מסכת ראש השנה דף כ״ב עמוד א׳

מעשה ועברו יותר מארבעים זוג וכו' שזפר - כך שמו:

מתני' אב ובנו שראו את החדש כו' שאם יפסל - יכשל בפיו כשיבדקוהו כדלקמן (ראש השנה דף כג:):

גמ' תהא כשרה בכם ואע"פ שהם אחים:

תהא מסורה לכם לחשובי הדור אני מוסר שיקבלו העדות ויקדשו החדש ולא להכשיר קרובים בא:

היכי תנית מתניתין קמיה דרב מי המכשיר ומי הפוסל:

איפכא תנינא ר' יוסי אומר אב ובנו וכל הקרובים כשירין אר"ש מעשה בטוביה כו':

א"ל משום הכי דאפכת דר"ש לרבי יוסי לא אמר לך מידי כי אמרת הלכה כרבי (יוסי) דהיינו דר' (שמעון):

מתני' אלו הן הפסולין כו' בקוביא - חתיכות של עצם שמשחקין בערבון ואמור רבנן אסמכתא לא קניא והרי הן גזלנין מדרבנן דמדאורייתא אינו קרוי גזלן אלא החוטף מיד איש כדכתיב (שמואל ב כ״ג:כ״א) ויגזל את החנית מיד המצרי:

ופסלו את עבדו סברי לה כר"ש דמכשיר בקרוב והחדש הזה לכם היינו בכם ודרשינן נמי כשרין ומיוחסין למעוטי גר וממזר כדדרשינן מאתך בדומין לך בפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לו:):

אלו הן הפסולין בגמרא משמע שכל הפסולים דמתניתין דרבנן דאמרי' עלה זאת אומרת גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה והשתא משחק בקוביא למ"ד בפרק זה בורר (סנהדרין דף כד:) לפי שאין עוסקין בישובו של עולם ניחא ולמ"ד נמי משום דהויא אסמכתא אין נחשב גזלן בעיניו כיון דמדעתו נותן ומלוה ברבית שאינה קצוצה דרבנן ואפי' ברבית קצוצה נמי לא משמע ליה לאיניש איסורא כשנותן לו מדעתו אלא א"כ ממשכנו על כרחו ומפריחי יונים למ"ד אי תקדמיה יונך ליוני היינו משחק בקוביא ולמ"ד ארא אין בהן גזל אלא מפני דרכי שלום בעלמא וסוחרי שביעית מיירי בשביעית בזמן הזה ור' היא כדאשכחן בפרק השולח (גיטין דף לו.) א"נ בסחורה דרבנן כי ההיא דזה בורר (סנהדרין דף כו.) גבי ממציאי מעות לעניים ואזלי עניים ואספו ומייתי שאין זו סחורה גמורה דאזלי בשליחותייהו והא דמשמע בפרק לולב הגזול (סוכה דף לט. ושם) דמותר למכור פירות שביעית לע"ה גבי מבליע לו דמי אתרוג בלולב משום דאין מוסרין דמי פירות שביעית לע"ה אבל משום סחורה לא אסור ובפרק זה בורר (סנהדרין דף כו.) נמי פריך ונזבנינהו לכהן בדמי תרומה גבי סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה של שביעית וי"ל בדבר המלקט ע"מ לאכול והותיר מותר למכור וכן פורע חובו בפרק בתרא דע"ז (דף סב. ושם) דאסור משום לאכלה ולא לסחורה משמע כדפרשינן ואפשר דלוקח ע"מ לאכול לא חשיב סחורה אא"כ לוקח בזול ע"מ למכור ביוקר שקונה להרויח ובמסכת שביעית (פ"ח משנה ד) פירש דין סחורה ע"פ הירושלמי ועבדים בפרק זה בורר (סנהדרין דף כד:) לא תני להו דפסולין דאורייתא אבל הכא איצטריך למיתני דלא תימא כיון דלא מחמת עבירה מיפסלי מכשרי לעדות החדש מידי דהוה אקרובים לר"ש:

מחללין את השבת עדים שראו את החדש ואפילו עדים המעידים עליהם בשאין ב"ד מכירין עדי החדש מחללין את השבת להעיד עליהם כדמוכח בריש פרק שני שהלך ר' נהוראי אצל העד באושא בשבת להעיד עליו:

משלחין עמו אחר להעידו ואותו אחר נמי מחלל עליו את השבת כדפירשנו לעיל בסוף פרק ראשון:

מתני' מעשה שעברו יותר ממ' זוג כו' ירושלמי וכל המעכב את הרבים מעשות מצוה [צריך] נדוי:

[מתני'] אב ובנו שראו את החדש כו' עד ר"ש אומר אב ובנו וכל הקרובין כשרין לעדות החדש ומ"ט דר' שמעון דכתיב ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר החדש הזה לכם וגו' כלומר עדות החדש תהא כשרה בכם ואע"פ שאתם קרובין ורבנן עדות זו מסורה לכם וקי"ל דכל הקרובין וכל הפסולין לעדות החדש:

[מתני'] ואלו הן הפסולין השוחק בקוביא כו' זה הכלל כל עדות שאין האשה כשרה לה אף אלו כולן אינן כשרין לה וכיון שהאשה פסולה לעדות החדש. אף אלו הזכורין במשנתנו וכיוצא בהן פסולין לעדות החדש ודייקינן מינה הא עדות שהאשה כשרה לה כגון מיתת הבעל שאפילו הנשים כשרות כדתנן באחרית יבמות הוחזק להיות משיאין עד מפי עד ומפי אשה כו' גם הפסולין הללו כשרין להעיד כי מת בעלה של זו ותנשא על פיהן וא"ר מנשה זאת אומרת כלומ' נתברר לנו מדיוקא של משנה כי גזלן דרבנן כגון משחק בקוביא וכיוצא בהן שהן פסולין מדרבנן כשרין להעיד כי מת בעלה של זו דהא הנשים נאמנות בעדות זו ואוקימנא בפרק דיני ממונות בשלשה לר"מ דאמר עד זומם פסול לכל התורה והלכתא כוותיה:

[מתני'] מי שראה את החדש כו' לא מיתוקמא בזמן הזה אלא בניסן ותשרי בלבד:

הדרן עלך ארבעה ראשי שנים.

אם אין מכירין אותו משלחין עמו אחר להעידו כו'.

אמר רב חנן בר רבא אמר רב הלכה כר' שמעון נראה דלאו בפירוש אמרה ליה רב לרב חנן, אלא מכללא מה שאמרה רב חנן קמיה דרב ולא אמר ליה רב ולא מידי הוה אמר לה רב חנן משמיה דרב כאילו אמרה לו רב בהדיא. ותדע לך, דהא כי אקשי ליה רב הונא ר' יוסי ומעשה ואת אמרת הלכה כר' שמעון, אהדר ליה איהו והא זימנין סגיאין אמרת קמיה דרב הלכה כר' שמעון ולא אמר לי ולא מידי, אלמא בהא הוה סמוך רב חנן למימר משמיה דרב.

מתני' אלו הן הפסולים המשחק בקוביא וכו'. הכא פסולין לעדות מדרבנן קתני, וכדאמרינן עלה בגמרא זאת אומרת גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה, אלמא מתניתין כולה בגזלן דרבנן היא, אבל פסולין דאורייתא לא איצטריכא ליה דפשיטא.

המשחק בקוביא למאן דאמר התם בסנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין כד, ב) לפי שאינו עוסק בישובו של עולם, פשיטא דלא מיפסיל אלא מדרבנן. ואפילו למאן דאמר התם משום דאסמכתא היא ואסמכתא לא קניא, לאו גזלן דאורייתא הוא כיון דמדעת בעלים קא שקיל.

ומלוי בריבית יש מי שפירש אפילו ברבית דאורייתא, וטעמא משום דכיון דמדעת בעלים נמי קא שקיל לא משמע ליה דהוי גזלן, וכדאמרינן בריש פרק קמא דבבא מציעא (ה, ב) לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו. ואינו מחוור כלל, חדא דהכא כולי עלמא ידעי דרבית מיסר אסיר דאורייתא ואע"ג דשקיל לה מדעת בעלים, ובשלמא למאן דבעי רשע דחמס ניחא, דאפשר לומר דאע"ג דידע דקא עבר אאיסור נשך ותרבית מכל מקום לאו רשע דחמס קרינן ליה כיון דלא משמע ליה מדשקיל מדעת בעלים. אבל אנן לאו רשע דחמס בעינן דהא קיימא לן כאביי (סנהדרין שם) במשומד אוכל נבלות תאבון, וכל דארבעין בכתפיה פסול לעדות והא נמי ארבעין בכתפיה ופסול. אלא מחוורתא דהכא ברבית דרבנן קאמר ואיהו דאיצטריכא ליה, הא ברבית דאורייתא לא איצטריכא ליה דפשיטא, וברבית דאורייתא נמי לא הוה תני זה הכלל כל עדות שהנשים כשרה לה אף הן כשרין לה, דמלוה ברבית דאורייתא לא מכשרינן ליה אפילו לעדות אשה.

ומפריחי יונים למאן דמפרש התם (סנהדרין כה, א) אי תקדמיה יונך ליוני היינו משחק בקוביא, ולמאן דאמר ארא כל שכן שאין בו אלא משום דרכי שלום בעלמא.

וסוחרי שביעית בשביעית בזמן הזה דרבנן.

והעבדים אע"ג דפסולין לעדות דבר תורה כאשה, או משום דאתי מביניא דאשה וגזלן וקטן, כדאיתא בבבא קמא בפרק החובל (בבא קמא פח, א) גמרא ר' יהודה אומר העבדים אין להם בשת, אפילו הכי איצטריך ליה למתני הכא משום דר' שמעון דקא מכשר לעיל אב ובנו וכל הקרובים, סלקא דעתך אמינא דעבדים נמי כיון דלאו בפסול עבירה מפסלי אלא בגזרה דאורייתא כקרובים ליתכשרי לר' שמעון מיהא, קא משמע לן דלכולי עלמא פסולין. וקרובין דמתכשרי הכא לר' שמעון היינו בכשרין לעלמא ומדשרינהו רחמנא, דכתיב (שמות יב, א) וידבר השם אל משה ואל אהרן וגו' החדש הזה לכם וגו' כדאיתא בגמרא, הא בפסולין בעלמא לא מכשרי מדין קרובים דלא דמו כדאמרן. והיינו טעמא נמי דתני הכא עבדים, ולא תנינן להו בהדי אלו הן הפסולים דקתני בפרק זה בורר בסנהדרין (כד, ב). ותמיה לי, אם כן אמאי לא תני ליה נמי האשה. ויש לומר דכיון דתנא זה הכלל כל עדות שאין האשה כשרה לה אף הן אינן כשרין לה, הא תנא בהדיא דאין אשה כשרה לעדות החדש. וניחא ליה למיתני בכי האי לישנא משום דשמעינן מינה תרתי, חדא הא דכל עדות שאין האשה כשרה לה, ועוד דאין אשה כשרה לעדות החדש, ואלו תנא בהדיא העבדים והנשים הוה צריך עוד למיתני זה הכלל, הלכך ניחא ליה טפי למיתני חדא דאית בה תרתי.

גמרא אמר רב מנשי זאת אומרת גזל דדבריהם כשר לעדות אשה. ואף על גב דעבדים קתני במתניתין דפסולין מדאורייתא, זה הכלל לא קאי אעבדים אלא אשארא, דאילו עבדים לא איצטריכא ליה הכא לאכשורי לעדות אשה מזה הכלל, דעבדים לעדות אשה בהדיא תננהו ביבמות בפרק האשה בתרא (יבמות קכב, א) הוחזקו להיו משיאין עד מפי עד (ומפי אשה ואשה) מפי אשה ומפי עבד ומפי שפחה, אלא זה הכלל להנך פסולין בעבירה הוא דאיצטריך דלא תנן. ועבדים דתנינן הכא, משום דר' שמעון מכשיר לעדות החדש אפילו קרובים הוא דאיצטריך כדכתבינן לעיל.

מתני׳ אלו הן הפסולין פי׳ הפסולין מדבריהם דאלו פסולי דאורית׳ לא נחת השתא למתני דהנהו פשטא דפסולין הכא והא דקתני העבדים דהוה פסולי דאורייתא כדאיתא בהחובל י״ל דמשום ר״ש דאכשר קרובים בקדוש החדש אצטרך למתני פיסול עבדים דלא תימא לא פסלו בעדות החדש אלא כשיש בו פיסול משום ריעות שבו ואפילו מדרבנן אבל כל שאין פסולו אלא מגזירת הכתוב כגון עבדים וקרובים כשר בעדות החדש קמ״ל שהעבדים פסולין אף בזה ולא הכשיר ר״ש אלא (עבדים) [קרובים] אבל (קרובים) [עבדים] לא שאף קרובים מגזרת הכתוב הוא שכשרים כאן כדכתיב וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן כדאיתא בגמרא וראיה לפי׳ זה דהא במס׳ סנהדרין פ׳ זה בורר קתני כולה מתניתין דהכא דאלו הן הפסולין ולא קתני העבדים כדקתני הכא והיינו מטעמא דכתיבנא והשתא דפרישנא דמתניתין פסולין דרבנן קתני היינו דאמרינן בגמרא גבי סיפא דמתניתין זאת אומרת גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה פי׳ דהא מתניתין גזלן דדבריהם וקתני סיפא שכל עדות שהאשה כשרה לה אף הם כשרים לה דאע״ג דעבדים פסולא דאורייתא אידך הוה פסולי דדבנן ועל אידך קתני זה הכלל בסיפא להכשירם בעדות אשה דאלו עבדים בהדיא תנן ביבמות שהוחזקו להיות משיאין מפי אשה מפי עבד מפי שפחה:

המשחק בקוביא האי פסולא דרבנן הוא ולמאן דפסיל ליה התם לפי שאין עסוקין ביישובו של עולם הא ודאי מדרבנן הוא ולמאן דפסיל ליה התם מדין אסמכתא אע״ג דאסמכתא דלא קניא גזילה דאוריתא הוא מיהו כיון דלא משמע להו לאינשי דהאי להוי גזל לא מפסיל מדאוריתא וכדאמר בעלמא לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו:

ומפריחי יונים הא נמי למאן דמפרש אי תקדמי יונך ליוני והרי אסמכתא לא משמע להו לאינשי כדאמרן ולמאן דמפרש (אנא) [ארא] כ״ש שאין בו אלא משום דרכי שלום בעלמא:

ומלוי ברבית נראה מפרש״י ז״ל דמיירי אפי׳ ברבית קצוצה דאוריתא ופסוליה מדרבנן דמדאוריתא ליכא משום אל תשת עד חמס דהא מנפשיה יהיב ליה ואין דבריו נכונים דהא ניחא למ״ד דבעינן רשע דחמס אבל הא קיימא לן דבכל לאו דאוריתא מפסיל והכא ודאי כ״ע ידעי דאיכא לאו דאורייתא ויש לפרשה דרבית הבאה במלוה קאמר ומשום לוה נצרכה דלא משמע להו איסורי לאינשי אלא גבי מלוה בלחוד אבל לא בלוה וטפי משמע להו בערב ועדים מדכתיב לא תשימון עליו נשך וכדפרישית בדוכתיה א״נ יש לפרש מתניתין כפשוטה אפילו על המלוה ובאבק רבית דרבנן:

(ושומרי שביעית) [וסוחרי שביעית] י״מ בזמן הזה דרבנן (דאלו) [ואפילו] בשביעית דאורייתא רבנן הוא דפסלינהו לפי שחשודין על הממון דאלו מדאורייתא לא מפסלי כיון דליכא אלא לאו הבא מכלל עשה ועוד דלא משמע להו לאינשי איסורי בהכי ובתוספתא פירש במי שיושב ובטל כל שני שבוע וכשנכנסה שביעית התחיל פושט ידיו לעשות סחורה בפירות שביעית דאפי׳ כי הוה סחורה לאכול בקדושת שביעית פסלוהו רבנן:

ה״ג ועבדים וכן במשניות מדוייקות ויש שמחקוהו משום דהוה פסולא דאורייתא וכדלא תני לה בסנהדרין וכבר תקננו הדבר לעיל ובדין הוא דליתני נמי והנשים אלא דהא אשמעינן ליה במאי דקאמר זה הכלל דמינה שמעינן תרתי חדא דנשים פסולות הכא ולפיכך אלו פסולין בה ואידך דבעדות אשה שהנשים כשרות אף אלו כשרים וזה ברור:

מי שראה את החדש ואינו יכול לילך מוליכים אותו פי׳ שלא לעדים בלבד נתנה לחלל שבת אלא אף הגורם להעיד עדותם דבקריאה הוא דתלה רחמנא החלול וקתני שלא סוף הדבר שמוליכים אותו על החמור דאיכא מחמר דאוריתא שהוא בלאו ואין בו מיתה וכרת אלא אף מקלות ומזונות לוקחין בידם דאיכא לאו ומיתה בעלמא והיתר הכתוב לזו נצרכה דאלו על הליכת העדים חוץ לתחום איסורא דרבנן הוא דהא קיי״ל דתחומין דרבנן ואפילו כל תחומין עד כמה פרסאות ולא סוף דבר עשרה מילין כדמשמע בירושלמי דגמרא דילן פליג עלה כדכתיבנא במס׳ שבת בס״ד:

שעל מהלך [לילה] ויום כלומר של יום שלשים:

המשנה הששית אב ובנו שראו את החדש וכו' כונת משנה זו ומשנה שלאחריה לבאר ענין עדים שעל פיהם מקדשין את החדש איזה כשר ואיזה פסול וביאר במשנה זו הפסולים מחמת קורבה ובמשנה שלאחריה ביאר הפסולים מחמת עבירה ואמר עכשו אב ובנו שראו את החדש ר"ל הלבנה ילכו שניהם ולא שיצטרפו לקדש על פי שניהם אלא שיצטרף אחד מהם עם אחר והזקיקם לילך שניהם שמא יפסל אחד מהם בבדיקה או בחקירה או בעבירה ויצטרף השני עם אחר ואע"פ שאמרו מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אף מאה נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה דוקא כשבאו כלם להעיד אבל אב ובנו לא הלכו על דעת שיצטרפו שניהם לעדות אחת וכשהוכחש הראשון עדותו של שני עדות אחרת היא ואם לא כן אף אחד מהם לא היה ראוי להעיד ואף בדיני נפשות אנו מכשירים בדרך זה ויש חולקין בדיני נפשות הואיל ומ"מ להעיד באו אע"פ שלא להעיד כאחד באו ובעדות החדש הוא שהקלו ור' שמעון מכשיר אב ובנו וכל הקרובים אף להצטרף לעדות אחת ולקדש על פיהם בלא צירוף עד אחר והלכה כתנא קמא ומעשה וכו' ופסלו את עבדו הכנעני אע"פ שהיה משוחרר והיה כישראל גמור וכשבאו לבית דין פסלו הוא ובנו וקבלו הוא ועבדו אחר שנשתחרר וכן הלכה שהרי מ"מ ישראל הוא ולעדות מיוחסים אין אנו צריכים וי"מ אותה אפילו נשתחרר בהפלת שן ועין ולא כתב לו עדין גט שחרור וכן מפרשים אותה אפילו ראה את הלבנה כשהוא עבד ונשתחרר שבענין זה אין אנו צריכים לתחלה וסוף בכשרות ומה שהביאם לדברים אלו הוא שהם תמהים על אותם הכהנים שפסלו תחלה הוא ועבדו אחר שנשתחרר ומסבירים את דבריהם באחת מדרכים אלו ולא הוברר הדבר בידינו ומ"מ אם היה חציו עבד וחציו בן חורין ולא שחררו עדין מכל וכל אע"פ שלכך הוא עומד שהרי כופין את רבו לשחררו ולכתוב לו שטר על חצי דמיו יראה לי שכל זמן שלא נעשה אין מקבלין את עדותו.

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר.

המשנה השביעית וכבר ביארנו בה הכונה במשנה שלפניה ואמר אלו הם הפסולים וכו' פי' לפי שכל אלו נחשדו לעבור עבירות בדבר שבממון חשדום גם כן להעיד שקר מחמת שחד וכל שכן בעדות החדש שהיו רבים משתדלים בכך כדי להטעות את החכמים וכל אלו הנזכרים הם פסולים מדברי סופרים ולא הוצרך להודיע בפסולים מן התורה שנפסלו לכך ומן התורה אין פסול של גזלה נאמר אלא בשגוזל דבר מיד חבירו על כרחו על דרך מה שכתוב ויגזול את החנית מיד המצרי אבל מדברי סופרים לפסול מחמת גזלה כל שאנו רואין אותו חשוד לענין ממון ופי' בכאן על דבר זה משחק בקוביא ופירשוה במס' סנהדרין כ"ד ב' בשאין לו אומנות אלא הוא לפי שאין זה עוסק ביישובו של עולם ואינו יודע בטיב משא ומתן ובכונת עדות אבל יש לו אומנות אחרת אין פוסלין אותו ואע"פ שהיה לנו לומר שהמעות של חברו בידו בלא הקנאה גמורה שהרי דרך אסמכתא הוא אין זה קרוי אסמכתא מכמה טעמים שביארנו שם ואחת מהם מה שביארו קצת מרבותי' הצרפתים שאין דין אסמכתא אלא בשאין מתנה אלא האחד כגון מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר אם לא אפרעך עד יום פלוני תן לו שטרו כלומר ויתבע כל חובו והדומים להם שאחד קונה ואחד מקנה אבל בכאן ששניהם קונים ושניהם מקנים אסמכתא קונה ששניהם גומרים את דעתם על כך ואע"פ שבמוכר שדהו ונתן ערבון שהקונה אומר אם אחזור בי ערבוני מחול והמקנה אומר אם אחזור בי אכפול ערבונך אנו מפקיעין את הענין מדין אסמכתא נראה לי הטעם מפני שאין שניהם קונים דבר אחד ואם זה חוזר לא הקנה כלום אלא שמחל ואם זה חוזר הוא מקנה ליתן כפל הערבון ונמצא שאין שניהם קונין דבר אחד ואחרים תירצוה בפנים אחרים כמו שביארנו שם.

מלוי ברבית פי' אפילו ברבית שאינה קצוצה ואפילו אבק רבית ואין צריך לומר ברבית קצוצה שהוא פסול מן התורה ויש מי שאומר שאף ברבית קצוצה אינו פסול מן התורה הואיל ומדעתו הוא נותן.

מפריחי יונים פי' בתלמוד סנהדרין כ"ה א' אי קדמיה יונך ליון והוא היה שחוק רגיל אצלם ודינו כדין משחק בקוביא ואף אתה מפרשו בשאין לו אומנות אלא הוא גם כן ומטעם שאינו עסוק ביישובו של עולם ולא מטעם אסמכתא ואע"פ שלענין פסק הדברים אמתיים לענין פירוש מיהו שאלו בה בגמרא סנהדרין שאם כן היינו משחק בקוביא וחזרו ופירשוה במלמדין בצפצופיהן את היונים לבא לידם ושעושין כן ביישוב שסתם היונים לבעלי שובך ויש כאן סרך גזל כמו שיתבאר במציעא ק"ב א' ואף בשיש לו אומנות אחרת אתה פוסלו בכך הואיל ופיסולו משום גזל.

סוחרי שביעית ר"ל שעושין סחורה בפירות שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה ומ"מ הואיל ולא נתפרש בתורה בהדיא כמדברי סופרים הוא נחשב ובמסכת סנהדרין כתבנו בה ענינים אחרים.

ועבדים פי' אע"פ שמלו וטבלו לשם עבדות הואיל ולא נשתחררו אחר כן שהרי אין דינם אלא כנשים ופסולים מן התורה כנשים וכל עדות שהאשה אין כשרה לה כגון דיני ממונות או דיני נפשות אף אלו שהזכרנו אין כשרים לה הא עדות שהאשה כשרה לה כגון מת בעלה של זו להשיאה וכגון סוטה שנסתרה והעידו עליה שנטמאת שלא להשקותה אף אלו נאמנין ונמצא גזלן של דבריהם כשר לעדות אשה אבל לא גזלן מן התורה.

וזהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר.

בד"ה אלו הן כו' כדפריך בפ' בתרא כו' ע"פ הירושלמי והעבדים כו' עכ"ל כצ"ל:

סליק פרק ארבעה ראשי שנים

במשנה אב ובנו כו' ר"ש אומר אב ובנו כשירים וילפי' בסמוך מקרא ויש לדקדק א"כ אמאי פסלינן קרובים בדיני ממונות מדכתיב משפט א' יהיה לכם ואמאי לא ילפי' מק"ה דכשרין דהא איקרי נמי משפט כדאיתא ר"פ ראוהו ב"ד ואפשר משום דעיקר קרא דמשפט אחד כתיב במכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת וא"כ איתקש להדיא דיני ממונות לדיני נפשות. ועוד י"ל דשאני עדות החדש דחידוש הוא דמדינא עד אחד נאמן באיסורין וכמ"ש בסמוך רפ"ב ובר"פ ראוהו ב"ד:

שם בגמרא א"ל היכי תנית א"ל איפכא תנינא ויש לתמוה א"כ מעיקרא דאקשי ליה רב הונא ר' יוסי ומעשה אדמהדר ליה והא זמני סגיאין הו"ל לאהדורי אנא נמי כהאי מעשה אמינא דהכי הלכתא ואיפכא תנינא ר"ש ומעשה ויש ליישב בדוחק:

סליק פרק קמא

אם אינן מכירין פרק שני

במשנה אם אינן מכירין אותו משלחין עמו אחר להעידו וכתבו התוס' ואותו אחר נמי מחלל עליו שבת. ונראה שהוצרכו לזה משום דקשיא להו לישנא דמתני' דאיפכא הו"ל למיתני בראשונה היו מקבלין עדות החודש מכל אדם משקלקלו אין מקבלין אלא מן המכירין ואם אין מכירין משלחין עמו אחר להעידו והכי מקשינן בירושלמי ונהי דמשני התם דסיפא טעמא דריש' מפרש אפ"ה נראה שזה דוחק ועוד דיותר מזה קשיא לי אמאי תני כלל האי בבא דרישא דמהא דקתני אין מקבלין אלא מן המכירין ממילא שמעינן דאם אין מכירין צריך לשלוח עדים המכירים והא דלא מקשו הכי בירושלמי י"ל דהירושלמי לשיטתו תיכף אהאי דיוקא מקשה וכי עד אחד נאמן ומסיק דאין ה"נ דנאמן וא"כ שפיר איצטריך בבא דרישא לאשמעינן הא מילתא גופא דסגי בחד ומאי אחר חד משא"כ בסוגיא דתלמודא דידן דמסקינן בסמוך דבעינן תרי ואחר היינו זוג אחר א"כ ודאי קשה מאי קמ"ל בהאי בבא דרישא לכך הוצרכו לפרש דרישא דמתני' לענין חילול שבת איירי דאמתני' דלעיל סוף פרקין קאי והיא גופא איצטריך לאשמעינן דמחללין שבת וא"ש נמי הא דקתני למתני' בזה הסדר כן נ"ל ועיין בסמוך:

שם משקלקלו הבייתוסים כו' ומשמע בכולה תלמודא דהקלקול הוא שרצו הבייתוסים שיוקבע ר"ח ניסן בשבת כדי שיהיה התחלת ימי עומר ממחרת שבת בראשית כמו שפירש רש"י לקמן בשמעתין ואע"ג דלפ"ז לא שייך האי תקנה דמכירין אלא בראש חודש ניסן אפ"ה גזרו בכולהו חדשים כדמשמע פשטא דמתני' ואי תקשי לפמ"ש התוספת בסמוך דעיקר מתניתין לענין חילול שבת איירי כדפרישית א"כ אמאי מחללין שבת בשאר חדשים אפילו בזמן הבית לשלוח אחר להכירו כיון דלא שייך בהו קלקול כלל מ"מ איכא למימר דמאחר שתקנו שלא יקבלו עדות אלא מהמכירין א"כ אם לא יכירו ידחה החדש מזמן קביעתו ממילא א"כ החילול צורך הקביעות הוא ולא מפני חשש הקלקול ועיין מה שאכתוב בזה בסוף הסוגיא. אבל אכתי קשיא לי אפילו בניסן גופא למה קלקלו הבייתוסים דאי למ"ד לעיל בפ"ק דף כ' דאדר הסמוך לניסן לעולם חסר פשיטא דלא שייך צד קלקול ואי למ"ד זמנין מלא זמנין חסר הא אקשינן לעיל ניעבריה האידנא ונקדשיה למחר כי היכי דלא נחלל שבת ומתרצין דאיקלע יום שלשים ואחד בשבת ומחללים משום דמצוה לקדש על הראייה נמצא סוף סוף לעולם כי מקלע שלשים דאדר בשבת דחינן ליה ומה יכולים הבייתוסים לקלקל הא דחינן ליה ואי איקלע ל"א בשבת אין צורך לקלקל ויש ליישב דנהי דלעיל בלישנא בתרא דאיכא דאמרי מעיקרא הוי סבר דאיירי בהכי והוי בעי לאתויי סייעתא דלעולם חסר מ"מ לבתר דמותיב רב כהנא ומסיק בתיובתא דמתני' לאו משום מצוה לקדש ע"פ הראיה איירי א"כ ע"כ דתו לא מתוקמא דאיקלע שלשים ואחד בשבת אלא דמיקלע יום שלשים בשבת ואפ"ה סבר דלא אמרינן נעבריה האידנא ונקדשיה למחר כן נ"ל: