מסכת פסחים דף צ״ח עמוד א׳

המפריש פסחו ומת לקמיה מפרש אימת מית:

לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח דהוה ליה פסח שמתו בעליו ואין כאן מנויין:

גמ' שמע מינה בעלי חיים נדחין בהמה שנדחית בחיים דחויה דיחוי גמור שאף לכשנראית למה שהיתה ראויה אינה קריבה אלא רועה דהא דתנן תרעה ולא קרבה שלמים היא גופה שזו היא ראייתה כמתחלה שכל מותר פסח קרב שלמים ודלא כר"ש דאמר בעלי חיים אין נדחין בפרק שני שעירי (יומא דף סג:) דגמרינן מבעל מום שנדחה ולכשעבר מומו נראה ומרישא נמי שמעינן לה אלא משום דמהא שמעינן תלת נקט לה הכא:

ושמע מינה דחוי מעיקרא הוי דחוי דהא נקבה או זכר בן שתי שנים מתחלתו לא נראה למה שהוקדש וקאמר ירעה ולא יקרב שלמים הוא עצמו ואיכא למאן דאמר במסכת סוכה (דף לג:) דאין דחוי אלא הנראה ונדחה:

ושמע מינה יש דחוי בדמים כדפרישית בכמה מקומות בגמ' מצינו לשון זה גבי הא דאמר רבי יוחנן בהמה של שני שותפין הקדיש חציה וחזר ולקח חציה קדושה ואינה קריבה שמע מינה תלת כו' כי הכא ובמסכת קדושין (דף ז:) ובזבחים (דף יב.) ולמדתי פירושה ממסכת כריתות (דף כז.) דגרס התם בלשון הזה ש"מ קדושת דמים נדחה כלומר שמע מינה אפילו דבר שלא קדש תחלה להקרבת גופו אלא לדמיו כגון הקדיש חציה וחציה השני חולין דחוי ליקרב לגופו בתחלת הקדישו אינו קרב עוד לעולם דהואיל ונדחה ידחה ולא תימא אין דחוי בקדשים אלא הקדיש לגופו ונדחה מהקריב אבל קדושת דמים לא אלימא למימר ביה תורת דחוי ואי אתיא לה שעת הכשר הקרבה כגון הכא דחזר ולקח חציה תקרב והכא נמי הכי פרישנא לה יש דחוי בדמים כגון נקיבה לפסח לא חזיא גופה לפסח אלא כי אקדשה לדמים אקדשה ואיידי דדחויה דלא חזיא לאקרובי גופה לדבר שהוקדשה לה אמרינן תדחה לעולם אפילו לאחר הפסח דכל מותר הפסח הוי שלמים ונקיבה לשלמים מחזא חזיא דקתני מתני' דמי שלמים אבל גופה לא אלמא אלימא קדושת דמים לומר בה תורת דחוי ולא אשכחן דפליגי תנאי בהא מילתא מיהו טובא אשמעינן תשובת רבנו ע"כ ותמיהא לי אמאי גרע ממותר הפסח שראוי לפסח כדאמרינן בהאשה (לעיל פסחים דף פט:) ונטרחו ונייתי במותר:

בנו נמנה עמו אם היה בנו נמנה עמו ועדיין יש לו בעלים:

אי נימא דמית קודם חצות ובו ביום הא חל אנינות עליה ברישא ותו לא חיילא עליה חיובא דפסח להביאו בפני עצמן כדתנן (לעיל פסחים דף צא.) וכולן אין שוחטין עליהן בפני עצמן ומתני' קתני יביאנו דמשמע הוא עצמו:

אלא דמת אחר חצות דכיון דחיילא עליה דין פסח ברישא שוחט לעצמו ולא חיישינן שמא יביאוהו לבית הפסול דמזהר זהיר משום חובת פסח דחייל עליה מעיקרא אבל כי חיילא אנינות ברישא לא זהיר ובמת יום או יומים קודם לא מצי לאוקמא אלא סתמא דמילתא בו ביום היו מפרישין פסחיהן:

שמע מינה דחוי מעיקרו הוי דחוי תימה לר"י דבפרק לולב הגזול (סוכה דף לג:) מסיק גבי לולב דדחוי מעיקרו לא הוי דחוי ויש לחלק בין דחוי מעיקרו דגבי מצות לדחוי מעיקרו דהקרבה ועוד דשאני התם דמעיקרא אפשר למעוטי בתקנתא ולא דחוי גמור הוא וא"ת מאי קמ"ל ר' יוחנן בפ"ק דקדושין (דף ':) גבי בהמה של שני שותפים דכל הנהו תלת מילי דמדקדק ממילתיה שמעינן ממתני' דהכא וי"ל דאכתי אשמעינן דעושה תמורה ותמורתה כיוצא בה אע"ג דאינה קריבה כלל והא דלא קאמר התם וש"מ דעושה תמורה כיוצא בה לא חשיב אלא מילי דדחייה וא"ת ונילף ממחוסר זמן דדחוי מעיקרא הוא ולא הוי דחוי ויש לומר דשאני מחוסר זמן דלא איתחזי מעולם לשום קרבן וזמן קבוע להיות ראוי ליום השמיני הלכך לא שייך למילף מיניה בעלמא:

ושמע מינה יש דחוי בדמים פרש"י בתשובתו דאפילו דבר שלא קדש מתחלה קדושת הגוף אלא לקדושת דמים דחוי הוא מלקרב לבסוף דלא תימא אין דחוי אלא בדבר הקדוש קדושת הגוף ונדחה מהקרבה אבל קדושת דמים לא אלימא למידחי ותימה לר"י הא כל דחוי מעיקרו הוא דחוי בדמים ואם כן כיון דאמר דדחוי מעיקרו הוי דחוי שמעינן נמי דיש דחוי בדמים ואור"י דמשכחת ליה דחוי מעיקרו בקדוש קדושת הגוף כגון ששחט וקיבל הדם בכלי שיש בו מים דראשון ראשון דחוי הוא הלכך אפילו לבסוף רבה הדם ויש בו מראית דם הוי דחוי ולהכי איצטריך תו לאשמעינן דאפי' בדמים יש דחוי ובפ"ק דקדושין (דף ז:) מפורש כל הצורך:

הא חייל עליה אנינות אף על גב דקרינא ביה לפי אכלו בלילה מכל מקום אינו יכול לשלח קרבנותיו כדאמרינן (זבחים דף צט:) שלמים בזמן שהוא שלם:

ש"מ מדקתני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה (כיון שאינן) קרבים שלמים ש"מ בעלי חיים נדחין ודחוי מעיקרא כי (היא) נקבה או זכר בן ב' שנים שאינן ראוין מעיקרא לשם פסח לא תימא כיון שאינן (שלמים) לשם פסח מעיקרא כי אקדשינהו לשלמים אקדשינהו אלא נדחו ומדלא קתני ויביא בדמיו שלמים אלא יפלו דמיו לנדבה ש"מ דיש דחוי בדמים:

המפריש פסחו ומת וכו' ת"ר המפריש פסחו ומת אם בנו ממונה עמו יביאנו לשם פסח [אין בנו ממונה עמו יביאנו לשם שלמים] לששה עשר ואוקמא רבא בשמת קודם חצות וחל עליה אנינות דאורייתא והוא נדחה לפסח שני והא דתנן אונן טובל ואוכל פסחו לערב באנינות דרבנן אבל באנינות דאורי' לא.

רב שרבי' אמר כגון שהיה אביו גוסס בחצות ומת אחר חצות בנו ממונה עמו יביאנו לשם פסח דהא לא חל עליה אנינות אין בנו ממונה עמו יביאנו לשם שלמים דכיון דבחצות גוסס היה לא הוה חזי למעבד פסח ולא קבעתיה חצות.

רב אשי אמר לעולם דמת אחר חצות ולא חל עליה אנינות דהא משעת הפסח כיום טוב חשוב שאומר בו הלל לפיכך לא חל עליה אנינות אין בנו ממונה עמו יביאנו לשם שלמים מאי אמרת קבעתיה חצות רבי שמעון הוא דאמר בעלי חיים אין נדחין ומשום הכי מקריב לה שלמים.

רבינא אמר כגון שהפרישו אחר חצות ומתו בעלים אחר חצות וקסבר לא קבעה:

המשנה החמישית והכונה בה בענין החלק החמישי והוא שאמר המפריש פסחו ומת לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח אלא לשם שלמים פירשוהו בגמ' בשלא הי' הבן נמנה עם אביו באותו פסח וכן לא היו בו מנוים אחרים ונמצא שאין כאן שום בעלים קיימים אבל אם הי' הבן נמנה עם אביו באותו פסח מקריבו לשם פסח אם מת האב לאחר חצות שנמצאת חובת הפסח חלה עליו קודם האנינות שאילו מת קודם חצות הואיל והאנינות חלה עליו קודם חובת הפסח נדחה לפסח שני כמו שביארנו בפ' האשה אבל לאחר חצות מקריבו לשם פסח הא כל שלא נמנה הוא עמו ולא אחר אינו מקריבו לשם פסח אלא לשם שלמים ואע"פ שקבעתו חצות לשם פסח מ"מ זהו מותר הפסח שקרב שלמים ואין אנו צריכים למשא ומתן הבא עלי' בגמרא:

ואינו קרב עד יום ששה עשר שאינו מקריבו בארבעה עשר לשם שלמים שהרי שלמים אינן דוחין עשה של עליה השלם ולא בחמשה עשר שאין נדרים ונדבות קרבות ביו"ט ונמצאת למד מ"מ שחצות קובעת הפסח לשם המפרישו שאילו שחיטה קובעת ולא חצות כל שלא נשחט לא נקבע הפסח לשם המפרישו ליקרא במיתתו מותר הפסח ויכול הבן להקדישו מתחילה לפסח ולהביאו לשם פסח אלא חצות קובעת שאם משכו כולם את ידיהם הימנו הרי הוא כפסח שאין לו בעלים:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה הששית והכוונה בה בענין החלק הששי והוא שאמר הפסח שנתערב בזבחים ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביאו בדמי היפה שבהן ממין זה ויפסיד המותר מביתו נתערב בבכורות ר' שמעון אומר אם חבורת כהנים יאכלו אמר הר"ם המשל בזה כי אם נתערב בו פסח עם שתי עולות מניחין השלשה כבשים עד שיפסלו ומוכרם אחד אחד ויודע איזה מהם דמיו יותר ונאמר על דרך הדמיון שישוה באחד דינר והשני דינר וחצי והשלישי שני דינרין נמצאו בידו מן השלשה כבשים ארבעה דינרין וחצי ואז יתחייב להביא שלש בהמות שתים מהן בשנים דינרין ואחת בשני דינרין וחצי וזהו אמרם ויפסיד המותר מביתו יקריב מהן שתים עולה ואחת שהיתה בשנים דינרין שלמים וממה שאתה צריך לדעת כי הבכור נאכל לשני ימים ולילה אחת והפסח אינו נאכל אלא בלילה ואינו נאכל אלא עד חצות וכשנאכל בכור בתורת פסח אנו מביאים אותו לעשותו נותר לפי שאינו נאכל אלא עד חצות והעיקר אצלנו אין מביאים קדשים לבית הפסול ור' שמעון אומר מביאין הקדשים לבית הפסול ואמר אם חבורת כהנים יאכלו ר"ל יאכלו הכל עד חצות כדין הפסח וחכמים אומרי' ירעו עד שיסתאבו ויביא הבהמה בדמי הבהמה היפה שבהן בהמה שמנה ויאמר כל היכא דאיתיה לפסח תחול קדושתו על זה ויקרב אותה הבהמה שלמים ויאכל אותה הבהמה כולה שנפל בה מום כאשר יאכל בכור בעל מום ואין הלכה כר' שמעון:

אמר המאירי הפסח שנתערב בזבחים ר"ל בקדשי קדשים כגון שהיו כאן שלש בהמות אחת של פסח ושתים אחת של עולה ואחת של אשם והרי שאינן שוות לא בזמן אכילה ולא במתן דמים ונמצא שאין אחד מהם ראוי להקרבה ומתוך כך ירעו עד שיסתאבו וימכרו וילקחו מהם שלשה קרבנות אחד לאשם ואחד לעולה ואחד לשלמים מצד אותו שהיה של פסח שקרב שלמים:

ומה שאמר ויביא מדמי היפה שבהן ממין זה וכו' פירושו בשאין דמי הבהמות שוים כגון שהיתה האחת שוה סלע ואחת סלע וחצי ואחת שני סלעים שנמצאו בידו בין כולם ארבעה סלעים וחצי צריך שיקנה כל קרבן מהם בשני סלעים כשיעור היפה שבהם ונמצא צריך בין כולם לששה סלעים ואותו סלע וחצי היתרים מפסיד מביתו ומקריבן אחת עולה ואחת אשם ואחת שלמים אם הוא לאחר זמן שחיטת הפסח הא אם נתערב בשלמים יקרבו כולן שלמים לאחר זמן הפסח מפני שהשלמים טעונין סמיכה ופסח אין טעון סמיכה ואם סומך בה עובד עבודה בקדשים וכן ששלמים טעונים שתי מתנות שהן ארבע ופסח במתנה אחת הא תוך זמן לא ושמא תאמר והרי שמא מחליף שלמים בדמי האשם או בדמי העולה והרי קדושת הבהמה חלתה על דמי האחרת ואין משנין מקדושה לקדושה פירשו גדולי הרבנים שכן הוא עושה מביא הששה סלעים ונוטל השנים ואומר כל מקום שהוא האשם תהא קדושתו מחוללת על שני סלעים אלו וכן בכולם:

נתערב בבכורות שמתן דמים שבהם שוה למתן דם הפסח וזמן אכילתם מיהא אינו שוה שהרי הבכור נאכל לשני ימים ולילה אחד והפסח דוקא מתחילת הלילה עד חצות אומר ר' שמעון שאם היתה כולה חבורת כהנים שהבכור נאכל לכהנים יאכלו הכל עד חצות כדין פסח ובשעת הקרבה מיהא יאמר אם זהו פסח תהא שחיטתו לשם פסח ואם בכור יהא לשם בכור ואפילו שחט שניהם לשם פסח כשרים שכל הזבחים שנשחטו שלא לשמן כשרים ובבכור אין לומר בו אלא שלא עלו לשם לבעלים שהרי קדשוהו מן השמים ואע"פ שממעט בזמן אכילת הבכור ומביא קדשים לבית הפסול אינו חושש לכך וכמו שאמר הוא במקום אחר אשם שנתערב בשלמים ישחטו בצפון כאשם ויאכלו כחמור שבהם ומ"מ אין הלכה כמותו אלא כחכמים שנחלקו עמו בגמ' וכל שנתערב פסח בבכורות ממתין להם עד שיוממו ויביא השמנה שבהם ויאמר כל היכא דאיתיה לפסח תחול קדושתו על זה ויקריב אותה בהמה שלמים כדין מותר הפסח והאחרות נאכלות בזמנן כבכור בעל מום:

בפירש"י בד"ה [ש"מ יש דחוי בדמים] כו' לא אלימא למימר ביה כו' תשובת רבינו עכ"ל כל זה הפי' אינו מפרש"י אלא מתשובותיו כמ"ש התוס' ובפי' מוגה בפרש"י שלפנינו מצאתי ש"מ יש דחוי בדמים אפי' הדמים נדחין מדלא קתני ויביא בדמיהן פסח עכ"ל וזה שלא כדברי התוס' שכתבו קודם פסח יביא בדמים פסח ומ"ש בא"ד ותמיה לי אמאי גרע ממותר הפסח כו' ונטרחו וניתי במותר עכ"ל כצ"ל לפי פי' תשובת רבינו לא הבנתי הקושיא אלא לפי הפי' שכתבתי דדמיה נדחין מפסח קשיא ליה שפיר דמאותן דמים דכבר נדחו למותר הפסח יביא פסח גופיה וק"ל:

בד"ה הפסח שנתערב כו' בזבחים ג' טלאים אחד של פסח ואחד של אשם ואחד של עולה כו' עכ"ל לא ידענא ל"ל למנקט ג' טלאים בנתערב נמי הפסח בטלה א' של אשם או של עולה נמי איכא לפרושי הכי וק"ל:

תוס' בד"ה ש"מ דחוי כו' דאפשר למעוטי בתקנתא ולא דחוי גמור כו' עכ"ל ר"ל דאפשר למעוטי מעיקרא קודם י"ט הנהו ענבים דאשחור ע"ש וק"ל:

בד"ה וש"מ יש דחוי כו' דמשכחת לה דחוי [כו'] קדושת הגוף כו' ולהכי אצטריך תו לאשמעינן דאפילו בדמים יש דחוי כו' עכ"ל אע"ג דבדחוי מעיקרא דהכא ממילא שמעינן מינה דחוי דמים מ"מ נ"מ בדוכתא אחריתא דמצינו זה בלא זה וק"ל:

ברש"י ד"ה אלא דמת אחר חצות, ובמת יום או יומים וכו', קשה לי איך אפשר לאוקמי בכך דאינו אונן איך תני עלה ויביא שלמים לששה עשר ואמאי לא יביא בי"ד כיון דאינו אונן: