מסכת פסחים דף פ״ב עמוד ב׳

נשפך דמה דאין כאן זריקה ולא הותר הבשר:

וכן יצא דמה דמהאי פנימה דלעיל נפקא דמיפסיל אף הדם ביציאה:

דקיימא לן דכל הני בשריפה בכל הגמרא אנו מוצאין בכל פסולי קדשים יצאו לבית השריפה ומנלן מקרא:

בקדש בעזרה:

פסולי שאר קדשים שמחיצתן בכשרותן בעזרה דכתיב בהן (ויקרא ו׳:ט׳) בחצר אהל מועד ואימורי קדשים קלים שנפסלו דבכשרותן היתה חומת העזרה מחיצתה דהא הקטרה בעו מנין שאף כשנפסלו תהא שם שריפתן ולהכי נקט אימורים דאי ניטמא בשרן של קדשים קלים דנאכל בכל העיר שריפתן נמי בכל העיר כדתנן שורפין אותו בחצרותיהן או על גגותיהן:

קדשים קלים דבעי שריפה כלל בשאר פסולין חוץ מטומאה מנלן ומטומאה ליכא למילף דשאני טומאה דפסלה אף בתרומה ומעשר:

הלכתא גמירי לה וחטאת דאהרן לא איצטריכא לפרושי בה שריפה באנינותה וביציאתה אלא מעשה שהיה הוא דאישתעי ולקמן פריך והבשר אשר יגע בכל טמא למה לי:

אפי' פיגול שפסולו בגופו טעון עיבור צורה והא דתנא דרבה בר אבוה לא איתפרש מהיכא:

ונגמר עון עון מחטאת דאהרן תימה לרשב"א א"כ לישתוק מעון דפיגול וממילא נימא דישרף מיד וי"ל דבלאו הכי איצטריך למיכתב עון בפיגול דבפרק שני דזבחים (דף כח:) יליף בפיגול כרת עון עון מנותר:

אבל נטמא דאיתיה בחולין כו' תימה לרשב"א ניליף כולהו מטמא ואמאי צריך הלכתא ואומר ר"י דה"א מה שנוהג בחולין הוי חומרא הואיל ומעשה חול אתעביד ביה וא"ת ונילף קל וחומר מתרומה דבעי שריפה וי"ל דאיכא למיפרך מה לתרומה דאסורה לזרים תאמר בקדשים קלים דשרי. רשב"א:

לאחר זריקה מחלוקת פירוש אף לאחר זריקה דאי דוקא בדם ובבעלים מאן קתני לה:

רבי יוחנן בן ברוקה ורבי נחמיה אמרו דבר אחד וא"ת דילמא לעולם רבי נחמיה כרבנן ס"ל דבעו עיבור צורה וחטאת אהרן שנשרף מיד מפני אנינות הוראת שעה היתה דעדיין לא פירש להם עיבור צורה כדפירש בקונטרס ואומר רשב"א דלפי מה שפירש ר"י דסברא דפסול בעלים בעי עיבור צורה אתי שפיר דהכא לא שייך הוראת שעה היתה דאנינות הוי פסול בעלים ומסברא בעי עיבור צורה ולעיל דקאמר הוראת שעה היתה קסבר דמפני טומאה נשרפה:

רבה בר אבוה דתני אפילו פגול טעון צורה כלומר אינו נשרף מיד אלא עד שתעובר צורתו אמר לך אפי' כעין חטאת לדורות צורה בעי וחטאת דאהרן הוראת שעה היתה ולא שיהיה דבר זה נוהג לדורות:

אמר רב חסדא מחלוקת ת"ק ור' יוחנן בן ברוקה כשנטמאו הבעלים או שמתו שזה אומר תעובר צורתו וזה אומר ישרף מיד בשמתו או נטמאו הבעלים לאחר זריקה דאיתחזי בשר לאכילה אבל לפני זריקה דלא איתחזי בשר לאכילה כלל דברי הכל ישרף מיד אותבינן עלה וחזר ואמר אלא הכי איתמר אמר רב חסדא מחלוקת שנטמאו או שמתו לפני זריקה דלא איתחזי בשר לאכילה כלל דהוי ליה (כי) פסולו בגופו אבל לאחר זריקה דברי הכל בעי צורה ור' יוחנן אמר לאחר זריקה נמי מחלוקת כי היכי דלא תקשה לך הא תיובתא דאותבינן על רב חסדא ולא אשכח לה פירוקא:

כבר ביארנו במשנה שזה שנאמר בה שכל שנטמאו בעלים תעובר צורתו לא סוף דבר לאחר זריקה שהיה לבשר שעת הכושר הואיל ונזרק הדם קודם שנטמאו בעלים וכן שנפטרו בעלים מפסח שני אלא אפי' לפני זריקה שהרי אמרו בדם ובבעלים תעובר צורתו ודם פירושו שלן או נטמא או נשפך וזו לפני זריקה היא:

כהן הדיוט אונן שעבד חלל אבל כהן גדול מקריב אונן אלא שאינו אוכל ואינו חולק לאכול לערב כמו שיתבאר במקומו:

בד"ה ונגמר כו' מעון דפיגול ומסברא נימא דישרף מיד וי"ל דבלאו הכי איצטריך למכתב עון בפיגול דבפ"ב דזבחים כו' עכ"ל כצ"ל וכשיטת ר"י שכתבו התוס' לעיל דמסברא ידעינן בפסול הגוף דישרף מיד ודו"ק:

בד"ה אבל נטמא כו' ואור"י דה"א מה שנוהג בחולין הוי חומרא [הואיל] ומעשה חול אתעביד ביה וא"ת ונילף ק"ו כו' עכ"ל כצ"ל ובעיקר קושייתם תירץ רש"י דשאני טומאה דפסלה אף בתרומה ומעשר ואפשר דלא ניחא להו בהכי דליכא למפרך הכי בכל הני פסולי דם דלא שייכין בתרומה ומעשר ומה שהקשו התוס' נילף ק"ו מתרומה כו' היינו טומאת קדשים גופה דשאר פסולין לא שייכין למילף מיניה וה"ה דאיכא להקשות נמי נימא ק"ו טומאת קדשים גופה ממעשר שני דמותר לזרים ואפשר דאיכא שום פירכא אחרת דליכא למילף נמי מיניה ודו"ק:

בד"ה ר"י בן ברוקא כו' הוראת שעה היתה דעדיין לא פירש להם עיבור צורה כדפי' בקונט' כו' עכ"ל היינו כפי מה שפירש רש"י לקמן דלא גמרי רבנן דורות משעה דליכא לפרושי מקרבן שעה דהא קרבן דורות היה דהיינו שעיר ר"ח אלא דר"ל הוראת שעה דעדיין לא פירש להם דין עיבור צורה באותה שעה וכבר דחו התוס' לקמן פירושו בפסול דם דמסברא בעי עיבור צורה וכמו שתירץ רשב"א הכא דלא שייך הכא הוראת שעה היתה באנינות דמסברא בעי עיבור צורה דפסול בעלים הוא ודו"ק:

קדשים קלים מנ"ל פרש"י ומטומא' ליכא למילף דשאני טומאה דפסולה בתרומה ומעשר וקשה להולמו על מה איחר בקושייתו דלעיל דפריך קדשים קלים מנ"ל ה"ל לאקשויי בשלמא במאי דסתר גמרא אלא יוצא מנ"ל לק"מ די"ל כיון דידע הגמרא דמצינו למילף מקרא יותר עדיף אבל אמאי דפריך תו קדשים קלים מנ"ל הו"ל להקשות מיד ניליף מטומאה ולפי מה שכתבנו יש לתרץ דלכאורה צריך ליישב הלשון דפריך מברייתא דלן דמה ונשפך דמה ויצא דמה דקיי"ל בשריפה משמע דברייתא לא איתניא רק לענין פסול ולא לענין שריפה אלא צ"ל דקושית הגמרא היינו פסול דיוצא מנ"ל דלפי פרש"י בזבחים ילפינן פסול דיוצא מפגימה ולרבנן מק"ו דבשר הנכנס דלאו כלום הוא ואפ"ה פסול יוצא שייך ביה כ"ש דם דבנכנס פסול כ"ש יוצא וא"כ דון מינה ומינה מה בשר היוצא בשריפה מיד ה"ה דם היוצא וא"כ כיון דדם היוצא בשריפה מיד ובהדדי אתני' יצא ונשפך ולן משמע דבחד דינא מיתדני וכולן בשריפה מיד ופליג אברייתא דלקמן דמשמע דבדם ובבעלים תעובר צורתו וא"כ משום הכי לא מצי רש"י להקדים לעיל בקושייתו דלילפו כולהו מטומאה משום דלפי מה דס"ד לעיל א"כ לא מצינן למילפינהו מטומאה דהתם שריפה מיד הוי ובדם ובבעלים באמת דיניהם בעובר צורה ומש"ה המתין עד לבתר דפריך מלן ונשפך א"כ לסברת מקשן הלז באמת דס"ל לכולהו דיניהן מיד דפליג אאידך ברייתא דלקמן דס"ל דבדם בעי עיבור צורה מקשה שפיר לילפו כולהו מטומאה ומש"ה הוכרח רש"י לפרש דמה לטומאה שכן נוהג בתרומה ומעשר וק"ל. אכן לא יצאנו עדיין מידי חובתו באמת דעדיין קשה מאי דפתחנו בה לילפי באמת מבינייהו או מהיקישא ע"כ נ"ל לבאר כל חמירא ולפרש הסוגיא באופן אחר ולא צריכנא לדחוק כפי' התוס' דסברא חיצונה היא מיד או עיבור צורה אלא כל הסוגיא כפשוטו דודאי סברא חיצונה היא כיון דגלי לן אורייתא דבשריפה מסברא נימא דמיד דאי לעיבור צורה לישתוק מיניה ומהיכא תיתי נימא דבקבורה כיון דלא גליא בשום מקום באורייתא דבעי קבורה וכל מקום דבעי קבורה אינו רק מדרבנן דלא ליתי לידי תקלה אבל בקדשים מסתמא כיון דגלי לן קרא דלא יאכל מינה נייחי עד דליהוי נותר וממילא ישרפו אח"כ כדין נותר אע"כ כיון דגלי לן קרא דבעי שריפה ע"כ מיד היא אלא דהכא קשיא ליה טפי קדשים קלים מנ"ל ולא ילפינן מהקישא או מבינייהו דנטמא ויוצא היינו כיון דגלי לן קרא בנותר והנותר באש ישרף דילפינן מינה לעיל דף כ"ד דנותר בשריפה ואין דבר אחר בשריפה וממעטינן לרבנן חמץ בפסח אע"ג דאית לן למילף בק"ו מנותר ומג"ש כמו שפירש"י דף כ"ז ולר' יהודה ממעטינן מיניה שור הנסקל דס"ד דבשריפה כיון דילפי' מקרא דוהבשר שנטמא באש ישרף דסד"א דגם שור הנסקל בעי שריפה וכל זה כיון דלא מצינן למעט מיניה שאר קדשים כיון דאמת הוא דכל פסולו בקודש בשריפה אכן לפי מאי דס"ד דאכתי לא ידעינן דכל פסולו בקודש בשריפה מהלכתא יותר יש לן למעוטי שאר קדשים דדמיא ליה מלמעטיה שור הנסקל וכ"ש לאינך תנאי דילפי שור הנסקל דאסור בהנאה מלא יאבל פשטיה דקרא יותר משמע למעט מיניה שאר קדשים קלים ומשום הכי פריך שפיר קדשים קלים מנ"ל עד דמסיק דהלכתא גמירא ליה וא"כ הוכרחו למעט מיניה שור הנסקל לר' יהודה ולרבנן חמץ בפסח לכל חד וחד כדאית ליה וק"ל. ועיין לעיל מ"ש בחידושים דף כ"ז דפי' רש"י שעיר נחשון היה היינו משום דקדשי שעה היה ופסול דיליה ע"כ ילפינן מהקישא ודו"ק:

הג"ה מנכד המחבר זצ"ל ה"ה הרב הגאון הגדול החריף ובקי כש"ת מוהר"ר בערוש זצ"ל בן הרב הגדול המפורסם בדורו מופת הדור רכב ישראל ופרשיו נר הישראלי וקדושו ע"ה פ"ה אב"ד ור"מ דק"ק הנובר כ"ש מפארים מהור"ד אריה ליב זצ"ל בה"מ ספר פני אריה בן המחבר פני יהושע זצ"ל:

הג"ה מנכד המחבר לא להתגדר מדבר כי מה לתבן את הבר אך הואיל וזכני ה' לבאר ע"פ דבריו דברי התוס' אימא ביה מילתא בתוס' ד"ה בשלמא נטמא הקשו וא"ת ואמאי צריך קרא כו' ותירצו בתירוץ השני דה"א אפילו כשיהיה נותר לא ישרף דנותר שהיה ראוי לאכילה קודם לכן דוקא ישרף וכו' ע"כ וע"פ מ"ש אא"ז בעה"מ ז"ל דטפי איכא למעוטי קדשים מקרא דהנותר מלמעט שור הנסקל לפ"ז אמאי ממעט הש"ס שאר איסורין משריפה משום דכתיב הנותר נותר בשריפה ואין כל איסורין בשריפה טפי ה"ל למימר דהנותר קאי למעט נותר דבשר בשריפה ואין נותר דדם בשריפה דמסתבר טפי דקאי בנותר ממעט נותר אע"כ צ"ל דנותר דדם נמי הוי נותר ותירוץ הראשון שתירצו התוס' דאיצטריך דלא לעביד ליה קבורה קודם שיהיה נותר נמי ליתא לפמ"ש הרשב"א דמ"ל דאמיד קא בעי ולכאורה קשה א"כ מאי פשיט מקרא דוהבשר אשר יגע כו' באש ישרף אכתי מנ"ל דהיינו מיד ואי משום דאי לאו מיד לשתוק קרא מיניה דבלא"ה ישרף משום נותר הא איצטריך דלא ליעבד ליה קבורה אע"כ דס"ל להרשב"א דלא איצטריך להכי דמה"ת נעביד ליה קבורה דדווקא לקמן דמסקי הש"ס דה"א דטמא קיל טפי ומש"ה ה"א דנעביד קבורה משא"כ הכא אכתי לא ס"ד וס"ל כפירש"י ז"ל לקמן שכתב ומטומאה ליכא למילף דשאני טומאה דפסולה אף בתרומה ומעשר והשתא ע"כ צ"ל דס"ד דטומאה חמירא משאר פסולים ומה"ת נימא דתסגי ליה בקבורה ולא איצטריך קרא להכי א"כ הדרא קושיא לדוכתיה אמאי צריך קרא ונראה ליישב קושית התוס' דבאמת הא דפריך הש"ס ותו הא דתני לן דמה כו' מנ"ל לא קאי אלא אשלמים ובכור ומעשר דנאכלים לשני ימים ולילה אחד דמנ"ל בהנך דנשרפין ואהנך הוא דאיצטריך למילף מקרא והשתא וא"ק קושית התוס' כיון דצריך עיבור צורה פשיטא דישרף משום נותר דבאמת בהנן אף דנתעבר צורתן שכבר עבר עליהם לילה אחת עדיין אינן נותר והשתא בלאו קרא ה"א אף דנתעבר צורתן אינן נשרפין כיון דאינן נותר ומש"ה איצטריך קרא לפסול דם בקדשים קלים וזה הוא שהכריחו לרש"י ז"ל לפרש במתני' באורך דא"צ להשהותו עד הבוקר של ט"ז שתעובר צורתו דהיינו לילה אחת ומיהו בי"ט לא מצי שריף כו' ובאמת אין דרכו של רש"י ז"ל להאריך כ"כ בדברים שאינן נוגעים לביאור המשנה ולא הו"ל למכתב אלא ישרף מיד בי"ד אלא דכוונת רש"י דבנטמא הבשר ישרף בי"ד וא"צ להשהותו עד ט"ז משמע דבנטמאו הבעלים צריך להשהותו עד ט"ו כדתני במתני בהדיא תעובר צורתו ותשרף בט"ז אלא דקשה לרש"י דא"כ משמע ממתני' דעיבור צורה ב' לילות מדקתני במתני' תעובר צורתו וישרף בט"ז מש"ה כתב שתעובר צורתו דהיינו לילה א' וא"ל כיון דעיבור צורה לילה א' א"כ אמאי ימתין עד ט"ז ומש"ה כתב ומיהו בי"ט לא מצי שריף כו' ומש"ה צריך להמתין עד ט"ז ולעולם עיבור צורה לא הוי רק לילה א' וזה שהכריחו לפ' בד"ה לן דמה של בהמת קרבן ולכאורה שפת יתר הוא אלא דכוונתו דלא נימא דהך ברייתא אמתני' דהכא קאי ומיירי בלן דם הפסח או קאי אחטאת ואהא בעי מנ"ל דבשריפה והנך בעלות השחר הוה נותר והוה קשה קושית תוס' למאי איצטריך קרא הא בלא"ה הוי נותר לאחר שתעובר צורתו מש"ה פירש לן דמה של בהמת קרבן דהא דאיצטריך קרא בבהמת קרבן שפיר מצינן השתא למימר דאיירי בשלמים וכה"ג. ואגב אמינא ליישב מאי דק"ל לכאורה מה שפירש"י בשמעתין דמיתורא דפנימה דרשינן פסול יוצא ובחומש פרשת שמיני כתב לדרשא דת"כ דיוצא ילפינן מבמקום קדוש ונראה ליישב דבאמת בפי לחומש כתב אליבא דהלכתא דס"ל לרש"י ז"ל מפני טומאה נשרפה כמ"ש הגאון מהרא"ם ד"ה שדעת רש"י נוטה למ"ד מפני טומאה נשרפה וס"ל נמי כרבנן דרבי יוסי הגלילי דלא ילפינן פסול יוצא מחטאת דאהרן כדמוכח מפי' בפ' צו דפי' לקרא דוכל חטאת לחטאת שנכנס דמה לפנים והשתא א"ש דסוגיא דשמעתין ע"כ צ"ל דאזלא אליבא דר"נ דמפני אנינות נשרפה ושלא כדין שרפוהו בלא עיבור צורה והאי דהוטב בעיני משה היינו מה שלא אכלוהו דרעף"י מפרש לסוגיא דשמעתין דלא כהרשב"א דאמיד קבעי מנ"ל אלא קבעי מנ"ל דטעון שריפה דמוכח לן מפי בד"ה אלא קדשים קלים מנ"ל מ"ל דמצריך תנא דמתניתין שריפה ליוצא דפסח וע"כ דטעמא משום דכולה שמעתין אליבא דרבה ואליביה ע"כ ישרף לא משמע מיד כמ"ש התוס' בד"ה בשלמא נטמא והשתא כיון דלא בעי אמיד ע"כ צ"ל דלר"נ אתיא דלמ"ד מפני טומאה נשרפה אי מפני טומאת בשר נשרפה וכדין עשו ששרפוהו מיד וע"כ הא דהוטב בעיני משה היינו לגמרי הוטב במה ששרפוהו מיד ורישא דומיא דסיפא דהן לא הובא כו' מכלל דאי הובא שפיר עבוד היינו דלגמרי שפיר עביד דשרפוהו מיד ולפ"ז הוי ש"מ ביוצא מתטאת דאהרן דשרפוהו מיד וא"כ הוה קשה מאי קאמר הש"ס בשלמא נטמא כתיב כו' באש ישרף הא ממשמעותו דישרף לא משמע מיד ואי מפני טומאה נשרפה היינו מפני טומאת דם ושלא כדין עשו א"כ היכי קאמר הא הובא דמה שפיר עבוד כיון דמסקינן שלא כדין עשו במה ששרפו פסול דם אע"כ צ"ל דאליבא דר"נ אתיא דמפני אנינות נשרפה ושלא כדין עשו מה ששרפוהו מיד ולפ"ז מוכח נמי דבפסול יוצא לא ישרף מיד והא דקאמר הן לא הובא מכלל דאי הובא שפיר עבוד היינו דשפיר עבוד דשרפוהו ולא לענין שריפה דמיד דומיא דסיפא דהוטב בעיני משה דלא הוטב אלא מה שלא אכלוהו מפני אנינות אבל מה ששרפוהו מיד שלא כדין עשו כ"ז בסוגיא דשמעתין משא"כ אליבא דהלכתא דמפני טומאה נשרפה ומיידי בטומאת בשר וע"כ לאו הוראת שעה היתה דכדין עשו דשרפוהו משום דהוי טומאת בשר הוכרח רש"י לפרש דפסול יוצא ילפינן ממדוע לא אכלתם במקום הקדש דאי הוה ילפינן פסול יוצא מיתורא דפנימה א"כ הוה אמרינן דרישא דומיא דסיפא דהוטב בעיני משה דלגמרי הוטב מה ששרפוהו מיד מפני טומאה וה"נ אי לאו פנימה היה שפיר עבוד דשרפוהו מיד ולא תבעי עיבור צורה ביצא דמה ובאמת למאי דקי"ל כרבנן דריה"ג ע"כ בעי עיבור צורה בפסול יוצא אע"כ דאליבא דהלכת' לרבנן דריה"ג ואליבא דר' יהודה לא ילפי' מפנימה אלא מקרא דמדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש דמהאי קרא מוכח בפשיטות דאי לא היתה במקום הקדש שפיר עבוד דלא אכלוה ולענין שריפה דמיד לא מצינן למילף מהתם כלל דהא לא קאמר אלא מדוע לא אכלתם את החטאת דבמקום הקדש היתה הא יצאה חוץ לקודש שפיר עבוד דלא אכול אבל לענין שריפה בעי עיבור צורה ומה"ט איצטריך לרבנן קרא דוכל חטאת כו' משום דמחטאת דאהרן לא מצינן למילף אלא ממדוע לא אכלתם והתם שלא כדין עשו דשרפוהו מש"ה איצטריך קרא דוכל חטאת ודו"ק ע"כ הג"ה מנכד המחבר הנ"ל:

תוס' ד"ה אבל נטמא כו' [וא"ת ונילף ק"ו מתרומה דבעי שרפה, ולמה לי קרא לקדשים שנטמאו שהם בשרפה]. קשה לי, הא ליכא קרא דתרומה טמאה בשרפה, שבת (דף כד) כתבו בתוס' או דהוי דרבנן, או משום אקרי קודש, וא"כ כל זמן דלא ידעינן דקודש שנטמא בשרפה גם תרומה טמאה לא ידעינן: