מסכת ראש השנה דף י״ז עמוד ב׳

למי שמשים עצמו כשירים צדיק - במשפט אמת:

חסיד נכנס לפנים מן השורה:

ולבסוף כשרואה שאין העולם מתקיים בדין:

ה' ה' מדת רחמים אני מרחם קודם שיחטא ואני מרחם אחר שיחטא אם ישוב:

ברית כרותה לשלש עשרה מדות הללו שאם יזכירום ישראל בתפלת תעניתם אינן חוזרות ריקם:

הנה אנכי כורת ברית על האמור למעלה:

בינתים בין ראש השנה ליום הכפורים:

עתים לטובה כו' פעמים שהעתים הנתונים לסוף השנה לטובה היא להקל עליה מן הפורענות הנגזר עליה בר"ה:

בתחלה כי אתה תשלם והכי קאמר קרא ולך ה' החסד ליכנס לפנים משורת הדין כשאתה רואה שאין העולם מתקיים כשתשלם לאיש כמעשהו:

שלש עשרה מדות אומר רבינו תם דשני שמות הראשונים הם שני מדות. כדאמרינן הכא אני ה' קודם שיחטא לרחם עליו ואני מרחם לאחר שיחטא אם ישוב ה' מדת רחמים הוא ולא כאלהים שהוא מדת הדין עון ופשע וחטאה ונקה הם נמנים בד' כדאית' ביומא בפ' שני שעירים (דף לו: ושם) דעונות אלו זדונות פשעים אלו המרדים וחטאות אלו השגגות ובמגלת סתרים דרבינו נסים אין מונה שם הראשון שיש פסיק בין השמות משום דהכי קאמר קרא הקב"ה ששמו ה' קרא ה' רחום וחנון ונוצר חסד לאלפים מונה בשתי מדות דנוצר חסד היינו מדה אחת לאלפים מדה אחרת שמדה טובה מרובה חמש מאות על מדת פורענות דהתם כתיב על רבעים והכא כתיב לאלפים:

ושב ורפא לו סליחת העון קרא רפואה כדאיתא פרק שני דמגילה (דף יז:):

אשר לא ישא פנים פשטיה דקרא אפני אדם קאי שאין נושא פנים בשביל גדולתו ועושרו או באדם זקן ונשוא פנים כדכתיב (דברים כ״ח:נ׳) אשר לא ישא פנים לזקן אבל ישא ה' פניו אליך אפני שכינה קאי שיראה לך פנים שוחקות ולא פנים של כעס והא דלא פריך הכא מדכתי' (איוב מ״ב:ט׳) וישא ה' את פני איוב וכתיב (שם) כי אם פניו אשא משום דהתם [חס] בשביל צדקו: [עי' תוס' נדה ע: ד"ה כתוב וכו' הניחו בקושיא]

למי שמשים עצמו כשיריים כמו אדם נופל ולא כעיקר.

רב הונא חלש ואמר רב פפא צביתו ליה זוודתא כלומר תכינו לו תכריכין. לסוף נתרפא והוה רב פפא מיכסיף לראותו מפני שהזכיר עליו צורכי המתים. א"ל אין הכי הוו. כלומר חשוב למיתה הייתי מיהו בקשתי רחמים ונאמר מלפני הקב"ה למלאך המות בשביל זו הוספנו לו שנים לחיות כיון שהוא מעביר במדותיו וזו ממדות הבורא שגזר גזרה על האדם ואם ישוב מרעתו ויעשה תשובה שלימה הקב"ה מקבלו ומבטל הגזרה ואינו עומד על מדותיו אף אתה תעשה כך.

ויעבור ה' על פניו ויקרא ה' ה' אל רחום וחנון וגו' א"ר יוחנן אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו. מלמד שנתעטף הקב"ה. פי' צוה למלאך להתעטף כש"ץ היורד לפני התיבה והראהו למשה וא"ל כ"ז שישראל חוטאים לפני עשה לפני כסדר הזה. ואני מוחל להם. ה' ה' אני הוא קודם שיחטא האדם שכתוב בו בספר חיים. ואני ה' לאחר שיחטא האדם וישוב בתשובה שמקבלו כאלו לא חטא. ברית כרותה לי"ג מדות שאינה חוזרת ריקם שנאמר הנה אנכי כורת ברית וגו'. א"ר יוחנן גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם שנאמר ושב ורפא לו. איזהו דבר שצריך רפואה הוי אומר זה גזר דין. מיתיבי השב בינתים מוחלין לו כו'. פי' מי שאינו לא זכאי ולא רשע אלא בינוני אם שב בין ר"ה ליוה"כ קודם שיחתם גזר דינו מוחלין לו אבל אם שב לאחר גזר דין אין מוחלין לו. ופריק ר' יוחנן הא ביחיד וכי קאמינא אנא שהתשובה מקרעת הגזר דין של צבור. מיתיבי תמיד עיני ה' אלהיך בה עתים לטובה עתים לרעה. כיצד הרי שהיו ישראל רשעים גמורים כו'. הנה צבור ולא מקרע גז"ד. ופריק שני התם לגבי גשמים דאפשר בהכי. ת"ש יורדי הים באניות וגו' ויצעקו אל ה' בצר להם וגו'.

עשה להם הקב"ה סימניות כאכין ורקין שבתורה פי' אכין ורקין מיעוטין נינהו כגון אך פדה תפדה כלומר מיעט בכור בהמה טהורה מפדיון. וכן נמי רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך מיעט בעלי מומין הכי נמי עשה בספר תהלים נונין הפוכין כדין אך ורק צעקו קודם גז"ד יענו מיעוטי הסימניות הללו כי אפילו זעקו כמה לאחר גזר דין אין נענין ודומה כמו שאמר ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יושיעם לפני גזר דין. אך אם צעקו לאחר גז"ד אינו מושיען. נמצא סימניות הללו מלמדין מיעט כאכין ורקין שבתורה שממעטין.

לאחר גזר דין אין נענין.

מלמד שנתעטף הקב״ה פי׳ שנראה כן למשה במראה הנבואה (ומפרש) [ומפרשי] דבנן דלישנא דויעבור דרשי׳ כש״ץ העובר לפני התיבה:

עשה להם סימניות כאכין ורקין שבתורה כי בין פסוק לפסוק יש נונין הפוכין לדרוש סימניות אלו למיעוטין שלא כל שעה שצועקין נענין אלא קודם גזר דין ולא מצינו סימניות אלו בכל הכתובים שלנו והיינו משום דקיי״ל כר׳ יצחק דאמר גזר דין דיחיד מקרע:

תוס' בד"ה י"ג מדות כו' משום דה"ק קרא הקב"ה כו' דהתם כתיב על רבעים והכא כתיב לאלפים עכ"ל:

בד"ה אשר לא ישא פנים פשטיה דקרא אפני אדם כו' משום דהתם חס בשביל צדקו עכ"ל כצ"ל:

בהגה"ה המתחלת והכי כו' שבעל כח יש לו כו' אע"פ שאינו הגון ארך כו' ובירושלמי מתרגמין מרחיק רגז שהוא כו' כצ"ל:

בגמרא רב הונא רמי כתיב צדיק ה' כו' בתחלה צדיק ולבסוף חסיד ונ"ל לפרש דבתחלה צדיק היינו בר"ה שאינו נכנס לפנים משורת הדין כדאיתא לעיל במימרא דר' כרוספדאי א"ר יוחנן ומה שאמר ולבסוף חסיד היינו ביוה"כ שמטה כלפי חסד והיינו מטעמא דפרישית לעיל ולפ"ז א"ש טובא הא דאמרינן בסמוך אילפי ואמרי לה אילפא רמי כתיב ורב חסד וכתיב ואמת בתחלה ואמת ולבסוף ורב חסד לכאורה יש לתמוה דהא בקרא איפכא כתיב בתחלה ורב חסד ולבסוף ואמת אבל למאי דפרישית א"ש דודאי כך היא המדה הנוהגת לדורות בתחלה ואמת היינו בר"ה ולבסוף ורב חסד היינו ביוה"כ משא"כ באותו שעה שאמר הקב"ה למשה סדר הי"ג מדות אותו זמן היה ביוה"כ עצמו שאמר לו הקב"ה שע"י הזכרת הי"ג מדות הללו מוחל להם הקב"ה על עון העגל ולכך הוקבע אותו יום ליום מחילה לדורות והשתא א"ש דבאותו זמן עצמו נתקיים מדת ורב חסד קודם ואמת כן נ"ל נכון ודו"ק היטב:

גמ' אלמלא מקרא כתוב מגילה כא ע"א סוטה יג ע"ב:

"לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ" וְלֹא לְכָל נַחֲלָתוֹ לְמִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּשִׁירַיִם. נראה לי בס"ד על פי מה שכתב מהר"י מדובנא [ר' יעקב קראנץ] ז"ל, יש עובר על פשע חבירו שחטא לו בדברים מפני שיהיה לו טובה בזה כדי שיהיה הקב"ה מעביר לו על פשעיו מדה כנגד מדה, ויש שעובר על פשע חבירו שחטא לו בדברי בזיון מפני הענוה שלו שהוא נבזה ונמאס בעיני עצמו, ולכן לא יחשוב דברים אלו שדבר חבירו בעדו לבזיון, וכמו שנאמר (תהלים טו, ד) נִבְזֶה מאחרים בדברים הנה בְּעֵינָיו, רוצה לומר בעיני עצמו הוא נִמְאָס יותר מן הבזיון שביזוהו, ולכן אינו מקפיד על מה שחטא לו חבירו בדברים עד כאן דבריו, יעוין שם. וכאן בא רבי אחא בר חנינא לפרש מה שנאמר שיעביר לו הקב"ה על כל פשעיו לאו בכל מעביר על פשעי חבירו איירי אלא רק אותו שאינו מקפיד על פשע חבירו מפני שהוא מֵּשִׂים ורואה עַצְמוֹ בדעתו שהוא מאוס כְּשִׁירַיִם אלו שמשיירין בקערה אחר אכילה שהם נמאסין בעיני בני אדם ואין אוכלים השיורין אלא הפחותים שהם המשרתים והעניים כן הוא נמאס בעיני עצמו, ולכך אינו מקפיד על בזיון שבזהו חברו, הנה לזה דוקא מעביר על פשעיו, אבל היודע בעצמו שהוא אדם חשוב ובזהו חבירו בדברים וחטא לו והוא שותק ועובר על פשע חבירו כדי להרויח טובה מאת ה' שיעביר על פשעיו לא יזכה לכך. או יובן בס"ד מה שאמר מֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּשִׁירַיִם על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל (קדושין מ:) לעולם יראה אדם עצמו כאילו האדם חציו חייב וחציו זכאי עשה מצוה אחת הכריע עצמו וכל העולם לכף זכות וכו' ונמצא שכל אדם צריך לחשוב עצמו תמיד הוא סוף ושיור שבו נשלם הכרעת כף הזכיות והכרעת כף העונות, הנה זה הוא אשר יזכה לכך. ועוד נראה לי בס"ד דאם האדם רואה עצמו מלא תורה ומצות איך יהיה שפל ועניו בעיני עצמו באמת, אך בזאת יוכל להיות שפל אף על פי שהוא מלא תורה ומצות והיינו שיחשוב שכבר בא בגלגול בעולם הזה כמה פעמים ומי יודע כמה חטא בגלגולים שקדמו, ואף על פי שעתה מלא תורה ומצות לא יספיקו להשלים חסרון גלגולים שקדמו לשליש ולרביע ובזה יהיה שפל בעיניו באמת. וזהו שנאמר לְמִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּשִׁירַיִם רוצה לומר עתה הוא שיורין של גלגולים אחרים, ובזה יהיה שפל באמת. או יובן יעשה עצמו דהיינו צרכי גופו כְּשִׁירַיִם כלומר טפלים.

מְלַמֵּד שֶׁנִּתְעַטֵּף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּשְׁלִיחַ־צִבּוּר, וְהֶרְאָה לוֹ לְמֹשֶׁה סֵדֶר תְּפִלָּה. אין הדבר כפשוטו שנתעטף ממש אלא הראה לו במראה הנבואה כך שנדמה לפניו כשליח ציבור מעוטף. ומה שאמר 'הֶרְאָה לוֹ לְמֹשֶׁה סֵדֶר תְּפִלָּה' רוצה לומר סוד ענין סדר תפלה שצריך האדם ללבוש ציצית תחלה הרומז לאור מקיף ואחר כך קריאת שמע שבה נעשה זווג חו"ב [חכמה ובינה] ואחר כך תפלה שבה נעשה זווג תו"מ [תפארת ומלכות]. ואומרו כאן נִּתְעַטֵּף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קאי על אור התפארת דלפעמים מכנהו בשם הקב"ה, והא דהראה לו עשיית סדר זה במראה הנבואה בפועל, והיה די להגיד לו הסדר והענין כולו בפה, נראה לי בס"ד כי ענין זה שהבטיחו עתה שאם יעשו ישראל כסדר הזה אמחול להם הוא חסד גמור ואין שורת הדין כך! ולכן הראה לו בדבר זה פועל דמיוני של עיטוף כדי לחזק הבטחה זו שכל דבר שנעשה בו פועל דמיוני יתחזק ויתקיים, כמו שכתבו הרמב"ן והר"ן ז"ל, ואז לא יהיה על זה קטרוג לבטל הדבר, ונרמז הציצית בתיבת 'וְיַעֲבוֹר' שהוא 'וי עבור' ואותיות וי במילואם כזה ו"ו יו"ד עולים מספר ל"ב [32] רמז לציצית שיש בו ל"ב חוטין.

בְּרִית כְּרוּתָה לִשְׁלֹשׁ־עֶשְׂרֵה מִדּוֹת, שֶׁאֵינָן חוֹזְרוֹת רֵיקָם נראה לי בס"ד לכך יש פסק בין שני שמות כמו וא"ו שהוא סוד ברית ובמילואו עולה מספר י"ג כמנין י"ג מידות. גם ידוע כי י"ג מכילן דרחמי של 'מִי אֵל כָּמוֹךָ' צריך להמשיכם ולחברם בי"ג מידות, וידוע כי י"ג מכילן הנזכרים הם סוד היסוד העליון בסוד מה שאמרו רבותינו ז"ל (משנה נדרים ג, יא) 'גדולה מילה שנכרתו עליה שלוש עשרה בריתות' וכנזכר בדברי האר"י ז"ל לכך הניח פסק כאן שהוא וא"ו שהוא סוד הברית ובמילואו עולה י"ג.

אֲנִי הוּא קֹדֶם שֶׁיֶּחֱטָא אָדָם, אֲנִי הוּא לְאַחַר שֶׁיֶּחֱטָא אָדָם וְיַעֲשֶׁה תְּשׁוּבָה. נראה לי בס"ד קודם אותיות הוי"ה יש טדה״ד מספר כ״ב ואחר אותיות הוי״ה יש כוז"ו מספר ט"ל סך הכל עולה מספר אֲנִי [22+39= 61] ונרמז בזה כי כ"ב שהם כ"ב אותיות התורה שהם סוד כֵּלִים יהיו מלאים אורות של שמות ע"ב [יו"ד ה"י וי"ו ה"י = 72] ס"ג [יו״ד ה״י וא״ו ה״י = 63] מ"ה [יו"ד ה"א וא"ו ה"א = 45] ב"ן [יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה = 52] שהם ט"ל אותיות. ולזה אמר אֲנִי הוּא קֹדֶם שֶׁיֶּחֱטָא, אֲנִי אַחַר שֶׁיֶּחֱטָא כי תיבת אֲנִי היא מספר הכלים והאורות מורה שהכלים שהם כ"ב יהיו תמיד מלאים אורות שהם ט"ל וזהו שנאמר אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן (ישעיהו מד, ו). והנה הרא"ש ז"ל הקשה קודם שיחטא למה נצרך לחסד? יעוין שם. ונראה לי בס"ד כי הקב"ה כשרואה שזה מוכן לחטוא מקדים לסלק ממנו השופרי שופרי אשר בנפשו שהם חלקי הנשמה שבנפש כדי שלא יפגמו בחטאו וזהו חסד גדול שעושה עמו קודם שיחטא, וכיוצא בזה עשה לאדם הראשון. ונראה לי בס"ד ב' פעמים שם הוי"ה [יְיָ ׀ יְיָ (שמות לד, ו)]]שזכר בראש י"ג מידות הם מספר בֵּן [52] רמז שישראל נוהג עמהם דין בן שימחול להם ועם מספר הפסק שיש בין ב' שמות שהוא דוגמת וא"ו שמספרו ששה יהיה עולה מספר חֵן [58] והיינו שזוכה לחן לפי שהזדונות נעשים כזכיות ואין לך חן גדול מזה.

רַבִּי אֶלְעָזָר רָמִי, כְּתִיב (תהלים סב, יג) "וּלְךָ אֲדֹ' חָסֶד", וּכְתִיב (שם) "כִּי אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ". קשה מה בא רבי אלעזר לחדש יותר על דרשה דדריש אילפא? ונראה לי בס"ד דאילפא איירי בכללות העולם בענין הדין והמשפט ורבי אלעזר איירי באדם פרטי בענין ההשפעה שלו והוא כי הטבע יש לו חק וגבול בפרי המעשים דרך משל זורע סאה יוצא לו תמורתה כפי הטבע ארבע או חמש סאין אמנם לפעמים השם יתברך נותן ברכה למעלה מן הטבע שימצא האדם פריו על חד מאה כמו שנאמר (בראשית כו, יב) וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ הֳ' ברם גם ברכה זו שהיא למעלה מן הטבע יש בה קושי מצד אחד שתרבה היגיעה והטורח של האדם בברכה זו הגדולה מעת שיקצור עד שיאצור בבית. אמנם (משלי טז, ז) 'בִּרְצוֹת הֳ' דַּרְכֵי אִישׁ' לא יתן לו רבוי הברכה בשדה אלא הארץ תוציא לו כפי טבע הנהוג, ואחר שישים פירותיו באוצר ביתו ישלח שם הברכה ונמצא רבוי הברכה לא סיבב לו רבוי יגיעה. ולזה אמר בתחילה, 'כִּי אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ' רוצה לומר התשלומין יהיו כפי כח המעשה אשר יחייב בה חק הטבעי ואחר כך 'וּלְךָ אֲדֹ' חָסֶד' לשלוח ברכה באוצר.

רַב הוּנָא רָמִי, כְּתִיב (תהלים קמה, יז) "צַדִּיק ה' בְּכָל דְּרָכָיו", וּכְתִיב: (שם) "וְחָסִיד בְּכָל מַעֲשָׂיו". קשה מה הוסיף רב הונא על דרשת רבי אלעזר ואילפא? ונראה לי בס"ד דרב הונא איירי בדבר שנראה תחילה לעיני הכל שהוא דין ואחר כך נודע שהוא חסד וכמו הך עובדא דרבי עקיבא דבעא אושפיזא ולא יהבו ליה ובת בדברא, כי תחלה מה שאכל אריה החמור וכבה הנר ונאכל התרנגול נראה דין גמור ואחר כך נודע שמעיקרא היה חסד, וכן ענין המעשה של 'אוֹדְךָ הֳ' כִּי אָנַפְתָּ בִּי' (ישעיה יב, א) שבא לילך לסחורה למדינת הים ונתחב לו מסמר ברגליו בעת שמוריד סחורתו וחזר בו והלכה הספינה והיה בוכה על מכתו ועל עיכוב הליכתו ואחר ב' ימים טבעה הספינה בים התחיל מודה ומשבח על מכתו! וכן כיוצא בזה וזהו שאמר בתחילה 'צַדִּיק ה' בְּכָל דְּרָכָיו' שנראה שעושה דין שצריך האדם להצדיק עליו את הדין אך אחר כך 'וְחָסִיד בְּכָל מַעֲשָׂיו' שניכר ונתברר שעושה מעיקרא חסד וטובה לאדם שצריך להודות ולשבח.

בִּתְחִלָּה "אֱמֶת", וְלִבְסוֹף "וְרַב חֶסֶד" הנה בודאי דידע הקב"ה בתחילה שאין האדם מתקיים בדין אך כדי להראות טובו הגדול עושה כן שבתחילה צדיק שמעורר מדת הדין ולבסוף חסיד שמעורר מדת הרחמים שבזה ממתק הדין ברחמים וגם בזה ניכר ומתגלה טובו וחסדו הגדול ביותר. והשתא בזה נתרץ בס"ד קושיית הרי"ף ז"ל שצריך למכתב 'אֱמֶת' קודם 'רַב חֶסֶד' ובזה ניחא דנכתב כך להודיע לנו שלא נעלם דבר חלילה מאת השם יתברך אלא באמת מתחילה היתה מחשבתו לעשות חסד שידע דאין האדם מתקיים בדין.

גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה, שֶׁמְּקָּרַעַת גְּזַר־דִּינוֹ שֶׁל אָדָם הא דאמר 'מקרעת' ולא אמר 'קורעת' נראה לי בס"ד כי לשון מקרעת משמע על קרעים רבים ויובן הענין על פי רבותינו ז"ל משל לאב שנשבע שישליך על בנו קורה שהיתה לפניו ואם ישליכנה כמו שהיא ימות בנו ואם לא ישליכנה כבר נשבע! מה עשה? חלק אותה לחלקים קטנים והשליכן עליו נמצא קיים שבועתו ולא מת בנו, כן הצרה שגזר עליהם יחלקנה לחלקים רבים להביאם בזה אחר זה כדי שיוכלו לסבול לכך נאמר (תהלים ט, י) 'מִשְׂגָּב לְעִתּוֹת בַּצָּרָה' שיעשה העת עתות הרבה עד כאן דבריו. ולכן אמר מְּקָּרַעַת גְּזַר־דִּינוֹ שמחלק אותו לחלקים רבים וזהו קרעים רבים. ונקיט לשון קריעה ולא אמר ביטול לרמוז שקורע תחילה הפגם ואז קורע גזר דין כי 'קרע' אותיות 'עקר' ולזה אמר (ישעיה ו, י) 'וָשָׁב וְרָפָא לוֹ' ד'אפר' אשר מורה על צרה יתהפך לאותיות 'רפא'. גם יובן 'אפר' רומז לעונות יתרפא ויהיה 'פאר' שהעונות יתהפכו לזכיות שהם פאר! והא דנקיט בפסוק זה דמייתי רבי יוחנן [הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ (ישעיהו ו, י)] שלשה איברים שהם עינים ואזנים ולב? נראה לי בס"ד דהמצות הם שלשה מינים, יש שהשכל מחייב אותם וכנגד זה נקיט יִרְאֶה בְעֵינָיו ראיה שכלית ויש אין השכל מחייב אותם אך יש להם טעם בקבלה וכנגד זה נקיט וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע שישמע הטעם המקובל בהם, ויש שהם חוקים שאין להם טעם כדי שישמע באזניו וכנגד זה נקיט וּלְבָבוֹ יָבִין כי ירגיש בהבנת לבו לומר אם אין בהם נזק לנפש למה צוה הקב"ה להזהר בהם והרגשה זו תהיה בהבנת הלב שיבין דבר מתוך דבר ושלשה אלה ראשי תיבות 'בָּשָׂר' שהוא ראשי תיבות בינה שמיעה ראיה שהם מתקנים את האדם הנקרא 'בָּשָׂר' דכתיב (ישעיהו סו, כג) 'יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְפָנַי'. והא דנקיט תיקון התשובה בלשון רפואה דכתיב 'וְרָפָא לוֹ' לרמוז כמו חק הרפואה של חולה שלא יועיל לו הסממנים אלא אם כן עושה פהרי"ז שלא לאכול מאכלים רעים כן התשובה שהיא בנויה על וַעֲשֵׂה טוֹב לא תועיל אם אינו נשמר בְּסוּר מֵרָע גם כן. רש"י ז"ל לא פירש כאן ביאור אֵילֵי נְבָיוֹת וגם בקמא דף צ"ב אתמר זה ולא פירש שם כלום וגם בערוך לא הביא ביאור לזה אך ראיתי בערוך ערך גב שהביא מגמרא דעירובין דף ע"ט וכן אתה אומר בניב של תבן והוא גריס ניב בנו"ן ופירש שהוא רוצה לומר מעובה עיין שם. ואם כן לפי זה כאן ביאור אֵילֵי נְבָיוֹת רוצה לומר איילים מעובים שהם שמנים הרבה שמעובין בשומן.