מסכת פסחים דף פ״ח עמוד ב׳

תקנתם את רבו שאינו מפסיד כלום מן הראוי לו:

ואת עצמו לא תקנתם מה תהא עליו:

לישא שפחה אינו יכול דצד חירות אסור בה דכתיב (דברים כ״ג:י״ח) לא יהיה קדש לא יסב איתתא אמה:

מתני' שחט גדי יאכל רבו ממנו ואע"ג דרגיל בטלה דכיון דלא פריש ליה עליה סמך:

יאכל מן הראשון והשני ישרף:

שכח מה אמר לו רבו שפירש לו גדי או טלה וזה שכח:

וטלה שלי ובגמרא פריך מה שקנה עבד קנה רבו ומנא ליה לדידיה:

שכח רבו מה אמר לו וזה כבר שחט השנים:

לישא שפחה אינו יכול ואם תאמר וליתי עשה דפרו ורבו (בראשית ט) וידחה לאו דלא יהיה קדש (דברים כ״ג:י״ח) וי"ל משום דידה דליכא עשה דאפשר לה בעבד ועוד דבתחלת ביאה מיעקר לאו ולא מיקיים עשה אלא בהוצאת זרע וא"ת וימכור עצמו בעבד עברי ויהיה מותר בשפחה וי"ל בזמן שאין היובל נוהג דאז נמי אינו נוהג עבד עברי ועוד אומר ר"י דאסור למכור עצמו בעבד עברי כדאמרי' בפ"ק דקדושין (דף כב:) וא"ת ישא חציה שפחה וחציה בת חורין וי"ל דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות ואם תאמר וישא ממזרת דממזר מותר בשפחה דבפרק האומר (שם דף סט.) אמר רבי טרפון יכולים ממזרים ליטהר כיצד ממזר נושא שפחה ומותר נמי בצד חירות דחרורי וממזירי מותרים לבא זה בזה וי"ל אי חציו עבד קדושין תופסין אתי צד עבדות ומשתמש בצד אשת איש ואי לא תפסי אם כן בעילתו בעילת זנות ובהשולח (גיטין מג.) מספקא ליה אי תפסי אי לא ועוד אור"ת דאין תקנה להרבות ממזרין ואם תאמר וישא נתינה דחרורי ונתיני מותרים לבא זה בזה וי"ל דאף על גב דממזר מותר בשפחה נתין אפשר דאסור בה דקדש ועומד הוא הממזר שנוצר מאיסור דלא תפסי קדושין ולכך מותר בלאו דלא יהיה קדש והא דאמרינן ביש מותרות (יבמות דף פה:) דממזרת ונתינה מרגלא ליה לפי שיכול להכשיר זרעו שישא בנו שפחה ואף על גב דנתין אסור בשפחה האי גברא לא אכפת ליה באיסור דהא קא נסיב נתינה:

כופין את רבו בחציה שפחה אין כופין את רבה אלא היכא דנהגו בה מנהג הפקר היינו משום דכשישחררה שמא לא תקיים כיון דלא מיחייבה וא"ת אמאי כופין וכי אומר לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירו דהמשחרר עבדו עובר בעשה וי"ל מצוה רבה שאני דלא תהו בראה לשבת יצרה כדמשני (ברכות דף מז:) גבי ר"א ששיחרר עבדו מצוה דרבים שאני:

והתניא אין נמנין על שני פסחים כאחד פירש בקונטרס דברייתא סברה דאין ברירה ולא מצי לשנויי דמתניתין קסבר דיש ברירה דאם כן הוה ליה למיתני מאיזה שירצה יאכל וא"ת ואמאי לא משני דברייתא קתני כשנמנה על ב' פסחים כא' והתם ודאי לא יאכל משניהם אבל מתניתין כשהמנוהו זה אחר זה דדעתו על הראשון וי"ל דמתני' קאמר ראשון לשחיטה אע"פ שהמנה עליו לבסוף:

במלך ומלכה שיש להם רוב מעדנים ולא קפדי אם גדי ואם טלה אם שמן אם כחוש:

על מנת שאין לרבו רשות בו ולמאן דאמר בפ"ק דקדושין (דף כג:) דקני רביה עד שיתן על מנת שיצא בו לחירות ה"נ יפרש שיתן לו שיצא בו חובת פסח:

קמי שמיא גליא פירוש ולא פסיל כל כך הואיל ואינו בגוף הקרבן:

מתני' האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח כו' שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון. ואקשי' והתניא אין נמנין על שני פסחים כאחד ומשני אביי מתני' במלך ומלכה וכדתניא אין נמנין על שני פסחים כא' ומעשה במלך ומלכה שאמרו לעבדיהם צאו ושחטו עלינו את הפסח ויצאו ושחטו עליהם שני פסחים באו ושאלו המלך כו' אמר רשב"ג המלך והמלכה יאכלו את הראשון ואנו לא נאכל לא את הראשון ולא את השני נמצאת משנתנו שנויה במלך ומלכה וברייתא בשאר כל אדם וכן בהלטאה שנמצאת בבית המטבחים רותח ואמר רשב"ג הטילו עליה כוס של צונן והטילו עליה כלומר עדיין בחיים הוא וטהר רשב"ג כל המטבחי' נמצא המלך [תלוי במלכה] והמלכה תלויה ברשב"ג נמצא הכל תלוי ברשב"ג:

שכח מה אמר לו רבו כיצד יעשה ישחוט גדי וטלה ואמרינן מנא ליה לעבד מה שקנה עבד קנה רבו.

אמר אביי הולך אצל רועה הרגיל אצלו דניחא ליה בתקנתא דרביה ומקנה ליה על מנת שאין לרבו רשות בו.

שכח רבו מה אמר לו שניהם יצאו לבית השרפה ופטור מלעשות פסח שני אוקמה אביי למתני' כשהיה יודע אם גדי אם טלה ועכשיו שכח לאחר זריקה דבעידנא דאזריק דם פסח ראוי לאכילה היה ונפטר בזריקה ואכילת פסח לא מעכבא אבל אם שכח לפני זריקה חייבין לעשות פסח שני:

איכא דמתני להא דאביי אברייתא חמשה שנתערבו פסחיהן ונמצא יבלת באחד מהן כולן יצאו לבית שרפה ופטורין מלעשות פסח שני.

מי שחציו עבד וחציו בן חורין אסור בשפחה מפני צד חירות שבו ובבת ישראל מפני צד עבדות שבו ומתוך כך כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו שהרי מ"מ הואיל ויש בו צד חירות מצווה הוא בפריה ורביה אבל שפחה כנענית הואיל ואין מצוה זו נוהגת בנשים אין כופין אותו בכך אלא מניחין אותה כמות שהיא ועובדת את רבה יום אחד ולעצמה יום אחד אלא שבמס' גיטין מ"א א' יתבאר שאם היו נוהגין בה מנהג הפקר כופין כדי למעט באיסור ביאתה:

המשנה השניה והכונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח שחט גדי יאכל שחט טלה יאכל שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון שכח מה אמר לו רבו כיצד יעשה ישחוט גדי וטלה ויאמר אם גדי אמר לי רבי גדי שלו וטלה שלי אם טלה אמר לי רבי טלה שלו וגדי שלי שכח רבו מה אמר שניהם יצאו לבית השריפה ופטורין מלעשות פסח שני אמר הר"ם כשאמר לו רבו צא ושחוט עלי את הפסח סתם אע"פ שהיה מנהגו לעולם טלה ושחט לו גדי או גדי ושחט לו טלה הרי זה יאכל וזהו מה שרצה להשמיעך שלא נחוש למנהגו והעקר אצלנו אין נמנין על שני פסחים וזה שהתרנו בכאן ואמרנום יאכל מן הראשון הוא מיוחד למלך ולמלכה בלבד כשאמרו לעבדיהם צאו ושחטו עלינו את הפסח ושחטו שני פסחים וזה לחסרון דעת העבדים ומיעוט התעסקם במצות אבל שאר בני אדם אין אוכלין לא מן הראשון ולא מן השני וזה הדין באמרו שכח מה אמר לו רבו אינו מתקיים אלא כשאמר לו הרועה של רבו קח טלה וגדי ושחוט אותם כדי שתכוין דעת רבך ואני הקניתי לך האחד בתנאי שלא יהי' לרבך רשות בו אבל אם לא היה כן לא יתקיים מזה הדין דבר כי העקר אצלנו מה שקנה עבד קנה רבו אם כן אמרו שלו לא יתקיים אלא על הדרך שבארנו ולא יהיו פטורין מלעשות פסח שני אלא כששכח רבו מה אמר לו אחר שנזרק הדם לפי שהפסח אחר זריקת הדם ראוי לאכילה אבל קודם זריקת הדם חייבים בפסח שני:

אמר המאירי האומר לעבדו צא שחוט עלי את הפסח ולא בירר לו אם גדי אם טלה שהרי מן הכבשים ומן העזים הוא והלך השליח ושחט גדי ופי' בגמ' אע"פ שהיה דרך הבעלים בטלה יאכל וכן אם שחט טלה אע"פ שדרכו היה בגדי יאכל שמאחר שלא ברר לו אם גדי אם טלה דעתו משעת אמירתו על איזה שישחט שחט גדי וטלה כלומר שהיה העבד מסופק באיזה מין הוא בוחר ושחט לשניהם והדבר ידוע שאין נמנין על שני פסחים ומתוך כך פי' בגמ' שיצאו שניהם לבית השריפה וזו שאמרו יאכל מן הראשון כלומר שבודאי סומך הוא עליו והראשון כהלכתו נשחט והשני יצא לבית השריפה פרשוה במלך שאמר לעבדו לשחוט לו או במלכה ומשום שלום מלכות הקל בה מפני שדעתם קלה לכעוס:

שכח מה אמר לו רבו כלומר שקבע לו בפ' גדי או טלה והוא שכח מאיזה מין אמר לו ואם שוחט ממין אחר מתירא שמא יעביר על דעתו ואם שוחט משניהם נמצא ממנהו על שני פסחים הא כיצד הוא עושה שוחט משניהם ואומר אם גדי אמר לי רבי יהא גדי שלו וטלה שלי ואם טלה אמר לי יהא טלה שלו וגדי שלי ופי' בגמ' בשהיו לו מעות שאין לרבו רשות בהם או כגון שהלך אצל רועה הרגיל אצל רבו והקנהו לו לכבוד רבו על מנת שאין לרבו רשות בו וכגון שהזכיר לו בפי' לאיזה דבר על הדרך שביארנו בראשון של קדושין שאם לא כן הרי מה שקנה עבד קנה רבו שכח רבו מה שאמר לו כלומר שכבר שכח גם כן העבד ושחט שנים על התנאי שהזכרנו ואח"כ אמר שכח רבו גם כן ואינו יכול לברר יצאו שניהם לבית השריפה כלומר לאחר שתעובר צורתן לששה עשר ופטורין מלעשות פסח שני ופרשוה בגמ' בששכח לאחר זריקה שמאחר שבשעת השחיטה והזריקה היה זכור נמצאת שחיטתו וזריקתו כראוי שהרי יכול להתברר לשם מי הוא נזרק אבל שכח לפני זריקה הואיל והזריקה נעשית שלא כתקנה חייבין בפסח שני:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

הלטאה היא משמונה שרצים האמורים בתורה שמטמאין במיתתן וכל עוד שהם מפרכסים אחר שהן שלמים אין מטמאין פעם אחת נמצאת לטאה בבית המטבחים ובקשו לטמא את כל הסעודה הלכו ושאלו לרבן שמעון בן גמליאל ואמר להם בית המטבחים רותח או צונן אמרו לו רותח אמר להם לכו והטילו עליו כוס של צונן [הלכו והטילו עליו כוס של צונן] וריחשה וטהרו את כל הסעודה:

חמשה שנתערבו עורות פסחיהם ונמצאת באחד מהם יבלת הפוסלתו על הדרך שביארנו בפרק אלו דברים שנמצא אחד פסול על כל פנים ולא נודע איזו הוא כלם יצאו לבית השריפה ומה הם בחיוב פסח שני אם נתערבו קודם זריקת הדם הואיל ואין הזריקה בשעה הראויה כלם חייבים בפסח שני ואם לא נתערבו עד לאחר זריקה שנמצאו הארבעה בזריקה ראויה כלם פטורים מפסח שני דאע"פ שעל כל פנים יש כאן אחד שלא עלה לו קרבנו שהרי פסול היה אין כאן תקנה שאם יביאו חמשתם כל אחד פסח שני הרי הארבעה הקריבו פסח ראשון כהלכתו ונמצאו עכשיו מביאין חולין לעזרה ואם שיהו חמשתם מביאין פסח שני בין כלם נמצא נשחט למי שאינו מחוייב בו והרי הוא כנשחט שלא למנוייו וא"ת שיביא כל אחד ויתנה אם שלי היה הפסול יהא זה פסח שני ואם לאו יהא שלמים הרי מ"מ בשלמים צריך ליתן חזה ושוק לכהן ואי אפשר לעשות כן שמא אחד מהם פסח הוא ונמצא מאכילו לכהן שאינו ממנוייו וא"ת שימנה כל אחד מהם כהן אחד בפסחו ומה בכך אם כהן זה עשה פסח הרי אי אפשר לו לימנות בזה ואינו יוצא בזה מחיוב פסח וא"ת שיעשה פסח אחר שמא אף זה פסח ונמצא נמנה בשני פסחים וא"ת שיביאו חמשתם כהן אחד שלא עשה פסח שיאכל חזה ושוק של כלם והרי עכ"פ אחד מאלו פסח הוא ויצא ידי חובת הפסח ומשום נמנה על שני פסחים ליכא שהרי מ"מ אין כאן אלא פסח אחד וכל השאר שלמים מ"מ ממעט הוא באכילת שלמים שאכילת שלמים לשני ימים ולילה אחד ואכילת פסח אינו אלא ליום ולילה ונמצא מביא שלמים לבית הפסול קודם זמנן ושמא תאמר שלא יתנה מתחלתו שאם שלו היה תם שיהא זה שלמים אלא שיהא זה כמותר הפסח ר"ל שאבד פסחו והפריש אחר תחתיו ואח"כ נמצא הראשון שהוא קרב שלמים אלא שאינו נאכל בשיעור שלמים אלא כזמן הפסח ליום ולילה כמו שהתבאר בתוספתא של זבחים אין זה כלום שאין מפרישין קרבן תחלה לדין מותר שאין מותר אלא אותו שכבר חל עליו שם פסח וא"ת שיהו טורחים ומחזרים אחר אנשים שנותר להם פסח או מעות המופרשות לשם פסח ויקחו מהם בהמות ויתנה כל אחד אם שלי בעל מום יהא זה לפסחי ואם לאו יהא מותר הפסח כמו שהוא מ"מ מותר הפסח טעון סמיכה ושמא פסח הוא ואינו טעון סמיכה שכל קרבנות היחיד של בהמה הן חובה הן נדבה סומך עליהן בחייהן חוץ מן הבכור והמעשר והפסח ושמא פסח הוא ונמצא בסמיכה שלא כדין שבו משתמש בקדשים וא"ת שיחזרו אחר מותר הפסח של נשים שאף כשיקרב שלמים לא יהא טעון סמיכה שאין סמיכה אלא באנשים מ"מ יש כאן חששות אחרות שזה כשקרב שלמים טעון שתי מתנות שהן ארבע ואלו פסח דוקא מתנה אחת וכן שמתנות שלמים נזרקות ר"ל שזורק מרחוק מן המזרק למזבח שכל הקרבנות בזריקה חוץ מחטאת שהוא במתן אצבע ושל פסח נשפך בנחת מן המזרק לקיר המזבח כנגד היסוד ואע"פ שכל הנתנין במזבח החיצון אע"פ שדינן בארבע אם נתנן במתנה אחת כפר וכן כל הנזרקין שנתנן בשפיכה יצא דוקא דיעבד הא לכתחלה אין ראוי לעשות כן הילכך לא אפשר ומתוך כך כולם פטורים מפסח שני:

בד"ה כופין כו' משום כששיחררה שמא לא תקיים כיון דלא מחייבא כו' עכ"ל ובפשיטות ל"ל כיון דשפחה לא מחויבת במצות פ"ו אין כופין את רבה אא"כ נהוג בה מנהג הפקר דהא לאו מטעם פ"ו קאמר אלא מטעם לשבת יצרה קאמר דכופין דהוי מצוה רבה ושבת יצרה שייך נמי באשה ולכך תירצו דלא תקיים שבת כיון דלא מחויבת במ"ע דפ"ו ודו"ק:

בד"ה במלך כו' ולא קפדי אם גדי ואם טלה אם שמן אם כחוש עכ"ל נראה מדבריהם דר"ל דה"ה בשחט ב' גדיים או ב' טלאים דבמלך ומלכה דיש להם רוב מעדנים אין ברירה דתרווייהו ניחא להו ולכך יאכל מן הראשון כו' אבל אחר דקפיד דלית ליה רוב מעדנים לא ידיע בהי ניחא ליה אם בכחוש אם בשמן אף שהוא אחרון ודו"ק:

ברש"י ד"ה בתקנתא דרביה וכו' וגדי שלמים כדמפרש לקמן שממעט באכילתו וכו' נ"ל שטעות נפל בספרים וצ"ל כדמפרש לקמן ותו לא ור"ל מה שמסיק לקמן בשמעתין משום מתנות וכו' דהא האי טעמא דממעט באכילה וכו' לא שייך הכא דהעבד סבר שרבו יודע מה אמר לו ויאכל האחד בתורת פסח והאחד בתורת שלמים ודו"ק וק"ל:

נִמְצָא מֶלֶךְ תָּלוּי בַּמַּלְכָּה, וְהַמַּלְכָּה תְּלוּיָה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל יש להקשות מאי קא משמע לן בזה והלא דברים אלו הם פשוטים וכל אחד יאמר ויסביר אותם מדעתו? ונראה לי בס"ד רמזו לפי דרכם דבר נסתר לומר המלך מקבל שפע מלכותו מן המלכה העליונה היא מדת המלכות שהיא ספירה העשירית, והמלכה היא מלכות העליונה תלויה ברבן גמליאל רמז לתפארת. או יובן בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא נט.) אין הברכה מצויה אלא בעבור אשתו של אדם ובא ללמדינו לפי דרכו דאפילו גבי מלך אמרו כן שהוא תלוי באשתו. דף פ"ב ע"ב