מסכת ראש השנה דף י׳ עמוד ב׳

אינו דין שיעלה יום אחד בסוף שנה ראשונה לתחילת קצבת שנים הקצובים לכך:

אלא מאי כמאן תוקמה למתניתא דלעיל דאמר בנוטע פחות מל' לא עלתה לו שנה:

כר"א תוקמה בתמיה:

שלשים ושלשים בעי שלשים יום לקליטה שתהא נשרשת בארץ ושלשים יום לחשיבת שנה וימי הקליטה אין עולין לה דכמאן דמנח בביתא דמיא כל זמן שלא קלטה:

דתנן דאין נטיעה קולטת בפחות מל' יום:

יעקר לפי שקלטה בשביעית:

דברי ר"מ לא גרס:

לדברי האומר ל' יום לקליטה:

אין נוטעין משנה היא פ"ב דשביעית (משנה ו):

שלשים ושלשים פי' בקונטרס שלשים לקליטה ושלשים לתוספת שביעית דבעינן שלא תהא נקלטת בתוספת שביעית וקשיא לר"ת חדא דבלשון המשנה אין משמע כן פי' דלא איירי בתוספת שביעית כלל אלא בקליטה ועוד דא"כ מאי קשיא ליה אי אוקמה להא ברייתא דלעיל כר"א הא כי היכי דבמתני' דשביעית קתני ל' ומוקמי ליה בקליטה בלא שלשים של תוספת ה"נ נימא דשלשים דברייתא דלעיל בשלשים של קליטה בלאו הנך של תוספת ועוד לקמן (ראש השנה ד' יג:) גבי אורז ודוחן ופרגין ושומשמין דמחלק לענין שביעית בין השרישו לפני ר"ה להשרישו לאחר ר"ה משמע דלא חיישינן במה שהשרישו בתוספת דקתני שביעית דומיא דמעשר ומפרש ר"ת דה"ק ר"נ לדברי האומר ל' לקליטה בשביעית צריך שלשים ושלשים לענין ערלה פי' ולא אתי לפרושי מתני' אלא מערלה אבל לענין שביעית לא חיישינן אלא שלא תקלוט בשביעית עצמה ולר' יהודה דקולטת בג' ימים מותר לקיים כיון דלא נקלט בשביעית אע"פ שנטעה באיסור בתוספת שביעית ג' ימים לפני ר"ה ואורז ודוחן ופרגין ושומשמין שזריעתן באיסור מלאכה דאורייתא כדכתיב (ויקרא כה) לא תזרע ואסירי בתוספת שביעית מ"מ לא חיישינן ובלבד שישרישו לפני ר"ה והא דמייתי בסוף הערל (יבמות דף פג.) הא דר"נ גבי הלכה כר' יוסי באנדרוגינוס ובהרכבה לאו משום דאתי ר"נ לפרושי מתני' אשביעית דלא מייתי לה אלא למימר דאף לענין ערלה הלכה כר' יוסי:

יום שלשים עולה לכאן ולכאן בפרק הנזקין (גיטין דף נד.) גבי הא דאמר ר"מ נוטע בשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור קאמר וכי תימא שבת נמי זימנין דמקלע יום שלשים בשבת דאי נטע בההוא יומא סלקא ליה שתא ואי לא לא סלקא ליה שתא לא נקט ל' משום דנבעי שלשים לחשוב שנה דהא לר"מ ביום א' סגי ומשום קליטה נקט ל' ומיהו בפרק יוצא דופן (נדה דף מה.) משמע קצת דאיכא תנא לר"מ דאמר ל':

מדאכתי יום אחד הוא דעייל וקא קרי ליה שנה דא"א לומר דשנה שנית למבול היתה ולא חשיב ליה שנה משום דאכתי לא עייל. אלא יום א' דהכתיב קרא אחרינא (בראשית ח׳:י״ד) ובחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש ולא כתיב בשתים ושש מאות אע"פ שנכנסו לה שלשים ובירושלמי דייק מדכתיב ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן דלא עייל אלא יום אחד וקרי ליה שנית דאי אמרת שלישית היתה ומשום דלא עייל אלא יום אחד לא חשיב לה והא כתיב ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים לחדש נעלה הענן מעל המשכן:

מכלל דתרווייהו ר"מ ור"א סבירא להו בניסן נברא העולם דהא תרווייהו מודו שזו היתה תחילת השנה פירוש דהכל מודים דבראשון הוא ניסן דניסן אקרי ראשון דכתיב (שמות י״ב:ב׳) החדש הזה לכם וגו' ראשון ופי' בקונטרס דלא גרסי' ליה דדלמא כר"א סבירא להו והאי ראשון לאו ניסן הוא אלא תשרי ומפני שהוא ראשון לבריאת עולם ולמנין השנים קרי ליה ראשון ובסדר עולם תניא בהדיא דלר"א האי ראשון תשרי ונראה דלעולם גרסי' ליה ודייק מהא דאם איתא דסברי בתשרי נברא העולם דלמא האי ראשון ניסן וקרי ליה ראשון לפי שהוא ראשון לחדשים ועמד מבול שנה וחצי ותו לא תידוק מיניה יום אחד בשנה חשוב שנה:

אלא זו הברייתא למי הוא לר' אלעזר דאמר פר האמור בתורה בן כ"ד חדש (ושלשה) [ושלשים] יום.

שלשים ושלשים בעי דתניא אין נוטעין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות משלשים יום לפני ר"ה. ואם נטע והבריך והרכיב יעקור ר' יהודה אומר כל הרכבה שאינה קולטת לג' ימים שוב אינה קולטת. ר' יוסי ור' שמעון אומר' ב' שבתות ואמר רב נחמן לדברי האומרים שלשים לקליטה כלומר שישרש הנטע צריך אחר שישריש שלשים יום אחרים לעלות לו שנה. עכשיו ר' אלעזר אי סבר לה כת"ק דאמר בעינן ל' יום לקליטה בעי ל' יום אחרים לעלות לו שנה.

ואי כרבי יהודה ס"ל ל"ג הוו ליה למיתנא כו'.

אלא לעולם הא דת"ר אחד הנוטע ואחד המבריך כו' ר' מאיר היא וכי קתני שלשים לפני ר"ה עלתה לו שנה לקליטה. אבל (א') לעלות לו שנה בשני ערלה יום אחד די לו. והא דלא קתני ל"א יום דסבר יום שלשים עולה לכאן ולכאן.

א"ר יוחנן שניהם מקרא אחד דרשו ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש ר' מאיר סבר מדאכתי יום אחד הוא דעל בשנה וקרי ליה שנה יום אחד בשנה חשוב שנה. ור' אלעזר אי כתב בשש מאות ואחת שנה כדקאמרת כו'. אלא אחת אשש מאות קאי ומדיום אחד בחדש חשוב חדש ש"מ דחדש בשנה חשוב שנה.

חדש למנויו ושנה למנוייה מכלל דר' מאיר ור' אלעזר כר' יהושע סבירא להו דאמר בניסן נברא העולם תניא ר' אליעזר אומר בתשרי נברא העולם בתשרי נולדו אבות בתשרי מתו אבות בפסח נולד יצחק בר"ה נפקדה שרה רחל וחנה בראש השנה יצא יוסף מבית האסורים.

לדברי האומר שלשים צריך שלשים ושלשים פירש רבינו שלמה ז"ל, שלשים לקליטה ושלשים לתוספת דאלמא בעינן שלא יהא נקלט בתוך שלשים, דתוספת שביעית כשביעית. והקשה רבינו תם, דאם כן מאי קשיא ליה לימא נמי ברייתא דלעיל (ראש השנה ט, ב) דשלשים ושלשים קאמר, אי נמי יום אחד ושלשים, דלא חשיב בברייתא אלא שלשים דקליטה כדלא חשיב בהא ברייתא, ולעולם ההיא ברייתא או ר' אליעזר או ר' מאיר. ועוד דלקמן (ראש השנה יג, ב) גבי אורז ודוחן ופרגין ושומשמין, מחלק בין השרישו לפני ראש השנה להשרישו לאחר ראש השנה לענין שביעית, אלמא השרשה דבתוספת שביעית משרא שריא, דלא אסרו אלא חרישה דמרבינן לה לאיסור מבחריש ובקציר, כדאיתא לעיל (ראש השנה ט, א) וכדאיתא בריש פ"ק דמועד קטן (ג, ב). ומפרש רבינו תם ז"ל דהכי קאמר רב נחמן, לדברי האומר שלשים לקליטה בשביעית צריך שלשים ושלשים לענין ערלה, אבל לענין שביעית לא חיישינן אלא שלא תקלוט בשביעית עצמה. ולר' יהודה דאמר כל הרכבה שאינה קולטת לשלשה ימים שוב אינה קולטת מותר ליטע ג' ימים לפני ראש השנה, וטעמא כדאמרן דאין תוספת שביעית אסור מדאוריתא בנטיעה אלא בחרישה, משום דכתיב בה קרא דבחריש ובקציר. ועוד דכל חורש ערב שביעית מועיל בחרישתו אפילו בשביעית אבל נוטע כל שהשריש לפני ראש השנה די, דאם משום דהולך וגדל אף בשביעית כל האילנות מיגדל גדלי ולעולם יהא אסור ליטע.

מדאכתי יום אחד הוא דעייל וקרי ליה שנה ואי אפשר לומר שנה שנית למבול היתה ולא חשיב לה משום דאכתי לא עייל אלא יום אחד, דהא קרא אחרינא כתיב (בראשית ח, יד) בחדש השני בשבעה ועשרים יום לחודש, ולא כתיב בחדש השני בשתים ושש מאות, אע"פ שנכנסין לה שלשים.

מכלל דתרווייהו סבירא להו בניסן נברא העולם כתב רש"י ז"ל דלא גרסינן ליה, דדילמא כר' אליעזר סבירא להו דאמר בתשרי נברא העולם, ומאי ראשון תשרי ומפני שבו נברא העולם והוא ראשון למנין העולם קרי ליה ראשון. ובסדר עולם (פרק ד') תניא בהדיא דלר' אליעזר האי בראשון היינו תשרי. ובתוס' פירשו דהכי דייק, דאם איתא דבתשרי נברא העולם דילמא האי ראשון ניסן וכבר עבר למבול שנה וחצי ונכנסה שני מתשרי, ותו לא תידוק מינה דיום אחד בשנה חשוב שנה.

שנים שיום א׳ עולה בסופן וכו' הקשה בתוס׳ מאי ק״ו שהרי זבה תוכיח שתחלת היום עולה לה בסופה שהרי זבה טבילתה ביום ז׳ מן התורה אלא שחשו חכמים שמא תראה אחר הטבילה ותסתור ונמצא בועל זבה למפרע וכ״ש דלר׳ יוסי מותרת לגמרי דס״ל דמקצת היום ככולו לגמרי ואפי׳ ראתה אחר טבילה אינה סותרת אלא מכאן ולהבא היא מטמאה ואפ״ה אין סוף היום עולה לה בתחילתה דיום שהתחילה לפסוק בו אינה סופרתו למנין ז׳ וי״ל דשאני זבה דבנקיות תלא רחמנא וז׳ נקיים בעינן הילכך סוף היום נגרר אחר תחלתו וכשתחלתו בטומאה כלו טמא לפיכך אינה סופרתו כלל וכשתחלתו טהור בשביעי כולו חשוב טהור הואיל וכבר הפסיקה טהרה ו׳ ימים והוא משא״כ בנדה שסופרת אפי׳ שלא בהפסק דם שלא תלה הכתוב בנקיות אלא בימים גרידי ועוד כיון שאם חזרה וראתה ביום הד׳ סותרת כל מנינה הראשון לא חשיב לן מקצת היום ככולו:

ואלא מאי ר״א א״ה שלשים ושלשים בעי פי׳ שלשים לשנה ושלשים לקליטה כי לעולם אין מונין שנה עד שתקלוט דמקמי קליטה כתלוש דמי:

ומנא תימר׳ [דתנן] וכו' דבעי ת״ק שלשים יום לקליטה ומסתבר ליה לתלמודא דאידך מתניתא נמי כוותיה ס״ל וכדרב נחמן בסמוך:

(דאר״ב) [ואמר רב] נחמן לדברי האומר שלשים צריך שלשים ושלשים פרש״י שלשים לקליטה ושלשים לתוספת שביעית ואזדא לשיטתא דכתיבנא לעיל שסובר שיש בנטיעה משום תוספת שביעית וכבר פי׳ לעיל שאין שטתו מחוורת ותדע עוד דאי כדבריו אמאי לא תריץ ליה הכא דברייתא דלעיל אפי׳ תימא רבי אלעזר ושלשים ושלשים בעי ומיהו לא השיב אלא שלשים דקליטה אבל דתוספת שביעית לא חשיב כדלא חשיב ליה בהאי (ברייתא תנינא) [מתניתין] וע״ד זו יכול להעמידה אפילו כר״מ ואחד ושלשים יום בעי ולא חשיב מתניתא אלא שלשים דקליטה וכן הקשה ר״ת ומיהו הא לא קשיא דברייתא דלעיל ודאי דינא קתני וכל הצריך לדבר קתני דהא קתני שלשים יום לפני ר״ה עלתה לו שנה ומותר לקיימה ותו מדהדר ותני סיפא פחות משלשים יום לפני ר״ה לא עלתה לו שנה ואסור לקיימה והאי כפילא דסיפא למה לי דהא מדיוקא (דסיפא) שמעינן לה אלא ודאי אתא לאשמעינן דשלשים יום דקתני רישא דוקא הוא ואינו אסור אלא בפחות משלשים יום בלבד ומ״מ אין שיטת רש״י [מחוור] מן הטעמים שכתבנו למעלה והנכון כפי׳ ר״ת לדברי האומר שלשים צריך שלשים ושלשים שלשים לקליטה כדקתני בהדיא ושלשים לעלות לו שנה ולדברי האומר ב׳ שבתות צריך ב׳ שבתות ושלשים ב׳ שבתות לקליטה ושלשים לשנה ולדברי האומר ג׳ צריך ג׳ ושלשים ג׳ לקליטה ושלשים לשנה וכ״ת ומהיכן פסיקא ליה דכולהו בעי שלשים להיות שנה כיון דפלוגתא דתנאי היא וי״ל דלאו הכרחא הוא דהכי ס״ל להני תנאי דאפשר דכר״מ סבירא להו אלא דרב נחמן ס״ל להא כר״א מוקי להו כר׳ אליעזר ואין הכוונה אלא לומר שהזמן שהזכירו תנאי הברייתא אינו אלא לקליטה בלבד ובר מיומי קליטה בעינן זמן להיות חשיב שנה או כר״מ או כר׳ אלעזר כדי שלא תמנה לערלה זה שנת השביעית שנה ראשונה מן הטעם שכתבנו למעלה:

וא״נ כר״י ס״ל פי׳ לתנא (דמתניתין) דא׳ הנוטע וא׳ המבריך אכתי ג׳ ושלשים בעי ולהאי פי׳ דר״ת ודאי לא מצי מוקי לדלעיל כר״מ או כר״א ולמימר (דמתני') לא מני אלא יומי קליטה וכדמפרש באידך (ברייתא) דהא ודאי כיון דבהדיא קתני בברייתא דלעיל דין עלתה לו שנה מסתמא בזמן דעלתה לו שנה איירי טפי מזמן קליטה דלא איירי ביה מלבד התירוץ שכתבנו לעיל דמסיפא (דמתניתין) דייקינין דשלשים דקתני סגי להו לכל מילי:

[אלא] לעולם ר״מ היא וכי קתני שלשים לקליטה א״ה שלשים ואחד בעי האי א״ה לא מתפרש באא״ב אלא כעין שאלה הוא וכאלו אמרינן ואכתי שלשים ואחד בעי והרבה כיוצא בו ויש לנו לפרש בדרך אחרת אא״ב וה״פ אא״ב דמצינו לאוקמי מתניתא דלעיל כר׳ אלעזר ונימא דשלשים יום דקתני היינו לענין עלתה לו שנה ובענין קליטה לא איידי ולא ניחות אדיוקא דסיפא וכפילא דידה שפיר אבל השתא דאמרת דבקליטה לא איירי כ״ש דאיירי לענין זמן שעלתה בו שנה ושלשים ואחד בעי ופרקי׳ דיום שלשים עולה לכאן ולכאן פי׳ שהרי בתחלתו קולט ושאר היום עולה לו לשנה דלר״מ מקצת היום ככלו ולענין הלכתא בפלוגתא דר״מ ור״א הלכה כר״א דהכי ס״ל לרב נחמן לפי הפי׳ הנכון של ר״ת ובימי קליטה הלכה כר׳ יוסי דרב ושמואל אפליגו בה בהערל ורב פסק כר׳ יוסי וק״ל הלכתא כרב באסורי וכן פסק הרי״ף:

א״ר יוחנן ושניהן וכו' יש מקשין ודילמא בראשון באחד לחדש שלמו א׳ ות״ר והשתא עיילא שנת שתים ות״ר ולא חשיב לה משום דלא עייל אלא יום אחד ומתרצים דהא כתיב קרא אחרינא בתורה דהאי קרא בחדש השני (בי״ז) [בכ״ז] לחדש ולא כתב ביה בשתים ות״ר ולדידי לא קשיא כלל דא״א לומר שכבר שלמו א׳ ות״ר עכשו שא״כ תהא זו שנת ג׳ למבול ויהא זמן המבול שתי שנים וזה א״א שהמבול התחיל בשנת ת״ר שנה לחיי נח בחדש השני ובחדש העשירי נראו ראשי ההרים ומשם הלכו הלוך וחסור וחסרון המים היה אמה לארבעה ימים כמו שכתוב בפרש״י וא״א שישהא עוד חסרונם כ״כ מחדש העשירי של שנה ראשונה עד תשלום שנה זו ושנה שניה ובכמה מקומות במדרשות שמשפט דור המבול י״ב חדש ואין לך לומר שהמבול התחיל בסוף שנת ת״ר דא״כ כיון דבחדש השני הוא הול״ל בשנת ת״ר ואחד אלא ודאי כדאמרן הא דאמרינן מדאכתי יום א׳ הוא דעייל בחדש וקרי ליה חדש פרש״י דמשמע ליה דקרי ליה חדש מדכתיב בא׳ לחדש וקאמר בראשון בא׳ לחדש:

גר״י מכלל דתרויהו [ס״ל] בניסן נברא העולם וכן הוא בפרש״י אבל הוא ז״ל כתב דלא גרסי׳ ליה דדילמא כר״א ס״ל דאמר בתשרי נברא העולם והאי ראשון תשרי ומפני שבו נברא העולם והוא ראשון למנין ימי עולם קרי להו ולר׳ אליעזר תניא בהדיא בסדר עולם דהאי בראשון היינו תשרי ע״כ ומיהו [ל״ל] דראשון היינו חודש אחר דעלמא ומאי ראשון ראשון לדין כדאמרינן לקמן שני לדין דהתם הוא דמיירי בדין המבול אבל הכא ליכא למימר הכי אבל ודאי תשרי או ניסן הוא דאיכא למימר וליכא לאכרוחי חד מנייהו טפי מחבריה ויש מקיימין גר״י דה״ק דמסתמא האי לישנא דבראשון היינו ניסן שהוא ראשון לחדשים דלדידיה בכל דוכתא דאורייתא ואין זה כלום דהא בסדר עולם מפרש שהוא תשרי לר״א כדכתב רש״י ז״ל והטעם כי לאחר יציאת מצרים הוא שנקרא ניסן ראשון כדכתיבנן לעיל אבל קודם לכן ראשון היינו תשרי שבו נברא העולם ואין מביאין ראי׳ מאידך בראשון דכתיבי לאחר יציאת מצרים ובתוס׳ קיימו גר״י דודאי בניסן נברא העולם ס״ל והיינו דמייתי ראי׳ מבראשון מא׳ לחודש דלא עייל אלא יום אחד בשנה דאם איתא דס״ל בתשרי נברא העולם מנא להו דיום א׳ הוא דעייל בשנה דילמא עייל מיניה ששה חדשים שהרי בתשרי נברא העולם וממנו מונין לימי המבול והאי בראשון דהיינו ניסן שהוא עכשיו ראשון לחדשים פי׳ דאף על גב דלר״א דאמר בתשרי נברא העולם אף תשרי הי׳ ראשון לחדשים באותה שעה כדכתיבנן לעיל שלא מנה בניסן אדם הראשון מ״מ כשנכתב המקרא הזה לאחר יציאת מצרים היה שאנו קורין לניסן ראשון אלא ודאי ס״ל דבניסן נברא העולם והוא שנקרא ראשון דאלו חודש אחר אין לו טעם לקרותו ראשון שהרי אינו ראשון לחדשים ולא ראשון למנין עולם וראשון לדין ליכא למימר כדפרי׳ לעיל כנ״ל לפי פירושם ונכון הוא ובמקצת ספרים שלנו גורסין מכלל דתרוייהו ס״ל בתשרי נברא העולם והאי גרסא ליתה כלל דבהא ודאי ליכא הכרחא דלהוי האי בראשון תשרי דדילמא ניסן הוא שהיו ראשון למנין העולם ולחדשים ואי משום דר״א ס״ל בתשרי נברא העולם ר׳ אליעזר לחוד ור׳ אלעזר לחוד דהכא ר׳ אלעזר גרסי׳ בכל הנוסחאות:

גמ' דתנן אין נוטעין כו' והרכיב יעקור (כו') ר' יהודה אומר כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה שלשים כו' ולר' יהודה דקולטת כו' אע"פ שנטעה באיסור כו' כצ"ל:

בפרש"י שם בד"ה דתנן אין נטיעה כו' ובד"ה לעולם כו' וקסבר ר' מאיר דלא כו' כצ"ל:

בתוס' בד"ה ושלשים פי' בקונטרס וכו' וקשיא לר"ת וכו' עד סוף הדיבור ולענ"ד יש ליישב שיטת רש"י בנקל ולומר דרש"י גופא מודה דמה שנקלט בתוספת ואף זה שנזרע בו אינו אוסר בדיעבד אלא הא דקאמר רב נחמן שלשים ושלשים היינו לכתחילה דלכתחילה אסור ליטע ששים יום קודם שביעית כדי שלא תקלוט בתוספת שביעית. ולפ"ז מצינן למימר דלעולם כל היכא דקתני שלשים היינו שלשים ממש אלא שרב נחמן סברא דנפשיה קאמר וה"ק רב נחמן לדברי האומר שלשים לענין דיעקור בדיעבד צריך שלשים ושלשים לכתחלה משום תוס' והא דקתני במתניתין אין נוטעין פחות משלשים ה"ה דקודם שלשים נמי אסור עד ששים יום אלא דנקט שלשים לאשמעינן דבדיעבד יעקור משא"כ בברייתא דלעיל דעלה קאי מקשה שפיר שלשים ושלשים בעי והיינו לענין ערלה דלשיטת רש"י סובר הש"ס בפשיטות דמאן דבעי שלשים יום לחשיבות השנה היינו לאחר שיקלוט וא"כ שלשים ושלשים בעי. ועוד דלענין שביעית נמי קשיא ברייתא דלעיל דמשמע דאתי לאשמעינן דקודם שלשים מותר אף לכתחלה כמו שדקדקו התוס' לעיל ד"ה ומותר לקיימן בשביעית. אלא אי קשיא הא קשיא לי כיון דלפ"ז דלרש"י נמי אף מה שנזרע או ניטע בתוס' שביעית אינו אסור בדיעבד כדמוכח מההיא דאורז ופרגין א"כ מה שכתב רש"י לעיל בלשון הברייתא בד"ה אסור לקיימן משום תוס' שביעית עכ"ל. ואין לדברים אלו כלל מקום דהא למסקנא אסור משום קליטה דשביעית עצמה ואף לפי מה דס"ד מעיקרא דלא אסיק אדעתיה מקליטה אפ"ה לא היה אפשר לפרש אסור לקיימן משום איסור תוספת ותיפוק ליה דאיסור תוספת אינו אסור בדיעבד ודוחק לומר דהמקשן והתרצן לפלגו בהכי כיון שלא נרמז כלל בש"ס. ועוד דההיא דאורז ופרגין משנה מפורשת היא:

והנלע"ד בזה דמ"ש רש"י לעיל דאסור לקיימן משום תוס' שביעית היינו אף לפי המסקנא דשלשים לקליטה אפ"ה לא סגי האי טעמא לחוד לומר דבדיעבד יעקור מה שנטע תוך שלשים כיון שנקלט בשביעית עצמה שדין זה שיעקור לא מצינו בשום מקום ובשביעית נמי לא מצינו שהוצרכו חכמים לשרש מה שנזרע בשביעית ולא אשכחן אלא בנטיעת אילנות דווקא וכבר כתבתי דהיינו כדאמרינן בגיטין לפי שישראל מונין נטיעותיהם לשביעית והיינו לענין ערלה. ואע"ג דאמרינן התם טעמא אחרינא לפי שישראל נחשדו על השביעית אפ"ה לא נדחה טעם הראשון ממקומו אלא דתרווייהו דווקא בעינן היכא שנחשד לעשות מלאכה האסורה בשביעית ומנכרא נמי מלתא למפרע שנעשה באיסור כיון שמונין לערלה משנת השביעית בכה"ג דוקא אסור. ולפ"ז נתיישב הכל דבאורז ופרגין ודאי שרי בנקלט קודם שביעית. ואע"ג שנזרע באיסור תוספת שביעית אפ"ה לא קנסינן ליה לעקור דלא קנסוהו לעקור אלא במידי דשייך בערלה והיינו בנטיעות לפי שישראל מונין לערלה משנת השביעית משא"כ באורז ופרגין דלא שייך בהו האי טעמא דלית בהו ערלה משו"ה שרי. ובנטיעות נמי אי לאו דאיכא איסור תוס' שביעית לא הוה אמרינן לעקור אף מה שניטע תוך שלשים ואע"ג דנקלט בשביעית עצמה וישראל מונין נטיעותיהן משנת השביעית לענין ערלה אפי' הכי לא הוה שייך לקנוס מהאי טעמא התירא אטו איסורא כמ"ש דמסיק הש"ס בגיטין נמי טעמא דנחשדו על השביעית אלמא דתרתי טעמי בעינן שנטע באיסור וטעמא דמונין לערלה משו"ה איצטריך רש"י לפרש טעמא דתוס' שביעית דאסור מדאורייתא ואם כן איכא תרתי טעמי ומשום הכי אסור לקיימן אם נטע תוך שלשים ממש אבל מה שנטע קודם שלשים מותר לקיימן דנהי דלכתחלה אסור עד שלשים ושלשים אפ"ה מותר בדיעבד דאע"ג דשייך טעמא דערלה אפ"ה סברי הנך תנאי כרבי יהודה דפרק הנזקין דלא קנסו אלא באיסורא דאורייתא וא"כ בנטעו קודם ל' יום דלא עביד איסורא דאורייתא שרי אבל לכתחלה בעינן שלשים ושלשים והיינו דאמר רב נחמן לדברי האומר וכדפרישית כן נראה לי נכון וברור בעז"ה ליישב שיטת הגמרא לפי שיטת רש"י ז"ל. וכמו שאבאר בסמוך שהיא שיטת הרמב"ם ז"ל וקצת סיוע לזה מצאתי בירושלמי פ"ב דתרומות ע"ש אבל מ"מ רש"י גופא לא לכך נתכוין ממה שנראה מפירושו במסקנא דבסמוך דמוקמינן לה כר"מ ושלשים לקליטה ופירש"י להדיא דר"מ סבר דלא יהבינן לתוס' אלא יום אחד ואפשר דמ"ש לא יהבינן היינו לענין דלא מחייבינן לעקור מה שנקלט בתוס' כדפרישית אלא שאין זה במשמע לשונו ועדיין צ"ע ועיין בסמוך:

בפירש"י בד"ה לעולם ברייתא דלעיל ר"מ היא כו' וקסבר ר"מ יהבינן שלשים לקליטה כו' עכ"ל. כבר כתבתי בזה בסמוך אלא דבלא"ה יש לתמוה כיון דלר"מ לית ליה ל' לתוספת. א"כ מנ"ל לרב נחמן אמר רבה בר אבוה דלר"א צריך שלשים ושלשים ולרבי יהודה ל"ג ולרבי יוסי ור"ש שתי שבתות ושלשים דלמא אינהו נמי כר"מ ס"ל דלא יהבי לתוס' שלשים אם לא שנאמר דרב נחמן ורבה בר אבוה סברי אליבא דהלכתא דבעינן שלשים לתוס' ולית להו הא דאמרינן בריש מ"ק דר"ג ובית דינו נמנו ובטלו או שנאמר דרב נחמן ורבה בר אבוה הכי קאמרי לדברי האומר שלשים שלא בזמן הבית צריך שלשים ושלשים בזמן הבית דלכ"ע בעיא שלשים לתוס' מהלכתא כמ"ש התוס' לעיל בדף הקודם דאפילו לר"ע אית ליה הלכתא בזמן הבית וכמ"ש שם והשתא א"ש טפי מ"ש רש"י דלר"מ לית ליה תוס' והיינו משום דברייתא דלעיל איירי ע"כ שלא בזמן הבית למאי דמוקמינן לה כר"מ:

מיהו מצאתי להרמב"ם ז"ל שכתב להדיא בפ"ב מהל' שביעית דאף דבזמן הזה ליכא איסור תוספת אפ"ה אם נטע תוך מ"ד יום קודם שביעית יעקור ומסיק שם דהטעם משום מראית עין. ולכאורה אין זה אלא דברי נביאות ולמאי דפרישית בסמוך א"ש דדברי הרמב"ם ז"ל הם דוקא בנטיעות דשייך בהו מראית עין שלא יאמרו שנטע בשביעית כיון שמונין לשנות ערלה משביעית והוכרח לזה כדי להעמיד דברי רב נחמן ורבה בר אבוה אליבא דהלכתא ואפילו בזמן הזה ודוק היטב:

ובזה נתיישב מה שפסק הרמב"ם ז"ל בנטיעה דיעקור מה שנטע בתוספת שביעית ובאורי ודוחן כתב דאם השרישו קודם ר"ה מותרין אף ע"ג שנזרעו בתוס' שביעית ולמאי דפרישית א"ש. ועוד י"ל דהרמב"ם ז"ל לשיטתו דאפילו היכא דאמרינן יעקור אפ"ה הפירות מותרין מיהו נראה מדבריו דהיינו דוקא בזמן הזה ע"ש:

בד"ה מכלל דתרווייהו כו' בסדר עולם תניא בהדיא דר' אליעזר האי בראשון תשרי הוא עכ"ל. לכאורה נראה דבסדר עולם גרסי' ר' אלעזר והוא ר"א בן שמוע דאיירינן ביה בשמעתין דס"ל שלשים יום בשנה חשוב שנה דאי גרסינן ר' אליעזר והוא ר"א בן הורקנוס דס"ל בתשרי נברא העולם לקמן בסמוך ע"ז לא הוצרך רש"י לאתויי מסדר עולם דהא בהדיא אמר לקמן דמבול ירד במרחשוון וא"כ ע"כ האי בראשון תשרי הוא דא"א לומר בניסן כמ"ש רש"י בהדיא בד"ה בא' ושש מאות אלא דאיכא למימר דלעולם גרסי' ר' אליעזר ואפ"ה ניחא ליה לאתויי ההיא דסדר עולם משום דההיא הוכחה דלעיל אינו מוכרח כל כך דאיכא למדחי דאפשר שהמבול היה שנה ומחצה על הארץ כמ"ש התוס' אבל מההיא דסדר עולם מוכח שפיר כמו שאפרש בסמוך בלשון התוס':

בתוספות בד"ה מכלל דתרווייהו כו' ונראה דלעולם גרסי' כו' דלמא האי ראשון ניסן כו' ועמד המבול שנה ומחצה כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה איך אפשר לומר כן הא כתיב בהדיא בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים וע"כ היינו אב עשירי לירידה למ"ד דבחשוון התחיל לירד וכתיב בתריה מקץ ארבעים יום שליחות העורב ואח"כ שליחות היונה לסוף כ"א יום הרי שלסוף ששים יום לא יספה היונה לשוב אליו. ואם כן ע"כ למ"ד מבול ירד במרחשוון בתשרי חרבה הארץ וע"כ ראשון היינו תשרי. וליכא למימר דהאי בעשירי באחד לחדש היינו טבת שהוא עשירי לחדשים. דא"כ באחד באדר לסוף ששים יום חרבה הארץ ואין זה ראשון לשום חשבון בעולם. אלא דאיכא למימר דמה שלא יספה היונה לשוב היינו משום שמצאה מנוח על ראשי ההרים באחד או בשנים לאדר שאז חרבו ראשי ההרים אבל בראשון היינו ניסן שאחריו חרבו לגמרי מיהו רש"י ז"ל סובר דאכתי משו"ה לא הוה מצי לאוכוחי דס"ל בניסן נברא העולם דבלא"ה לא ניחא לן למימר דעמד המבול שנה ומחצה כיון דפשטיה דקראי משמע להדיא דהחשבון מכוון שעמד המבול רק שנה דבעשירי נראו ראשי ההרים ואחר ששים יום לא יספה היונה לשוב ומסתמא היינו חריבת הארץ לגמרי שכך החשבון מכוון כמ"ש רש"י להדיא בחומש ואין להאריך. מיהו בלא"ה קשיא לי על גרסת התוספת דאכתי היאך קאמר מכלל דתרווייהו סברי דנהי דמדרבי מאיר מוכח שפיר אכתי מדרבי אליעזר לא מוכח מידי דסוף סוף יליף למילתא שפיר מדיום א' בחדש חשוב חדש אלמא דחדש בשנה חשוב שנה וצ"ע:

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר בְּתִשְׁרֵי נִבְרָא הָעוֹלָם. בְּתִשְׁרֵי נוֹלְדוּ אָבוֹת. יש להבין למה הזכיר תשרי אכל חד וחד לימא 'בְּתִשְׁרֵי נִבְרָא הָעוֹלָם וְנוֹלְדוּ אָבוֹת וּמֵתוּ אָבוֹת'? ונרגש בזה הרב עיון יעקב ז"ל עיין שם. ונראה לי בס"ד תירוץ פשוט כיון דכל חד יליף לה מפסוק בפני עצמו להכי לא כללם בחדא מלתא. ועוד נראה לי בס"ד דהאבות קאי על אברהם ויעקב בלבד שהם אחד בקו החסד ואחד בקו הרחמים ולכן נולדו בתשרי שהוא דין כדי למתקו ולעשותו רחמים וכן היה באמת כי בו זכינו לחג הסוכות שכולו המשכת חסדים פנימים ומקיפים וידוע כי סימן לתשרי שהוא דין הוא בשם 'תִּשְׁרֵי' כי אותיות שמו סדר תשר"ק שהוא דין ולזה אמר כיון דבתשרי שהוא דין נברא העולם לכך לטובת העולם בתשרי שהוא דין נוֹלְדוּ אָבוֹת כדי למתקו ומאחר כי בתשרי נולדו לכן שורת הדין מחייבת שצריך להיות בתשרי מִיתַת הָאָבוֹת כי חודש שאכל המיתוק של לידתם יאכל המרירות של פטירתם.

בְּפֶסַח נוֹלַד יִצְחָק נראה לי בס"ד הטעם כי ידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דניסן הוא ראש חודשי הנוקבא ותשרי ראש חודשי הדוכרא וידוע כי יצחק נולד מסטרא דנוקבא בסוד (בראשית יח, י) 'וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ' כנזכר בשער הפסוקים ולכן נולד בפסח שהוא בניסן שהוא ראש חודשי הנוקבא.

בְּנִיסָן נִגְאֲלוּ, וּבְתִשְׁרֵי עֲתִידִין לִגָּאֵל נראה לי בס"ד הטעם דאמרו רבותינו ז"ל גאולת ישראל ממצרים היתה מסטרא דנוקבא לכך אמרו שירה לשון נקבה מפני שיש אחריה שעבוד אבל גאולה העתידה להיות בב"א [במהרה בימינו אמן] מסטרא דדכורא שאין אחריה שעבוד ולכך אומרים שיר לשון זכר דכתיב (תהלים צו, א) 'שִׁירוּ לַהֳ' שִׁיר חָדָשׁ'. ובזה מובן הטעם שפיר בניסן שהוא ראש דנוקבא נגאלו ממצרים כי זו היתה גאולה שיש אחריה שעבוד אבל בתשרי עתידין ליגאל כי תשרי ראש חדשי הדוכרא וגאולה העתידה מסטרא דדכורא. או יובן בס"ד ניסן חסד לכן אותיות ניסן הם על סדר אבג"ד שהוא בחסד דהיו"ד אינה יוצאה במבטא ונו"ן שני דניסן הוא נו"ן דמנצפ"ך שהוא מספר ת"ש ולכן גאולת מצרים שהיתה על פי מדת החסד זרוע ימין היתה בניסן אבל גאולה העתידה תהיה על פי מדת הגבורה גם כן וכמו שאמרו בזוהר הקדוש על פסוק (ישעיה נב, ג) 'וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ' דלא להוי פורקנא דילכון בחסד שהוא כסף כאשר היה ביציאת מצרים אלא יהא פורקנא דילכון בגבורה דיצחק שהוא בגבורה וכנזכר בשער הפסוקים דבר זה ברחבה ולכן בתשרי שהוא דין כי הוא על סדר תשר"ק בו עתידין ליגאל.