דף ביאור

מסכת פסחים דף פ״ט עמוד ב׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת פסחים דף פ״ט עמוד ב׳

מסכת פסחים דף פ״ט עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 16 קטעים ממוספרים, כ־454 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

מתני' הממנה אחרים על פסחו א' מבני חבורה שהמנה אחרים עמו על חלקו בלא דעת חבורה:

רשאין לומר לו טול חלקך וצא ואכול אתה וחבורתך את חלקך דאית ליה להאי תנא פסח נאכל בב' חבורות:

גמ' ידיו יפות לישנא מעליא ממהר לאכול הרבה:

קבילתון קבלתוני עליכם לאכול בכל כחי בדמים הללו:

לתקוני זביחה שלא יהא נותר ושיערנוך למאכל שאר בני אדם:

לאו משום דהוה ליה כו' שיהו עמו אוכלין:

דעות שאני אין בני חבורה מרוצין להיות כל אלו הדעות בחבורתם שמא יעכבו עליהם הסעודה ולא משום אכילה יתירתא אלא אפילו לא אכלי כולהו אלא כחד גברא מצו מעכבי עליה:

ממלא כריסו ממנו כדאמרי' בכיצד צולין (לעיל פסחים דף פו.) שאין האוכל אוכל בשתי מקומות:

ועוד 20 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Pesachim 89b · Sefaria

תוספות

דעות שאני אע"ג דלא אכלי כולהו אלא כחד תימה לר"י מה צריך לשנויי הכי לימא ליה דשאני הכא דלא שייך למימר הא קבילתון ולא דמי כלל לידיו של א' מהן יפות וי"ל דאיצטריך לשנויי הכי דלא נידוק [איפכא דוקא] ממנה אחרים דלא מצי למימר הא קבילתון [הא ידיו יפות דמצי למימר קבילתון] אין רשאין ליתן חלקו ומעיקרא דהוה בעי למיפשט דהוי כידיו של א' מהן יפות ה"מ למפרך אדרבה איפכא מסתברא לכך משני דלא מצי למיפשט מידי:

בני חבורה רשאין לחלק או לא וא"ת אמאי לא פשיט ממתני' דדוקא אם המנה האחרים עמו רשאין ליתן חלקו וי"ל דאיכא למידחי דבלא ממנה נמי רשאין ליחלק והא דנקט ממנה משום דבכל ענין מיירי אפי' התנו שלא ליחלק ואם ממנה רשאין ליחלק אבל ברייתא לא מצי למידחי דפשיטא דאם התנו שלא ליחלק אפי' א' מהם ידיו יפות אין רשאין ליתן חלקו דמסתמא על דעת כן התנו דאם אין אחד מהן ידיו יפות אין דרך ליחלק בלא תנאי:

מעות כל שהן יפלו לנדבה ק"ק לר"י דרישא מיירי כשהקדיש מעות לשם פסח כדמוכח בסמוך וסיפא מיירי במעות חולין דאי הקדישן לשלמים איך יפלו מעות שלמים לנדבת ציבור ויקריבו מהן עולות לקיץ המזבח:

ומאחר דלא עשה ולא כלום אמאי יפלו לנדבה פירוש אי אמרת בשלמא דעשייתו מועלת אתי שפיר דקנסינן ליה שלא ירגיל לעשות כן פעם אחרת אבל כיון דלא עשה ולא כלום אמאי קנסינן ליה כיון שאין ממש בעשייתו ומשני דמ"מ קנסינן ליה:

וזה הפריש מעות לפסחו כו' דאי במעות חולין מאי קמ"ל פשיטא שהן חולין דלית לן למיקנסיה כמו בסיפא כיון דשרי למנות אחרים על פסחו וא"ת אפילו אי הוו מעות חולין מעיקרא מכל מקום איך יכול למנות אחרים אחר שהקדישו כיון דסבר דאפילו במעות לא משייר וכ"ש בפסח דלא משייר מדקשיא ליה אין הקדש חל על הקדש וי"ל דאע"ג דלא משייר ביה מידי על דעת כן מקדישו שיצאו כל אשר ימנה עליו דקרא כתיב (שמות י״ב:ד׳) ולקח הוא ושכנו וכתיב ביה (שם) תכוסו משמע דבכל ענין אפילו הקדישו כבר משום דדעת האדם כן:

Tosafot on Pesachim 89b · Sefaria

רבנו חננאל

מתני' הממנה אחרים על חלקו רשאין ליתן להם את חלקו כו' פי' שלשה שנתחברו וקנו פסח ואמר אחד מהן לאחרים תנו לי מעות ובאו ואכלו עמי בחלקו רשאין בני חבורה לומר (לו) [ל] שלישי ולהוציאו מחבורתם ואוקימ' משום דאמרי ליה לא ניחא ליה דליתיב איניש נוכראה גבן ואף על גב דאכלי כולהו בחד:

איבעיא להו בני חבורה שהיו ידי אחד מהן יפות כלומר אוכל הרבה מהו שיאמרו לו טול לחלקך וצא ופשטנא מהא דתניא בני חבורה שהיו ידי אחד מהן יפות רשאין לומר לו טול חלקך וצא ולא עוד אלא אפי' חמשה ועשו סיבולת רשאין לומר לו טול חלקך וצא ש"מ.

מאי ולא עוד לא מבעיא קאמר לא מבעיא פסח דאמר ליה לתקוני זבחא קבלנך אלא אפילו סיבולת נמי דלצוותא בעלמא רשאין לומר לו טול חלקך וצא.

איכא דאמרי הא לא איבעי להו דמצי אמרי ליה לתקוני זבחא קבלנך למיכל יתר מינך לא קבלנך כי איבעיא לן הא רשאין בני חבורה לחלק או לא ופשטנא מיהא בני חבורה שהיו ידי אחד מהן יפות רשאין לומר לו טול חלקך וצא [ידיו יפות אין שאין ידיו יפות לא ש"מ ואסיקנא אפילו סיבולת דלצוותא בעלמא רשאין לומר לו טול חלקך וצא]. ומעשה דרב הונא בהדי רב פפא ובהדי רבינא פשוט הוא:

ת"ר הממנה אחרים עמו על פסחו ועל חגיגתו מעות שבידו חולין והמוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום ומעות כל שהוא יפלו לנדבה ופשטה רבא למה יפלו לנדבה קנסא מאי כל שהן יפלו לנדבה דאע"ג דשוה ארבעה ויהבו ליה חמשה כולהו חמשה יפלו לנדבה ואפילו בההוא יתירא קנסיה רבנן וכיון שפשט רבא להא אמר עולא אפשר ידעין חברין בבלאי טעמא דהא מתניתא זה הפריש טלה לפסחו וזה הקדיש מעו' לפסחו האיך הקדש מתחלל על הקדש מעות שבידו חולין.

Rabbeinu Chananel on Pesachim 89b · Sefaria

מאירי

אחד מבני חבורה שהיו ידיו יפות ר"ל שמתוך שהוא גרגרן ממהר לחטוף ולאכול רשאים שאר בני החבורה להוציאו ר"ל לברר חלקו מתוך חלקם ויאכל חלקו בחבורתם שאע"פ שקבלוהו בחבורתם לא קבלוהו אלא לתקן הזבח שלא יבא לידי נותר אבל לאכול את חלקם לא ושאר בני חבורה שאינם גרגרנים אע"פ שאם נתרצו כלם בכך רשאים לברר לעצמם חלק כל אחד ואחד מ"מ אין כופין זה את זה בכך והשמש שאכל כזית בצד התנור כבר ביארנו שכלם צריכים לאכול במקום שהתחיל הוא לאכול שאין הפסח נאכל לא בשתי חבורות ולא בשני מקומות זהו פסק היוצא משמועה זו:

ולענין ביאור מיהא כל הסוגיא שנויה על דעת הסובר שהפסח נאכל בשתי חבורות וטול חלקך וצא פירושו להוציאו מן המקום לגמרי ומה שאמרו שאם אינו גרגרן אין רשאין ליחלק פירושו משהתחיל לאכול אבל לענין פסק אי אתה יכול לפרשה אלא לענין חלוק מנות ליתן מנה לפני כל אחד ואחד אלא שמ"מ יאכלו כלם בחבורה אחת ובפסח אין כופין זה את זה בכך אא"כ יש שם גרגרן הא אם רצו רשאין אף בלא גרגרן וגדולי המחברים הורו בה שאין רשאין כפשוטה של שמועה ולא יראה לי כן:

ובסיבולת מיהא והוא ענין סעודה שמתערבין בה בני אדם כגון בפונדקאות וכיוצא בהם אם היה אחד מהם גרגרן רשאים להוציאו ממקומם בחלקו ואם אינו גרגרן אין רשאין ומ"מ לענין חלוק מנות מיהא כופין זה את זה לברר כל אחד את חלקו הואיל ואין קצתם ממהרין לאכול כשאר החבורה אע"פ שאין אוכלין דרך גרגרנות שהרי רב פפא ורבינא לא היו גרגרנים ונאמר עליהם רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע ערוב ריפתיהו כי הדדי כלומר שהיו עומדים בפונדק ללמוד תורה בבתי הישיבות אדכריך רב הונא חדא כריך רב פפא ארבעה אמר ליה פלוג לי אמר ליה הא קבילתן אותביה מיהא דסיבולת ופליג ליה איערב בהדי רבינא אדכריך איהו חדא כריך רבינא תמני אמר מאה פפי ולא חדא רבינא:

מי שלקח את פסחו או קרבן חגיגתו ר"ל חגיגת ארבעה עשר שאף היא לא היתה נאכלת אלא למנויים והקדיש את פסחו לשם הפסח ואחר כך באו אחרים שכבר הפרישו מעות לפסחיהם ונמנו עמו ונתנו לו אותן המעות כל אחד לפי חלקו הרי קדושת המעות שלקח מהן נתחללה על הטלה והרי הן חולין בידו ליקח בהם מה שירצה ולא סוף דבר ליקח בהם דברים הצריכים לאכילה הפסח כגון עצי צלייתו ימצה ומרור אלא אף ליקח בהם חלוק או טלית וגדולי המחברים כתבו בזה של עצים לצלייה ומצה ומרור דברים שלא נתבררו לנו ואע"פ שכבר הוקדש הפסח והוקדשו המעות והיאך הקדש מתחלל על הקדש שאין חלול אלא בשנכנס איזה דבר של חולין תחתיו שתחול קדושתו עליו מ"מ על מנת כן היו מקדישין את פסחיהן ואת חגיגתם ומעותיהם לפסחיהם ולחגיגותיהן:

המוכר עולתו ושלמיו להתכפר בה אחר לא עשה כלום ואין מתכפרים בה בעלים שניים כלל והרי הן כזבחים שנזבחו שלא לשם בעלים ודין תורה שיהו המעות חולין בידו ושיהא רשאי ליקח מהן עולתו ושלמיו אלא שגזרו חכמים שיפלו לנדבת צבור לקיץ המזבח ואפילו מכרם ביתר מכדי דמיהם כל מה שלקח מהם יפול לנדבה והוא צריך ללקח עולתו ושלמיו מצד אחר:

Meiri on Pesachim 89b · Sefaria

מהרש"א — חידושי הלכות

בד"ה ומאחר דלא כו' אא"ב דעשייתו מועלת א"ש דקנסינן ליה כו' עכ"ל פי' לדבריהם דאי עשייתו מועלת א"ש דקנסינן למוכר שיפסיד מעותיו שיפלו לנדבה כדי שלא ירגיל לעשות כן (לקנות) [למכור] קרבנות (שלאחר) [לאחר] אבל כיון דלא עשה ולא כלום אמאי קנסינן ליה ומשני דמ"מ קנסינן ליה ר"ל לקונה כמו שפירש"י וק"ל:

Chidushei Halachot on Pesachim 89b · Sefaria

מהר"ם

בגמ' איתיביה הממנה וכו' כל הני תיובתא ושני כדשני:

ברש"י ד"ה אפשר ידעינן וכו' והלואי שיהו יודעין וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה דעות שאני וכו' וי"ל דאצטריך לשנויי הכי דלא נידוק איפכא דוקא ממנה אחרים דלא מצי למימר הא קבילתון הא ידיו יפות דמצי למימר הא קבילתון אין רשאי וכו' כצ"ל:

Maharam on Pesachim 89b · Sefaria

לשון המקור

קטע 1

מַתְנִי׳ הַמְמַנֶּה עִמּוֹ אַחֵר בְּחֶלְקוֹ — רַשָּׁאִין בְּנֵי חֲבוּרָה לִיתֵּן לוֹ אֶת שֶׁלּוֹ, וְהוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן.

קטע 2

גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: בְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁהָיוּ יָדָיו שֶׁל אֶחָד מֵהֶן יָפוֹת, מַהוּ שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ: טוֹל חֶלְקְךָ וָצֵא. מִי אָמְרִינַן, מָצֵי אֲמַר לְהוּ: הָא קַבֵּילְתּוּן. אוֹ דִילְמָא, מָצוּ לְמֵימַר לֵיהּ: כִּי קַבֵּלְינַן — לְתַיקּוֹנֵי זְבִיחָה, אַדַּעְתָּא דְּאָכְלַתְּ טְפֵי מִינַּן — לָא קַבֵּלְינָךְ.

קטע 3

תָּא שְׁמַע: הַמְמַנֶּה אֲחֵרִים עִמּוֹ עַל חֶלְקוֹ — רַשָּׁאִין [בְּנֵי חֲבוּרָה] לִיתֵּן לוֹ אֶת שֶׁלּוֹ, וְהוּא אוֹכֵל אֶת שֶׁלּוֹ, וְהֵן אוֹכְלִין אֶת שֶׁלָּהֶן. מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּהָוֵי לֵיהּ כְּיָדַיִם שֶׁל אֶחָד מֵהֶן יָפוֹת. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ יָדָיו יָפוֹת מָצֵי אֲמַר לְהוּ קַבֵּילְתּוּן, נִיהְוֵי הַאי כְּיָדָיו יָפוֹת!

קטע 4

אָמְרִי: לָא, דֵּעוֹת שָׁאנֵי, דְּאִי נָמֵי תַּרְוַיְיהוּ כְּחַד מִבְּנֵי חֲבוּרָה הוּא דְּאָכְלִי, מָצֵי אָמְרִי לֵיהּ: דְּלָא נִיחָא לַן אִינָשׁ נוּכְרָא גַּבָּן.

קטע 5

תָּא שְׁמַע: הַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל כְּזַיִת בָּשָׂר בְּצַד הַתַּנּוּר, אִם הָיָה פִּקֵּחַ — מְמַלֵּא כְּרֵיסוֹ מִמֶּנּוּ. אִם רָצוּ בְּנֵי חֲבוּרָה לַעֲשׂוֹת טוֹבָה עִמּוֹ — בָּאִין וְיוֹשְׁבִין בְּצִדּוֹ וְאוֹכְלִין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רָצוּ — אִין, לֹא רָצוּ — לָא. וְאַמַּאי? נֵימָא לְהוּ: הָא קַבֵּילְתּוּן.

קטע 6

שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמְרִי לֵיהּ: כִּי קַבֵּלְינָךְ — אַדַּעְתָּא דְּנַטְרְחָךְ קַמַּן. לְמִטְרַח לַן לְדִידָךְ — לָא קַבֵּלְינָךְ.

קטע 7

תָּא שְׁמַע: בְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁהָיָה יָדָיו שֶׁל אֶחָד מֵהֶן יָפוֹת, רַשָּׁאִין לוֹמַר: טוֹל חֶלְקְךָ וָצֵא. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִילּוּ חֲמִשָּׁה וְעָשׂוּ סִיבּוֹלֶת, רַשָּׁאִין לוֹמַר לוֹ: טוֹל חֶלְקְךָ וָצֵא. שְׁמַע מִינַּהּ.

קטע 8

מַאי ״וְלֹא עוֹד״? לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר. לָא מִיבַּעְיָא פֶּסַח, דְּמָצֵי אָמְרִי לֵיהּ: כִּי קַבֵּלְינָךְ לְתַקּוֹנֵי זְבִיחָה, אֶלָּא אֲפִילּוּ סִיבּוֹלֶת נָמֵי, דְּצַוְותָּא בְּעָלְמָא הוּא, רַשָּׁאִין לוֹמַר לוֹ: טוֹל חֶלְקְךָ וָצֵא.

קטע 9

אִיכָּא דְאָמְרִי: הָא לָא אִיבַּעְיָא לַן, אֶלָּא הָכִי הוּא דְּאִיבַּעְיָא לַן: בְּנֵי חֲבוּרָה רַשָּׁאִין לְחַלֵּק, אוֹ אֵינָן רַשָּׁאִין לְחַלֵּק?

קטע 10

תָּא שְׁמַע: בְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁהָיוּ יָדָיו שֶׁל אֶחָד מֵהֶן יָפוֹת — רַשָּׁאִין לוֹמַר לוֹ: טוֹל חֶלְקְךָ וָצֵא. יָדָיו יָפוֹת — אִין, אֵין יָדָיו יָפוֹת — לָא. שְׁמַע מִינַּהּ.

קטע 11

רַב פָּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ עָרִיבוּ רִיפְתָּא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי. אַדְּאָכֵיל רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ חֲדָא, אָכֵיל רַב פָּפָּא אַרְבַּע. אֲמַר לֵיהּ: פְּלַג לִי. אֲמַר לֵיהּ: קַבֵּילְתּוּן.

קטע 12

אֵיתִיבֵיהּ כׇּל הָנֵי תְּיוּבָתָא, וְשַׁנִּי כִּדְשַׁנִּינַן. אֵיתִיבֵיהּ בְּנֵי חֲבוּרָה. אֲמַר לֵיהּ: הָתָם דְּאָמְרִי לֵיהּ כִּי קַבֵּלְינָךְ — לְתַיקּוֹנֵי זְבִיחָה. אֵיתִיבֵיהּ סִיבּוֹלֶת, פְּלַג לֵיהּ.

קטע 13

אֲזַל עָרֵיב בַּהֲדֵי רָבִינָא. אַדְּאָכֵיל רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ חֲדָא, אָכֵיל רָבִינָא תְּמָנְיָא. אֲמַר: מְאָה פָּפֵּי וְלָא חֲדָא רָבִינָא.

קטע 14

תָּנוּ רַבָּנַן: הַמְמַנֶּה אֲחֵרִים עִמּוֹ עַל פִּסְחוֹ וְעַל חֲגִיגָתוֹ — מָעוֹת שֶׁבְּיָדוֹ חוּלִּין. וְהַמּוֹכֵר עוֹלָתוֹ וּשְׁלָמָיו — לֹא עָשָׂה וְלֹא כְּלוּם, וּמָעוֹת כׇּל שֶׁהֵן יִפְּלוּ לִנְדָבָה.

קטע 15

וְכִי מֵאַחַר דְּלֹא עָשָׂה וְלֹא כְּלוּם, מָעוֹת אַמַּאי יִפְּלוּ לִנְדָבָה? אָמַר רָבָא: קְנָסָא. וּמַאי ״כׇּל שֶׁהֵן״ — אַף עַל גַּב דְּלָא הֲווֹ שָׁווּ אֶלָּא אַרְבְּעָה, וִיהַבוּ לֵיהּ חַמְשָׁה — אֲפִילּוּ בְּהָהִיא יַתִּירָא נָמֵי קַנְסוּהוּ רַבָּנַן.

קטע 16

אָמַר עוּלָּא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: אֶפְשָׁר יָדְעִי חַבְרִין בַּבְלָאֵי טַעְמָא דְּהַאי מִלְּתָא. זֶה הִפְרִישׁ טָלֶה לְפִסְחוֹ, וְזֶה הִפְרִישׁ מָעוֹת לְפִסְחוֹ, הֵיאַךְ הֶקְדֵּשׁ חָל עַל הֶקְדֵּשׁ, דְּקָתָנֵי: מָעוֹת שֶׁבְּיָדוֹ חוּלִּין?

מסכת פסחים דף פ״ט עמוד ב׳

מסכת פסחים דף פ״ט עמוד ב׳

רש"י

תוספות

רבנו חננאל

מאירי

מהרש"א — חידושי הלכות

מהר"ם

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חכמים הנזכרים בדף

ערכי חכמים המצטטים דף זה

לשון המקור