נפש, רוח, נשמה] בארוכה לפי אורך השנים פעמים בקצרה אחר שנולד תכף וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים, באותם ינוקי שהיו חכמים גדולים ועודם קטנים בשנים. או על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (שיר השירים רבה ו, ב) יגע רבי בון בכ"ח שנה מה שלא יגע תלמיד ותיק במאה שנים.

פְּלוֹנִי כְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וכו' הא דנקיט תלת חלוקות כנגד שלשה דיינים.

'בְּדָן' זֶה שִׁמְשׁוֹן יש לדקדק הוה ליה למימר 'מִדָּן' ולמה קראו 'בְּדָן'? ונראה לי בס"ד לרמוז שעליו נתנבא יעקב אבינו ע"ה לשון כפול שאמר (בראשית מט, טז) 'דָּן יָדִין עַמּוֹ' וזהו ב' דן. אמנם רבינו האר"י ז"ל פירש קראו 'בְּדָן' שהיה גלגול נדב בן אהרן הכהן ע"ה והיינו 'בְּדָן' בהפוך 'נָדָב'. ומה שאמר 'יִפְתָּח' כְּמַשְׁמָעוֹ קשה למאי הוצרך לפרש זה בדבריו? ונראה לי בשביל דנקיט ליפתח אחר שמשון ובאמת כפי סדר הדורות יפתח קודם שמשון, לכך חש התנא שמא יטעה אדם לחשוב זה יפתח שמדבר עליו כאן הוא יפתח אחר שהיה אחר שמשון ואין זה הנזכר בנביאים, לכך פירש בדבריו שזה הוא הנזכר בנביאים. ומה שהזכירו התנא אחר שמשון משום דנקיט כפי סדר הדורות של הצדיקים שנדמו אליהם ואהרן הוא קודם שמואל ומה שדימה שמשון לאהרן הכהן ע"ה בשביל שהיה נזיר.