מסכת פסחים דף צ׳ עמוד א׳

אמר אביי אי לאו דאוקמא ר' אושעיא להא דתנן לקמן דאתנן חל על המוקדשים בממנה לזונה על פסחו באתננה ואע"ג דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו הכא אמרינן דאתנן חל עליו:

ורבי היא דאית ליה פסח ממון בעלים הוא דאמר לקמן אף מכדי מקח שאם ימעטו לו מעות לבעל הפסח ליקח חלוק וטלית ממנה אחרים עמו על פסחו ונוטל מהן מעות ועושה צרכיו אלמא שלו הוא ויכול לאוסרו אי לאו דאוקמא רבי אושעיא במסכת תמורה לההיא כדפרישית אנא הייתי מוקי לה ההיא דאתנן בקדשים קלים שנתן לה שלמים באתננה ויש בידו לאוסרן ורבי יוסי הגלילי היא דאמר בפרק קמא דב"ק (דף יב:) קדשים קלים ממון בעלים הם והאי מתניתא דלעיל דקתני מעות חולין הוה מוקמינא כרבי והוה אמינא דהא דשרי רבי לעשות צרכיו במעות לאו משום דפסח אית ביה שיור בקדושתו ליתפס קדושת המעות בחולין שבו אלא משום דזה שמפריש המעות שייר בקדושתו לתתם מתת חולין לבעל הפסח והא ליכא לאוקמי כר' יוסי דהא קתני בשלמים לא עשה כלום וההיא דאתנן כר' ובפסח לא הייתי מוקי לה דלא הוה סלקא דעתאי דפסח לרבי ממון בעלים הוא שיהא בידו לאוסרו:

דלא משייר איניש בקדושת הגוף דבהמה וטעמא דרבי דאמר אף מכדי מקח משום דבמעות משייר איניש לתתם מתת חולין בחזקת חולין ומעיקרא אדעתא דהכי אפרשינהו ומשום הכי חולין הם דזה שהפריש לפסחו ואחר כך הימנה אחרים עמו מתנה בעלמא הוא דיהיב להו והנך יהבו ליה ממעות חולין מתנה והממנה זונה מתנה הוא שאין בידו למוכרו ואין אתנן חל עליו:

והשתא דאוקמא ר' אושעיא לההוא בממנה זונה על פסחו אלמא קא סבר ר' אושעיא פסח גופיה לר' ממון בעלים ושמעינן מינה דאפי' בפסח משייר איניש כל שכן מעות וכ"ש דמצינן לאוקמא להך דקתני מעות שבידו חולין כרבי דהא פסח חולין הוא ויכול למוכרו ומעות של אותן אחרים חולין הוה וליכא לאקשויי היאך הקדש חל על הקדש לצאת לחולין:

הרי אלו מותרין כדיליף לקמן:

עופות תורים ובני יונה שאינן מוקדשין:

שהמום פוסל בהם אף משהוקדשו אין אתנן חל עליהם כדיליף לקמן:

עופות חולין שמום אין פוסל בהן מלהקדישם דלא נאמר תמות וזכרות בעופות אינו דין כו':

כי פליגי במצה ומרור להאי לישנא צריך לומר דהך דאתנן אתיא כרבי יוסי הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים הוא להכי איצטריך לכל נדר אבל כרבי לא מתוקמא כיון דסבר להאי לישנא דפסח לא משייר אלא במצה ומרור לחודיה ומיהו ההיא דלעיל דקתני מעות שבידו חולין היינו חולין לענין מצה ומרור דכרבי יוסי הגלילי לא מיתוקמא דקתני לא עשה ולא כלום:

החיה עצמך משה תימה כיון דמקרא נפיק מה צריך לטעמא שעל מנת כן הקדישו ישראל פסחיהם ויש לומר דקא משמע לן קרא דדעתו לכך:

אמר אביי אי לאו דאוקמיה ר' יאשיה להא דתנן בתמורה פ"ו נתן לה מוקדשין באתננה הרי אלו מותרין ובעופות אסורין כו' ומעטינן להו למוקדשין למיחל עלייהו איסור אתנן ומחיר [כלב] מדכתיב לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך לכל נדר ודרשינן לכל נדר פרט לנדור כלומר כל דבר הנדור ומוקדש אין אתנן ומחיר חל עליהן אמאי בעינן קרא למעוטי המוקדשין תיפוק ליה דכיון דאקדשנהו לאו דידיה אינון וקיימא לן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואוקמא ר' אושעיא להא מתני' בממנה לזונה על פסחו ואליבא דר' דאמר המקדיש פסחו משייר ביה בפסחו ואם ימנה אחר עמו ויקח מעות ממנו אותן המעות חולין הן ולזה הצריכה המשנה לומר אע"פ שממנה הזונה על פסחו ויש לו רשות לא נפסל הפסח ההוא ואיצטריך קרא למעוטי דהא דידי' [הוא] ומעטינן ליה לכל נדר פרט לנדור והפסח הזה כבר נדור ומופרש לשם פסח הוא: והיכן שנה ר' שמשייר אדם בפסחו דתניא ואם ימעט הבית מהיות משה מכדי אכילה ולא מכדי מקח ר' אומר אף מכדי מקח שאם אין לו ממנה אחרים עמו ומעות שבידו חולין דתקנתא דפסח הוא שעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן ואמר אביי אנא הא מתני' הוינא מוקים לה בקדשים קלים ואליבא דר' יוסי הגלילי דאמר ממון בעלים הם כיון דאינון ממוניה איצטריך קרא לכל נדר פרט לנדור למעוטי הני קדשים קלים דלא חל איסור אתנן [ומחיר] עליהן וזו הברייתא דקתני ומעות שבידו חולין לא הייתי מעמידה לרבי אלא הייתי [אומר] דבפסח לא משייר איניש אבל במעות ודאי משייר איניש דכי מפריש אדעתא דהכי מפריש להו שמשים בדעתו וכי לא יהיו דמי הכבש אלא אלו לא פחות ולא יתר יתכן שיהיו יתר ואוסיף או פחות וישאר לי והשתא דאוקמי ר' אושעיא לההיא כר' אנא נמי אוקימנא לה להא מתניתא לרבי ולא משייר איניש בפסח אבל במעות משייר איניש לפיכך תני מעות שבידו חולין והא ברייתא כר' יוסי הגלילי לא מצית מוקמת לה דקתני והמוכר עולתו ושלמיו לא עשה [כלום]: והא ברייתא דקתני ואם ימעט הבית חולקת רבנן ורבי חלקו רבה ור' זירא עלה חד אמר למנות עמו אחר בפסח וליטול ממנו מעות לקנות בהם עצים לצלותו דברי הכל מותר דכי גופיה דפסח הוא כי פליגי לקנות מן המעות מצה ומרור כו' וחד אמר מצה ומרור דברי הכל מותר כי פליגי לקנות מן המעות חלוק או טלית רבנן סברי מהיות משה החייהו לשה ור' קסבר מי כתיב מהיות שה משה כתיב החיה עצמך מן השה. ירושלמי ר' אלעזר בשם ר' אושעיא תנאי ב"ד הוא שיהא זר מפריש חולין מאיליהן ואקשינן על אביי דאמר אפילו לרבו בפסח לא משייר איניש והא קתני בהדיא על מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן ושני' אימא שעל מנת [כן] הקדישו ישראל מעות פסחיהן:

כבר ביארנו באתנן זונה שאין איסורו חל על שנויו ר"ל שאם נתן לה מעות ולקחה מהן קרבן כשר הוא שאינו חל אלא על גוף האתנן ואפילו על גוף האתנן שנשתנה כגון חטים ועשאתם סולת ומתוך כך אין דין אתנן אלא במה שראוי ליקרב על גבי המזבח כגון בהמה טהורה ותורים ובני יונה ויין וסלת ושמן וכן אין אתנן חל אלא בחולין ושיהו שלו אבל מוקדשים אין אתנן חל עליהם שאינן שלו שאף קדשים קלים אינן ממונו ומה שאוכל בהן משלחן גבוה זוכה בהן ואפילו מנה אותה באתננה על פסחו שהוא נאכל כלו לבעלים לא נאסר הואיל וכבר הוקדשו ומ"מ בעופות אפילו היו הקדש אם נתנם לה באתננה נאסרו:

לענין ביאור זו שאמרו כאן אמר אביי אי לאו דאמר ר' אושעי' וכו' הוא ממה שהביאו בסמוך מה שאמרו במסכת תמורה ל' ב' נתן לה מוקדשין באתננה הרי אלו מותרין כלומר שאין איסור אתנן חל על המוקדשין ובעופות הרי אלו אסורין ובעופות של חולין היא שנויה שהיה בדין שלא יחול איסור אתנן בעופות אפילו של חולין ומה אם המוקדשין שהמום פוסל בהם אין איסור אתנן חל עליהם עופות שאין המום פוסל בהם אינו דין שלא יהא איסור אתנן חל עליהם אפילו בשל חולין תלמוד לומר לכל פי' בקרא דאתנן כתיב לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך לכל נדר כי תועבת ה' אלהיך גם שניהם ומדכתיב לכל הוא מרבה לאיסור אף העופות:

ואח"כ הוא מחזר לדון שיהא איסור אתנן חל על המוקדשין בקל וחומר מעופות ומה עופות שאין המום פוסל בהם וכו' וממעט לה מדכתיב נדר כלומר דבר שהוא בא לנדרו עכשיו פרט לשהוא נדור כבר אלא שבעופות מיהא למדו שאף במוקדשין יהא איסור אתנן חל עליהם ובשאר מוקדשין מיהא הוא שואל טעמא דכתב רחמנא נדר הא לאו הכי הוה אמינא שאיסור אתנן חל עליהם ותיפוק לי שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו שהרי מוקדשין אינן ממונו ותירץ ר' אושעי' בממנה על פסחו כלומר שאמר לה השמעי לי והמני עמי בפסחי באתננך ולדעת ר' שסובר שיכול לקבל מעות מאחרים לימנות בפסחו והמעות חולין בידו להוציאן בכל מה שירצה ולדעת לישנא בתרא האמור למטה אפילו ליקח בו חלוק וטלית ומתוך כך הייתי סבור לומר שמאחר שממונו הוא יחול עליו איסור אתנן אלא שמיעט הכתוב ממה שכתב בו נדר:

ובא לפרש אח"כ מחלקתו של ר' עם חכמים שנחלקו במדרש ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו כלומר אם נתמעטו דמיו של בעל הבית ואין לו לקנות מה שצריך יהא חיותו מן השה והוא שיקח משכנו מעות לימנות עמו בפסחו ויוציא אותם המעות לצרכיו ודרשו חכמים מכדי אכילה כלומר שאם אין לו צרכי אכילת פסחו ימנה אחרים בפסחו ויוציא המעות להשלים צרכי סעודתו כגון עצים לצלותו או מצה ומרור אבל לא מכדי מקח כלומר שאם יצרכו לו מעות ליקח בהם סחורה או חלוק או טלית לא ולדעת ר' אף זה מותר וכלישנא בתרא שאמר אפילו ליקח בו חלוק וטלית שעל מנת כן הם מקדשין את פסחיהם מן הסתם והלכה כר' וכברייתא שהזכרנו נמצא טעם הדבר במה שאמרו שהמעות חולין מפני שעל מנת כן הקדיש ולדעת ר':

ועל זו אמר אביי שאלמלא מה שתירצה ר' אושעיא לזו של אתנן בממנה על פסחה הוא היה מתרצה בקדשים קלים שהן ממונו והיה בידו לאסרו אלמלא שנתמעט מכח הכתוב וברייתא זו שאמרו שהמעות חולין לא הייתי מעמידה כר' מצד הפסח שאף לר' פסח אינו ממון בעלים שיהא בידו לאסרן עד שיהא צריך בו מיעוט מן המקרא ומה שנשתייר בי ליקח בו כל דבר אינו אלא מצד המפריש את המעות ששייר בקדושתן להיותן חולין ביד מי שימנהו בפסחו ומה שאמרו על מנת כן הקדישו פסחיהן פירושו מעות פסחיהן אבל פסח עצמו לא שייר בהקדש כלום עד שיהא שם אתנן ראוי לחול עליו ואף ברייתא זו שאמרה מעות שבידו חולין אינו אלא מצד המפריש את המעות ולא הייתי מעמידה כר' מצד המקדיש את הפסח שהוא משייר בפסח אלא מצד המעות אבל עכשיו שאף זו של אתנן הוא מעמיד בפסח אלמא אף בפסח עצמו הוא משייר אפשר להעמיד הברייתא כר' אף מצד הפסח:

המשנה הרביעית והכוונה בה לבאר ענין החלק השלישי והוא שאמר זב שראה שתי ראיות שוחטין עליו בשביעי ראה שלש שוחטין עליו בשמיני וכן שומרת יום כנגד יום שוחטי' עליה בשני ראתה שני ימים שוחטין עליה בשלישי והזבה שוחטין עליה בשמיני אמר הר"ם זאת המשנה היא צריכה לעקרים אני אבארם לך והם כי כשראה הזב שתי ראיות נטמא וסופר שבעה ימים בלא ראיה וטובל בשביעי ואם ראה ג' ראיות מביא קרבן בשמיני ואחר יאכל בקדשים לפי שהוא מחוסר כפורים ומחוסר כפורים אינו אוכל בקדשים ואמר השם ית' כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא זכר בכאן מלת זיבות שתי פעמים ואמר טמא ואמר עוד זאת תהיה טומאתו בזובו וזכר מלת זיבות שלש פעמים ואמר טומאתו ובאה הקבלה מנה הכתוב שתים וקראו טמא שלש וקרא טמא הא כיצד שתים לטומאה ושלש לקרבן ופירושי דיני הראיה יתבארו במקומו ואין לנו צורך בכאן להאריך בם וכמו כן האשה כשראתה דם בלא עת נדתה שלשה ימים רצופים הרי היא זבה וסופרת שבעה ימים בלא ראיה ותביא קרבן בשמיני כמו הזב ואחר תאכל בקדשים לערב אמר השם ית' ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה ובקבלה ימים שנים רבים שלשה וכשתראה יום אחד תמתין עד למחרת אם לא ראתה טובלת בשלישי ואוכלת בקדשים לערב ואם ראתה בשלישי הרי היא זבה גמורה והיא תקרא באלו הימים השלשה שומרת יום כנגד יום ואחר שתדע אלו העקרים תדע זאת ההלכה כלה וזה הדין הולך על העקר שהזכרתיך בפרק שלפני זה והוא כי מי שאינו ראוי לאכילת הפסח יום ארבעה עשר אבל יהיה ראוי לערב שוחטים עליו ובתנאי אם טבל כבר שלא יהא מחוסר אלא הערב שמש ויהיה גם כן כשנתן קרבנותיו לבית דין אם היה מחוסר כפורים ואז ישחט עליו ואע"פ שאותו היום אינו ראוי אלא בטומאת מת בלבד כאשר בארתי לך לשם האונן והמפקח בגל וכן מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורים החולה והזקן שהן יכולין לאכול כזית שוחטין עליהם ועל כלם אין שוחטין עליהם בפני עצמן שלא יביאנו לידי פסול לפיכך אם אירע בהן פסול פטורין מלעשות פסח שני חוץ מן המפקח בגל שהיה טמא בתחלתו אונן אינו אוכל בקדשים שנאמר ולא אכלתי באוני ממנו והאדם שמת לו אחד מקרוביו שחייב להתאבל עליו יום המיתה נקרא אונן מדאורייתא וכל זמן שהמת על פני האדמה ר"ל שלא נקבר נקרא אונן וכמו כן יום הקבורה הוא אונן אבל מדרבנן ולא נחוש לאנינות דרבנן לענין פסח וכן אמרו אין אנינות אלא יום המיתה בלבד וזה לענין אכילת פסח ומפקח בגל הוא החותר בגל ומחפש שם מת להוציאו אין שוחטין עליו לפי שאין אנו יודעים מה שיארע לו כי אפשר שימצא באותו הגל מת ויטמא ולא יהיה מותר לאכול הפסח שישחטו עליו בני חבורתו שיאכל בו ואולי לא ימצא שם מת ויאכל ואמרו וכן מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורים בשני תנאים האחד שהיה בבית האסורים של גוים שהכתוב העיד עליהם אשר פיהם דבר שוא אבל אם היה בבית האסורים של ישראל אם הבטיחוהו ודאי יוציאוהו שארית ישראל לא יעשו עולה והשני שיהיה בבית האסורים חוץ לחומה אבל אם הוא תוך ירושלים מוליכין את הפסח לבית האסורין ואוכלו לשם ודע כי האונן מותר לו לאכול פסחו לערב כמו שיתבאר לקמן ומה שאמר אין שוחטין עליו לכתחלה נחוש שמא לא יאכל דבר לגודל אבילותו ואנחנו שחטנו עליו וחשבנו על אכילתו ויותר הבשר וישרף ולפיכך אמר ועל כולן אין שוחטין עליהם בפני עצמן ר"ל כי אנו לא נשחוט פסח לחבורה של אוננין או חולים או זקנים או מפקחין את הגל ואחר כך ביאר טעם זה ואומר אולי תחשוב כי זה הוא לפי שאינם ראויין לעשות פסח אינו כן כי ראויין הם אבל אסור זה כדי שלא יביאו את הפסח לידי פסול וכאשר הודיענו שהם ראויים אמר לפיכך אם אירע בהם פסול ר"ל אם שחטו פסח ונזרק עליהם הדם ואע"פ שלכתחלה אין ראוי לשחוט עליהם ואחר כך אירע פסול באלו האוננים או החולים או הזקנים ונטמאו במת שאינם יכולים לאוכלו בלילה פטורין הן מלעשות פסח שני לפי שהם שחטוהו והם ראויין לעשות פסח אלא מפקח בגל בלבד לפי שכשנשחט עליו הפסח והוא ראוי כאשר זכרנו ואחר כך מצא המת באותו הגל צריך פסח שני לפי שהיה טמא בשעת שחיטה כשהיה מחפש בגל וזה בתנאי שיהיה הגל עגול כשנמצא מת תחתיו ונדע ידיעה אמתית כי כל מה שהיה על גב אותו הגל טמא לפי שהוא היה על המת אבל כשיהיה [המקום שהוא חופר מקום ארוך ומצא תחתיו מת הרי פטור מלעשות פסח שני שאנחנו] נאמר טהור היה בשעת שחיטה ואפשר שלא היה על מקום המת בכוון וכל עגול הוא שיהיה כמו עגול העומד כזו הצורה:

אמר המאירי זב שראה שתי ראיות וכו' פי' כבר ידעת שראיה אחת של זיבה אינה אלא כקרי בעלמא לטומאת ערב וכשראה שתים נעשה זב לכל דיני משכב ומושב ושאר דיני טומאת זיבה ולהטעינו שבעה נקיים ובשביעי טובל ומעריב ואוכל בקדשים לערב שהרי אינו מעוכב מצד חסרון כפרה שבשמיני שהרי אינו טעון קרבן וכשראה שלש נעשה זב אף לקרבן ומונה שבעה נקיים וטובל בשביעי ומעריב שמשו ומביא קרבנו בשמיני ואוכל בקדשים וכן ידעת בנדה דאורייתא שכל שראתה הן יום אחד הן כל שבעה ופסקה בשביעי טובלת בלילה וטהורה לביתה ואם ראתה בשמיני שומרת יום תשיעי וכל שיש לה בתוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה יום אחד טהור כנגד יום אחד טמא טובלת ביום השמור שהוא נקרא שני ליום הטומאה שלפניו וטהורה לביתה בלילה וכן ראתה בהם שני ימים רצופים שומרת בשלישי וטובלת וטהורה בלילה ואם ראתה בהם שלשה ימים רצופים נעשית זבה לגמרי וטעונה שבעה נקיים ומביאה כפרתה בשמיני ואוכלת בקדשים:

וכבר ביארנו שכל שאינו ראוי לאכול בקדשים בארבעה עשר אם יהא ראוי בלילה כגון שאין בו אלא טומאת ערב או אם יש בו טומאת שבעה ואינו ממחוסרי כפרה כגון בעל שתי ראיות שהוא מ"מ בשביעי שלו שוחטין וזורקין עליו אחר שטבל אע"פ שלא העריב שמשו עדיין וכן אם הוא ממחוסרי כפרה שהוא בשמיני אע"פ שלא הביא קרבנותיו עדיין שוחטין וזורקין עליו חוץ מטמא מת שחל שביעי שלו ערב הפסח שאע"פ שהוזה וטבל ושאינו ממחוסרי כפרה אין שוחטין עליו כלל ונדחה לפסח שני וזו היא ששאלו עליה למשה רבינו במה שכתוב ויהי אנשים אשר מפי השמועה ששביעי שלהם היה ומתוך כך כלומר אחר שנהא ראוים לערב שאילו היו היו שואלין כן ואעפ"כ נדחו לפסח שני:

גמרא בעצים לצלייתו כ"ע ל"פ דכיון דתקנתא דפסח כו' מיהו אי לאו קרא מהיות משה ה"א דלאו כפסח דמי וכה"ג כתבו התוס' לקמן ונראה דלהך לישנא לכ"ע החייהו לשה קנה צרכיו מן המעות ופליגי רבי ורבנן איזה דבר מקרי צרכיו דכגוף פסח הוא וק"ל:

בגמ' מאי היא דרבי אושעי' דתנן וכו' כצ"ל: